בדקו ולא מצאו אלא פח אחד של... נפט
מחנה אומרוניג, איזור פוזן, פולין, בימי הזעם
חסידי גור מגיטו פאביניץ, קבוצה בת ששים בחורים ואברכים, חגגו באותה שנה את "עשרת ימי החנוכה"! כמובן בגלל ספיקא דיומא, אחרי איבוד חשבון הלוח העברי, וחוסר בהירות לגבי חודשים חסרים ומלאים. מהיכן היה לקבוצה כל־כך הרבה שמן להדלקה, ואפילו כדי להאריך את חג החנוכה?! נכון, שמן מן המובחר לא נמצא בידם, אבל נפט היה ביכולתם להשיג.
כך חגגו בצוותא את הדלקת הנרות, האסירים שנחטפו בצוותא ע"י הגרמנים, ישר מ"בית־החסידים" החשאי, שנמצא בפאביניץ, בכיכר־השוק.
החיים במחנה הנאצי, כופפו את הגוו. העבודה היתה מפרכת, אולם את הנפש לא הצליחו הצוררים לשעבד. במחנה התקיים שיעור לילי קבוע בגמרא ותוספות, במקום בו הודלקו הנרות בכל עשרת ימי החנוכה... כי שם בתוך אורוות הסוסים, בלא חלונות ודלתות, היו הלילות שייכים בלעדית לעובדי־הכפייה החסידיים, ורק הימים נשלטו בידי הצוררים.
ר' יענקל ינקלביץ, הוא זה שבזכותו התקיים השיעור בלילות. בתרמיל חפציו האישיים, הצליח להבריח גמרא קטנה, מסכת שבת, מהדורה מיניאטורית של הוצאת "יהונתן" בברלין. היאך הצליח ר' יענקל לקרוא את האותיות הזעירות לאור עששית־לא־עששית? זה היה אחד הפלאים, אולי קפצו האותיות לקראתו, ואולי ידע ר' יענקל את המסכת בעל־פה עם כל התוספות? זאת לא אדע גם היום...
עדות יואל פרנקנטל, ירחון "בית יעקב", גל' 43, עמ' 10-9
"השמרו לכם... ונגוע בקצהו... מות יומת"
אוטבוצק, פולין, תשרי ת"ש
בית־הכנסת "בית שלמה", במרכז העיר, הועלה באש בידי פלוגת חיילים גרמנים. תוך סיכון־נפש פרצו לבניין הבוער, הסופר "אורקא נאכאלניק" וחברו רדוניצקי. הם יצאו משם עם שני ספרי־תורה בידי כל אחד. שאר ספרי התורה עלו השמימה באש, יחד עם בית־הכנסת, בית־המדרש והספרייה שלידו.
למחרת נורו למוות מצילי ספרי התורה ועוד יהודי באשמת... נסיון להסתיר נשק, כביכול. ממון רב שילמה הקהילה היהודית כדי לאפשר את הבאת הקדושים לקבר־ישראל.
כעבור שבוע הוצת בעיר בית־הכנסת של ויינברג. קירותיו, שלא שלטה בהם האש, נשארו במקום זמן ניכר, ויהודי העיר נחטפו מדי פעם לעבודת הריסתם. קצין גרמני, שביקש ללמד את היהודים את מלאכת ההרס... נפל מהסולם ונהרג. היהודים נתקפו פחד, אך נתרחש להם נס. היו אלה חיילים גרמנים, שבאו לחזות איך הורסים בית־כנסת יהודי.... שמסרו עדות, כי אין היהודים אשמים במות הקצין.
הרב שמעון הוברבנד, "קידוש־השם", עמ' 253-252
תפילה שהיא... קידוש־השם
אוטבוצק, ראש־השנה תש"ב
בנימין אורנשטיין, יושב־ראש ה"לאנדמנשפטס" אוטבוצק - פלניץ - קארצ'ב, באיזור האמריקאי בגרמניה, מספר על ראש־השנה האחרון בגיטו אוטבוצק, בשנת 1941.
