איוב פרק ה

 איוב ה'

(א) קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ וְאֶל מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה. (ב) כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרׇג כָּעַשׂ וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה. (ג) אֲנִי רָאִיתִי אֱוִיל מַשְׁרִישׁ וָאֶקּוֹב נָוֵהוּ פִתְאֹם. (ד) יִרְחֲקוּ בָנָיו מִיֶּשַׁע וְיִדַּכְּאוּ בַשַּׁעַר וְאֵין מַצִּיל. (ה) אֲשֶׁר קְצִירוֹ רָעֵב יֹאכֵל וְאֶל מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם. (ו) כִּי לֹא יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן וּמֵאֲדָמָה לֹא יִצְמַח עָמָל. (ז) כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף. (ח) אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ אֶל אֵל וְאֶל אֱלֹהִים אָשִׂים דִּבְרָתִי. (ט) עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר. (י) הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת. (יא) לָשׂוּם שְׁפָלִים לְמָרוֹם וְקֹדְרִים שָׂגְבוּ יֶשַׁע. (יב) מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים וְלֹא תַעֲשֶׂנָה יְדֵיהֶם תֻּשִׁיָּה. (יג) לֹכֵד חֲכָמִים בְּעׇרְמָם וַעֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה. (יד) יוֹמָם יְפַגְּשׁוּ חֹשֶׁךְ וְכַלַּיְלָה יְמַשְׁשׁוּ בַצׇּהֳרָיִם. (טו) וַיֹּשַׁע מֵחֶרֶב מִפִּיהֶם וּמִיַּד חָזָק אֶבְיוֹן. (טז) וַתְּהִי לַדַּל תִּקְוָה וְעֹלָתָה קָפְצָה פִּיהָ. (יז) הִנֵּה אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יוֹכִחֶנּוּ אֱלוֹהַּ וּמוּסַר שַׁדַּי אַל תִּמְאָס. (יח) כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ וְיָדָו תִּרְפֶּינָה. (יט) בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע. (כ) בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב. (כא) בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא וְלֹא תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבוֹא. (כב) לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק וּמֵחַיַּת הָאָרֶץ אַל תִּירָא. (כג) כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הׇשְׁלְמָה לָּךְ. (כד) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אׇהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא. (כה) וְיָדַעְתָּ כִּי רַב זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֶיךָ כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ. (כו) תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי קָבֶר כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ. (כז) הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן הִיא שְׁמָעֶנָּה וְאַתָּה דַע לָךְ.

5

Call now! Will anyone answer you?

To whom among the holy beings will you turn? 

Vexation kills the fool;

Passion slays the simpleton. 

I myself saw a fool who had struck roots;

Impulsively, I cursed his home: 

May his children be far from success;

May they be oppressed in the gate with none to deliver them; 

May the hungry devour his harvest,

Carrying it off in baskets;

May the thirsty swallow their wealth.  

Evil does not grow out of the soil,

Nor does mischief spring from the ground; 

For people are born to [do] mischief,

Just as sparks fly upward. 

But I would resort to God;

I would lay my case before God, 

Who performs great deeds that cannot be fathomed,

Wondrous things without number; 

Who gives rain to the earth,

And sends water over the fields; 

Who raises the lowly up high,

So that the dejected are secure in victory; 

Who thwarts the designs of the crafty,

So that their hands cannot gain success; 

Who traps the clever in their own wiles;

The plans of the crafty go awry. 

By day they encounter darkness,

At noon they grope as in the night. 

But [God] saves the needy from the sword of their mouth,

From the clutches of the strong. 

So there is hope for the wretched;

The mouth of wrongdoing is stopped. 

 See how happy is the person whom God reproves;

Do not reject the discipline of the Almighty. 

[God] injures, but also binds up;

God’s hands wound, but also heal. 

You will be delivered from six troubles;

In seven no harm will reach you: 

In famine you will be redeemed from death,

In war, from the sword. 

You will be sheltered from the scourging tongue;

You will have no fear when violence comes. 

You will laugh at violence and starvation,

And have no fear of wild beasts. 

For you will have a pact with the rocks in the field,

And the beasts of the field will be your allies. 

You will know that all is well in your tent;

When you visit your wife you will never fail. 

You will see that your offspring are many,

Your descendants like the grass of the earth. 

You will come to the grave in ripe old age, 

As shocks of grain are taken away in their season. 

See, we have inquired into this and it is so;

Hear it and accept it. 

(א) קרא – אחר שהודיע התשובה שהשיג ע״ז בנבואה, אמר אליו בל יתפלא מדוע באתהו התשובה ע״י אליפז ולא בא הקדוש שהוא המלאך המגיע את הנבואה והמענה על יסורי איוב אליו בעצמו, אמר אליו. אתה קרא נא והתפלל שיגיע התשובה אליך היש עונך? ואל מי מקדושים ר״ל מן המלאכים הקדושים תפנה שידבר עמך ויודיעך מעשה בחזון או בחלום:

(ב) כי לאויל יהרג כעס – שאחר שהיית אויל ומסופק בהשגחת ה׳ אינך ראוי שיופיע אליך דבר ה׳ וקדושיו, וגם השיב לו בזה לעומת מה שהכחיש את הבחירה ואמר שהאדם מוכרח במעשיו מצד הכוכבים הגוזרים כל פרטי פעולותיו, ברר לו שזה שקר, כי ראינו שהכעס יהרוג את האויל, ולא מצד הגזרה הקדומה רק ע״י בחירתו שבחר בכעס ובקנאה זה יגרום לו אבדונו, הרי שהאדם חפשי במעשיו, ובחירתו הרעה היא הגורמת לו מות ואבדון:

(ג-ד) אני – ואשר בעלי האצטגנינים מביאים ראיה שפעולות האדם מוכרחות מפאת המזל ואין ההשתדלות מועיל מאומה ממה שקרה כמה פעמים שאיש אחד יתעשר פתאום מבלי שום יגיעה והשתדלות, ואיש אחר יגע ועמל להתעשר ולא הניח מלהכין כל ההכנות המובילים אל תכלית הזה שיתעשר וכל זה לא הועיל לו מאומה וזה אות ומופת אצלם שהכל תלוי בגזרה ובמזל ואין ההשתדלות מועיל, ע״ז השיב אליפז כי הוא ראה ובחן שמי שיתעשר פתאום לא יתקיים עושר זה ביד בניו, וז״ש אני ראיתי אויל משריש נוהו פתאום, ואקוב משריש נוהו פתאום, ירחקו בניו מישע ר״ל ראיתי אויל שלא זרע ולא עמל ובכ״ז פתאום השריש נוהו בחזקה ויעש שורש למטה ופרי למעלה, דהיינו שהתעשר פתאום בלא שום השתדלות ואז אקוב ואדבר דבור מפורש, על מי שהשריש נוהו פתאום, ששרשים האלה לא יתקיימו ביד בניו, כי בניו יהיו רחוקים מישע, וקנינים אלה לא יתקיימו בידיהם, כי הגם שידכאו בשער המשפט ששם יושבים השופטים, ובכ״ז אין מציל לא ימצא מי שיריב ריבם כי לאשר בא העושר שלא במשפט כן יכלה ולא יתקיים:

