אז מה קשה בלימוד?
הקושי הוא – הענין של "לשמה"!
הענין של "לשמה" – שהאדם יבטל את עצמו, זה קשה!
פעם אחת ראש ישיבה מסוים הגיעו לישיבתו באחת בלילה, וראה שכולם לומדים.
הוא התחיל לרקוד משמחה.
כאשר הוא ראה שבאחת בלילה יושבים כמאה אנשים ולומדים – בלי שום סיבה, הוא התחיל לרקוד.
שמע את זה ראש ישיבה אחר, ואמר: זה לא נקרא שהוא צדיק!
אם הוא יבוא לישיבה אחרת, ויראה שגם שם לומדים מאה תלמידים באחת בלילה, ואז הוא גם כן ירקוד,זה אומר שהוא צדיק!
בישיבה שלו – זה לא אומר שהוא צדיק!
למה?
כי הוא שמח – שלומדים אצלו בישיבה!
מתי נקרא שהוא צדיק – שהוא שמח שלומדים תורה?
כשהוא יבוא לישיבה אחרת, וגם שם הוא ירקוד אותו הדבר, זה נקרא שהוא צדיק!
שהוא רוקד שזה קורה בישיבה שלו – זה דבר פשוט!
אדם שיש לו בית חרושת שעובדים שם מאה פועלים – הוא שמח.
לו יש מפעל של תורה – ששם לומדים מאה בחורים, ולכן הוא שמח.
זה אותו הדבר.
זה נקרא – "שלא לשמה"!
המניע שלו זה "לא לשמה".
זה טוב שהוא שמח בתורה, מאשר הוא היה שמח בכסף, או בכל דבר אחר.
זה יותר טוב, אבל זה לא אומר שהוא צדיק!
כי הרי גם בעל בית חרושת שמח – הוא שמח בתורה.
זה נקרא "שלא לשמה"!
תורה "שלא לשמה", פירושו: שמח שהוא לומד תורה!
"תורה לשמה", פירושו: שמח בעצם התורה שנלמדת!
"תורה לשמה" – זה ר' פרידא, שלימד את תלמידו 400 פעם
ולכאורה, איך אפשר ללמוד את אותו הדבר 400 פעמים?
אלא הכוונה אצלו היא כזו: אם הוא היה חושב על עצמו, הוא לא היה מלמד 400 פעם.
כי הרי זה לא שייך ללמוד את אותו הדבר 400 פעם, מה עם התורה שלי?!
מי יודע מה זה ללמוד 400 פעם – בכל פעם?
מי יודע כמה מסכתות הוא החסיר?
אלא, אם הוא היה לומד לעצמו,לא שייך שהוא ילמד 400 פעם!
הלב לא נותן את זה – בשום פנים ואופן.
אי אפשר להתגבר על זה.
לא ניתן להתגבר על זה.
ובפרט אצלם – שהיה גדלות בתורה.
זה לא כמו אצלנו – שאני יכול לוותר, חס ושלום.
אצלם לא היה שייך לוותר, אצל האמוראים כל הענין – זה רק תורה!
לכן לא שייך שהוא ויתר.
אז איך הוא לימד 400 פעמים את אותו הדבר?
אלא הוא לימד תורה "לשמה"!
כאשר הוא מלמד תורה לשמה, ה' מגלה לו במקום אחר!
ללמוד תורה לשמה, פירושו:לשם התורה!
ולשם התורה, פירושו: אין הבדל בין אם אני מלמד והתלמיד מבין, לבין אם אני מלמד והוא לא מבין.
ממילא אני מלמד תורה!
כי מה ההבדל בין אם אני לומד,לבין אם אני מלמד לתלמיד?!
אם זה תורה לשמה, הוא מתחבר לתורה.
וכשהוא מתחבר לתורה – הוא מעל לטבע.
אבל, אם הוא לומד לעצמו – הוא לא מתחבר לתורה!
ממילא, הוא יודע – רק מה שהוא למד.
כמה שהוא קיבל – קיבל.