מספר יהודים נועצים בו מתי לקיים את תפילת החג. הדעות חלוקות: הללו אומרים, שהסכנה אורבת ביותר בשעות הבוקר, אם־כן, בדעתם להתחיל בתפילה אחרי 12.
אחרים סוברים, שהציבור יתפלל רק קריאת־שמע, ושמונה־עשרה, וישמע קריאת־התורה - ושאר התפילות יתפלל כל אחד בביתו, ביחידות. ויש גם דעה, שצריך לתת אפשרות ליתומים לומר "קדיש".
הדעה שנתקבלה לבסוף פה־אחד - שלמרות כל הסכנות יתפללו כרגיל, כי יהודי צריך להיות מוכן להקריב את עצמו בעד אמונתו ולבטל את רצונו שלו מפני רצונו של בורא העולם, וכך עשו. אף אחד לא התנגד, והתפילה בציבור בראש־השנה היתה למעשה של קידוש־השם.
עדות בנימין אורנשטיין
לפי מנשה אונגר, "דער גייסטיגער ווידערשטאנד", עמ' 151-150
"קרן האור" שחדרה לבונקר
אונגוואר, הונגריה, אייר תש"ד
בתקופת השלטון המשותף של הגרמנים וההונגרים בעיר אונגוואר, ראה העשיר משה דב, ממקום עבודתו באחוזה החקלאית, את רכבות־הגירוש היוצאות לאושוויץ. מתוך העיתונים נודע לו, כי ההונגרים אורבים ליהודים הבודדים שנותרו במקומות מיסתור. הידיעות המזעזעות על הנתפסים המובלים לשריפה באושוויץ, לא נתנו לו מנוח.
הוא החליט לפעול להצלתם למרות הסכנה. בחושיו המחודדים גילה "בונקר" סמוי, בו הסתתרו לפני הגירוש עשרים נפשות, ביניהם אחיו ישכר כ"ץ. כמו־כן, הסתתרה שם קבוצת נערות, ששוכנו בנפרד.
המסתתרים חשו פחד וחרדה מפני כל איוושה קלה, שהיתה מעוררת אצלם צמרמורת. הם חיו בתנאים קשים מאוד. משה דב ביקש לעזור, תוך שהוא רוקם תוכניות להגיע אליהם, מבלי לסכן לא אותם ולא את עצמו.
אחרי תחבולות הגיע ליעדו, והפתיע את יושבי ה"בונקר". הוא סיפר להם על מחבואו והבטיח לעזור בכל מה שיוכל. התגלותו לאחר שהורגלו לחיי מחתרת פתחה לפניהם קרן אור והעניקה תחושת בטחון.
בגניבה אסף הוא סלים מלאי מזון והובילם ליהודים המסתתרים, אחרי שכבר הורגלו באכילת לחם קיבר ותפוחי־אדמה כמעט רקובים.
אחרי שנודע למשה דב, כי הבלשות ההונגרית מתכננת לערוך חיפושים באיזור האחוזה, התקשר במהירות לראשי ה"בונקר" והזהירם.
בפעולה נועזת ביותר, בנה בונקר נוסף לאחיו וכן הסתיר נערה על גג עליית רפת. נערה יהודיה זו הקימה אחרי המלחמה בית מפואר בישראל עם רב גדול בתורה.
שלמה רוזמאן, "שפר הררי קדם", עמ' תל"ב - תל"ג
נהרג כשהוא מחבק את ספר התורה
אונגוואר, תש"ד
תבוסת הנאצים ומפלתם בחזית הצבאית, גרמו להם תסכול עמוק, ואת כל זעמם שפכו על יהודי הונגריה. הגזירות האכזריות הגיעו לאונגוואר סמוך לחג השבועות, ואז הוחל בחיסול הגיטו. שלוש פעמים בשבוע יצאו רכבות־הגירוש עם ה"טרנספורטים" לאושוויץ. המרצחים נהגו לדחוק כמאה נפשות לתוך קרון אחד. הנסיעה האימתנית למחנה־המוות נמשכה ארבעה ימים, בלא לחם ומים, כשרבים מהנוסעים נופחים את נשמתם מרעב ומצמא.
