ראש ישיבת פוניבז' לצעירים, הגאון הרב מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, סיפר לתלמידיו את הסיפור הבא, המתאר את גודל גנותה של המחלוקת. אחד התלמידים, לימים המגיד הרב ראובן קרלנשטיין זצ"ל, סיפר את הסיפור באחת מדרשותיו, והוא מובא בספר 'יחי ראובן'.
"הייתי יליד העיר וולוז'ין", פתח הרב לפקוביץ את דבריו. "בילדותי, לא רחוק מביתנו התגורר יהודי בעל מחלוקת ממדרגה ראשונה ממש, החיות שלו הייתה מהמחלוקת. המחלוקות היו שמחת לבו, ככל שרק יכול היה – עשה מחלוקת".
הרב המשיך ותיאר את רגע פטירתו של אותו בעל מחלוקת: "כאשר הגיע זמנו להיפטר מהעולם, עמדו ליד מיטתו שכנים ואנשים מבני המשפחה, ולפתע החל לצעק במר נפשו: 'תוציאו מכאן את הכלבים השחורים שרוצים לטרפני'".
"השיבו לו בני ביתו: 'שקט, אין כאן שום כלב. מה אתה צועק?!', והגוסס בכה ואמר שוב: 'תרחמו עלי, אתם לא רואים את הכלבים הנמצאים כאן? תוציאו אותם מכאן!'" המשיך הרב לפקוביץ לתאר את המחזה הנורא. "אז הבינו כי הכלבים האלה הם דברים רוחניים שחורים ומצערים מאד שרק הוא 'זוכה' לראותם רח"ל, והם באים לקבל את פניו עם צאתו מהעולם הזה".
הרב לפקוביץ המשיך לספר לתלמידיו הקשובים סיפור נוסף, אודות רבו הגאון רבי שלמה היימן זצ"ל, ראש ישיבת רימייעלס בוילנא.
"בעת פטירתו, רגעים לפני הסתלקותו לגנזי מרומים, אמר הגאון רבי שלמה היימן: 'תכניסו כסא! רבי עקיבא איגר בא!' חלפו כמה דקות ושוב אמר: 'תכניסו כסא! הגאון רבי חיים עוזר בא לכאן'", סיפר הרב לפקוביץ לתלמידיו. הרב המשיך והסביר את הסיבה מדוע, לדעתו, דווקא שני הגדולים הללו באו לקבל את נשמתו. רבי עקיבא איגר - כי לא הייתה סוגיא אחת בלמוד הישיבה שהיה בה רבי עקיבא איגר ולא עסק הנפטר בדבריו בשמחה עצומה. ורבי חיים עוזר מוילנא, שהיה בן דורו, בא לקבל את פניו, משום ששררה ביניהם אהבה עצומה.
הרב קרלנשטיין סיים את דרשתו המעוררת באמרו: "נו, אחד זוכה שכלב שחור מגיע לקבל את פניו, ואחד זוכה שרבי עקיבא איגר מגיע..."