מה שהוא לא מקבל – הוא לא מקבל.
בתורה לשמה – כשהוא מתחבר לתורה, אפילו מה שהוא לא למד, הוא יודע!
למה?
מכיוון שהוא מתחבר לתורה!
"חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללין".
שואל הירושלמי: "תורתן היאך נעשית"?
אם אדם קשור תשע שעות ביום – לתפילה: שעה הכנה לתפילה, ושעה אחרי התפילה, ושעה – התפילה בעצמה. וזה כל תפילה! כי הרי הם אף פעם לא דילגו.החסידים הראשונים אף פעם לא התפללו מנחה לפני השקיעה…כל תפילה – שלוש שעות.
אז איך היתה תורתם נעשית? מה קורה עם האוכל והשתייה?
אז כמה זמן כבר נשאר להם ללמוד תורה?
אומר הירושלמי: "מתוך שחסידים היו, תורתן משתמרת ומתברכת"!
מה הפירוש "מתברכת"?
ברכה פירושו: אני עושה קצת, ומקבל הרבה!
"תורתם משתמרת ומתברכת".
משתמרת הכוונה – שלא שוכחים.
ומתברכת, זה יותר – לא רק שלא שוכחים, אלא מתברכת הכוונה – נוסף.
כמו שנאמר – "יש מפזר ונוסף עוד {משלי י"ד, כ"ד}.
מה הכוונה "יש מפזר ונוסף עוד"?
אם הוא לומד תורה "שלא לשמה", אז לא שייך לומר: אני אפסיד תשע שעות לימוד ביום.
למה? כי הלב לא נותן, תשע שעות אני אפסיד? השני – כבר למד ש"ס שלם… איך זה שייך?
ממילא, הלב לא נותן לזה בשום פנים ואופן. וודאי שהוא לא יעמוד בזה.
אם כן, מתי אפשר לעמוד בזה?
מתי שהוא לומד "תורה לשמה"!
רק אם האדם לומד תורה – לשם תורה! ולשם התורה פירושו: לעשות את רצון ה'! אז אם זה רצון ה', אז זה לא משנה באיזה עיתוי אני עושה את רצון ה'!
ממילא, אם אני לומד "תורה לשמה" – תורתו מתברכת. כי מה שהוא לומד תורה – לשם התורה הוא לומד! ממילא הוא טובל בתוך המעין של התורה! כמו אדם שטובל בתוך המקווה – הוא טובל בתוך התורה!
תורה לשמה, פירושו: לטבול בתוך התורה!
תורה "שלא לשמה" – זה כמו להוציא מים מהמקווה.
אם אדם מוציא מים מהמקווה – ושותה, הוא לא נהיה טהור!
אלא כמה שהוא שתה – כך הוא הרוה את צמאונו.
אבל אדם שנכנס בתוך התורה – "לשמה", זה כמו שהוא טובל בתוך המקווה!
ממילא, הוא טהור לגמרי!
ולא משנה מה שהוא היה לפני זה טמא, אפילו באלף טומאות.
למה?
כי הוא מתחבר לתוך התורה!
תורה לשמה, פירושו: לטבול בתוך התורה!
חסידים הראשונים היו טובלים בתוך התורה!
וכשהוא טובל בתוך התורה, הוא טובל בתוך ה'!
ולטובל בתוך התורה, פירושו: להתחבר לרצון ה'!
וממילא הוא מחובר לה' – בכל מצב. ואז תורתו "מתברכת" – שאפילו מה שהוא לא למד, הוא גם כן יודע!
כמו גדולי ישראל – שגם את מה שהם לא למדו – הם ידעו!
אצל גדולי ישראל היה הלימוד – "מעל לדרך הטבע"!
הידיעה היתה לא לפי הלימוד.
הם למדו לימוד מסוים, אבל הידיעה הייתה "מעל לדרך הטבע"!
גם דברים שלא שייך לדעת אותם, הם ידעו!
לפי הפרופורציה – הלימוד והידיעה, זה לא אותו הדבר.