ב"משלוח" הראשון לאושוויץ היה גם רבי אהרן פלברמן, רבה של געוויץ, מיוצאי חלציו של בעל ה"נועם אלימלך". כאשר פתחו הרשעים את קרונות הרכבת בתחנה הסופית... ירד רבי אהרן לרציף עם ספר־תורה בזרועותיו. בצווחות אימה מלוות מכות רצח, הורדו האומללים מהקרונות. כאשר הבחינו בדמותו של הרב, לא היה גבול להתהוללות המרצחים.
היה זה ספר התורה שקיבל בירושה מרבי מרדכי מנדבורנא. הוא התעלם מפקודת הקלגסים, שציוו עליו להשליך את ספר התורה לארץ, וכאשר חזרה ונשנתה פקודת הגרמנים, חיבק רבי אהרן עוד יותר את ספר התורה וקירבו ללבו. הם התנפלו עליו במוטות ברזל והיכוהו באכזריות, עד שהתעלף ונפל ארצה.
בשוכבו על הארץ ועימו ספר התורה היקר, יצאה נשמתו של רבי אהרן בקדושה ובטהרה על קידוש־השם.
"שארית אהרן", הרב אהרן פעלדברמאן, הקדמת בנו, עמ' י"א
"חסד ואמת מן ינצרוהו"
אוסטרוב-מזובייצקי, פולין, א' דסליחות תרצ"ט
המרצחים הגרמנים כבשו בסערה את פולין. קרבנותיהם הראשונים היו יהודים... גופות ההרוגים נערמו ברחובה של עיר. היציאה מהבתים כרוכה היתה בסכנה מרובה. הכובשים הגרמנים ירו בלא הבחנה בכל מי שנקלע בדרכם. אבל אנשי "חסד־של־אמת", מייקירי הקהילה, בראשות הרב ר' יעקב שרגא זינגר, חירפו את נפשם והביאו את "מתי המצווה" לקבר־ישראל.
במסע ההלוויה, כאשר משפחות הקדושים צועדות אחרי מיטות יקיריהן, הופיעו לפתע הקלגסים הגרמנים. הרב וכל הנוכחים האחרים נצטוו ע"י הרשעים לרדת בעצמם אל תוך הקברים, בבית־העלמין היהודי...
אוקסנבורג 31
יללות הנשים והילדים בקעו מתוך החפירות הפתוחות. היללות המסו כל לב אנושי וגם פראי־האדם חשו בתסכול, ואולי גם התביישו... ובדרך פלא הותירו את היהודים בחיים, אחרי שדקות ספורות קודם־לכן עוד ביקשו לקברם חיים...
ה"מרא דאתרא" ושבעת ילדיו נרצחו ע"י הצוררים כעבור שנתיים, בטבח המוני שבוצע ע"י הסובייטים בעיר סלונים. שם נטמן, יחד עם כל קדושי הקהילה, בשדרות צ'פילה.
"אלה אזכרה", כרך ז', עמ' 67-62
מוטב אהיה קרבן־הקהל - ולא להפך!
אוסטרובצה, פולין, בתחילת המלחמה
ראשי ה"גיסטאפו" באוסטרובצה הציגו אולטימטום ל"יודנראט" - הנהגת האדמו"ר לידיהם עד לחצות היום, או מעשה נקם בכל יהודי העיר, כאשר התרגום לנקם הוא חיסול... היה זה הרבי שהתנגד לפעולות להצלתו וגרס: "מוטב אהיה קרבן־הקהל - ולא להיפך!"
רבי יחזקאל'י, בנו השני וממלא מקומו של האדמו"ר המפורסם, רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה, נשא בגאון את דגל החסידות עד לרגע עקידתו. הוא חזה את השואה בראשית ניצניה וניבא את גזר־דינה של יהדות פולין. תפילותיו היו מכוונות להצלת יהודי אמריקה ואלה שבארץ־ישראל. בפרוץ השואה חזר ממקום הקיט באוטבוצק ונתפן לבני קהילתו.
