לח ורטוב

 המונח הראשון שנדון בו הוא **לח**, המתייחס למשהו רטוב כ"לח/נוזלי". הוא מופיע שלוש פעמים בתורה, וארבע פעמים בשאר המקרא. המונח משמש לראשונה כשמתואר שיעקב לקח ענפי עץ לבנה בעודם **לחים** (לח), וקילף מהם רצועות לבנות כדי לשים לפני בהמותיו, כדי שיולידו צאצאים עם כתמים לבנים (בראשית ל:לז). בהקשר אחר, המקרא (במדבר ו:ג) אוסר על נזיר לאכול ענבים, בין אם הם **לחים** (לחים) או יבשים. ולבסוף, כשמתוארת חיוניותו של משה ביום מותו (בגיל 120), נאמר "לא כהתה עינו ולא נס לחו" (דברים לד:ז). המילה **לח** משמשת גם במקומות אחרים במקרא לתיאור צמחייה שלא יבשה, אלא שמרה על לחותה/רטיבותה (שופטים טז:ז-ח, יחזקאל יז:כד, כא:ג, ועוד). המילה **לח** מופיעה פעמים רבות גם במשנה (דמאי ב:ג, נדרים ז:א, עדויות ה:ד, מנחות ט:ב, בכורות ו:ג, מקוואות ט:ב, נדה ד:ג, ז:ב).

אטימולוגיה של **לח** היא דוגמה מצוינת להבדלים בין הדעות השונות על אופן פעולת שורשי העברית. מנחם אבן סרוק (920–970), הביליטרליסט המובהק, כותב במחברת מנחם שהשורש של **לח** הוא השורש הביליטרלי למ"ד-חי"ת. זה הגיוני כי המילה **לח** עצמה היא מילה בת שתי אותיות. לעומת זאת, הטריליטרליסטים מתקשים למצוא את השורש האטימולוגי של **לח**, כשרבי יונה אבן ג'נאח (990–1050) בספר השורשים כותב שהשורש הוא או למ"ד-ו"ו-חי"ת או למ"ד-יו"ד-חי"ת, בעוד רבי דוד קמחי (1160–1235) בספר השורשים קובע באופן נחרץ שהשורש הוא למ"ד-ו"ו-חי"ת (וכך גם רבי שלמה אבן פרחון במחברת הערוך).

באופן מרתק, רבי משה טדסקי אשכנזי (1821–1898) מציע ש**לח** קשור למעשה למילה העברית **רך** ("רך"), דרך החלפת רי"ש ולמ"ד, וכן החלפת כ"ף וחי"ת.

מילה עברית נוספת ל"רטוב" היא **רטוב**. במקרה זה, כל הלקסיקוגרפים הקלאסיים מסכימים שהשורש האטימולוגי הוא השורש הטריליטרלי רי"ש-טי"ת-בי"ת. מילים שנגזרות משורש זה מופיעות רק פעמיים בכל המקרא — שניהם בספר איוב. במקרה אחד נאמר על צמח פורה "רטוב הוא לפני שמש" (איוב ח:טז). במקרה השני, על קורבן גניבה שנתפשט בגדיו "מזרם הרים ירטבו" (איוב כד:ח), כאשר "ירטבו" פירושו "יירטב". מלבד הופעתו פעמיים באיוב, **רטוב** הוא גם המילה הסטנדרטית בתרגומים (תרגומים ארמיים) לתרגם את **לח** לעברית. למעשה, רש"י (לאיוב ח:טז, כד:ח, סוכה י ע"ב), אבן עזרא (לאיוב ח:טז) ורד"ק (ספר השורשים) מגדירים **רטוב** כ**לח**.

בעברית המשנאית, המילה **רטוב** פירושה גם "רטוב" (טבול יום ג:ו, ראה גם עוקצין ב:ב). אך המשנה משתמשת לעיתים קרובות יותר בנגזרת של **רטוב** בצורת **רוטב** ("מיצים, נוזלים, רוטב"). מילה זו מופיעה פעמים רבות במשנה (פסחים ז:ב, נדרים ז:ו, זבחים ג:ד, חולין ז:ה, ט:א, טהרות א:ד, ג:א) וגם בספרות הרבנית האחרת.

רש"י (לאיוב כד:ח) ואבן עזרא (לאיוב ח:טז) מציינים שהתרגומים מתרגמים בדרך כלל את **לח** ל**רטוב**. זה מרמז שאולי **לח** ו**רטוב** אינם נרדפים טכנית, כי **לח** היא מילה עברית מקורית, בעוד **רטוב** שאולה מארמית (או משפה שמית אחרת).