אצלנו – זה בדיוק הפוך, לומדים הרבה – ויודעים קצת.
למה? כי יש שכחה.
כלומר, לא רק שהתורה לא מתברכת, אלא גם נשכחת.
אצלנו הידיעה, הרבה פחות מהלימוד.
אבל אצל גדולי ישראל, הידיעה היא יותר מהלימוד!
ולכן, גם דברים שלא שייך לדעת אותם, הם ידעו!
למה? כי הם למדו "תורה לשמה"!
אמרו על המהרי"ל דיסקין: שאצלו הלימוד לא היה על-פי פרופורציה.
לא ראו אצלו התמדה של 25 שעות. למרות שודאי "לא פסק פומיה מגירסא" – הוא ודאי למד כל היום. אבל בכל זאת – הוא היה עסוק בעוד כמה דברים – כגון: עסקי ציבור וכדו'.
ודאי שהוא למד תורה ולא פסק, אבל הידיעה הייתה – מעל דרך הטבע לגמרי!
הידיעה הייתה לא לפי הלימוד, אלא יותר מהלימוד!
למה? כיוון שהוא נמצא בתוך "תורה לשמה" – בתוך התורה!
ממילא, הוא מקבל מתוך התורה!
כלומר, הוא לא מקבל כפי הלימוד, אלא הוא מקבל מתוך התורה!
הוא נמצא בתוך התורה – הוא מתחבר לתורה, ולכן הוא מקבל יותר!
זה גדר של "חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת ומתפללים".
וזה הגדר של "תורה לשמה"!
תורה לשמה, ותורה שלא לשמה – זה כל ההבדל!
תורה לשמה – זה מצב אחר לגמרי, מתורה שלא לשמה!
לכן על זה אמרו חז"ל (אבות פ"ו משנה א') – "זוכה לדברים הרבה".
למה? כי הוא טובל בתוך התורה.
אם הוא טובל בתורה, אז כל מה שכתוב בתורה הוא יודע!
אם הוא טובל בתורה, אז כל הסיעתא-דשמיא שיש בתורה, נמצאת אצלו!
התורה – היא תורת חיים, והיא מחזיקה את כל העולם.
ולכן, אם הוא טובל בתורה – הוא גם כן מחזיק את כל העולם!
ככל שהאדם מתחבר יותר לתורה, ככה הוא יודע יותר בתחומי התורה!
התורה – היא תורת חיים.
את כל החיים של העולם, יש בתוך התורה!
ממילא אם הוא מתחבר לתורה, גם הוא מקבל את כל הכוחות האלה!
* * *
"כל הלומד תורה לשמה – זוכה לדברים הרבה" – אף אחד לא יכול להצביע על זה ולומר: 'הגעתי למה שכתוב כאן':"נעשה כמעין המתגבר, וכנהר שאינו פוסק, ונהנים ממנו עצה ותושיה" וכו' וכו'.
למה זה חסר לנו? בגלל שיש אינטרסים!
האינטרס – זה עיקר הבעיה של היום!
מה שיש לאדם ישות ואינטרס, זה עיקר הבעיה!
וגם ברוחניות זה נכנס!
אדם משתמש בעוה"ז. ולמה הוא משתמש בעוה"ז? כדי לקבל לעצמו!
מה ההבדל בין גשמיות לרוחניות?
גשמיות – זה לקבל לעצמו.
רוחניות – זה להתחבר לה'!
אבל אצלנו הגשמיות נכנס גם לרוחניות. אדם עוסק ברוחניות גם כן.
כלומר, האדם מתעסק ברוחניות כמו שהוא עוסק בגשמיות – אותו הדבר.
הוא לא עוסק ברוחניות באופן אחר.
בזמן שעיקר ההבדל המהותי, בין גשמיות לרוחניות, הוא:שגשמיות – זה לעשות לעצמו. ורוחניות – זה להתחבר לה'!
אצלנו עוסקים ברוחניות, כדי לעזור לעצמו.
