B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
----
האיסלם
Islam's belief in God is close to Judaism and far from Christianity
After not finding an answer in Christianity, the king of Kuzar turns to a Muslim scholar. The Muslim tells him this:
"We affirm the unity and eternity of God, may He be exalted, and the creation of the world, and the relation to Adam and Noach, and we distance ourselves from corporeality in general, and if any such thing appears in our words, we will interpret it and say that it is a way of conveying and bringing closer."
Apparently, Islam is equal to Judaism in the definition of God: there is one God, God is ancient, He created the world, He created man. In two main things, Islam even disagrees with Christianity: unlike Christianity, which does not believe in the uniqueness of God and invented the "Trinity," Islam believes in one God. Even the sages of Israel defined the uniqueness of the Muslim God as a flawless uniqueness. Islam also rejects the embodiment in which Christianity believes, and distances from God any possibility of embodiment and any expression that sounds like embodiment. The sages of Islam interpreted the expressions of embodiment in their scriptures in a metaphorical and conceptual way, as did the sages of Israel in explaining verses and midrashim, etc.
Islam appeared relatively late – in the seventh century – and spread rapidly, especially in the areas of the Eastern Roman Empire. Islam sought to acquire cultural legitimacy by translating into Arabic the ancient Greek writings found in libraries. The intellectuals of Islam then tried to adapt their beliefs as much as possible to philosophical discourse, especially to the method of Aristotle, who was considered "the philosopher" par excellence, and who was granted supreme authority in the world of thought and science. It is no wonder, then, that the words of Muslim theologians are so similar to the words of philosophers in a number of matters.
The 'Quran' is presented as a wonderful book that must be divine
"With our admission that the book of our Torah is the word of God, and it is itself a miracle, we are obligated to accept it for its own sake, because no man can compose another book like it, nor like one chapter of its chapters."
The great innovation of Islam is their new Torah, which is a Torah that came to nullify the Torah that preceded it. This divine Torah was received by the Prophet Muhammad through Gabriel, the angel of God (specifically through an angel and not through God Himself, as we will explain later), and is called the 'Quran'. The book of the Quran is written in Arabic, and according to the Muslim, the book of the Quran is the clear proof that it is a divine book, because it is impossible for a person to write such a wonderful book.
Rabbi Yehuda Halevi does not present here the entire doctrine of Islam, which is a broad doctrine, but presents a small number of foundations that were important for him to mention and address. We will expand a little and bring things about Islam that were not mentioned in his words.
The book of the Quran is also a book that commands laws. It has laws on all parts of life, and it has laws for arranging a proper society, such as: laws for family life, laws for social life, inheritance laws, punishments for robbers, murderers and rapists, laws of slaughter, prohibition of drinking wine and eating pork, circumcision, and more. Besides that, the Quran commands the Muslim man five main commandments: 1) Prayer – 5 prayers every day. 2) Fasts – in the month of Ramadan in which the Quran was given. 3) Giving charity. 4) Pilgrimage to Mecca once in a lifetime, Hajj. 5) Jihad – war against the infidels. This is not a complicated religion and it is relatively easy to meet the requirements.
Islam gave up on spirituality in this world and even its eternal destiny is physical
"And that our prophet is the seal of the prophets and annuls every Torah that preceded it, and calls all the nations to the Torah of Ishmael, and the reward of those who listen to him is the return of his spirit to his body in the Garden of Eden, and pleasures, he will not lack food and drink and intercourse and all that his soul desires, and the punishment of the rebellious is his going to fire, and his torments will not end forever."
The great principle in Islam, the coveted purpose, is to reach paradise. But the paradise of Islam is different from that of other religions. It is not a spiritual paradise but a physical paradise. To the paradise of Islam, the spirit arrives with the body, and there man enjoys the delicacies of the body in a wonderful way without limitation. If we delve deeper, it is no coincidence that the destiny of Islam is physical, because in fact there is no possibility or need for spiritual elevation there. Islam seemingly canceled the spirituality of man, and remained stuck in materialism. The commandments of the Quran relate to material life, to the arrangement of society and the legal order, but there are no commandments there that are intended to bring man to elevation and to cleave to the Creator.
The uniqueness and empowerment of God led to a disconnect between Him and the lowly material man
How did it happen that Islam gave up on spirituality?
It is only because Islam magnified and empowered the uniqueness of God so much that it canceled any possibility of connection between God and man. Although God created the world and man, contrary to the belief of the philosopher, there is no possibility of connection between man and God or between God and man. In this matter, Islam is similar to philosophy. There is no message between God and man, the lowly man has no ability to connect with God, and therefore man has no need for spiritual elevation, except to worship and praise God. Also, the Torah and the laws of Islam are intended only to arrange society and material life, and to maintain the modesty of man in relation to his God, but there are no commandments there that are intended to elevate man from his level and cause him to cleave to the Creator. The Torah was given to the Prophet Muhammad by an angel and not by God Himself, and the power of the prophet is in knowing what the will of heaven is for people to do on earth.
Spirituality for the Muslim is submission – and this is also the literal meaning of the term "Islam." The maximum submission is the aspiration of the Muslim's spirituality, and it exhausts the meaning of cleaving to God.
The fundamental difference between Christianity and Islam
In this matter, Islam is radically different from Christianity. Christianity brought God down to man, until supposedly God was embodied and became man. According to Christianity, man can talk to God, argue with Him, love Him, and act in the world by His power. Man has a connection with God, and the connection is mutual. Islam left God above. God is so great that the lowly man has no presence in His presence. Although God conveyed a message to the prophet, and this speech became the greatest principle in Islam (and the Muslim emphasizes it in his words to the king), it is a one-way connection. Man cannot connect with God or even talk to Him.
The greatness of God caused the diminution and cancellation of man
The greatness of God in Islam diminished man and caused him to be canceled before God and to remain in his lowly materiality. The existence of God is so great that the free choice of man has almost been canceled completely. Everything is known in advance and everything is "maktub." Man has no say or ability to act in the world that can bring about change. All he has to do is fulfill his obligations and worship God. The free choice, which is a very important principle in Judaism (and Rabbi Yehuda Halevi will deal with this in the fifth article), has been almost completely canceled in Islam.
There is a very great measure of fear of God in Islam. This fear is an important and worthy measure, but it cannot be the only measure in the relationship between man and God, because it brings man to complete cancellation (Christianity, on the other hand, greatly increased the love for God and almost canceled the fear, as we explained above).
