Be a Partner in the Pulse of Beis Mevakesh Lev - For almost 20 years, B’chasdei Hashem, this space has been a home for seekers—a place where Torah is accessible to everyone, everywhere, without a paywall. We’ve shared over thousands and thousands of pages of learning together. But to keep the lights on and ensure this library remains free and growing for the next generation of Mevakshei Lev, I need your partnership.
Your contribution isn't just a donation; it's the fuel that keeps these shiurim reaching hearts across the globe. Whether it’s the cost of a coffee or a monthly sponsorship, you are making this Torah possible.
[Donate via PayPal/Zelle: alchehrm@gmail.com] Thank you to my beloved friends for standing with me.
Before you read an article from a non-Torah source, you can put it through AI and ask if it has profanity. If the answer is yes then you can ask AI to rewrite it sans the profanity and it will do so.
"כל המנבל את פיו – אפילו חותמים לו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכים לו לרעה."
"כל המנבל את פיו – מעמיקים לו גיהינום", שנאמר: "שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת" (משלי כב, יד).
(שבת לג.): "בעון נבלות הפה צרות רבות וגזרות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים, שנאמר ע"כ על בחוריו לא ישמח ד' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם, כי כלו חנף ומרע וכל פה דוכר נבלה, ככל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה".
האדם מורכב מנטיות טבעיות ונטיות בחיריות, בשתיהן הוא מקושר עם כל כחות הטבע והמציאות. כשמסתכלת הנפש האנושית על כללות השלשלת הגדולה של כל המעשים וכל הנטיות שבקרבו פנימה, על יחוסם זה לזה ואל הכלל כולו, אז ימצא שהכל יפה וטהור, הכל נעלה ומרומם. אע"פ שבפרטם של הנטיות והכחות ימצאו ג"כ כאלו שנפש היפה סולדת בהם, ומוצא בעל הדעת הנקיה בהם איזה כיעור ושפלות, מ"מ גלוי וידוע שאין ההשקפה הפרטית השקפה אמיתית כ"א לפי אותה התמצית העולה מהשקפת האמת הכללית הסוקרת את הכל בסקירה אחת.
כשהרגשות הפנימיים של האדם מתפרצים לצאת החוצה כלפי החברה הכללית, בסיועה של הסביבה הקרובה המתפעלת ע"י הדיבור, צריך הפה להיות מכשיר את הציורים כלפי הצד היותר אמיתי והיותר מעולה שלהם, שהוא כלפי המטרה היותר כללית ויותר רוממה, ששם כל נחלי החיים מתכנסים וממילא הכל מתבטא נקי מלא חן וטהרה. אז כשהמאורעות של החיים, אותם המעוררים ביחוד את כח הדיבור מצד חידושם, הם הולכים כסדרם בשלותן ונעימות יחוסם, הם מוסיפים פרי להפה האנושי, ותוספת הדיבורים מרחבת את החיים עוד יותר בעושר הציורים, בגוון האמת והכללות. וקישור טוב מביא טובה, עד שהמאורעות הטבעיים הולכים גם הם מתאימים להרחבת החיים, והעשרת הדיבור המביא טובה לעולם. וכן המאורעות של הנטיה החברותית היא לעולם מתאימה לטובת כל פרט ומכוונת ג"כ לטובת הכלל, כדי שצד החידוש המחוייב להיות בחיים ימצא את עצמו מוכן להרחיב את כח הדיבור שבאדם על כל החזיונות שבחברה ובטבע, ולפי רוב הדיבור הטוב יזדככו המחשבות וירומו המעשים.