בהגיע צו ה"גיסטאפו" להסגרתו, ביקשו להציל את חייו והוא סירב. ביקש רק להתפלל, התעטף בטלית ובתפילין, טבל במקווה ולבש קיטל לבן... "חלילה לי לסכן חייהם של 30,000 יהודי העיר" - אמר. המרצחים שמשוהו מצהיר באוזניהם: "הריני מוכן ומזומן, זה עידנים אני מצפה לזכייה זו..." וברגע האחרון, כשהרוצח מכוון את האקדח אל הרבי, קרא רבי יחזקאל'י בגאון ובעוז "שמע ישראל", בכיכר בית־הכנסת. בפקודת הנאצים הוא נקבר בבית־העלמין ע"י אותם עשרים יהודים, שביקשו למסור את חייהם במקומו. אח"כ נצטוו גם הם לחפור קבר לעצמם, ולתוכו נורו כעבור זמן קצר.
ישעיהו זילברמן
אהרן סורסקי, "דמויות הוד", ירושלים
כאילו התענה תשיעי ועשירי...
אוספינצ'יץ, ערב יום־כיפור
הושקו אולשבסקי מהצבא הסובייטי ו־200 מתנדבים נישבו ע"י הגרמנים והובלו למחנה־מעצר ליד אוספינצ'יץ. סמוך ליום־הכיפורים השתדל לאגור מזון לסעודה מפסקת, שלא יצטרך לצום יומיים, אבל מאמציו לא הוכתרו בהצלחה.
מספר אולשבסקי, היהודי היחיד בקבוצת השבויים: אכלתי את מנת הלחם כשמעיני זולגות הדמעות ושפתי רחשו: "רבש"ע, הבאת אותי עד כה, הראה עוד מה שאתה יכול!" (תרגום מאידיש). למחרת, השכם בבוקר הוזמנתי למיפקדת המחנה כדי לערוך להם תכנית בנייה למספר צריפים. העלו אותי יחד עם עוד 20 שבויים על משאית, בדרך נראה גוי כפרי והמפקד הממונה עלינו עצר אותו והורה לתת לי חמישה תפוחים. המשאית המשיכה לנסוע עוד ק"מ ספורים עד שהגענו למחסני העצים.
בעוד השבויים מעמיסים את העצים, ניגשה אלי בהחבא זקנה קמוטת פנים והושיטה לי כיכר־לחם. חזרנו למחנה לפני שעת התקדש החג. אכלתי בהחבא את "הסעודה המפסקת", שנזדמנה לי בנס. בהגיע שעת "כל נדרי" התפללתי רק את הקטעים הזכורים לי בעל־פה.
שאול שיף, הצופה, ערב יום־כיפור תשכ"ה
חומרות בבישול ירקות לכבוד פסח
אוקסבורג, מפעל המטוסים, גרמניה, פסח תש"ד
עונת ליקוט הירקות הגיעה. מאות בנות יהודיות שעבדו בתעשיית המטוסים של אוקסבורג, נצטוו לסייע בשדות לאיכרים הגרמנים, בהוצאת תפוחי־אדמה וגזר. עובדות־הכפייה כבר לא ראו פרי־אדמה זה עידן־עידנים. בכל זאת, התגברו על תאוות האכילה וגנזו את הירקות בביטנת המעילים, לקראת חג הפסח, כאשר לא יבוא חמץ לפיהן וגם לא מצה... הירקות הוסתרו בבגדים שבועות רבים ואפילו חודשים. מדי פעם חזר והתעורר הדחף הפנימי לנגוס מעט מהאוצר החבוי, ואולם, הן הצליחו לשלוט בעצמן ולא נגעו בירקות, שנועדו לימי הפסח.
הבנות, שהקפידו לא לאכול חמץ בפסח, החליפו את מנות הלחם שלהן בירקות שונים, ונהגו לבשל תפוחי־אדמה וגזר, במפעל המטוסים, יחד עם מטילי עופרת כדי להינצל מאיסור החמץ המובלע בדופני הכלים הרגילים.
Here is the English translation of these powerful testimonies of spiritual resistance and faith during the Holocaust.