The Muslim prayer expresses the cancellation of man before God
This cancellation is well expressed in the manner of Muslim prayer. The Muslim prayer is all about praising God and describing His greatness. There is no request or speech to God in this prayer, like the Jewish prayer that combines praise with request, but only praise and glorification. For to ask is to admit the fact that there would be something lacking in God's world, and this is impossible. The world as it is is an expression of God's will and it reflects His perfection. Also, the Muslim prays in prostration, in the greatest cancellation on the part of man before God. This is how he prays five times a day. The Jewish prayer is not like that. The Jew in his prayer is not canceled but stands before God (even the 'falling on the face' some do not practice at all and some slightly tilt the head). On the contrary, the halakha states that in blessings where one bows in the Amidah prayer, one bows in "Blessed" but when he says the name of God he straightens up, as it is said "God straightens the bent"! That is, the Holy One, blessed be He, wants the Jew to stand before Him in his full stature and speak with Him. Avraham our father stood in prayer and spoke to God "Will the Judge of all the earth not do justice"! Moshe our teacher said to the Holy One, blessed be He, "And if not, erase me from Your book that You have written"! Apparently there is audacity here towards the Holy One, blessed be He! But in truth it is not so, the Holy One, blessed be He, wants the Jew to be involved in what is happening in the world, to hurt and thank, to cry out and demand change. God demands of man to be a partner in the conduct of the world. Judaism knew how to combine fear with love, Islam does not recognize the possibility of love and connection between man and God but only complete fear and absolute cancellation.
Islam is both good and bad, and therefore the attitude towards it is complex
As is known, the Muslims identify themselves as descendants of Ishmael, and Ishmael is the son of Avraham our father, and it is necessary to understand why the Holy One, blessed be He, arranged things so that this nation would come into the world specifically through Avraham.
We see in the Torah a complex attitude towards Ishmael and his mother Hagar. Twice Hagar was expelled from the house of Avraham and Sarah, once before Ishmael's birth, and a second time after he was born. On the one hand, Hagar and Ishmael are presented as wicked: Hagar did not recognize the good of Sarah her mistress who brought her into her house and gave her her husband, and she despised her – "and her mistress was despised in her eyes." It is said of Ishmael that he was "mocking," and the Sages interpreted that he committed the three most serious sins. But behold, a wonder – despite Hagar's wickedness, the Holy One, blessed be He, appeared to her and informed her that a son would be born to her and his name would be Ishmael. Despite Ishmael's wickedness, the Holy One, blessed be He, saves him from death by thirst in the desert, and we wonder – is Ishmael bad or good?
The expulsion of Ishmael was initiated by Sarah, and she demanded this from Avraham forcefully. When Abraham heard this, it was bad in his eyes, and the Holy One, blessed be He, had to appear to him and say to him "Whatever Sarah tells you, listen to her voice." Why was it bad in Abraham's eyes? Rashi explains in two ways: a) Avraham was pained that Ishmael "went off the derech". b) Simply – it was bad for him that Sarah told him to expel Hagar and Ishmael. Rashi preceded the interpretation that is not simple, and it is a surprising interpretation – the spiritual state of Ishmael was bad in Abraham's eyes. We see even many years later, when Avraham goes to the binding of Isaac, he takes Ishmael with him (according to the Sages and Rashi), and it is only because he saw him as a substitute for his son Isaac who is about to die. Therefore, although Avraham believed in Ishmael and saw him as a legitimate heir, he was forced to listen to Sarah's voice and expel Hagar and Ishmael from his house.
Avraham gave Hagar and Ishmael water, but Rashi explains that Sarah gave Ishmael an evil eye and caused him to get sick, and because of his illness he drank a lot and therefore the water ran out. That is, Abraham wanted them to live while Sarah wanted them to die. What is happening here?
Rather, the explanation is that Ishmael is indeed both good and bad, and there are both sides to his personality. Ishmael promotes the world. Islam brought to the world the belief in unity in a complete way, and took out from many in the world the belief in idolatry. The words of Maimonides are known that he ruled that a Muslim does not make wine of libation because he believes in one God and is not considered an idol worshiper. Avraham, who is the father of a multitude of nations and responsible for the advancement of the world, sees Ishmael as an important and useful factor, and therefore he believes in him and wants his success. But in truth, from the point of view of the people of Israel, Islam is not good. Islam challenges Judaism and sees Jews as heretics and declares a holy war (jihad) against them. Sarah sees before her the good of the people of Israel, the inheritance of Isaac, and she is not willing for Ishmael to bring his ideas into the world.
Rabbi Yehuda Halevi presents the Muslim in a way that shows both sides, the positive and the negative. It is no coincidence that he first presented the philosopher, then the Christian, and then the Muslim, because there is an ethical gradation between them. The Muslim is closer to the truth than the Christian, but still the King of Khazar cannot accept him completely. He feels that the Muslim faith also rests on Judaism and without the foundations of the Jewish faith, Islam has no basis and existence.
The weekly day of rest of the three religions
It is interesting to examine the differences between the three religions – Christianity, Islam and Judaism, in the definition of the weekly day of rest. As is known, the Torah commands rest on the seventh day and this is how the Jews have acted all the years. Christianity moved the day of rest to Sunday, while the Muslims moved the day of rest to Friday.
It seems to explain this matter in two ways:
The Jewish Sabbath is a day when man rises above the material world in which he was immersed during the six days of work, and dedicates much time on this day to prayer and Torah study. Exit from materiality to spirituality.
Islam marks the rest on Friday, because in Islam it is impossible to get out of materiality. Man cannot rise and get closer to God, he has no connection to Him, and he remains in the days of creation and action.
Christianity moved the day of rest forward, to the eighth day, which is supposedly above nature. From the point of view of Christianity, the Messiah has already arrived and the world has been redeemed.
Or go to this way (I heard from Rabbi Yehuda Ashkenazi, may his memory be blessed):
The Holy One, blessed be He, created the world in six days and on the seventh day He rested. What is this rest? The meaning is that the Holy One, blessed be He, transferred the responsibility for the world to man – I have finished creating the world, now you will continue to take care of the world. The Jew took on this challenge, and he sanctifies the seventh day. The Muslim does not reach the Sabbath, he cannot be a partner with God. Man in the eyes of the Muslim is only a receiver in the world, he does not give and does not influence. There is no mutual connection between God and man. Therefore, the Muslim sanctifies Friday and does not reach the shared Sabbath. With the Christian, the Sabbath is already over, the world has already reached its purpose and has been redeemed, and therefore they are already in the eighth day.