כלומר, שהגשמיות נתן את הכוח שלו גם לרוחניות.
עוסקים ברוחניות – אבל בכלים של גשמיות.
למשל: יש חתונה לנסיך – בן המלך. הנסיך כבר נמצא, וגם המלך נמצא, הכל ערוך ומוכן. אבל, הוא מגיע בבגדים פשוטים – בבגדי איכר. הוא בא עם מגפים עם בוץ… ועם כלי פלסטיק, וכובע טמבל…
הסעודה – היא סעודת מלכים – סעודה מכובדת במאה אחוז.
אבל הוא אוכל אותה כמו איכר פשוט. למרות שזו סעודת מלכים, ואין ספק בזה.
למה? מפני שהכלים שהוא משתמש בהם – הם כלים פשוטים. לכן, בשבילו זה סעודה פשוטה. הוא נהנה ממנה, זה לא כמו שהוא אוכל חצץ…הוא שמח שהוא אוכל את זה, ולא משהו אחר שישברו לו השיניים…הוא אוכל את זה, אבל בתורת – סעודה פשוטה.
למה? כי הכלים שהוא משתמש בהם – הם כלים של בוץ.
אנחנו אותו הדבר: משתמשים בתורה – בכלים של גשמיות.
למה? כיוון שהגשמיות זה העיקר אצלנו.
האדם הוא – או רוחני, או גשמי.
אם הוא גשמי, אז כאשר הוא בא לתורה – הוא בא אליה בתורת דבר גשמי. הוא לא יכול לשנות את עצמו – "היהפוך כושי עורו"{ירמיה י"ג, כ"ג}? הוא לא יכול להפוך את עצמו!
אם הוא בתוך החושך של העוה"ז הדומה ללילה, אז יש לו קושי.ומה הקושי? שכאשר הוא בא לתורה – "תורה אור", הוא משתמש בה -בכלים של חול, בכלים של גשמיות!
זה נקרא תורה שלא לשמה – לוקח לעצמו!
ובתורה שלא לשמה – אין את כל המעלות והסגולות – כגון, דביקות בה'!
* * *
רשב"י וחבריו היו פטורים מתפילה.
למה? כי הם היו לומדים תורה לשמה!
מה הפירוש תורה לשמה? להתחבר לה'!
כשיש תורה לשמה, ממילא לא צריך תפילה.
למה? כי תפילה זה גם כן התחברות לה'!
תפילה מלשון – "נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי" {בראשית ל, ח'}, אומר רש"י: נפתולי אלקים נפתלתי – התחברתי עם אחותי. כלומר, תפילה היא התחברות לה'! כמו "צמיד פתיל" {במדבר י"ט, ט"ו}. מה זה צמיד פתיל? מתחבר – זה סוגר את הכלי. והכלי לא יכול לקבל טומאה באהל המת.
רשב"י וחבריו היו לומדים תורה לשמה, אז ממילא הם כבר מחוברים לה', ולכן הם לא צריכים להתחבר לה' בתפילה.
רשב"י וחבריו מחוברים לה' מחמת הר סיני.
הם היו מחוברים ברצון ה' – על-ידי התורה, ולכן הם היו פטורים מתפילה!
כמובן שבתורה לשמה יש הרבה דרגות.
אצלם זה היה השפיץ של תורה לשמה.
אצלם היה חיבור, בלי שום חציצה!
אצלם היה תורה לשמה – נקיה לגמרי, היה חיבור תמידי לה'.
ממילא הם לא היו צריכים להתפלל.
למה? כי התפילה לא תוסיף כלום.
מה תוסיף התפילה במצב כזה שבין כך ובין כך הוא מחובר לה'?!
הוא תמיד – מחובר ועומד, מה יש להוסיף?!
יש גדולי ישראל, שהתפילה שלהם היא ממש רק שתי דקות.
בשביל גדולי ישראל כאלה, התפילה היא רק להזכיר לעצמו.
כי הרי בין כך ובין כך הוא מחובר לה' כל הזמן!
[הגר"ד קוק שליט"א]