They Searched and Found Only One Jar of... Kerosene
Omronig Camp, Posen Area, Poland, the Days of Rage
A group of sixty young men and scholars, Gerer Hasidim from the Pabianice Ghetto, celebrated "Ten Days of Hanukkah" that year! This was due to a doubt regarding the exact date, as they had lost track of the Hebrew calendar and were unsure which months were full or short. Where did the group get enough oil for lighting, and even enough to extend the holiday? True, choice olive oil was not to be found, but they were able to obtain kerosene.
The prisoners, who had been snatched together by the Germans directly from the secret "Shtiebel" located in the Market Square in Pabianice, celebrated the candle lighting together.
Life in the Nazi camp bent the body. The labor was backbreaking, but the oppressors could not enslave the soul. In the camp, a regular nightly lesson in Gemara and Tosafos took place in the same spot where the candles were lit throughout the ten days of Hanukkah... For there, inside the horse stables, without windows or doors, the nights belonged exclusively to the Hasidic forced laborers; only the days were ruled by the oppressors.
It was thanks to R' Yankel Yankelovitch that the nightly lesson took place. In his personal belongings, he managed to smuggle a small Gemara, Tractate Shabbat—a miniature edition published by "Yehonatan" in Berlin. How did R' Yankel manage to read the tiny letters by the light of a makeshift lamp? This was one of the wonders; perhaps the letters jumped out at him, or perhaps R' Yankel knew the entire tractate by heart with all the commentaries? Even today, I do not know...
Source: Testimony of Yoel Frankenthal, "Beit Yaakov" Monthly, Issue 43, pp. 9-10
"Take Heed... Whoever Touches the Edge... Shall Surely Be Put to Death"
Otwock, Poland, Tishrei 5700 (1939)
The "Beit Shlomo" synagogue in the city center was set on fire by a squad of German soldiers. At the risk of their lives, the writer "Urke Nachalnik" and his friend Radunitzky burst into the burning building. They emerged with two Torah scrolls each. The rest of the Torah scrolls ascended to heaven in fire, along with the synagogue, the study hall, and the adjacent library.
The following day, the rescuers of the Torah scrolls and another Jew were shot to death on the charge of... an alleged attempt to hide weapons. The Jewish community paid a vast sum of money to allow the holy martyrs to be brought to a Jewish burial.
A week later, the Weinberg synagogue in the city was torched. Its walls, which the fire did not consume, remained standing for a long time, and the city's Jews were frequently snatched for the labor of demolishing them. A German officer, who sought to teach the Jews the "craft" of destruction, fell from a ladder and was killed. The Jews were seized with terror, but a miracle occurred. It was German soldiers—who had come to watch how a Jewish synagogue is destroyed—who testified that the Jews were not to blame for the officer's death.
Source: Rabbi Shimon Huberband, "Kiddush Hashem," pp. 252-253
A Prayer that was... Sanctification of the Name
Otwock, Rosh Hashanah 5702 (1941)
Binyamin Orenstein, chairman of the Otwock-Falenica-Karczew Landsmanshaft in the American zone in Germany, tells of the last Rosh Hashanah in the Otwock Ghetto in 1941.
Several Jews consulted him on when to hold the holiday prayer. Opinions were divided: some said the danger was greatest in the morning hours, so they intended to start the prayer after 12:00 PM.
Others believed the congregation should only pray the Shema, the Amidah, and hear the Torah reading—and the rest of the prayers should be said by each individual at home, in private. There was also an opinion that orphans must be given the opportunity to say "Kaddish."
The opinion finally accepted unanimously was that, despite all dangers, they would pray as usual. For a Jew must be ready to sacrifice himself for his faith and nullify his own will before the will of the Creator of the universe. And so they did. No one objected, and the public prayer on Rosh Hashanah was an act of Kiddush Hashem.
Source: Testimony of Binyamin Orenstein, according to Menashe Unger, "Der Geistiger Widerstand," pp. 150-151
The "Ray of Light" that Penetrated the Bunker
Ungvar, Hungary, Iyar 5704 (1944)
During the period of joint German and Hungarian rule in the city of Ungvar, the wealthy Moshe Dov saw from his workplace on a farm estate the deportation trains leaving for Auschwitz. From the newspapers, he learned that the Hungarians were lying in wait for the lone Jews remaining in hiding. The shocking news of those caught and led to the crematoria in Auschwitz gave him no rest.