Both Islam and Christianity released man from responsibility for his actions. The Muslim almost completely reduced free choice, and from his point of view man is still in the stage of creation, and all his actions and sins are supposedly dictated to him and determined in advance (this is the reason why they are not afraid to commit suicide, and I will not elaborate). The boundary between life and death has disappeared, since in the "Garden of Eden" offered to the believer, all the pleasures of this world are preserved for him doubled and multiplied forever. Even the Christian who sins is not in such a bad situation, because all he has to do is recognize Jesus as the redeemer and cling to him and thus he will be redeemed and saved. Only the Jewish sinner is in trouble – until he works hard and repents he will not be able to advance. He must take responsibility for his actions, and this is the matter of the Sabbath.
In order to claim that God speaks to man, a clear proof is needed
"אָמַר לוֹ הַכּוּזָרִי: מִי שֶׁרוֹצִין לְיַשֵּׁר אוֹתוֹ בִדְבַר הָאֱ-לֹהִים וּלְבָרֵר אֶצְלוֹ כִּי הָאֱ-לֹהִים מְדַבֵּר עִם בָּשָׂר וָדָם וְהּוא מַרְחִיק זֶה, צָרִיךְ לְבָרֵר אֶצְלוֹ דְבָרִים מְפֻרְסָמִים שֶׁאֵין מִדְחֶה לָהֶם, וּבְיוֹתֵר רָאוּי שֶׁיְּאֻמַּת אֶצְלוֹ כִּי הַבּוֹרֵא דִבֵּר עִם אָדָם.
"The Kuzari said to him: Whoever wants to straighten himself out with the word of God and to clarify to himself that God speaks with flesh and blood and he distances this, needs to clarify to him famous things that have no rejection, and it is most appropriate that it be confirmed to him that the Creator spoke with man."
The king claims to the Muslim: In your definition of divinity you are similar to the philosopher, the unity of God, the negation of embodiment, and more. Also the lack of connection between man and God is suitable for the doctrine of the philosophers. But what you are innovating is that God made contact with man and conveyed to him in speech your wonderful book! You must prove such a thing, this is a huge innovation that God speaks to a human being, how can I believe such a thing? The king knows that there must be a connection between God and man, he feels it, he experienced it, but in order to believe in it also in a rational way he demands proof.
Islam and Christianity claim that they are universal, but only Judaism is truly universal
"And if the book of your Torah is a miracle for you and it is in the Arabic language, a foreigner like me does not recognize its miracle and its sign, and when it is read in my ears I do not distinguish between it and anything else from the Arabic language."
You claim that the book is so wonderful that it is necessary to say that it is the word of God, but I cannot be impressed by it because it is written in a language that I do not understand. In fact, Rabbi Yehuda Halevi is doing a 'trick' here, since he himself understands Arabic, and even the entire book of the Kuzari was written in Arabic, but there is a fundamental claim here. Rabbi Yehuda Halevi touches here on an essential point, which in fact touches on both Christianity and Islam.
All religions claim that they are universal, that they are intended for everyone, for every human being in the world. And on the contrary, towards Judaism they come with the claim that it is intended only for the people of Israel, only for the 'chosen people', and in this it rejects all the other nations of the world from being equal in rights. But if we look closely we will discover that in truth the religions are not universal at all. They do not offer people to accept them but demand that all people be like them. Whoever does not believe in Islam is immediately considered a heretic and his sentence is death. Whoever does not believe in Jesus has no chance of being redeemed and saved from hell. Islam in this matter is very extreme, and in fact declared war against the whole world. It seems that this is what the Torah intended when it prophesied about him "He will be a wild man, his hand will be against everyone and everyone's hand against him" – he will hate and fight everyone and everyone will hate him.
In contrast, Judaism is indeed universal. Judaism calls on the whole world to believe in the Holy One, blessed be He, and wants the world to advance and be corrected and idolatry to be uprooted from it, until the whole world believes in the Holy One, blessed be He, Himself. This is also the passage that ends the Jewish prayer – "It is our duty to praise" – in which we ask the Holy One, blessed be He: "And all flesh will call upon Your name... all the inhabitants of the world will recognize and know that to You every knee will bow, every tongue will swear... and they will all accept the yoke of Your kingdom and You will reign over them quickly forever and ever." We do not demand that the gentiles keep the Sabbath, that they eat kosher food, that they perform circumcision. We do not demand that they be like us. We only want them to recognize God and respect Him. And most importantly – we do not force this desire of ours by force but only pray and ask this from the Holy One, blessed be He. Rabbi Yehuda Halevi will later deal with the subject of the attitude of Judaism towards gentiles.
Islam claims that their truth does not need evidence, but Judaism believes that even truth needs proof
"The wise man said to him: And miracles have already been seen through him, but they were not put as a sign in accepting his Torah."
This is a somewhat difficult sentence and is not understood. To the king's claim that he needs proof, the Muslim answers: Miracles were done by our prophet "but they were not put as a sign in accepting his Torah," what is the meaning? I found an interesting interpretation in the words of the 'Otzar Nehmad', in his second interpretation of this paragraph he wrote: "And I heard that the Ishmaelite prophet used to say that his religion does not need the decision of miracles, because it is accepted in reason and there is nothing in it that reason refuses." That is, the Muslim's claim is: Our religion is true and does not need evidence, since there is nothing in our faith that contradicts reason. We do not believe in God because of the connection between God and man, we do not need this connection. Our religion is truth and there is none besides it!
We have already seen that Rabbi Yehuda Halevi's way is to emphasize certain matters in other religions in order to show the different side in them from Judaism. Here too it seems to say that Rabbi Yehuda Halevi hints to us that 'from the negative you hear the positive'. If the Muslim claims that they do not need evidence and proof, and that their truth does not need evidence, we learn that Judaism does indeed need evidence, signs and miracles! Although the Torah is absolute truth, man needs to connect to it, and this can only be done through evidence and miracles. It is impossible to say to a Jew: This is the truth, so do what needs to be done because that's how it is! Even truth needs connection. The world needs connection, man needs connection. It is impossible to rely on connecting to God only on the basis of rational study. In this respect, the book of the Kuzari is a very modern book. The king is looking for connection, man is looking for connection, and Islam does not give this solution. Islam demands to believe in an absolute truth that is not based on connection.