התקופה שבאדם שהיא מלאה עז וששון החיים, היא תקופת הבחרות. היא נשענת הרבה על אותו הצד היפה שבחיים, שבהם תעז יד האדם להביא את כל הרגשות הצפונים בחובו לידי קשר של תחיה, ע"י שכללות העתיד של החיים עם כל ההליכות הרבות המשולבות בתוכו מתיצב בציור הבחרות בגוון בהיר וכללי, מפני ששדה החיים עודו לפניו בכל הקיפו. ע"כ בהתאמת החזיונות וצירופם הכללי הכל מתעלה, וחיי הבחרות נעשים עם העז שבהם, ועם הנטיה לפיתוח ההרגשה של היופי והעידון, כעין אבן נזר בתוך כללות החיים, ומוסיפה יפעה אפילו להזיקנה והשחרות, "עטרת זקנים בני בנים". כח הדיבור כשהוא שומר את תפקידו כראוי לו, פועל את פעולתו הכללית לרומם את ערך החיים ואת דקות ההרגשה.
ע"כ כל רגש מתעורר לטובה, כל קובלנא שבחיים היא מיד סמוכה לעזרה, ובהיות הציורים הפנימיים, אותם שהם אפילו עלולים להשפיל את ערך החיים כשהם מתבודדים לעצמם, מתעלים עם כללותם ומתקדשים ע"י הדיבור האהוב, הנימוסי והמקודש, נעשים החיים על ידיהם יותר יקרים. וכל מחזה מעורר יגון של הפסד החיים, מביא את הלב לידי התעוררות של ישועה ורחמים.
אבל כשהדיבור יהפך מתעודתו הנשגבה לקדש את הציורים הפנימיים ע"י כללותם, (כ"א) ועוד יפרידם גם מאותו הקישור הטבעי הנשקף לכל נפש אנושית הגונה, ויציג לראוה רק את הצד העלול לכיעור ולשפלות שבהם, מיד בהתרחב מחלה זו בכללות החברה, אז אם תלך כסדרה ולא תשיג מועקה מתגרת לחץ הסבות הטבעיות המדכאות את נפש האדם ומכנסות אותה פנימה, ומכריחות אותה להתאחד עם כל כחותיה למלחמת קיומה, תלך ותרד החברה האנושית מטה מטה, והדיבור הכללי יהפך למפלצת נוראה עד שכל נושא חדש שבחיים המעורר שיחה והרחבת פה, יצורף להיות לכלי משחית למוסר הפרטי ולמוסר החברה בכללה, עד שכח העז והיופי כשהוא מתכנס, יפיק את הזוהמא היותר נוראה שבאדם, מצד ההתגלות של הרגשות היותר נמוכים כשהם בבדידותם וצורתם המכוערה. ע"כ תהיה אז הבחרות, התקופה היותר מזהמת את הכלל כולו. ומפני עלילות הדיבור הנמאס כשהוא פועל כולו כמו שהוא על הציורים והכחות להרע ולהשחית, מוכרחת ההרגשה להיות הולכת וכהה, כדי שלא תרגיש באותו הכיעור של הניבול לכל פרטיו הרעים, והחיים בעצמם מתיצבים בתואר שפל, כאילו היו רק אסון נמשך מחפצים בזויים ומכוערים של האדם. ע"כ לא יוכל הלב כלל להרגיש את הצער והעלבון של האומללים הנדכאים מסבות ההפסד של החיים. ע"כ בעון נבלות הפה צרות רבות, טבעיות וגזירות קשות חברותיות, מתחדשות. והיו הרעות הללו תוכן לשיחה בהכרח, למען החלש את כח הכיעור של השיחה המכוערה העומדת להתבצבץ מהלב הנשחת אשר לאדם. והבחרות מתנוולת כ"כ עד שרפואת החברה מוכרחת להיות במהומתה ומיעוטה, ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים, כי כבדה האוזן מלהתפעל מכל ציור, והחיים אבדו את חנם ואת רוממות ערכם, לסבת התפרצות צדדיהם הפרטיים בהתגלות כיעורם, בתור פרטים בודדים, מאין קשר ואין דרך להתרומם בנפש האדם פנימה. רק אז ישוב האדם ורפא לו , בראותו שעם כל קטנות ציוריו ומחשבתו הדמיונית להתגדר בפרטים של איזה ציורים כשהם לעצמם, שהם הביאוהו עד הדיוטה התחתונה של שפלות מוסרית וחמרית, הם עכ"ז מאוגדים עם כללות החיים שלו, והם פועלים ברעתם לא בתור מקרים עוברים, כ"א בתור קוים מקיפים ומבריחים את שדרת החיים מן הקצה אל הקצה. אז ישכיל כמה נואל הוא בהשפלתו האיומה ובזהמו את הכח המאחד ומקדש את כל קרב וכליות. ע"כ אין הרעות עוברות בשטף, כ"א בכל זאת לא שכ אפו ועוד ידו נטויה.
