המילה **פאה** (רבים: פֵּאות או פֵּיות) היא המילה הנפוצה ביותר במקרא עבור "פינה". היא מופיעה בסך הכול כ-85 פעמים. ברוב הופעותיה במקרא, **פאה** מתייחסת לכיוון רוחב [cardinal direction], כמו כשמציינים איזה צדדים של המשכן צריכים וילון (שמות כ"ז, ט) או כשקובעים חוק שיש לעיר שטח פנוי מכל ארבעת הצדדים (במדבר ל"ה, ה). ברוב המקרים הללו המילה **פאה** מופיעה לצד מילה המציינת כיוון ספציפי, כמו צפון, דרום, מזרח או מערב. בתרגום אונקלוס, במקרים אלה **פאה** מתורגמת בדרך כלל ל**רוחא** או **רוח**. אך כשהמקרא אומר: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (ויקרא י"ט, כ"ז) או "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ" (ויקרא י"ט, ט; כ"ג, כ"ב), המילה **פאה** פירושה "פינה" ולא "כיוון", ובארבעת המקרים הללו אונקלוס משאיר את המילה העברית **פאה** בלי תרגום.
כשמתואר איך לבנות את השולחן של המשכן, התורה אומרת לעשות ארבע טבעות זהב ולהניח אותן על ארבע **פאות** השולחן (שמות כ"ה, כ"ו; ל"ז, י"ג). בשני המקומות שבהם מופיע קטע זה, אונקלוס מתרגם את המילה העברית **פאה** ל**זווית** — מילה זו תהיה חשובה יותר בהמשך.
רבי שלמה פפנהיים (1740–1814) מציע שתי תיאוריות לגבי מקור המילה **פאה**. בספרו **יריעות שלמה** הוא מסביר ש**פאה** נובעת מהשורש הדו-אותי פה-הי, שמשמעותו העיקרית "פה". הקשר לפינה הוא באמצעות משל: כשם שה"פה" הוא המקום שבו נכנסת המזון לגוף ויוצאות המילים מהגוף, כך הפינה היא המקום בתוך שטח גדול יותר שבו נכנסים או יוצאים מאותו שטח. בספרו **חשק שלמה** מייחס רבי פפנהיים את **פאה** לשורש הדו-אותי פה-אלף, שמשמעותו העיקרית לדעתו "פינה רחבה".
רבי פפנהיים מסביר גם ששרי מואב נקראים **פֵּאָה** (במדבר כ"ד, י"ז; ירמיהו מ"ח, מ"ה) משום שהם נמצאים ב"פינה" במובן שהחשיבות שלהם מבדילה אותם משאר העם וממקמת אותם בפינה המטאפורית של החברה. כמו כן, הם נקראים כך משום שהם משמשים כ"אבני פינה" מטאפוריות שעליהן נשענת שאר החברה המואבית.
בדומה לכך, רבי יעקב צבי מקלנבורג (1785–1865) מסביר ש**פאה** אינה בהכרח מציינת משהו שנמצא פיזית ב"פינה", אלא יכולה להתייחס למשהו מבודד ומנותק משאר, כאילו הוא "בפינה" באופן מטאפורי. על פי זה הוא מבאר שאף על פי שהתורה מצווה להשאיר את **פאת** השדה בלי קציר כדי שהעניים ילקטו משם (ויקרא י"ט, ט; כ"ג, כ"ב), אין צורך שה**פאה** תהיה ממוקמת פיזית בפינת השדה, אלא אף באמצע (ראה משנה פאה ג, א).
המילה **קרן** במקרא אינה מתייחסת רק ל"קרן" של בעל חיים, אלא גם לקרניים בולטות בארבע פינות המזבח (שמות ל"ח, ב; ויקרא ח, ט"ו; יחזקאל מ"ג, כ). במשנה המילה **קרן** התרחבה ופירושה כל "פינה", אך שמרה גם על משמעותה המקראית של פינת המזבח (ראה כלים ו, ז; יומא ה, ה; זבחים ה, ג; ו, ב; ו, ה; י"א, ג; תמיד ב, ה; ד, א; ז, ג; מדות ג, ב-ג; ד, ג; ד, ה; כלים י"ז, ט-י). רבי שלמה פפנהיים מייחס את **קרן** לשורש הדו-אותי קוף-ריש, "פגיעה חזקה". מילים הנגזרות משורש זה מציינות התנגשות חזקה הנובעת ממשקל גדול או מהירות. מילים כמו **קורה** ("קורה עץ") ו**תקרה** ("תקרה") קשורות לכך, שכן הקורות האופקיות נושאות משקל ויוצרות נקודת "פגיעה". באותו אופן, **קיר** ("קיר") מתייחס לקורות אנכיות הנושאות משקל מבנה. כך גם **קרן** כ"פינה" קשורה ל"פגיעה", שכן היא מקום המפגש של שני צדדים.