He decided to act to save them despite the danger. With sharpened senses, he discovered a hidden "bunker" where twenty people were hiding before the deportation, among them his brother, Issachar Katz. A group of girls was also hiding there, housed separately.
The hidden felt fear and anxiety at every slight rustle, which would send shivers through them. They lived in very difficult conditions. Moshe Dov sought to help, weaving plans to reach them without endangering them or himself.
After many ruses, he reached his destination and surprised the inhabitants of the bunker. He told them about his hiding place and promised to help in any way he could. His appearance, after they had grown accustomed to a life of hiding, opened a ray of light for them and gave them a sense of security.
Secretly, he gathered baskets full of food and brought them to the hidden Jews, who had become accustomed to eating only coarse bread and nearly rotten potatoes.
When Moshe Dov learned that the Hungarian secret police planned to search the estate area, he quickly contacted the leaders of the bunker and warned them.
In a most daring operation, he built an additional bunker for his brother and also hid a girl on the roof of a stable loft. This Jewish girl, after the war, established a magnificent home in Israel with a great Torah scholar.
Source: Shlomo Rosman, "Shefer Harerei Kedem," pp. 432-433
Killed While Embracing the Torah Scroll
Ungvar, 5704 (1944)
The defeat of the Nazis on the military front caused them deep frustration, and they poured all their rage onto the Jews of Hungary. The cruel decrees reached Ungvar close to the Shavuot holiday, and the liquidation of the ghetto began. Three times a week, deportation trains left with "transports" to Auschwitz. The murderers used to crowd about a hundred people into a single car. The terrifying journey to the death camp lasted four days, without bread or water, with many passengers perishing from hunger and thirst.
In the first "shipment" to Auschwitz was Rabbi Aaron Felbermann, the Rabbi of Gewicz, a descendant of the author of "Noam Elimelech." When the wicked ones opened the train cars at the final station, Rabbi Aaron descended to the platform with a Torah scroll in his arms. With screams of terror accompanied by murderous blows, the wretched people were removed from the cars. When they noticed the figure of the Rabbi, the murderers' revelry knew no bounds.
This was the Torah scroll he had inherited from Rabbi Mordechai of Nadvorna. He ignored the order of the soldiers who commanded him to throw the Torah scroll to the ground. When the German command was repeated, Rabbi Aaron embraced the Torah scroll even tighter and brought it close to his heart. They set upon him with iron bars and beat him brutally until he fainted and fell to the ground.
As he lay on the ground with the precious Torah scroll, Rabbi Aaron’s soul departed in holiness and purity for the Sanctification of the Name.
Source: "Shearit Aaron," Rabbi Aaron Felbermann, Introduction by his son, p. 11
"Kindness and Truth Shall Preserve Him"
Ostrow-Mazowiecka, Poland, First Day of Selichot 5699 (1939)
The German murderers conquered Poland in a storm. Their first victims were Jews... the bodies of the slain were piled in the city streets. Leaving the houses involved great danger. The German occupiers shot indiscriminately at anyone in their path. But the men of the "Chesed Shel Emeth" (burial society), the dignitaries of the community led by Rabbi Yaakov Shraga Singer, risked their lives to bring the "Metei Mitzvah" (unattended dead) to Jewish burial.
During the funeral procession, as the families of the holy martyrs walked behind the biers of their loved ones, the German soldiers suddenly appeared. The Rabbi and all others present were ordered by the wicked ones to descend themselves into the graves in the Jewish cemetery...
The wailing of the women and children rose from the open pits. The cries melted every human heart, and even the human-beasts felt frustration, and perhaps even shame... miraculously, they left the Jews alive, after having intended only minutes before to bury them alive.
The town's Rabbi and his seven children were murdered by the oppressors two years later, in a mass massacre carried out by the Soviets in the city of Slonim. There he was interred, along with all the holy martyrs of the community, on Czepila Avenue.