אבל רבי שלמה פפנהיים (1740–1814) נוקט גישה אחרת להבדל בין **לח** ל**רטוב**. הוא דן בשתי המילים פעמיים בספרו יריעות שלמה. במקום אחד הוא מסביר שההבדל בין **לח** ל**רטוב** הוא בכמות הנוזל. משהו שהוא רק מעט רטוב, ולא מספיק רטוב כדי להרטיב דבר שנוגע בו, נקרא **לח**. במובן זה, **לח** מתייחס לעיתים קרובות למשהו שהתחיל להתייבש, אבל עדיין "קצת רטוב", כמו ענפי הלבנה שיעקב השתמש בהם. באופן דומה, ענבים טריים שנקטפו ועדיין לחים מבפנים נקראים "ענבים לחים" (במדבר ו:ג), בניגוד לצימוקים שהם "ענבים יבשים".

מצד שני, רבי פפנהיים מסביר ש**רטוב** מתייחס למשהו "מאוד רטוב" — כלומר, עם כמות גבוהה יותר של לחות או נוזל. משהו **רטוב** מאופיין בכך שניתן לראות את הרטיבות על פני השטח שלו, והוא בהחלט רטוב מספיק כדי להרטיב דברים שנוגעים בו. כפי שהוא מסביר, הצטברות של נוזל נגזר נקראת **רוטב** בעברית רבנית, כי היא דומה תמטית ל**רטוב** שמציין כמות רטיבות מכריעה שלא נספגת, ונשארת על פני השטח. מעניין, רבי פפנהיים רואה ב**רוטב** נרדף למונח המקראי **מרק** (שופטים ו:יט-כ), קשר שכבר נעשה על ידי פסאודו-רש"י (לנדרים נב ע"א). אגב, **מרק** הוגדר מחדש בעברית מודרנית כ"מרק", שדומה מאוד למשמעותו המקורית.

בדיון אחר על **לח** ו**רטוב**, רבי פפנהיים מסביר שיש הבדל איכותי בסוג ה"רטיבות" שכל מילה מציינת. הוא מסביר ש**לח** מתייחס ל"לחות פנימית" כמו זו שבכל יצור חי וצמח, בלעדיה הגוף היה מתייבש ומתמוטט. לעומת זאת, **רטוב** מתייחס לא ללחות הפנימית החיונית לשמירה על חיים, אלא ללחות חיצונית שבאה מבחוץ וניתן לראותה על פני השטח.

בהקשר זה, רבי פפנהיים מפרט על השורש הביליטרלי למ"ד-חי"ת, שהוא — כמו אבן סרוק — רואה כשורש האולטימטיבי של **לח**. הוא רואה את ליבת השורש כ"רטיבות/לחות", ומסביר שורה של מילים עבריות אחרות כנגזרות משורש זה: למשל, **לחי** מתייחס ל"לחי" או לצד הפנים, שמאופיין בריכוז גבוה במיוחד של לחות פנימית. מכיוון ש**לחי** דומה קונספטואלית ללוח שטוח, היא הפכה לאטימון של המילה **לוח**. בעברית רבנית, **לחי** מתייחס גם למבנה אנכי המשמש בבניית עירוב. [לח"י מתייחס גם לארגון הפלמ"ח הציוני שפרש מהארגון ב-1940 כי חבריו רצו להמשיך להילחם בכיבוש הבריטי בארץ הקודש במלחמת העולם השנייה. הארגון המתון יותר העדיף דיפלומטיה. עם זאת, שם הארגון אין לו קשר למילה העברית **לחי**, אלא הוא ראשי תיבות של "לוחמי חרות ישראל".]

מילים נוספות שרבי פפנהיים מונה כנגזרות של למ"ד-חי"ת כוללות **לחם** ("לחם" או "בשר", שמזין ומחדש את הלחות הפנימית של האדם) ו**מלח** ("מלח", שיש לו יכולת לשאוב נוזל מתוך משהו, כפי שמשתמשים בו להוצאת דם בבשר).

סוגי ההבדלים שרבי פפנהיים נוגע בהם בניסיון להגדיר מה נקרא **לח** או **רטוב** יכולים להיות בעלי השלכות הלכתיות מעשיות. למשל, זה רלוונטי לגבי אילו בדים נחשבים ספוגים כל כך בנוזל שסחיטה קלה שלהם בשבת מהווה איסור סחיטה; או אילו מאכלים רטובים נחשבים כבעלי מעמד הלכתי של משקה, כך שחימומם בשבת עלול להוות איסור בישול גם אם בושלו כבר בעבר.