Christianity sanctified faith and Islam sanctified deeds, while Judaism combines them
Rabbi Yehuda Halevi chose to precede his book with the views of the two great religions – Christianity and Islam. With Islam, the main thing is deeds and not faith, unlike the Christian who emphasizes the importance of faith and does not see importance in deeds. These introductions are very important to us as Jews, and therefore Rabbi Yehuda Halevi presents us with these two opposite approaches. One approach sanctifies faith and rejects deeds, and a second approach sanctifies deeds and belittles faith. Judaism is not so, but it combines and sees supreme importance in both faith and deeds. There is no existence for Jewish faith without deeds, and there is no existence for Torah and commandments without faith. There are streams in Judaism throughout history that tended to one of the sides: there are those who gave the emphasis on faith and reduced the practical side and did not give it much importance, and there are those who saw all the importance in the practical act of the halakhic commandments, and the matter of faith was blurred and became marginal and unimportant. And the truth is that each of the approaches is a kind of idolatry. To do an act without thought and without intention and without faith is a useless and pointless thing, and to think correct and pure thoughts without turning to the practical side will lead to great corruption. Even when doing acts out of high intentions, one must be careful to keep the rules and the halakha and the Shulchan Aruch, and it is forbidden to disconnect the world of faith from the halakhic world. On the other hand, it is forbidden to become a technocrat and do the acts only outwardly, but one must understand and identify with the acts and their meaning.
פיסקאות ה-ט
אמונת האיסלם בא-להים קרובה ליהדות ורחוקה מן הנצרות
לאחר שלא מצא תשובה אצל הנצרות פונה המלך אל חכם מוסלמי. המוסלמי אומר לו כך:
"אֲנַחְנוּ מְקַיְּמִים הָאַחְדּוּת וְהַקַּדְמוּת לֵא-לֹהִים ית', וְהַחִדּוּשׁ לָעוֹלָם, וְהַיַּחַס אֶל אָדָם וְנֹחַ, וְנַרְחִיק הַגַּשְׁמוּת בִּכְלָל, וְאִם יֵרָאֶה מִמֶּנּוּ שׁוּם דָּבָר בִּדְבָרֵינוּ, נְפָרְשֵׁהוּ וְנֹאמַר כִּי הוּא דֶרֶךְ הַעֲבָרָה וְקֵרוּב".
לכאורה האיסלם שווה ליהדות בהגדרת הא-ל: יש א-ל אחד, הא-ל הוא קדמון, הוא ברא את העולם, הוא ברא את האדם. בשני דברים עיקריים אף חולק האיסלם על הנצרות: להבדיל מהנצרות שלא מאמינה בייחוד הא-ל, והמציאה את ה"שילוש", האיסלם מאמין בא-ל אחד. אף חכמי ישראל הגדירו את יחוד הא‑ל המוסלמי כיחוד שאין בו דופי. האיסלם גם דוחה את ההגשמה בה מאמינה הנצרות, ומרחיק מן הא-ל כל אפשרות של הגשמה וכל ביטוי שנשמע ממנו עניין של הגשמה. חכמי האיסלם פירשו את ביטויי הגשמה בכתבי הקודש שלהם בדרך משל ורעיון, וכפי שעשו גם חכמי ישראל בביאור פסוקים ומדרשים וכדומה.
האיסלם הופיע יחסית מאוחר – במאה השביעית – והתפשט במהירות, במיוחד באיזורי האימפריה הרומית המזרחית. האיסלם ביקש להקנות לעצמו לגיטימיות תרבותית ע"י תרגום לערבית של הכתובים היווניים העתיקים שנמצאו בספריות. האינטלקטואלים של האיסלם לאחר מכן ניסו להתאים עד כמה שאפשר את עקרי אמונתם עם השיח הפילוסופי, במיוחד עם שיטתו של אריסטו, שהיה נחשב "הפילוסוף" בה"א הידיעה, ואשר זכה לסמכות עליונה בעולם המחשבה והמדע. אין פלא, אם כן, שדבריהם של התיאולוגים המוסלמים דומים כל כך לדבריהם של הפילוסופים במספר עניינים.
'הקוראן' מוצג כספר מופלא שמוכרח להיות א-לוהי
עִם הוֹדָאָתֵנוּ כִּי סֵפֶר תּוֹרָתֵנוּ דִבְרֵי אֱ-לֹהִים, וְהוּא בְעַצְמוֹ מוֹפֵת, הִתְחַיַּבְנוּ בְקִבּוּלוֹ בַּעֲבוּר עַצְמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְחַבֵּר סֵפֶר אַחֵר כָּמוֹהוּ, וְלֹא כְּפַרְשָׁה אַחַת מִפַּרְשִׁיוֹתָיו".
החידוש הגדול של האיסלם הוא התורה החדשה שלהם, שהיא תורה שבאה לבטל את התורה שקדמה לה. את התורה הא-לוהית הזאת קיבל הנביא מוחמד על ידי גבריאל מלאך הא-לוהים (על ידי מלאך דוקא ולא על ידי הא-ל עצמו, וכפי שנבאר בהמשך), ונקראת 'קוראן'. ספר הקוראן כתוב בערבית, ולטענת המוסלמי ספר הקוראן הוא ההוכחה הברורה שהוא ספר א-לוהי, כי לא יתכן שאדם יכתוב ספר מופלא שכזה.
ריה"ל אינו מציג כאן את כל תורת האיסלם, שהיא תורה רחבה, אלא מציג מספר מועט של יסודות שהיה חשוב לו להזכיר ולהתייחס אליהם. אנו נרחיב מעט ונביא דברים על האיסלם שלא הוזכרו בדבריו.