(ה) אשר – ר״ל (ואני ראיתי) אשר קצירו רעב יאכל שבהפך ראה איש שיגע ועמל במעשיו ואוכל קצירו כשהוא רעב, ר״ל שאין לו מה לאכול עד שהגיע עת הקציר שקוצר תבואה שזרע ביגיע כפיו, וכן (אני ראיתי) אל האיש אשר מצנים יקחהו, שיקח את הקציר מבין הקוצים, שבורר תבואתו מן צנים וקוצים שמתערבים בהתבואה, שזה המשיג אכלו בעמל רב ובזיעת אפו יאכל לחם, ושאף צמים חילם, ראיתי שהאיש הזה הנהנה מיגיע כפיו הוא שואף ובולע צמים וקשורים של חילם, ר״ל חיל בניו המשריש נוהו פתאום, שהעושר של האויל המשריש נוהו פתאום לא יתקיים ביד בניו רק הוא שמור באחרית לאיש הנהנה מיגיע כפו אשר קצירו רעב יאכל שהוא יורישנו:

(ו) כי – ממליץ כי השורש אשר השריש (המשריש נוהו פתאום) באון ושלא במשפט לא יצא מעפר, וגם לא יצמח מאדמה, ולא יעשה פרי, והטעם הוא.

(ז) כי אדם לעמל יולד – שהאדם נולד לעמול ביגיע כפיו, ובעמלו יביא לחמו, והעושה עושר שלא בעמל וביגיע כפים הוא עמל ואון ולא יצמיח ולא יתקיים ביד בניו, סוף דבר שעקר הצלחת האדם תלוי בהשתדלותו ובעמלו ויגיע כפו, ולא כדברך שאמרת שהצלחת האדם נגזר מבני רשף שהם כתות הכוכבים שהם שולחים ניצוציהם והשפעותיהם למטה ופועלים בעולם השפל על כל מעשה בני האדם, כי בני רשף יגביהו עוף, שהכחות הרוחניות השמיימיות הנוזלות ממשטרי הכוכבים, בני רשף אלה יגביהו עוף למעלה, שמעופם גבוה ומרומם מן העולם השפל ואין בכחם לפעול על העולם השפל להרע או להיטיב:

(ח) אולם – אחר שסתר דעת איוב בהוראת המערכת והוכיח כי האדם בחירי ושליט במעשיו, והשתדלותו תעשה פרי, אמר, שאם אמנם כבר נראה מצד אחר שלפעמים אין אדם שליט בבחירתו, וראינו פעמים רבות שהאדם יכין כל האמצעיים הנצרכים להפקת איזה תכלית, ולא לבד שלא ישיג התכלית המכוון, שבהפך האמצעיים האלה בעצמם יהיו סבה לשיגיע הפך המכוון, באופן שמזה נראה שמעשי האדם מוכרחים ע״י איזה כח עליון המניעו הפך רצונו ובחירתו, ובל תביא מזה ראיה שההכרח בזה הוא מצד המערכה השולטת על מעשי בני אדם הבחיריים, רק כי בענינים כאלה הכוללים שבם תבוטל בחירת האדם ומעשיו הם הכרחיים, אני איחס ההכרח הזה אל השגחת ה׳, ועז״א אולם אני אדרוש אל אל, שרק ע״י השגחת האל תבוטל הבחירה לפעמים, ואל אלהים אשים ואיחס דברתי והנהגתי, לא אל המערכה רק אל ההשגחה שיש ענינים שההשגחה תבטל את הבחירה, והביא ע״ז מופת החיפוש, שהלא ראינו, כי.

(ט) עושה גדולות ואין חקר – שהם הגדולות שנראים בהנהגת הטבע הסדורה מששת ימי בראשית, וגם נפלאות עד אין מספר שהם המעשים אשר יעשה נגד הטבע ביכלתו הבב״ת, ותפס שני ראיות למשל ולמופת, ראיה אחת מן ההנהגה הנראה ממנו בענינים הכוללים, והוא כי הוא.

(י) הנותן מטר על פני ארץ – במקומות אשר למטר השמים ישתו מים, ובמקומות אשר לא יעלו שם אדים להוריד גשמי נדבות כמו במצרים ובאיזה מקומות באפריקא, אז שולח מים על פני חוצות, נמצא שם יאור המתמלא בכל שנה ממי גשמים שיורדים במדינה אחרת והוא עולה על גדותיו ומשקה את הארץ ומולידה ומצמיחה, כיאור נילוס בארץ מצרים, ודברים האלה מעידים ומגידים שיש השגחה פרטית משקפת שלא יחסר מים בכל המקומות אשר הכין לישוב בני אדם, כי דבר המתפשט בכל הארץ במדה משוערת בחכמה נפלאה א״א ליחס אל המקרה. והמטר בכללו הוא מכוון אל התכלית הכללי, לשני דברים.

(יא) • א) לשום שפלים למרום, להעלות הצמחים והאלנות מן השפל אל הרום לרומם אותם ולהצמיחם.

• ב) כי הקודרים שהם גופי הבע״ח הקודרים ונצרבים מן החום, שגבו ישע, ע״י שהמטר ילחלח וירטיב גופי הבע״ח, והם שני התכליות הנראים מצורך המטר כמ״ש העקרים, ומזה מבואר שהוא בהשגחה פרטיית כי המקרה לא יכוין אל תכלית. הראיה השנית, מן ההשגחה הנראית בענינים החלקיים, וזה יהיה משני פנים,

• א) כי ראינו אשר לפעמים.

(יב) מפר מחשבות ערומים – שהערומים אשר יש אתם טיב העצה והתחבולות להרע לבריות, ה׳ יפר מחשבותם עד שלא תעשינה ידיהם תושיה, ולא תצא עצתם אל הפועל, כמו שהיה באחיתופל אשר העיד עליו הכתוב (שמואל ב י״ז) שהיתה עצתו בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים, ואם היה אבשלום שומע אז לעצתו היה הורג את דוד, והיה בהשגחת ה׳ שלא נעשתה עצתו, זאת שנית כי לפעמים יהיה בהפך, כי:

(יג) לוכד חכמים בערמם – שעת יבחרו החכמים ערמה ותחבולה להרע לחבריהם, לא יפר את עצתם, רק יסבב בהשגחתו שהאמצעיים שהכינו בעצתם להרע הם עצמם יהיו סבה לשיגיע ההפך, כמו שהיה באחי יוסף שהאמצעיים שהכינו שלא יעלה יוסף לגדולה על ידי שמכרוהו לעבד, הגם שלפי הטבע היה מחויב שיצא מזה התכלית הנרצה כי העבד א״א שיצליח וימשול, סבב ה׳ בהשגחתו שזה עצמו היה הסבה להצלחתו ולגדולתו עד שהיו אחיו לו לעבדים, ובאופן זה לוכד את החכמים עם ערמם ותחבולותם שבזה בעצמם ילכדו, ואז עצת נפתלים נמהרה, אז ימהר ה׳ את עצתם ולא יפר אותה, כמו שהיה ביוסף שלא בטל ה׳ עצתם רק הסכים עמהם שימכר יוסף לעבד, יען שעצתם זאת היתה נכונה מאת ה׳ שעי״ז יעלה לגדולה ואחיו ישתחוו לו:

(יד) יומם – שב אל שני הענינים שהזכיר, שבצד הראשון שמפר מחשבות ערומים שלא ימצאו עצה, אז יומם יפגשו חשך, כי יחשיך להם את היום עד שאין אור העצה במציאות כלל, ובצד השני שלוכד חכמים בערמם אז כלילה ימששו בצהרים, שאז הצהרים והאור (שהיא העצה) הוא נמצא, רק הם ימששו בו כאילו היה לילה, כי עצתם תתהפך לרע להם:

(טו) ויושע – באר למה ישגיח ה׳ השגחה זאת להפר מחשבות ערומים או להסב את עצתם, ולבטל בחירת האדם והשתדלותו, שזה יעשה כדי להושיע מחרב ומפיהם ומידיהם של החזקים את האביון, שאם לא היה משגיח בענינים הבחיריים לבטל את עצת החזקים והעריצים אשר יכינו להרע לחבריהם, לא היה אפשר שיתקיימו האנשים, כי העריצים והחזקים שהם רבים תמיד היו בולעים את האביונים, והיו בני אדם כדגי הים שהגדול בולע את הקטן, או ע״י חרב מלחמה, או ע״י פה ולשון הרע. או בידים פועלים רע, ולכן ישגיח על החלשים להצילם, והרע של הרשעים לא יספיק להשחית את מין האנושי, כי הוא נשמר על ידי השגחת ה׳, ועי״כ.

(טז) ותהי לדל תקוה – שאם היה ההשתדלות מועיל בכל הדברים לא היה שום תקוה, כי עם ריבוי הרשעים והעריצים שיש בעולם שכל כונתם להרוג את החלשים ולשלול שללם, ועם ריבוי השתדלותם בזה, לא היה אפשר שיתקיים הדל והחלוש ולא היה לו שום תקוה להנצל מרעתם, וע״י השגחת ה׳ על הדלים והחלשים להצילם מרעתם, עי״כ העולה תקפץ פיה, כי יראו שיש משגיח עליון אשר יעמוד לימין אביון להושיעו ולהצילו:

(יז) הנה – אחרי שבאר כי פעולות האדם הם קצתם בחיריים וקצתם מוכרחים ע״י ההשגחה, יאמר כי כן גם היסורים הבאים על האדם, הגם שהרבה מהם הם בחיריים הבאים עליו ע״י רוע בחירתו, כמ״ש כי לאויל יהרג כעש, כמו המרבה במאכל עד שחלה חולי התחורים, או במשגל עד שנחלה גופו, בכ״ז נמצאו ג״כ יסורים השגחיים הבאים בהשגחת ה׳ לכפר ולמרק עונותיו, או להשיבו בתשובה, והגם שהיסורים הבחיריים הם רעים בהחלט, כמ״ש כי לאויל יהרג כעש, כי שחו אל רפאים מעגלותיהם, לא כן היסורים ההשגחיים הם אך טוב וחסד, בין היסורים הבאים עליו כדי להשיבו אל דרך הטוב בעתיד, שעז״א אשרי אנוש יוכיחנו אלוה, שהם יסורים קלים הבאים כדי להוכיח דרכו ולהטותו לטוב, בין היסורים הקשים הבאים למרק חטאים שכבר חטא בעבר, שעז״א ומוסר שדי, ג״כ אל תמאס:

(יח) כי – מפרש נגד שני אלה. נגד התוכחה שהוא לתקן דרכו בעתיד. שזה דומה כחובש מטלית סביב המכה בל תתפשט הלאה, עז״א כי הוא יכאיב ובזה ויחבש, חובש סביב המכה, ר״ל שבזה יסך בדלתים בעד רגשות הנפש בל יוסיף לחטוא, ונגד המוסר שבא ליסרו על עונותיו שעברו, אמר ימחץ וידיו תרפינה, שגם אם ימחץ ביסורים גדולים למרק חטא העבר, בזה בעצמו ידיו תרפינה, כמי שנותן סמים מרים אל החולה לרפואה שמרירות הסם הוא עצמו הרפואה:

(יט) בשש – אחר שבאר טעם יסורי הצדיק שבאים למרק חטא העבר או לתקן דרכו, שזה עצמו מה שהזכיר שבא לו בנבואה שא״א שימצא צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, כמ״ש האנוש מאלוה יצדק, הוסיף מדעתו שלפעמים תבא רעה על האדם והיא באמת לטובתו להצילו עי״ז מרעה יותר גדולה אשר לא היה ניצל ממנה כלל, ולפעמים יבא עליך שש צרות, ר״ל צרות הרבה, ובשש צרות אלה יצילך מן הצרה השביעית המסוכנת מאד. עד שעל ידי זה בשבע לא יגע בך רע, לא יגע בך הרעה השביעית, כמו שמבאר במשלים:

(כ) ברעב פדך ממות – לפעמים יביא עליך רעב ובזה בעצמו יפדה אותך ממות, למשל שהמדינה שאתה יושב בה עתידה להתהפך ע״י רעש הארץ והוא מביא עליך רעב עד שתוכרח לצאת אל ארץ אחרת לבקש לחם, ובזה נצלת מן המות שהיית מת ברעש, ובמלחמה יפדך מידי חרב, למשל שאיש אחד אורב עליך להרגך בחרב וע״י שהוא שעת מלחמה חגרת כלי זיין לצאת למלחמה, ופגע בך אויבך להרגך וע״י שהיית מזויין נצלת מידו, ואם לא היה עת מלחמה היה הורג אותך כי לא היה בידך כלי זיין לעמוד כנגדו:

(כא) בשוט לשון – לפעמים ימשול בך בעל הלשון לענות בך סרה לפני מלך ושרים עד שנתנו אותך אל בית האסורים, וזה היה לטובתך שעי״כ תחבא ולא תירא משוד כי יבא, שבתוך כך בא שוד ושבר על העיר ואתה היית נחבא בבית האסורים ונצלת, או שעי״כ.