מונח מקראי נוסף ל"רטיבות/טריות" הוא **רענן**. צורות שונות של מילה זו מופיעות עשרים פעמים במקרא, אם כי רק פעם אחת בחומש (דברים יב:ב). אבן עזרא (לדברים יב:ב) מציין ש**רענן** פירושו אותו דבר כמו **רטוב**. למרות שהתרגומים לא מתרגמים בדרך כלל **רענן** כ**רטוב**, לפחות במקום אחד הם כן עושים זאת (תהלים צב:טו, ראה גם צב:יא). מבחינת אטימולוגיה, מאחר ש**רענן** תמיד נכתב עם נו"ן כפולה בסוף, רד"ק מייחס אותו לשורש הטריליטרלי רי"ש-עי"ן-נו"ן, בעוד אבן סרוק מייחס אותו לשורש מרובע רי"ש-עי"ן-נו"ן-נו"ן.

רבי אברהם בדרשי (מאה 13) בחותם תוכנית (הלקסיקון הראשון של מילים נרדפות בעברית) מגדיר את **רטוב** כ"לחות/רטיבות שבאה ממים חיצוניים". בכך הוא מבדיל בין **רטוב** לבין הנרדף לכאורה **רענן**, ומסביר את האחרון כמתייחס לטריות לחה פנימית שנשמרת כדי לאפשר המשך צמיחה (בניגוד למשהו יבש וקמל).

מעניין, רבי טדסקי מפרש את **רענן** כשילוב של **רעיה** ("חברה") ו**ענן** ("ענן") כדי לציין צמח שעדיין "לח", ולכן ממשיך לגדול עד שהוא גבוה כמו "חבר של העננים".

מילה נוספת ל"רטוב" במקרא היא המילה בעלת ארבע האותיות **רטפש**. היא מופיעה רק פעם אחת בכל המקרא — בספר איוב (בדומה ל**רטוב** שמופיע רק שם) — מה שהופך אותה ל-hapax legomenon. אליהו, חברו של איוב, ממחיש כיצד מעשה טוב קטן יכול לעזור לאדם, באומרו שכאשר מעשיו הטובים של חולה מתערבים בעדו, הם יכולים לגרום לה' לרפא אותו כך ש"רטפש בשרו מנעוריו, ישוב אל ימי עלומיו" (איוב לג:כה).

על פני השטח, השורש של **רטפש** (מוגדר כ"התחדשות/הרטבה מחדש") נראה כשורש מרובע רי"ש-טי"ת-פ"ה-שי"ן, אבל שורשים בעלי ארבע אותיות נדירים בעברית מקראית ונפוצים יותר במילים שאולות זרות. במקום זאת, הפרשנים מציעים גישות שונות לקשר את **רטפש** למילה מוכרת, **רטוב**.

רבי שמשון רפאל הירש (לבראשית כה:ו) רואה את השי"ן בסוף **רטפש** כאות פרוגוגית מיותרת, ומחבר אותה לשורש רי"ש-טי"ת-פ"ה, שהוא רואה כשווה לשורש של **רטוב** רי"ש-טי"ת-בי"ת (דרך החלפת פ"ה ובי"ת).

אחרים מסבירים **רטפש** כשילוב של **רטוב** ו**פש** ("התפשטות"). פרשנים שמקבלים גישה זו כוללים את רבי יוסף קרא, רבי יוסף קמחי, ספורנו, מצודת ציון (לאיוב לג:כה), רד"ק (לתהלים קג:ה) ופסאודו-רש"י (לנדרים מא ע"א).

המלבי"ם (לאיוב לג:כה) מציע הסבר דומה, רואה ב**רטפש** שילוב של **רטוב** ו**טפש** ("מרוח").

רבי יוסף קמחי (לאיוב לג:כה) ורד"ק (ספר השורשים) מבינים **רטפש** כנגזרת של **רטוב**, ומסבירים שהשתי אותיות הראשונות של **רטפש** זהות לשתי הראשונות של **רטוב**, בעוד שתי האחרונות של **רטפש** שוות לשתי האחרונות של **רטוב** בצופן את-בש (שמחליף אותיות בתחילת האלף-בית עם אותיות בסופו, כך שא' הופכת לת', ב' לש', וכו').