ספר הקוראן הוא גם ספר שמְצַוֶּה הלכות. יש בו הלכות על כל חלקי החיים, ויש בו חוקים לסידור חברה מתוקנת, כמו: חוקים לחיי משפחה, חוקים לחיי חברה, דיני ירושה, עונשים לגזלנים ולרוצחים ולאנסים, דיני שחיטה, איסור שתיית יין ואכילת חזיר, מילה, ועוד. מלבד זאת, מְצַוֶּה הקוראן על האיש המוסלמי חמש מצוות עיקריות: 1) תפילה – בכל יום 5 תפילות. 2) צומות – בחודש הרמדן בו ניתן הקוראן. 3) נתינת צדקה. 4) עלייה לרגל למכה פעם בחיים, חאג'. 5) ג'יהאד – מלחמה נגד הכופרים. זוהי אינה דת מסובכת וקל יחסית לעמוד בדרישות.
האיסלם ויתר על הרוחניות בעולם הזה ואף היעוד הנצחי שלו הוא גשמי
"וְשֶׁנְּבִיאֵנוּ הוּא חוֹתַם הַנְּבִיאִים וּמְבַטֵּל כָּל תּוֹרָה שֶׁקָּדְמָה, וְקוֹרֵא כָל הָאֻמּוֹת אֶל תּוֹרַת יִשְׁמָעֵאל, וּגְמוּל הַשּׁוֹמְעוֹ הֲשָׁבַת רוּחוֹ אֶל גּוּפוֹ בְגַן עֵדֶן, וּנְעִימוֹת, לֹא יֶחְסַר מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּמִשְׁגָּל וְכָל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשׁוֹ, וְעֹנֶשׁ הַמַּמְרֶה הֲלִיכָתוֹ אֶל אֵשׁ, וְלֹא יִתַּמּוּ יִסּוּרָיו לְעוֹלָם".
העיקר הגדול באיסלם, התכלית הנכספת, היא להגיע לגן עדן. אך גן העדן של האיסלם שונה מזה של שאר הדתות. זהו אינו גן עדן רוחני אלא גן עדן גשמי. אל גן העדן של האיסלם הרוח מגיעה עם הגוף, ושם נהנה האדם ממעדני הגוף באופן נפלא ללא הגבלה. אם נעמיק להתבונן, לא לחינם הייעוד של האיסלם הוא גופני, כי למעשה אין שם אפשרות או צורך להתעלות רוחנית. האיסלם לכאורה ביטל את הרוחניות של האדם, ונשאר תקוע בחומריות. מצוות הקוראן מתייחסות לחיים החומריים, לסידור החברה והסדר המשפטי, אך אין שם מצוות שנועדו להביא את האדם להתעלות ולהידבק בבורא.
יחוד הא-ל והעצמתו הביאו לנתק בינו ובין האדם החומרי השפל
כיצד קרה שהאיסלם ויתר על הרוחניות?
אין זאת אלא משום שהאיסלם הגדיל והעצים את יחוד הא-ל כל כך עד שביטל כל אפשרות של התקשרות בין א-להים לאדם. אמנם א-להים ברא את העולם ואת האדם, בניגוד לאמונת הפילוסוף, אך אין אפשרות לקשר בין האדם לא-להים או בין א‑להים לאדם. בעניין זה דומה האיסלם לפילוסופיה. אין מסר בין א‑להים לאדם, אין לאדם השפל שום יכולת התחברות עם א-להים, וממילא אין לאדם צורך להתעלות רוחנית, מלבד לסגוד ולעבוד ולשבח את א‑לוהים. גם התורה והחוקים של האיסלם לא נועדו אלא לסדר את החברה ואת החיים החומריים, ולשמור על צניעות האדם ביחס לא-לוהיו, אך אין שם מצוות שנועדו להעלות את האדם ממדרגתו ולגרום לו להידבק בבורא. התורה נמסרה לנביא מוחמד על ידי מלאך ולא על ידי הא-ל עצמו, וכוחו של הנביא הוא בכך שיודע מה רצון השמים שיעשו בני האדם בארץ.
הרוחניות עבור המוסלמי היא ההכנעה – וזהו גם הפירוש המילולי של המונח "איסלם". ההכנעה המקסימלית היא שאיפת הרוחניות של המוסלמי, והיא ממצה את משמעות הדבקות בא-ל.
ההבדל העקרוני בין הנצרות לאיסלם
בעניין זה שונה האיסלם באופן קיצוני מן הנצרות. הנצרות הורידה את א-להים אל האדם, עד שכביכול הא-להים התגשם והפך לאדם. לשיטת הנצרות האדם יכול לדבר עם א-להים, להתווכח איתו, לאהוב אותו, ולפעול בעולם מכוחו. יש לאדם קשר עם א-להים, והקשר הוא הדדי. האיסלם השאיר את א-להים למעלה. א-להים הוא כל כך גדול עד שאין לאדם השפל נוכחות במחיצתו. אמנם א-להים העביר מסר אל הנביא, והדיבור הזה הפך באיסלם להיות העיקר הגדול ביותר (ואותו מדגיש המוסלמי בדבריו אל המלך), אך זהו קשר חד-סטרי. האדם אינו יכול להתחבר אל הא-להים או אפילו לדבר אליו.
גודל הא-ל גרם להקטנת האדם ולביטולו
גדלות הא-ל באיסלם הקטינה את האדם וגרמה לו להתבטל כלפי הא-ל ולהישאר בחומריותו השפלה. מציאות הא-ל כל כך גדולה עד שהבחירה החופשית של האדם כמעט והתבטלה לחלוטין. הכל ידוע מראש והכל "מַכְּתוּבּ". לאדם אין אמירה או יכולת פעולה בעולם העשויה להביא לשינוי. כל שעליו לעשות הוא לקיים את חובותיו ולסגוד לא-ל. הבחירה החופשית שהיא עיקר חשוב מאוד ביהדות (וריה"ל יעסוק בזה במאמר החמישי), התבטלה כמעט לחלוטין באיסלם.
יש באיסלם מידה גדולה מאוד של יראה כלפי א-להים. יראה זוהי מידה חשובה וראויה, אך אי אפשר שזו תהיה המידה היחידה ביחס בין האדם לא-להים, משום שהיא מביאה את האדם לידי התבטלות גמורה (הנצרות, לעומת זאת, הגדילה עד מאוד את האהבה לא-ל וביטלה כמעט את היראה, וכפי שביארנו לעיל).
