הדיבור מקושר עם השמיעה. שניהם שייכים לשלמות הנורמלית של האדם. אדם שאינו יכול לדבר, הוא לקוי: "מי שׂם פה לאדם" . לא פחות מזה, אדם נורמלי הוא אדם ששומע. אדם חרש, שאינו שומע ואינו מדבר, נחשב בעל מום. חז"ל מונים יחד "חרש שוטה וקטן". בדיני נזיקין נפסק שאם "חירשו, נותן לו דמי כולו", מפני שהוא הזיק נזק מוחלט. לעומת זאת, המצב הנורמלי של גבורת התורה הוא לשמוע את שאנו מדברים. "השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך" בקריאת שמע, בתפילה ובכל דבר שבקדושה.
'האדם המדבר' נפגש עם 'האדם השומע'. כשאדם מדבר, הוא מדבר על פי רוב עם חברים, ויש מי ששומע. כשאדם מדבר אל עצמו, יש לפעמים צורך בבדיקת מצב בריאותו הפיסית והפסיכית. סתם דיבור הוא הדיבור הנשמע, מה שמגלה גם כן את החברתיות של האדם. האדם הנורמלי והשלם הוא האדם המדבר, השומע מה שהוא מדבר, והמשמיע לאחרים. אם יש אוזן שומעת, אז טוב ורצוי לדבר, לכן "שמיעת האוזן" קודמת ל"עריכת שפתיים". יש צד עדיפות של השמיעה על הדיבור, הדיבור הוא אקספרסיוניסטי, ביטוי של התוצאה מן הפנים אל החוץ. השמיעה היא דבר פנימי. התורה היא שמיעה, שמיעת דבר ד': "שמע", "מפי השמועה אמרו" . אנו שומעים את דבר ד', הוא נכנס לתוכנו, חודר לתוכנו וממלא אותנו, ומתוך כך מתגלה הדיבור שלנו. כמו כן אנו מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לשמוע קול שופר".
מובן מאליו שערכו של האדם הוא לשמוע מה שצריך לשמוע. לגבי שמירת הלשון יש הדרכה: "מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר: 'צדק תדברון'" . יש לדבר דברים נצרכים ולא דברים שיש בהם קלקול. בדומה לכך, הגמרא מסבירה, שיש לפעמים לסתום את האוזניים כדי לא לשמוע: "שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יניח אצבעו באזניו" , יש דברים שאין לשומעם. ולהפך: "אם שמוע תשמעו". שלֵמותו של האדם ניכרת באופן שמיעתו ובאופן דיבורו. מכל מקום, יש פנים לכאן ולכאן, במה מתחילה שלמות האדם, בכוח הדיבור או במה שהוא זוכה לשמוע מה שצריך לשמוע. הנביא הוא דברן אלוהי, כפי שכתוב: "בורא ניב שפתים". לא פחות מזה, השמיעה היא תופעה של גדלות אדם.
ראשית מעשה הלימוד מתגלה בשניים אלה שהם אחד:
א. דיבור ברור ומבורר היטב על ידי פתחון שפתיים, "ד' שפתי תפתח".
ב. גבורה של קניין תורה על ידי שמיעה, לימוד 'שמעתא' מפי השמועה, ממקור מוסר השמועה הראשון, משה רבנו עליו השלום.
ערוץ מאיר