לדברי המלבי"ם, משמעותה העיקרית של **קרן** היא "קרן" — כלומר הבולטות שיוצאת מראש בעל חיים. במובן מושאל, היא מתייחסת לכל דבר הבולט החוצה ממקור מסוים. לדוגמה, "קרן" אור נקראת כך משום שהיא בולטת מהשמש. כך גם "פינה" נקראת **קרן** משום שהיא בולטת ממשטח חלק אחרת. רבי יעקב צבי מקלנבורג (**הכתב והקבלה** לשמות כ"ז, ב; ויקרא ד, ז) מעלה נקודה דומה. מעניין שרד"ק אף מרמז על קשר בין **קרן** העברית ללטינית **cornu** (שממנה נגזר האנגלית **corner** דרך הצרפתית). [לעוד על המילה **קרן** ומשמעויותיה השונות, ראה "קרן השופר" (ספטמבר 2022).]
המילה **זווית** מופיעה פעמיים במקרא. במקרה אחד, המשורר משבח את יופי בנות ישראל כדומות ל**זוויות** חצובות של ארמון (תהלים קמ"ד, י"ב). ובמקרה השני, הנביא זכריה מנבא שהעם היהודי ינצח את אויביו וישתה "כְּזָוִיֹּת מִזְבֵּחַ" (זכריה ט, ט"ו). משמעות הדימוי שנויה במחלוקת: רש"י מסביר שזה אומר שבזכות ניצחונותיהם יתברכו היהודים בשלל רב וישפעו בשפע כמו שיין נשפך מפינות המזבח. לחלופין, הכוונה שהיהודים ישתו מטאפורית את דם אויביהם, שיישפך בשפע כמו היין מהזוויות (ראה רד"ק ומחרי קרא שם).
רבי פפנהיים מקשר את **זווית** למילה **זִיו** ("זוהר/הדר/נצנוץ"). הוא מציע שתי דרכים להסבר הקשר. הגישה הראשונה, כפי שהוסבר על ידי רבי יהושע שטיינברג מקרן ורוממנו, נראית כאילו **זווית** כ"פינה" מעוררת את הרעיון שכשאתה הולך ואז פונה בפינה, אתה בעצם משנה כיוון. זה קשור ל**זיו** משום שנצנוץ גורם גם לשינוי כיוון, כי הוא מושך את תשומת הלב לאובייקט מסוים ומחייב שינוי כיוון מבט כדי להתמקד בו. בדיון נפרד, רבי פפנהיים נותן הסבר מעט שונה: כשאור מוחזר מאובייקט מבריק ומגיע לעין, הוא נע בזווית, וכך נוצרת "זווית"; זה מוביל להבנה נוספת של הקשר בין **זווית** ל**זיו**.
רבי פפנהיים טוען גם שהחודש אייר נקרא במקור **זִו** (מלכים א' ו, א) משום שבחודש זה השמש "פונה זווית" כלשהי (אולי על ידי כניסת עונת האביב?). [לעוד על **זיו**, ראה "יופיו של אדר" (פברואר 2018).]
בנו האחרון של המן נקרא **וַיְזָתָא** (אסתר ט, ט), שהוא אנגרמה של **זווית**. רבי בנציון חיים לובצקי (נפטר 1945) טוען שבשם זה רצה המן להפגין את חשיבותו, כאילו בניו הם החשובים ביותר באימפריה הפרסית — "אבני הפינה" של החברה.