התפילה המוסלמית מבטאת את ההתבטלות של האדם כלפי הא-ל
התבטלות זו באה היטב לידי ביטוי באופן התפילה המוסלמית. התפילה המוסלמית כל כולה עניין שבח לא‑ל ותיאור גדולתו. אין בתפילה זו בקשה ודיבור אל ה', כתפילה היהודית המשלבת בין שבח לבין בקשה, אלא רק שבח וקילוס. שהרי לבקש, היינו להודות בעובדה שיהיה דבר כלשהו חסר בעולמו של הא-ל, וזה לא יתכן. העולם כמות שהוא הינו ביטוי לרצונו של הא-ל והוא משקף את שלמותו. כמו כן המוסלמי מתפלל בהשתחוואה, בהתבטלות הגדולה ביותר מצד האדם כלפי א-להים. כך הוא מתפלל חמש פעמים ביום. התפילה היהודית אינה כך. היהודי בתפילתו אינו מתבטל אלא עומד לפני ה' (גם את 'נפילת אפים' יש שאין נוהגים כלל ויש שמטים מעט את הראש). אדרבה, ההלכה קובעת שבברכות בהם כורעים בתפילת העמידה כורע ב"ברוך" אך כשאומר את שם ה' זוקף, שנאמר ה' זוקף כפופים! כלומר, הקב"ה מעוניין שהיהודי יעמוד מולו מלוא קומתו וידבר עמו. אברהם אבינו עמד בתפילה ודיבר כלפי ה' "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"! משה רבנו אמר לקב"ה "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"! לכאורה יש כאן עזות פנים כלפי הקב"ה! אך באמת לא כן הוא, הקב"ה מעוניין שהיהודי יהיה מעורב במתרחש בעולם, יכאב ויודה, יצעק ויתבע שינוי. א-להים תובע מן האדם להיות שותף בהתנהלות העולם. היהדות ידעה לשלב בין היראה לאהבה, האיסלם אינו מכיר באפשרות לאהבה וקשר בין האדם לא-ל אלא ביראה גמורה ובביטול מוחלט.
האיסלם הוא גם טוב וגם רע, ומשום כך היחס אליו הוא מורכב
כידוע, המוסלמים מזהים את עצמם כצאצאיו של ישמעאל, וישמעאל הוא בנו של אברהם אבינו, וצריך להבין מדוע הקב"ה גילגל את הדברים שאומה זו תבוא אל העולם דווקא דרך אברהם.
אנו רואים בתורה יחס מורכב כלפי ישמעאל ואמו הגר. פעמיים גורשה הגר מבית אברהם ושרה, פעם אחת לפני לידתו של ישמעאל, ופעם שנייה לאחר שנולד. מצד אחד הגר וישמעאל מוצגים כרשעים: הגר לא הכירה טובה לשרה גבירתה שהכניסה אותה לתוך ביתה ונתנה לה את בעלה, והיא זלזלה בה – "ותקל גבירתה בעיניה". על ישמעאל נאמר שהיה "מצחק", ופירשו חז"ל שעשה את שלושת העבירות החמורות ביותר. אך הנה ראה זה פלא – על אף רשעותה של הגר נגלה אליה הקב"ה והודיע לה שייוולד לה בן ושמו יהיה ישמעאל. על אף רשעותו של ישמעאל מציל אותו הקב"ה ממוות בצמא במדבר, ואנחנו תמהים – האם ישמעאל הוא רע או טוב?
את גירוש ישמעאל יזמה שרה, ודרשה זאת מאברהם בתוקף. כששמע זאת אברהם היה הדבר רע בעיניו, והקב"ה היה צריך להתגלות אליו ולומר לו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". מדוע היה הדבר רע בעיני אברהם? רש"י מסביר בשתי דרכים: א) כאב לאברהם על שישמעאל יצא לתרבות רעה. ב) פשוטו – היה רע לו ששרה אמרה לו לגרש את הגר וישמעאל. רש"י הקדים את הפירוש שאינו פשט, והוא פירוש מפתיע – רע בעיניו של אברהם מצבו הרוחני של ישמעאל. אנו רואים אף שנים רבות לאחר מכן, כאשר אברהם הולך לעקדת יצחק, הוא לוקח אתו את ישמעאל (עפ"י חז"ל ורש"י), ואין זאת אלא כי ראה בו כתחליף ליצחק בנו העומד למות. אם כן, למרות שאברהם האמין בישמעאל וראה בו יורש לגיטימי, הוא נאלץ לשמוע בקולה של שרה ולגרש את הגר וישמעאל מביתו.
אברהם נתן להגר וישמעאל מים, אך רש"י מסביר ששרה נתנה עין רעה בישמעאל וגרמה שיחלה, ומתוך חוליו שתה הרבה ולכן תמו המים. כלומר, אברהם רצה שהם יחיו ואילו שרה רצתה שימותו. מה קורה פה?
אלא ההסבר הוא שאכן ישמעאל הוא גם טוב וגם רע, ויש באישיותו את שני הצדדים. ישמעאל מקדם את העולם. האיסלם הביא לעולם את אמונת היחוד באופן שלם, והוציא אצל רבים מן העולם את האמונה בע"ז. ידועים דברי הרמב"ם שפסק שמוסלמי אינו עושה יין נסך משום שהוא מאמין בא-ל אחד ואינו נחשב כעובד ע"ז. אברהם, שהוא אב המון גויים ואחראי לקידום העולם, רואה בישמעאל גורם חשוב ומועיל, ולכן הוא מאמין בו ורוצה בהצלחתו. אך באמת, מבחינתו של עם ישראל, האיסלם אינו טוב. האיסלם קורא תיגר על היהדות ורואה ביהודים כופרים ומכריז עליהם מלחמת קודש (ג'יהאד). שרה רואה לנגד עיניה את טובתו של עם ישראל, את ירושת יצחק, והיא אינה מוכנה שישמעאל יביא לעולם את רעיונותיו.
ריה"ל מציג את המוסלמי באופן שניכרים בו שני הצדדים, החיובי והשלילי. לא לחינם הציג תחילה את הפילוסוף, אחריו הנוצרי, ואחריו המוסלמי, משום שיש ביניהם הדרגה ערכית. המוסלמי קרוב יותר אל האמת מאשר הנוצרי, אך עדיין מלך כוזר אינו יכול לקבל אותו לגמרי. הוא מרגיש שגם אמונת המוסלמי נשענת על היהדות ובלעדי יסודות האמונה היהודית אין לאיסלם בסיס וקיום.