Source: "Ele Ezkerah," Vol. 7, pp. 62-67
Better I Be the Victim for the Community—And Not the Reverse!
Ostrowiec, Poland, Beginning of the War
The heads of the Gestapo in Ostrowiec presented an ultimatum to the "Judenrat"—hand over the Rebbe by noon, or there would be an act of revenge against every Jew in the city, where the translation of "revenge" meant liquidation... It was the Rebbe himself who opposed efforts to save him, maintaining: "Better I be the community's sacrifice—and not the reverse!"
Rabbi Yechezkel'i, the second son and successor of the famous Rebbe, Rabbi Meir Yechiel of Ostrowiec, proudly bore the banner of Hasidism until the moment of his martyrdom. He foresaw the Holocaust in its early buds and predicted the sentence of Polish Jewry. His prayers were directed toward the rescue of the Jews of America and those in the Land of Israel. When the Holocaust broke out, he returned from a resort in Otwock and devoted himself to the members of his community.
When the Gestapo order for his surrender arrived, they sought to save his life, but he refused. He asked only to pray; he wrapped himself in Tallit and Tefillin, immersed in a Mikvah, and wore a white Kittel... "Heaven forbid that I should endanger the lives of 30,000 Jews of the city," he said. The murderers heard him declare: "I am ready and prepared; I have awaited this merit for ages..." And at the last moment, as the murderer aimed the pistol at the Rebbe, Rabbi Yechezkel'i cried out with pride and strength "Shema Yisrael" in the synagogue square. By Nazi order, he was buried in the cemetery by those same twenty Jews who had sought to give their lives in his place. Afterward, they too were ordered to dig a grave for themselves, into which they were shot a short time later.
Source: Yeshayahu Zilberman; Aaron Surasky, "Demuyot Hod," Jerusalem
As If He Fasted on the Ninth and the Tenth...
Auspitz (Oświęcim/Auschwitz area), Eve of Yom Kippur
Hoshko Olshevsky of the Soviet army and 200 volunteers were captured by the Germans and led to a detention camp near Auspitz. Close to Yom Kippur, he tried to stockpile food for the Seudah Mafseket (pre-fast meal) so he wouldn't have to fast for two days, but his efforts were not successful.
Olshevsky, the only Jew in the group of prisoners, relates: I ate the bread ration while tears streamed from my eyes and my lips whispered: "Master of the World, You have brought me this far, show what else You can do!" (Translated from Yiddish). The next morning, early, I was summoned to the camp headquarters to draw up a construction plan for several barracks. I was put on a truck with 20 other prisoners. On the way, a peasant was seen; the commander in charge of us stopped him and ordered him to give me five apples. The truck continued for a few more kilometers until we reached the wood warehouses.
While the prisoners were loading the wood, an old woman with a wrinkled face approached me secretly and handed me a loaf of bread. We returned to the camp before the hour the holiday became holy. I ate the "pre-fast meal" that had miraculously come my way in secret. When the hour for "Kol Nidre" arrived, I prayed only the portions I remembered by heart.
Source: Shaul Schiff, "Hatzofe," Eve of Yom Kippur 5725 (1964)
Stringencies in Cooking Vegetables for Passover
Augsburg, Aircraft Factory, Germany, Passover 5704 (1944)
The season for gathering vegetables arrived. Hundreds of Jewish girls working in the Augsburg aircraft industry were ordered to assist German farmers in the fields, harvesting potatoes and carrots. These forced laborers had not seen the fruit of the earth for ages. Nevertheless, they overcame the desire to eat and hid the vegetables in the linings of their coats in preparation for the Passover holiday, when neither chametz nor matzah would enter their mouths... The vegetables were hidden in their clothes for many weeks and even months. From time to time, the inner urge to bite into the hidden treasure resurfaced, yet they managed to control themselves and did not touch the vegetables intended for the days of Passover.
The girls, who were careful not to eat chametz on Passover, exchanged their bread rations for various vegetables. They would cook the potatoes and carrots in the aircraft factory along with lead ingots (to serve as a barrier/new vessel) to be saved from the prohibition of chametz absorbed in the walls of the regular utensils.