(כב) לשוד ולכפן המוכן לבא תשחק, או כדי שמחית הארץ המוכנים לבא להשחית את העיר אל תירא, כי היית בעת ההיא עצור במצודה חזקה בבית המשמר ונצלת מן הפגעים שהתרגשו אז על העיר ולפ״ז הרעה שבאה עליך היה לטובתך, וכמ״ש חז״ל משל לשני בני אדם שרצו לפרוש בים וישב לא׳ קוץ ברגלו ונטבעה הספינה, א״כ היה הקוץ שישב ברגלו לטובתו:

(כג) כי – ע״י ההשגחה החופפת עליך תהיה נשמר כ״כ עד שגם עם אבני השדה יהיה לך כריתת ברית שלא יגפו רגליך, וגם חיות הטורפות ישלימו אתך בל יגעו בך, וזה דומה למ״ש אדון הנביאים על המושגח, על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגלך על שחל ופתן תדרוך:

(כד) וידעת – אחר שבאר כי השגחת ה׳ היא המושלת על מצעדי גבר לא המזל והמערכה, אומר, שגם השלשה דברים המיוחדים שהם בני חיי ומזוני, אשר אמרו עליהם שלא בזכותא תליא מלתא רק במזלא תליא, גם אלה מאת ההשגחה יצאו וממנה יבואו אליך, ונגד מזוני שהם צרכי הבית ממאכל ומשתה וכסות תדע כי שלום יהיה אהלך לא יחסר כל בו, ועת תפקוד נוך לדעת אם נמצא שם כל צרכי ב״ב לא תחטא, ר״ל לא תחסר כל הצריך, ונגד בני אומר.

(כה) וידעת כי רב זרעך הגדולים, וצאצאיך הקטנים יפרו כעשב הארץ, ונגד חיי אומר.

(כו) תבוא בכלח אלי קבר, כגדיש אשר יעלוהו בעתו – בעת ישא אלומותיו:

(כז) הנה – לעומת מה שהטעם הראשון שאמר לו על יסורי הצדיקים (שהוא לכפר עון ולהתם חטאת קטן שחטאו ולא השלימו עבודתם כפי הצריך נגד האל וערך עבודתו), הוא הגיעו בנבואה והוא הטעם העקרי אצלו, כי לפ״ד השיג טעם זה ברוח הקודש, אומר שהטעמים שהגיד עתה שיבואו עליהם יסורים להצילם מרעה עתידה, אינו עקר בעיניו, כי טעמים אלה יאמר מצד החקירה, שעז״א הנה זאת היינו טעם זה חקרנוה שכן הוא, ובדברי מחקר יש רשות לכל אדם לבחון אותו משקול דעתו, ואם לא ייטב בעיניו טעם זה לא יקבלהו, ועז״א שמענה ואתה דע לך, ר״ל חקור עליה ודע מצד בינתך אם ייטיב טעם זה בעיניך אם לא:

** (1) Call out –** After [Eliphaz] shared the response he attained through prophecy, he told Job not to wonder why the answer came through him (Eliphaz) and why the Holy One—the Angel who conveys prophecy and the response to Job’s suffering—did not come to Job himself. He said to him: "You, please, call out and pray that the answer reaches you; is there a response for you?" And to which of the "holy ones"—meaning the holy angels—will you turn, that they might speak with you and inform you of the matter in a vision or a dream?

** (2) For anger kills the foolish –** Since you have been foolish and doubted G-d's providence, you are not worthy of the word of G-d or His holy ones appearing to you. Furthermore, Eliphaz replied to Job’s denial of free will—Job’s claim that man is compelled in his actions by the stars that decree every detail of his deeds. Eliphaz clarified that this is false. For we see that "anger kills the foolish," and this is not due to a primordial decree, but rather through his own choice; because he chose anger and envy, he caused his own destruction. Thus, man is free in his actions, and his own evil choice causes his death and ruin.

** (3-4) I –** Regarding the evidence brought by astrologers that human actions are compelled by fate and that effort is of no avail—based on cases where a person becomes suddenly wealthy without any toil, while another toils and exhausts every preparation to achieve wealth yet gains nothing—this, to them, proves everything depends on decree and luck. To this, Eliphaz replied that he has observed and examined that one who becomes wealthy suddenly will not see that wealth endure in the hands of his children.

This is the meaning of: "I saw a fool taking root suddenly, and I cursed his habitation." I saw a fool who did not sow or toil, yet suddenly "took root" strongly, making a root below and fruit above—meaning he became wealthy without effort. Then I spoke a clear word regarding him: these roots will not endure for his children, for "his children will be far from safety." These possessions will not stay in their hands; even if they are crushed in the "gate of judgment" where the judges sit, "there is no deliverer." No one will be found to plead their cause, for just as the wealth came without justice, so shall it vanish.

** (5) Whose –** Meaning: (I have also seen) "whose harvest the hungry eats." Conversely, he saw a man who toils and labors in his deeds, yet eats his harvest while hungry—meaning he has nothing to eat until the harvest time of the grain he sowed with the labor of his hands. Likewise, (I saw) the man "taken from the thorns," who must pick his grain from among briars and thorns. This man attains his food through great toil and "by the sweat of his brow." And "the thirsty swallow up their wealth"—I saw that this man, who enjoys the fruit of his own labor, "swallows" the wealth of the children of the one who "took root suddenly." The wealth of the fool does not last for his own children; rather, it is preserved in the end for the man who enjoys the labor of his hands.

** (6) For –** He explains that the root which was planted (by the one taking root suddenly) through iniquity and injustice "does not come forth from the dust," nor will it "spring out of the ground" to produce lasting fruit. The reason is:

** (7) For man is born to toil –** Man was created to labor with his hands and bring forth bread through effort. He who gains wealth without toil produces only "iniquity" (aven), which will not flourish or endure for his children. Ultimately, a man's success depends on his effort and the labor of his hands. It is not as you said—that success is decreed by the "sons of flame" (bnei reshef), the constellations that send their sparks and influences below to act upon human deeds. For "the sons of flame fly upward"—the spiritual/celestial forces flowing from the stars fly high above the lower world; they are too exalted to act upon the lower world to do evil or good.

** (8) However –** After refuting Job’s view on astrology and proving that man has free choice and that his effort bears fruit, Eliphaz acknowledged that from another perspective, it sometimes appears man is not in control. We often see a person prepare every means to achieve a goal, yet not only does he fail, but those very means become the cause of the opposite result. This makes it seem as if human actions are compelled by a higher power moving him against his will.

Eliphaz warns: Do not take this as evidence that such compulsion comes from the "constellations" ruling over free human deeds. Rather, in those overarching matters where human choice is nullified and actions become "compelled," I attribute this compulsion to G-d’s Providence. Thus: "I would seek unto G-d." Only through Divine Providence is choice sometimes nullified. "Unto G-d would I commit my cause," attributing leadership to Providence, not fate. He then brings proof from observation:

** (9) Who does great things and unsearchable –** These are the "great things" seen in the orderly conduct of nature since the six days of Creation. And "marvels without number" are the acts He performs against nature through His infinite power. He cites two examples: one from general governance and one from specific providence.

** (10) Who gives rain upon the earth –** In places where they drink the "rain of heaven," and in places where vapors do not rise to bring rain (like Egypt or parts of Africa), He "sends waters upon the fields." There, a river (the Nile) fills annually from rain falling in another land, overflows its banks, and waters the earth. This proves a specific Providence ensuring water is not lacking where humans reside. Something so widespread and measured with such wisdom cannot be attributed to chance. Rain serves two general purposes:

** (11) (a) To set on high those that are low –** To raise plants and trees from the ground to the heights.

(b) That those who mourn (the parched) – Meaning the bodies of living creatures parched by heat, "are exalted to safety" as the rain moistens them. These are the two goals of rain, and since chance does not aim for a goal, this must be Providence.