יום המנוחה השבועי של שלושת הדתות
מעניין לבחון את ההבדלים בין שלוש הדתות – הנצרות, האיסלם והיהדות, בהגדרת יום המנוחה השבועי. כידוע, התורה מצווה מנוחה ביום השביעי וכך נהגו היהודים כל השנים. הנצרות העבירה את יום המנוחה ליום ראשון, ואילו המוסלמים הקדימו את יום המנוחה ליום שישי.
נראה להסביר עניין זה בשתי דרכים:
השבת היהודית זהו יום בו האדם מתעלה מן העולם החומרי בו היה שקוע במשך ששת ימי המעשה, ומייחד ביום זה זמן רב לתפילה וללימוד תורה. יציאה מחומריות לרוחניות.
האיסלם מציין את המנוחה ביום שישי, משום שאצל האיסלם אי אפשר לצאת מן החומריות. האדם אינו יכול להתעלות ולהתקרב אל א-להים, אין לו קשר אליו, והוא נשאר בימי הבריאה והמעשה.
הנצרות העבירה את יום המנוחה קדימה, אל היום השמיני, שכביכול הוא מעל הטבע. מבחינת הנצרות המשיח כבר הגיע והעולם נגאל.
או כלך לדרך זו (שמעתי מפי הרב יהודה אשכנזי זצ"ל):
הקב"ה ברא את העולם בששה ימים וביום השביעי הוא נח. מהי מנוחה זו? המשמעות היא שהקב"ה העביר את האחריות על העולם לאדם – אני סיימתי לברוא את העולם, עכשיו אתה תמשיך לטפל בעולם. היהודי נטל את האתגר הזה, והוא מקדש את היום השביעי. המוסלמי לא מגיע לשבת, הוא לא יכול להיות שותף לא-להים. האדם בעיני המוסלמי הוא רק מקבל בעולם, הוא אינו נותן ואינו משפיע. אין קשר הדדי בין א-להים ואדם. משום כך המוסלמי מקדש את יום שישי ולא מגיע אל השבת המשותפת. אצל הנוצרי השבת כבר נגמרה, העולם כבר הגיע אל תכליתו ונגאל, ולכן הם כבר נמצאים ביום השמיני.
גם האיסלם וגם הנצרות שיחררו את האדם מן האחריות למעשיו. המוסלמי צמצם כמעט לחלוטין את הבחירה החופשית, ומבחינתו האדם נמצא עדיין בשלב הבריאה, וכל מעשיו וחטאיו כביכול מוכתבים לו ונקבעים מראש (זאת הסיבה שהם לא חוששים להתאבד, ואכמ"ל). הגבול בין החיים והמוות נעלם, שהרי ב"גן עדן" המוצע למאמין נשמרים לו כל תענוגי עולם הזה כפולים ומכופלים לנצח. גם הנוצרי שחוטא מצבו לא כל כך גרוע, כי כל מה שהוא צריך לעשות הוא להכיר בישו כגואל ולהדבק בו וכך ייגאל ויוושע. רק היהודי החוטא נמצא בבעיה – עד שהוא לא יעמול ויעשה תשובה הוא לא יוכל להתקדם. הוא מוכרח לקחת אחריות על מעשיו, וזהו עניינה של השבת.
כדי לטעון שהא-ל מדבר עם האדם צריך הוכחה ברורה
"אָמַר לוֹ הַכּוּזָרִי: מִי שֶׁרוֹצִין לְיַשֵּׁר אוֹתוֹ בִדְבַר הָאֱ-לֹהִים וּלְבָרֵר אֶצְלוֹ כִּי הָאֱ-לֹהִים מְדַבֵּר עִם בָּשָׂר וָדָם וְהּוא מַרְחִיק זֶה, צָרִיךְ לְבָרֵר אֶצְלוֹ דְבָרִים מְפֻרְסָמִים שֶׁאֵין מִדְחֶה לָהֶם, וּבְיוֹתֵר רָאוּי שֶׁיְּאֻמַּת אֶצְלוֹ כִּי הַבּוֹרֵא דִבֵּר עִם אָדָם.
המלך טוען כלפי המוסלמי: בהגדרת הא-להות שלך אתה דומה לפילוסוף, אחדות הא-ל, שלילת הגשמות, ועוד. גם חוסר הקשר בין האדם לא-להים מתאים לתורת הפילוסופים. אבל מה שאתה מחדש הוא שהא‑להים יצר קשר עם האדם והעביר לו בדיבור את הספר הנפלא שלכם! אתה מוכרח להוכיח דבר כזה, זה הרי חידוש עצום שא-להים מדבר עם בן אדם, איך אני יכול להאמין לדבר כזה? המלך יודע שצריך להיות קשר בין א-להים לאדם, הוא מרגיש את זה, הוא חוה את זה, אבל כדי להאמין בזה גם באופן שכלי הוא דורש הוכחות.
האיסלם והנצרות טוענות שהן אוניברסאליות, אך רק היהדות היא אוניברסאלית באמת
וְאִם סֵפֶר תּוֹרַתְכֶם מוֹפֵת לָכֶם וְהוּא בִלְשוֹן עַרְבִי, אֵין מַכִּיר מוֹפְתוֹ וְהָאוֹת שֶׁלּוֹ לוֹעֵז כָּמוֹנִי, וְכַאֲשֶׁר יִקָּרֵא בְאָזְנַי אֵינֶנִּי מַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין זוּלָתוֹ מִלְּשׁוֹן הָעַרְבִי".
אתה טוען שהספר כל כך נפלא שמוכרחים לומר שהוא דבר א-להים, אבל אני לא יכול להתרשם ממנו משום שהוא כתוב בשפה שאני לא מבין. למעשה ריה"ל עושה כאן 'תרגיל', שהרי הוא עצמו מבין ערבית, ואף ספר הכוזרי כולו נכתב בערבית, אבל יש כאן טענה עקרונית. ריה"ל נוגע כאן בנקודה מהותית, שלמעשה נוגעת הן לנצרות והן לאיסלם.