---
א. המבט הכללי מול המבט הפרטי
"האדם מורכב מנטיות טבעיות ונטיות בחיריות... אז ימצא שהכל יפה וטהור... אע"פ שבפרטם... ימצאו ג"כ כאלו שנפש היפה סולדת בהם"
הסבר: לאדם יש דחפים טבעיים (כמו יצרים גופניים) ומעשים שהוא בוחר בהם. כשאנחנו מסתכלים על "התמונה הגדולה" של החיים (ההמשכיות, בניין העולם, הקשר לאלוקות), כל הכוחות כולם הם קדושים וחשובים. אך כשאנו מבודדים יצר מסוים או פעולה גופנית מסוימת ומסתכלים עליה כדבר נפרד, היא עלולה להיראות מכוערת, בהמית או שפלה.
"מ"מ גלוי וידוע שאין ההשקפה הפרטית השקפה אמיתית כ"א לפי אותה התמצית העולה מהשקפת האמת הכללית"
הסבר: האמת אינה נמצאת בפרטים המבודדים, אלא בחיבור שלהם אל המכלול. היופי של החיים נובע מההקשר הכללי שלהם.
ב. תפקיד הדיבור כמחבר ומקדש
"כשהרגשות הפנימיים של האדם מתפרצים לצאת החוצה... צריך הפה להיות מכשיר את הציורים כלפי הצד היותר אמיתי והיותר מעולה שלהם"
הסבר: הדיבור הוא הגשר בין עולם המחשבה הפנימי לבין העולם החיצוני (החברה). תפקיד הפה הוא "לזכך" את המחשבות – לקחת את הרגשות הגולמיים ולהציג אותם בצורה אצילית, המחוברת למטרה עליונה.
"אז כשהמאורעות של החיים... הם הולכים כסדרם... הם מוסיפים פרי להפה האנושי... והעשרת הדיבור המביא טובה לעולם"
הסבר: כשהאדם מדבר בצורה נקייה ומרוממת, נוצר "מעגל קסמים" חיובי: הדיבור הטוב מעשיר את החיים, והחיים השלווים מאפשרים דיבור עוד יותר עמוק וערכי. הדיבור הטוב מזכך את המחשבה ומרים את המעשים.
ג. מעלת הבחרות (הנוער)
"התקופה שבאדם שהיא מלאה עז וששון החיים, היא תקופת הבחרות... חיי הבחרות נעשים... כעין אבן נזר בתוך כללות החיים"
הסבר: תקופת הנעורים היא הזמן שבו האדם מלא באנרגיה ("עז") ורואה את כל העתיד לפניו. בגלל שהצעיר רואה את ה"כלל" (החיים הגדולים שעוד לפניו), הוא יכול לקשר את כל כוחותיו ליופי ועידון. הדיבור הנקי בנעורים הופך את כל החיים (גם את הזיקנה) למפוארים יותר.