** The second proof is from Providence in specific human affairs, seen in two ways:**

** (12) (a) He frustrates the devices of the crafty –** When the crafty use their counsel to harm others, G-d frustrates their thoughts so that "their hands cannot perform their enterprise." Their plan does not manifest, as seen with Ahithophel, whose counsel was like "inquiring of the word of G-d," yet G-d ensured it was not followed to save David.

** (13) (b) He takes the wise in their own craftiness –** Sometimes G-d does not frustrate the plan, but orchestrates it so that the very means they prepared to do evil become the cause of the opposite result. As with Joseph’s brothers: the means they used to prevent his rise (selling him as a slave) were exactly what led to his success and their eventual subservience to him. Thus, He "traps" them in their own craftiness, and "the counsel of the wily is carried headlong"—G-d hastens their plan rather than stopping it, because their plan was the catalyst for the ultimate good G-d intended.

** (14) By day –** Referring back to the two scenarios: In the first (frustrating the crafty), "they meet with darkness in the daytime," for He darkens their day until no light of counsel exists. In the second (trapping them), "they grope at noonday as in the night," for though the "noon" (the plan) exists, they grope through it as if it were night, for their plan turns against them.

** (15) But He saves –** Why does G-d exercise this Providence? To save the needy from the sword, from the mouth, and from the hand of the mighty. Without this intervention, the "mighty" would swallow the "needy" like fish in the sea. G-d watches over the weak to rescue them, ensuring the evil of the wicked does not destroy the human race.

** (16) So the poor has hope –** If human effort (the "mighty" effort of the wicked) always succeeded, there would be no hope for the weak. But through G-d’s Providence, "iniquity stops her mouth," as they see there is a Higher Observer standing at the right hand of the needy.

** (17) Behold –** Having explained that human actions are partly by choice and partly by Providence, he says the same applies to suffering. Though much suffering is the result of bad choices (as in "anger kills the fool"), there is also "Providential Suffering" intended to atone for sins or bring one to repentance. While "Choice-based Suffering" is purely bad, "Providential Suffering" is kindness. Whether it is light suffering to guide one's future path ("Happy is the man whom G-d corrects") or harsher suffering to cleanse past sins ("The chastening of the Almighty"), do not despise it.

(18) For – Eliphaz now explains the two types of suffering mentioned previously. Regarding "Correction" (intended to mend one’s future path), it is compared to wrapping a bandage around a wound to prevent it from spreading. Thus it says: "For He makes sore, and binds up"—He binds the area around the wound, meaning He "shuts the doors" against the soul's impulses so that the person does not continue to sin. Regarding the "Chastisement" (which comes to punish past iniquities), he says: "He wounds, and His hands make whole." Even if G-d strikes with great suffering to cleanse past sins, the suffering itself is the healing—much like a doctor giving bitter medicine to a patient, where the bitterness of the drug is the very essence of the cure.

(19) In six – After explaining that the suffering of the righteous comes to cleanse the past or correct the future (the primary reason attained through prophecy—that no man is so righteous that he never sins), Eliphaz adds a logical observation: sometimes an evil befalls a man for his own benefit, to save him from an even greater disaster from which he could not otherwise escape. Sometimes "six troubles" (many troubles) will come upon you, and through them, He will save you from the "seventh" trouble, which is truly life-threatening. Thus, "in seven no evil shall touch you"—the seventh evil will not reach you, as he explains through parables:

(20) In famine He shall redeem you from death – Sometimes G-d brings famine upon you, and by that very famine, He redeems you from death. For example: the land where you reside is destined to be overturned by an earthquake; G-d brings a famine so that you are forced to leave for another land to seek bread. Thus, you were saved from the death you would have suffered in the earthquake. "And in war from the power of the sword"—for example: a man lies in wait to kill you with a sword, but because it is a time of war, you have girded yourself with weapons to go out to battle. When your enemy encounters you to kill you, you are saved because you are armed. Had it not been a time of war, he would have killed you, as you would have lacked the weapons to stand against him.

(21) From the scourge of the tongue – Sometimes a slanderer gains power over you, speaking treachery against you before the king and ministers until they cast you into prison. This was for your own good, for through this "you shall be hidden," and "neither shall you be afraid of destruction when it comes." While you were hidden in prison, destruction and ruin befell the city, and you were saved.

(22) At destruction and famine you shall laugh – Or perhaps, so that you might laugh at the famine and the "beasts of the earth" prepared to come and destroy the city—you shall not fear them because at that time you were confined in a strong fortress (the prison) and were saved from the calamities that struck the city. As the Sages illustrated: a man intended to set sail, but a thorn got stuck in his foot and he could not go; when the ship sank, it turned out the thorn in his foot was for his own good.

(23) For – Through the Providence hovering over you, you shall be so protected that you will have a "covenant with the stones of the field" so that your feet do not stumble, and even predatory beasts shall be at peace with you. This is similar to what the "Master of Prophets" (Moses) said: "They shall bear you up in their hands, lest you dash your foot against a stone... you shall tread upon the lion and the cobra."

(24) And you shall know – After explaining that G-d's Providence rules man's steps, not luck or the constellations, he says that even the three specific things—Children, Life, and Sustenance—which [the Sages] said depend on "luck" (Mazal) rather than merit, these too come from Providence.

Regarding Sustenance (household needs): "You shall know that your tabernacle shall be in peace"—nothing shall be lacking. When you inspect your habitation ("visit your habitation") to see if the needs of your household are met, "you shall not sin"—meaning you shall not find anything lacking.

Regarding Children:

(25) You shall know also that your seed shall be great – Your grown children shall be many, and your small offspring shall multiply like the grass of the earth.

Regarding Life:

(26) You shall come to your grave in a full age – Like a shock of grain gathered in its season, when the farmer carries his sheaves at the right time.

(27) Lo – He concludes: The first reason I gave for the suffering of the righteous (atoning for sin) reached me through prophecy, and it is the primary reason in my view. However, the reasons I have just stated (that suffering saves one from future evil) are secondary; they are derived from investigation and logic. Thus: "Lo this, we have searched it, so it is"—this is a reason we reached through inquiry. And in matters of inquiry, every person has the right to examine it with his own judgment. Therefore: "Hear it, and know it for yourself"—meaning, investigate it and know through your own understanding if this reason is pleasing to you or not.

מלבי"ם ביאור המילות איוב ה'

(א) קרא היש עונך – העניה שבא אחרי קריאה, היא מה שעונים למתפלל וקורא לישועה, כמו בקראי ענני אלהי צדקי, המלך יעננו ביום קראנו.

וקדושים – הם צבא מעלה, ואשמע אחד קדוש מדבר (דניאל ח') אל נערץ בסוד קדושים.