כל הדתות טוענות שהן אוניברסאליות, שהן מיועדות לכולם, לכל בן אדם בעולם. ואדרבה, כלפי היהדות באים בטענה שהיא מיועדת רק לעם ישראל, רק ל'עם הנבחר', ובכך היא דוחה את כל שאר אומות העולם מלהיות שווי זכויות בה. אך אם נתבונן נגלה כי באמת הדתות אינן אוניברסאליות כלל ועיקר. הן לא מציעות לבני האדם לקבל אותן אלא דורשות מכל בני האדם להיות כמוהן. מי שלא מאמין באיסלם הוא מייד נחשב כופר ודינו מוות. מי שלא מאמין בישו אין לו סיכוי להיגאל ולהינצל מגיהנום. האיסלם בעניין הזה קיצוני מאוד, ולמעשה הכריז מלחמה כנגד כל העולם. נראה שלכך כיוונה התורה כשניבאה עליו "הוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו" – הוא ישנא ויילחם בכולם וכולם ישנאו אותו.
לעומת זאת היהדות היא אכן אוניברסאלית. היהדות קוראת לכל העולם להאמין בקב"ה, ומעוניינת שהעולם יתקדם ויתוקן ותיעקר ממנו העבודה זרה, עד שכל העולם יאמין בקב"ה עצמו. זהו גם הקטע המסיים את התפילה היהודית – "עלינו לשבח" – בה אנו מבקשים מהקב"ה: "וכל בני בשר יקראו בשמך… יכירו ויידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון… ויקבלו כולם את עול מלכותך ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד". אנו לא דורשים מהגויים שישמרו שבת, שיאכלו אוכל כשר, שיעשו ברית מילה. אנו לא דורשים מהם שיהיו כמונו. אנחנו רק רוצים שהם יכירו בא-ל ויכבדו אותו. והכי חשוב – את הרצון הזה שלנו אנחנו לא כופים בכוח אלא רק מתפללים ומבקשים זאת מהקב"ה. בהמשך יעסוק ריה"ל בנושא יחס היהדות לגויים.
האיסלם טוען שהאמת שלהם אינה זקוקה לראיות, אך היהדות סוברת שגם אמת זקוקה להוכחות
"אָמַר לוֹ הֶחָכָם: וּכְבָר נִרְאוּ עַל יָדוֹ מוֹפְתִים, אַךְ לֹא הוּשְׂמוּ לְאוֹת בְּקִבּוּל תּוֹרָתוֹ".
זהו משפט מעט קשה ואינו מובן. על טענת המלך שהוא צריך הוכחות עונה המוסלמי: נעשו על ידי הנביא שלנו מופתים "אך לא הושמו לאות בקיבול תורתו", מה הכוונה? מצאתי פירוש מעניין בדבריו של ה'אוצר נחמד', בפירושו השני לפיסקה זו כתב: "ואני שמעתי שהנביא הישמעאלי היה אומר שהדת שלו אין צורך להכרעת המופתים, כי הוא מקובל בשכל ואין בו דבר שהשכל ממאן". כלומר, טענת המוסלמי היא: הדת שלנו אמיתית ואינה צריכה ראיות, שהרי אין באמונתנו דבר הנוגד את השכל. אנו לא מאמינים בא-ל בגלל הקשר בין א-להים לאדם, אנו לא צריכים את הקשר הזה. דתנו היא אמת ואין בלתה!
כבר ראינו שדרכו של ריה"ל להדגיש עניינים מסויימים בדתות אחרות כדי להראות את הצד השונה בהן מן היהדות. גם כאן נראה לומר שריה"ל רומז לנו ש'מכלל לאו אתה שומע הן'. אם המוסלמי טוען שהם לא צריכים ראיות והוכחות, וכי האמת שלהם אינה זקוקה לראיות, אנו לומדים שהיהדות אכן זקוקה לראיות, לאותות ולמופתים! אמנם התורה היא אמת מוחלטת, אך האדם צריך להתחבר אליה, ואת זה אפשר לעשות רק על ידי הוכחות וניסים. אי אפשר לומר ליהודי: זאת האמת, אז תעשה את מה שצריך לעשות כי ככה זה! גם אמת צריכה חיבור. העולם זקוק לקשר, האדם זקוק לקשר. אי אפשר לסמוך על התחברות לא-להים רק על סמך עיון שכלי. מבחינה זו ספר הכוזרי הוא ספר מודרני מאוד. המלך מחפש קשר, האדם מחפש קשר, והאיסלם לא נותן את הפתרון הזה. האיסלם תובע להאמין באמת מוחלטת שאינה מתבססת על קשר.
הנצרות קידשה את האמונה והאיסלם קידש את המעשים, ואילו היהדות משלבת ביניהם
ריה"ל בחר להקדים לספרו את השקפות שתי הדתות הגדולות – הנצרות והאיסלם. אצל האיסלם העיקר הוא המעשים ולא האמונה, בניגוד לנוצרי שמדגיש את חשיבות האמונה ואינו רואה חשיבות במעשים. הקדמות אלה חשובות לנו מאוד כיהודים, ולכן ריה"ל מציב לפנינו את שתי הגישות ההפוכות האלה. גישה אחת מקדשת את האמונה ודוחה את המעשים, וגישה שניה מקדשת את המעשים ומזלזלת באמונה. היהדות לא כן היא, אלא היא משלבת ורואה חשיבות עליונה הן באמונה והן במעשים. אין קיום לאמונה היהודית בלי מעשים, ואין קיום לתורה ומצוות בלי אמונה. ישנם זרמים ביהדות לאורך ההיסטוריה שנטו לאחד מן הצדדים: יש שנתנו את הדגש על האמונה וצמצמו את הצד המעשי ולא נתנו לו חשיבות רבה, ויש שראו את כל החשיבות במעשה המצוות ההלכתי, ועניין האמונה היטשטש ונעשה שולי וחסר חשיבות. והאמת היא שכל אחת מן הגישות היא סוג של אלילות. לעשות מעשה בלי מחשבה ובלי כוונה ובלי אמונה זה דבר חסר תועלת ותכלית, ולחשוב מחשבות נכונות וטהורות בלי לפנות אל הצד המעשי יוביל לקלקול גדול. גם כשעושים מעשים מתוך כוונות גבוהות צריך להקפיד לשמור על הכללים ועל ההלכה ועל השולחן ערוך, ואסור לנתק את העולם האמוני מהעולם ההלכתי. מצד שני, אסור להפוך לטכנוקרט ולעשות את המעשים רק כלפי חוץ אלא צריך להבין ולהזדהות עם המעשים ומשמעותם.