מונח נוסף שפירושו "רטוב" ומשמש אך ורק בעברית רבנית, ולא במקרא, הוא **טופח**. מילה זו מופיעה פעמים רבות במשנה (עדויות ד:ו, כלים ח:ג-ד, י:ח, טהרות א:ט, ג:א, ח:ח-ט, מכשירין ג:ה). חלק מהקוראים מכירים את הביטוי הרבני "טופח על מנת להטפיח" (ברכות כה ע"ב, יומא עח ע"א), שמתייחס למשהו רטוב כל כך שהוא יכול להרטיב דברים אחרים. הדבר המעניין במילה זו הוא שהשורש בן שלוש האותיות טי"ת-פ"ה-חי"ת בעברית מקראית פירושו אחר לגמרי, כשורש של **טפח** ("אמה") ומילים הקשורות למדידת אורך והארכה. משמעות זו נשמרת גם בעברית רבנית, אבל לא ברור כיצד היא מתיישבת עם משמעות "רטוב" של השורש. אולי ניתן לטעון שבגלל שמידות פיזיות של חפץ שנרטב מאוד מתרחבות, המילה ל"רטוב" קשורה למילה למדידה או הגדלה של מידות כאלה.

תואר נוסף ל"רטוב" הוא **מפולם**. למרות ש**מפולם** מופיע שלוש פעמים בתלמוד הבבלי, אין מילים ידועות שנגזרות מהשורש לכאורה פ"ה-למ"ד-מ"ם בעברית מקראית או משנאית (עם חריג אפשרי אחד במשנה, ראה להלן).

היכן משתמשים ב**מפולם**? ראשית, התלמוד (ביצה כד ע"ב) מביא תורה שאפשר לקבל מגוי ביום טוב מתנה של דגים **מפולמות**. רש"י מסביר ש**מפולמות** פירושו "רטובות", בהנחה שזה מרמז שהגוי תפס את הדגים ביום טוב. שנית, התלמוד (חגיגה יב ע"א) מסביר שכאשר המקרא מדווח שלפני בריאת העולם היה תהו ובוהו, **בוהו** מתייחס לאבנים **מפולמות** שהיו טמונות בתהום וממנה יצאו מים. רש"י מסביר ש**מפולמות** פירושו "רטובות". שלישית, כדי להימנע משימוש באבנים חתוכות (שפסולות למזבח), התלמוד (זבחים נד ע"א) קובע שיש להשתמש באבנים **מפולמות**. רש"י שוב מסביר שמדובר באבנים "רטובות" שנחצבו מים עמוקים, כך שאין סיבה לחשוב שידי אדם חתכו אותן מעולם (ראה דרך חכמה לרבי חיים קנייבסקי לחוקי בית הבחירה א:צב לרמב"ם).

בניגוד לרש"י, רבי נתן מרומי (1035–1106) בספר הערוך מגדיר **מפולם** כ"בריא/שמן/שמן".

בכל מקרה, השאלה נשארת לגבי האטימולוגיה של מילה רבנית זו. ד"ר מרקוס יסטרוב (1829–1903) רואה בה קרובה למילה הערבית tafailam, שמשמעותה דומה להגדרה של ספר הערוך. ב"ערוך השלם" של ד"ר אלכסנדר כהוט (1842–1894) מוצע שהשורש פ"ה-למ"ד-מ"ם נגזר ממילה פרסית ל"גוש אדמה", או מהמילה היוונית piloma/píloga/pílós ("חימר/בוץ/ערמה") וטופל כאילו הייתה מילה עברית. למעשה, המילה היוונית piloma מופיעה בגרסאות מסוימות של המשנה (שבת כב:ו) — כמו בכתב יד קאופמן ובאלפסי — במובן של "נהר בוצי" שאסור לצאת אליו בשבת.

כיצד זה מתיישב עם הבנת רש"י ש**מפולם** פירושו "רטוב"? נראה לי שרש"י אולי הבין את המילה בדומה להסבר שלנו על **טופח**. במילים אחרות, **מפולם** מתייחס למשהו שהפך ספוג כל כך בנוזל (כלומר, רטוב מאוד) עד שהוא מתנפח, מתרחב ומשמין.

מעניין, הגר"א (לבראשית א:ב) מסביר את **מפולמות** (כשמשמש להגדרת בוהו) כנגזרת של **פלמוני** (דניאל ח:יג). כפי שהוא מסביר, **פלמוני** נגזר מ**פלוני** ו**אלמוני**, ששניהם מתייחסים לאנונימי ולא ידוע. בקריאתו את התלמוד, **בוהו** מתייחס אפוא ל"אבנים מסתוריות". [הבנת הגר"א מצוטטת גם על ידי רבי משה איסרליש (1520–1572) במכיר יין (לאסתר ב:א) ובתורת העולה (ג:עג). ראה גם בן יהוידע (לחגיגה יב ע"א).] ר' ר.ק.