(ב) לאויל יהרג כעס, ופותה תמית קנאה – אויל הוא המסתפק בחקי החכמה ובפנות האמונה, כמו שהתבאר בספר משלי, והוא מלא כעס על הנהגת העולם, כמ"ש קצר רוח מרים אולת, קצר אפים יעשה אולת, שהוא אינו מושל ברוחו, והכעס הזה יהרגנו, והפותה הוא המתפתה ע"י תאותו, ובו תגבר הקנאה משלות הרשעים, שיתקנא בם להיות כמוהם. ויש הבדל בין הריגה ובין מיתה, שהמיתה יאמר גם על מיתה טבעיית, והריגה בא ע"י סבה מבחוץ. והכעס יהרוג את האויל דרך עונש על שמכעיס את ה', אבל הקנאה תמית את הפתי בטבע, כי רקב עצמות קנאה.

(ג) משריש נוהו – שם נוה בא תמיד על נאות דשא, והושאל אל משכן האם מנוה צאן כמ"ש בכ"מ, ולכן בא אצלו פעל משריש, ומלת ואקב בא בהסגר, ראיתי משריש נוה פתאום, ואקב נוהו פתאום – ר"ל פרשתי ענשו של זה וסופו, כמו נקבה שכרך עלי.

(ד) ירחקו בניו מישע – מ"ש רחוק מרשעים ישועה הוא דרך עונש שהישועה תתרחק מאתם, ומ"ש פה ירחקו מישע הוא בדרך הטבע שהם יהיו רחוקים מישע בטבע.

בשער – מציין מקום המשפט ששם יושבים הזקנים והשופטים, כמו ובועז עלה אל השער, ואל תדכא עני בשער (משלי כ"ב כ"ב).

(ה) אשר – מ"ש אני ראיתי נמשך לכל המאמר, אני ראיתי אויל משריש (אני ראיתי) אשר קצירו רעב יאכל. (אני ראיתי) אל (אשר) מצינים יקחהו. והגם שאחר פעל ראה בא תמיד מלת את, הראיה דפה היא ראית השכל, כמו הבטה שנקשר עם מלת אל בכ"מ, כמו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה (ישעיהו י"ז), כאשר ראיתי לצור (הושע ט' יג), רעב, בינוני פועל: מצנים, הן הקוצים. כמו לצנים בצדכם (במדבר ל"ג כ"א), ושאף, מענין בליעה, והושאל מן שאיפת האויר שאפה רוח (ירמיהו ב' כ"ד).

צמים – קשרים של חילם, כמו מבעד לצמתך.

(ו) כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל – העפר הוא על האדמה והצמיחה מציין צמיחת הזרע בתוך האדמה מבפנים, והיציאה הוא מה שיוצא מעומק האדמה דרך העפר ומתגלה בחוץ, וע"כ הוסיף שלא לבד שלא יצא לחוץ, כי גם לא יצמח בתוך האדמה, כי לא יקלט הזרע כלל, וכבר בארנו (ד' ח') שהאון מציין הפעל הנעשה בכח וחמס, והעמל מציין התכונה הנפשיית ורוע המחשבה, וע"כ מיחס אל העמל שהוא צומח בעומק המחשבה, הצמיחה בעומק האדמה, ואל האון הפעליי המתגלה בחוץ, היציאה מעפר.

(ז) בני רשף – כחות רוחניות אשיות, כמו לחומי רשף, רשפי אש, והוא ציור אל רעת הכחות השמיימיות, הנוזלים מן הכוכבים ומשטריהם.

(ח) דברתי – מלשון הנהגה, כמו ורעו כבשים כדברם, ידבר עמים תחתינו.

(ט) גדולות ואין חקר, נפלאות עד אין מספר – הגדולות הם חקי הטבע המתמידים וידוע שאין להם מספר, אבל חכמי הטבע יחקורו בם, ויחשבו כי ישיגו חקיהם ודרכי הטבע ע"י חקירה ועיון לכן אמר שבאמת אין להם חקר. והם נשגבים מחקר החכמים. והנפלאות הם הנסים היוצאים מגדר הטבע, וידוע שאין להם חקר, אבל הלא נחשב כי יש להם מספר, כי שדוד הטבע הוא על המעט, לכן אמר שגם הנפלאות אין להם מספר, כי יתמיד להנהיג הנהגה השגחיית למעלה מחקי הטבע, בנסים נסתרים מתמידים עד אין מספר.

(י) הנותן מטר, ושולח מים – לא נמצא פעל שלח אצל מטר, רק פעל נתן, כי המטר לא יבא מאתו ע"י שליח רק בבלי אמצעי, ואצל שטף מים בא פעל שלח, וישלחם ויהפכו ארץ (לקמן י"ב ט"ו), ויש הבדל בין ארץ וחוצות, שהחוץ מציין מה שאחורי הבתים מן הצד, ויצייר שכלל הארץ היא מוכנה אל המטר, רק מקומות מועטים שהם חוץ מן טבע הארץ ולא למטר השמים ישתו מים, לשם שולח מים בנחלים, כמ"ש כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא וכו' ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה, כי המטר מה' בעצמו ומי נילוס ע"י שליח של השגחתו.

(יא) לשום שפלים למרום – פרשתיו כדעת העקרים על הגבהת הצמחים ועלותם לרום ע"י המטר, וגם כיון כפשוטו שע"י המטר יתעשרו אביוני אדם האכרים עובדי האדמה מברכת הארץ, והקודרים מני רעב יושעו.

(יב-יג) מחשבות, תושיה. עצת – הסדר הוא מחשבה, עצה, תושיה. תחלה חושב על הדבר, ואח"כ מתיעץ לבחור האמצעיים המובילים אל התכלית, כמ"ש (ישעיהו י"ד ובכ"מ) וכשיעלה בידו המעשה נאמר שעשו ידיו תושיה, שתושיה היא ישות המעשה היוצא לפועל ע"י טיב העצה, וה' מפר המחשבה שלהם עד שלא יגיעו לכלל עצה, וכ"ש שלא יעשו תושיה, ויש הבדל בין חכמים ובין ערומים, שהערום יודע חקי החכמה רק יערים על דברים פרטיים בערמה איך לעשותם על נכון להפיק התכלית הנרצה, כמ"ש כל ערום יעשה בדעת, וערום יבין לאשורו, וה' יפר מחשבותם בל יגיעו לידי עצה ותושיה. והחכם הוא יותר מן הערום שהוא יודע חקי החכמה, ובעת יתהלכו בתמימות תלוה עמהם השגחת ה', אבל כשיטו מן החכמה אל הערמימות, ילכדם ה' עם ערמה, שהערמה עצמה שהכינו להפיק רצונם בה ילכדו ואז עצתם נמהרה ולא יפר אותה רק ימהר אותה מצד שהם נפתלים – כמו פתיל, הנפתל ועקש, והנפתל הוא יותר מן עקש.

(טו) מחרב ומפיהם – ומידיהם של החזק, וחזק בא כשם המין.

(טז) ותהי לדל – הדל מעולה מן האביון כמ"ש בכ"מ. ואם יושיע האביון כ"ש שיש תקוה לדל.