ד. התוצאה של דיבור קדוש: רגישות לזולת
"ע"כ כל רגש מתעורר לטובה, כל קובלנא שבחיים היא מיד סמוכה לעזרה... וכל מחזה מעורר יגון... מביא את הלב לידי התעוררות של ישועה ורחמים"
הסבר: כשהדיבור שומר על קדושה, האדם נשאר רגיש. כשהוא שומע "קובלנה" (תלונה או כאב) של יתום או אלמנה, הלב שלו פתוח להרגיש אותם ולעזור. הדיבור המכובד והתרבותי בונה חברה רחמנית.
ה. חטא "נבלות הפה": הפירוד והכיעור
"אבל כשהדיבור יהפך מתעודתו הנשגבה... ויציג לראוה רק את הצד העלול לכיעור ולשפלות שבהם"
הסבר: זוהי ההגדרה של נבלות פה: לקחת את הצדדים המוצנעים, היצריים והשפלים של החיים, ולבודד אותם. במקום לדבר על האהבה והקדושה שבחיי המשפחה (הכלל), מדברים רק על הגירוי הגופני המבודד (הפרט המכוער).
"מיד בהתרחב מחלה זו... תלך ותרד החברה האנושית מטה מטה... עד שכח העז והיופי כשהוא מתכנס, יפיק את הזוהמא היותר נוראה שבאדם"
הסבר: כשהחברה מתרגלת לדיבור גס ("נבלות פה"), כל נושא חדש הופך לכלי להרס מוסרי. האנרגיה של החיים ("העז") במקום לבנות – הופכת ל"זוהמה".
ו. התוצאה הקשה: אובדן הרגישות והחן
"ע"כ תהיה אז הבחרות, התקופה היותר מזהמת את הכלל כולו... מוכרחת ההרגשה להיות הולכת וכהה"
הסבר: כשהנוער, שאמור להיות שיא הטוהר, מתעסק בנבלות פה – הוא מזהם את החברה. כדי לשרוד בתוך הגועל הזה, הנפש "מכהה" את הרגשות שלה. האדם הופך לאדיש.
"ע"כ לא יוכל הלב כלל להרגיש את הצער והעלבון של האומללים... ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים, כי כבדה האוזן מלהתפעל"
הסבר: זהו ההסבר המזעזע של הרב לקשר שבין נבלות פה לאי-מענה ליתומים: מי שמרגיל את עצמו לדיבור גס ושפל, מאבד את העידון הנפשי. הוא הופך ל"גס רוח". כשהאוזן שומעת ניבולי פה, היא נאטמת מלהרגיש כאב של אחרים.
ז. העונש כתיקון
"ע"כ בעון נבלות הפה צרות רבות... מתחדשות. והיו הרעות הללו תוכן לשיחה בהכרח, למען החלש את כח הכיעור של השיחה המכוערה"
הסבר: הצרות והגזרות באות כדי "להכריח" את האדם להפסיק לדבר שטויות וניבולים. כשבאסון עסקינן, הדיבור הופך להיות רציני, קיומי ועמוק. הצרות "מנקות" את הפה מהלכלוך של שיחות הבטלה המזוהמות.
ח. הדרך לתשובה
"רק אז ישוב האדם ורפא לו, בראותו שעם כל קטנות ציוריו... שהם הביאוהו עד הדיוטה התחתונה... הם עכ"ז מאוגדים עם כללות החיים שלו"
הסבר: הריפוי מגיע כשהאדם מבין שהמעשים ה"קטנים" והדיבורים ה"פרטיים" שלו אינם מבודדים – יש להם השפעה הרסנית על כלל חייו ועל החברה כולה. כשהוא מבין שהדיבור שלו הוא "קו מבריח" שמשפיע על הכל, הוא חוזר לקדש את פיו וממילא את כל אישיותו.
"ע"כ אין הרעות עוברות בשטף... בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה"
הסבר: הייסורים לא מפסיקים מיד, כי נדרש תהליך עומק של שינוי תרבותי ודיבורי כדי להחזיר לחברה את הרגישות והטהרה שאבדו.