(יז) יוכיחנו אלוה, ומוסר שדי – מבואר אצלי שיש הבדל בין מוסר לתוכחה, שהתוכחה היא בדברים, ובא לרוב בין אנשים שוים והמיסר אוסר את הנפש ע"י הכרח של יסורים או פחד עונש, או בא מן הגדול אל הקטן, ואצל ה' יבא גם תוכחה עם יסורים, ויש הבדל שהתוכחה היא בנחת ובא לרוב להשיבו מדרך הרע בעתיד, והמוסר הוא בעונש קשה ובא לרוב על חטא העבר, וציינתי מקומותם (ירמיהו ב' י"ט), ומבואר בכל הספר ששם שדי מציין היכולת המוחלט לשדד המערכה וליסר ביסורין קשים ונגד הטבע וכדומה, ושם אלוה מציין רוממות האל לבד, וע"ז ציין המוסר בשם שדי, הגם שבא המוסר בחוזק וכשוד משדי יבא, אל תמאס.

(יח) ויחבש – הוא שכורך ואוגד סביב המכה ומקום המכאוב שלא תתפשט חוץ מגבולה, (עמ"ש ישעיה א' ו'), והמכה צריכה חיבוש והמחץ צריך רפואה על העבר, כמו מחצתי ואני ארפא (דברים ל"ב), ומחץ מכתו ירפא (ישעיהו ל').

(כ) ברעב – הב' הוא ב' הכלי עם הרעב, וכן ב' במלחמה.

(כא) בשוט – מלת בשוט מקור, בשוטט, או יהיה שם, מענין שוט ושבט, עם שבט הלשון תחבא משוד.

(כב) לשד ולכפן – שם שוד בא על השדוד, חמס ושוד. ועל השבר, שוד ושבר. ואמר ולא תירא משוד היינו משדוד, לשוד ולכפן היינו שבר ורעב, ושם כפן בא על תאות המאכל הבלתי נמצא כמ"ש יחזקאל (י"ז ז'), וריק"ם פי' כפן כשהמעות ביוקר, ורלב"ג פי' כשאוצרי הפירות אוספים התבואה ומיקרים השער.

(כג) חית הארץ, חית השדה – חית הארץ הם המצויים בישוב, וחית השדה הם המצוים במדבר. ומוסיף והולך במליצתו.

(כד) אהלך, נוה – הנוה הוא נוה צאן ובאמצעו יש אהל רועה, ובמליצי האהל מציין ביתו עם אשתו ובניו, והנוה מציין נכסיו וקניניו, ושלום באהל ואין חטא וחסרון בקנינו, ותחטא מענין חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים.

(כה) זרעך. וצאצאיך – הצאצאים הם הקטנים בכ"מ, ותרגומו בני בניא.

(כו) כעלות גדיש – היו מציירים הקבר כגדיש, לרמז שנדמה לתבואה שאחרי נקצרה מגבבים גדיש ליבשה, ואז יכניסוה לגורן לדוש, כן שם יתיבשו ויתפרדו חלקים הלחים ואז היה ליקוט עצמות, וז"ש תבא בכלח, היינו עם הלחות, ועז"א (לקמן כ"א) והוא לקברות יובל ועל גדיש ישקוד.

[(a) Call now, is there any who answers you:] The "answering" that follows a "calling" refers to the response given to one who prays and cries out for salvation, as in: “Answer me when I call, O God of my righteousness” or “May the King answer us on the day we call.” [And to which of the holy ones:] These are the heavenly hosts (angels), as in: “And I heard a certain holy one speaking” (Daniel 8) and “God is greatly feared in the council of the holy ones.”

[(b) For anger kills the foolish man, and envy slays the silly one:] * The "Fool" (Evil): One who doubts the laws of wisdom and the foundations of faith (as explained in the Book of Proverbs). He is full of anger toward the governance of the world. He cannot master his spirit, and this anger kills him.

The "Silly One" (Poteh): One who is seduced by his own desires. He is overcome by envy regarding the prosperity of the wicked, wishing to be like them.

Killing vs. Dying: There is a difference between "killing" (hariga) and "dying" (mita). "Dying" can refer to a natural death, whereas "killing" implies an external cause. Anger kills the fool as a punishment for provoking God, but envy causes the silly one to die naturally, for “envy is the rottenness of the bones.”

[(c) I have seen the foolish taking root:] The word Naveh (habitation) usually refers to a grassy meadow or a sheepfold, and is used here metaphorically for a home. Therefore, the verb "taking root" is used. The phrase "and I cursed his habitation" appears as a parenthetical: I saw the fool suddenly taking root, and [immediately] I declared his punishment and his end, similar to the expression “Specify (nakva) your wages to me.”

[(d) His children are far from safety:] While it is written elsewhere that “salvation is far from the wicked” as a form of punishment, here "far from safety" implies a natural consequence—they will naturally be distant from help.

[In the gate:] This designates the place of judgment where the elders and judges sit, as in: “And Boaz went up to the gate” and “Do not crush the poor in the gate.”

[(e) Whose harvest...:] The phrase "I have seen" extends to the entire passage: I saw the fool taking root... [I saw] whose harvest the hungry eats... [I saw] the thorns take him. Although the verb "to see" usually takes the preposition et, the "seeing" here refers to intellectual perception (insight).

Hungry (Ra'ev): A participle acting as a noun.

Thorns (Tzinim): Prickly plants.

Swallow (Sha'af): From the sense of gulping or inhaling air.

Snares (Tzamim): The bonds of their wealth (referencing a veil or binding).

[(f) For affliction does not come forth from the dust, nor does trouble spring from the ground:] "Dust" is on the surface, while "springing/growth" refers to a seed growing from within the earth. "Coming forth" refers to emerging from the depths of the earth through the dust to be revealed outside. The text emphasizes that not only does evil not "emerge" (reveal itself), it doesn't even "spring up" (take root internally).

Iniquity (Aven): Refers to an action done with force/violence (the external act).

Trouble (Amal): Refers to the mental state and evil thought.

Thus, "Trouble" (thought) is linked to "springing" in the depths of the mind/earth, and "Iniquity" (the act) is linked to "coming forth" from the dust.

[(g) Sparks (Bnei Reshef): Spiritual/fiery forces, or a metaphor for the evil of celestial forces flowing from the stars and their domains.

[(h) I would seek (Divrati):] From the language of leadership/governance.

[(i) Who does great things and unsearchable, marvelous things without number:] * Great Things (Gedolot): These are the constant laws of nature. Though they are numerous, scientists try to research them and believe they can grasp them. Therefore, it says they are "unsearchable"—they are beyond the grasp of the wise.

Marvelous Things (Niflaot): These are miracles that deviate from nature. While we know they are "unsearchable," one might think they are few in "number" (since nature is rarely broken). Therefore, it says they are "without number," for God constantly conducts the world through hidden miracles that transcend the laws of nature.

[(10) Who gives rain and sends water:] The verb "gives" (natan) is used for rain because rain comes directly from God without an intermediary. However, for "flooding waters," the verb "sends" (shalach) is used. There is a distinction between Earth (Eretz) and Fields/Outdoors (Chutzot). The "Earth" is naturally prepared for rain, but remote places ("the outside") that are not naturally watered by the heavens receive water through "sent" streams and rivers. This is like the Land of Israel, which God watches personally (rain), versus Egypt, which relies on the Nile (an intermediary of His providence).

[(11) To set the lowly on high:] This refers to the growth of plants rising upward due to rain. Plainly, it also means that through rain, the poor farmers are enriched by the blessing of the land, and those who mourn from hunger are saved.

[(12-13) Thoughts, Wisdom (Tushiya), Counsel:] The logical order is: Thought → Counsel → Wisdom/Action.

Thought: The initial idea.

Counsel (Etza): Choosing the means to reach the goal.

Wisdom (Tushiya): The actualization of the deed.

God frustrates the "thoughts" of the wicked so they never even reach the stage of "counsel," let alone "action."

The Cunning (Arum) vs. The Wise (Chacham): The "Cunning" man knows the rules of wisdom but uses them to manipulate specific situations. God traps them within their own cunning; the very trap they set becomes their own downfall. Their counsel becomes "precipitate" (hurried/confused) because they are "tortuous" (niftal—twisted like a rope).

[(15) From the sword, from their mouth:] God saves the poor from the "sword" of the mouth (slander) and from the hands of the "strong" (referring to the powerful oppressor).

[(16) So the poor has hope:] The "poor" (dal) is of a higher status than the "destitute" (evyon). If God saves the destitute, there is certainly hope for the poor.

[(17) God (Eloah) chastens him, the Shaddai’s discipline:] * Reproof (Tochacha) vs. Discipline (Musar): Reproof is verbal and gentle, intended to prevent future sin. Discipline involves physical suffering or the fear of punishment for past sins.

Eloah vs. Shaddai: The name Eloah represents God's loftiness. The name Shaddai represents His absolute power to overturn the laws of nature and inflict harsh discipline. Therefore, "discipline" is linked to the name Shaddai.

[(18) And He binds up:] To "bind" (chavash) is to wrap a wound so the pain does not spread. A "wound" (maka) needs binding, while a "crushing blow" (machatz) requires healing (refuah) for what has already occurred.

[(20) In famine:] The Hebrew letter Bet here functions as an instrument: "By means of" famine and "by means of" war.

[(21) The scourge (Shot):] Either a noun (whip/scourge) or a verb meaning "to wander." You shall be hidden from the "scourge of the tongue" (slander).

[(22) At destruction and famine:] "Destruction" (shod) refers to robbery/violence or a breaking point. "Famine" (kafan) refers to the intense desire for food that is unavailable, specifically when prices are high or when storehouses are withheld to raise market rates.

[(23) Beasts of the earth, beasts of the field:] "Beasts of the earth" are those found near human settlements; "beasts of the field" are those in the desert. The blessing grows in scope: you will be at peace with all of them.

[(24) Your tent, your habitation (Naveh):] A Naveh is a sheepfold with a shepherd's "tent" in the middle. The "Tent" represents his home, wife, and children. The "Habitation" represents his property and possessions. "You shall not sin/err" (techeta) here means you shall not suffer any "lack" or loss in your possessions.

[(25) Your seed and your offspring:] "Offspring" (tze'etza'im) specifically refers to small children or grandchildren.

[(26) Like a shock of corn (Gedish) comes up:] The ancients viewed a grave as a "shock of corn." Just as grain is harvested and piled into a stack to dry before being threshed, so too does a person die in old age; the body withers (the "moist" parts depart), leading to the eventual "gathering of bones." To "come in in full age" (be-kelach) means to die while still possessing "vitality/moisture" (le-lach).

סיכום שיעור

1. הכשל המוסרי של אליפז: חוסר רגישות

המרצה פותח בביקורת חריפה על אליפז. בעוד שאיוב נמצא בשיא הייאוש והכאב, אליפז ניגש אליו כ"תיאולוג" ולא כחבר. הוא מנסה להכניס את הסבל של איוב לתוך תבניות שכליות של שכר ועונש. הדובר מציין כי בעוד שפרשנים כמו עמוס חכם (דעת מקרא) רואים באליפז דמות ענווה וזהירה, הרי שעל פי פשוטו של מקרא ועל פי חז"ל, יש בדבריו התנשאות וניתוק רגשי.

2. ניתוח הנבואה של אליפז ("ואלי דבר יגונב")

חלק נרחב מהשיעור מוקדש לחיזיון הלילה של אליפז (פרק ד', פסוקים יב-כא):

השוואה לבלעם: בעקבות רש"י, הדובר משווה את נבואת אליפז לנבואת בלעם. זוהי נבואה "מקרית", "גנובה", שבאה בחרדה ופחד, בניגוד לנבואת נביאי ישראל שבאה מתוך קשר של אהבה ודיאלוג.

ההתנשאות הרוחנית: אליפז משתמש בנבואה כדי להשתיק את איוב. הוא אומר: "אני קיבלתי מסר מהשמים, ואתה רק בשר ודם שמתלונן".

המסר הבעייתי: הנבואה טוענת ש"האנוש מאלוה יצדק?". אליפז משתמש בזה כדי לומר לאיוב שאין לו זכות לבוא בטענות, כי ממילא אף אדם אינו מושלם.

3. "כללי" מול "פרטי" (פרק ה')

הדובר מצביע על הדיסוננס בשיר השבח של אליפז לאלוהים:

אלוהי הטבע: אליפז מדבר על אלוהים שנותן מטר, משפיל גאים ומרים שפלים. זוהי השגחה כללית, קוסמית ויפה.

התעלמות מהפרט: איוב אינו מחפש את אלוהי הגשם, הוא מחפש את האלוהים האישי שפגע בו. איוב רוצה "פנים אל פנים", ואליפז מציע לו "חוקי טבע".

האירוניה: איוב, שצועק וכועס על אלוהים, נמצא למעשה במערכת יחסים קרובה ואינטימית יותר עם האל ("כבנים המתחטאים לפני אביהם") מאשר אליפז, שמדבר על אלוהים במושגים מופשטים ורחוקים.

4. ייסורים כחינוך ("מוסר שדי")

אליפז מציע תפיסה של "ייסורים של אהבה": הייסורים נועדו לזכך את האדם. הדובר מסביר שאליפז מציג לאיוב "מלכודת":

אם רע לך – סימן שחטאת.

אם אתה צדיק ובכל זאת רע לך – סימן שזהו "מוסר" כדי שתהיה טוב יותר.

בכל מקרה, אליפז מוציא את איוב "אשם" או "טעון שיפור", ובכך חוסם את האפשרות של איוב לזעוק על עוול.

5. סיכום הגישה

השיעור מדגיש את הטרגדיה של ספר איוב: החברים צודקים בתיאוריה, אבל טועים במציאות. אליפז אומר דברים שנשמעים נכון (אף אדם אינו צדיק גמור, אלוהים עושה גדולות), אך השימוש בהם מול אדם סובל הוא אכזרי ומחטיא את האמת של איוב.

השורה התחתונה: גדולתו של איוב היא בעמידתו הדווקאית על האמת שלו מול ה"מערכת" הדתית הקרה שמייצג אליפז.