התלמוד משתמש לעיתים קרובות בביטוי **קרן זווית** לציון "פינה". לדוגמה, בתלמוד (ברכות נ"ג ע"ב) נאמר שאין מברכים על אש במוצאי שבת אלא אם רואים את האש עצמה ויכולים להשתמש באורה בו זמנית. בהסבר ההלכה מבאר התלמוד שאפשר להשתמש באור לפיד בלי לראות את האש עצמה, אם האדם והלפיד נמצאים בצדי **קרן זווית** מנוגדים. כמו כן, הביטוי מופיע כשהתלמוד (קידושין ס"ו ע"א) מספר שבתקופות מסוימות התורה הייתה כל כך מוזנחת עד שהייתה מונחת ב**קרן זווית** וכל מי שרצה לקחתה היה יכול.
ד"ר אבי הורביץ, בלשן ותיק ומומחה לפילולוגיה, מציין שהביטוי **קרן זווית** בספרות חז"ל הוא למעשה כפילות סמנטית מיותרת, שכן **קרן** כבר פירושה "פינה" ו**זווית** כבר פירושה "פינה", כך שכל מילה בפני עצמה מספיקה.
עם זאת, בעצרת פוליטית למען דגל התורה, סיפר רבי חיים פנחס שיינברג (1910–2012) שמעל מאה שנה קודם לכן כבר ציין רבי חיים עוזר גרודזנסקי (1863–1940) את הכפילות בביטוי **קרן זווית**, והסביר שהכוונה ל"פינה של פינה". לדבריו, בדוגמה השנייה התלמוד תיאר תקופה שבה התורה הייתה כל כך מודרת עד שלא ניתנה לה אפילו פינה שלמה, אלא רק פינה קטנה בתוך פינה. כפי שהוא אמר, מפלגת דגל התורה מתכוונת להעלות את מעמד התורה בקרב ההמונים ולהביא אותה למקום מכובד יותר מאשר "פינה של פינה". הסבר זה, שנאמר בהקשר פולמוסי, כנראה אינו ניתוח לשוני אמיתי.
המילה **פינה** מופיעה רק פעמיים בחומש: בשני המקרים מדובר בתיאור הסכמה של המזבח במשכן. בפסוקים אלה התורה מצווה לעשות "קרנות" (קרן) בארבע **פינות** (פינה) של המזבח (שמות כ"ז:ב; ל"ח:ב). בשני הפסוקים הללו, המילה **פינה** מתורגמת בתרגום אונקלוס כ**זווית**, מילה שכבר אמורה להיות מוכרת לך. המילה **פינה** מופיעה עוד עשרים ושמונה פעמים בשאר המקרא.
מרדכי זר-כבוד (בדעת מקרא לנחמיה ג':כ"ד) כותב שהמשמעות העיקרית של **פינה** במקרא אינה "זווית" ממש, אלא "מקום מורם/גבוה". מכאן הביטויים ראש **פינה** (תהלים קי"ח:כ"ב), פינות וגבהות (צפניה א':ט"ז), מגדלים הפינות (דברי הימים ב' כ"ו:ט"ו). האבן **פינה** (מילולית "אבן פינה") מוצגת כניגוד לאבן מוסד (אבן יסוד) בירמיהו נ"א:כ"ו, משום שהאחרונה נמצאת מתחת לאדמה, ואילו הראשונה נמצאת ממש למעלה. לכן, **פינה** מתייחסת למשהו המוצב באופן בולט ומרשים.
אם הבנתי אותו נכון, הרב שלמה פפנהיים מבדיל בין **זווית** ל**פינה** בכך ש**זווית** מתייחסת לחלק הפנימי של הזווית, ואילו **פינה** מתייחסת לחלק החיצוני שלה. לדוגמה, דמיין את הזווית של חדר חיצוני בביתך. כשאתה מסתכל עליה מבפנים הבית, אתה עשוי לקרוא לה **זווית**. אבל אם תסתכל עליה מהרחוב, היא תיקרא **פינה**. על פי זה, מסביר הרב פפנהיים שבבנייה, **פינה** חייבת להיות חזקה יותר משאר המבנה, משום שהיא חשופה החוצה וסבירה יותר שתיפגע מחלקים אחרים של הבניין. צעד נוסף קדימה: הרב פפנהיים מסביר שאנשים חשובים שממלאים תפקידי מנהיגות נקראים **פינות** (שופטים כ':ב; שמואל א' י"ד:ל"ח) משום שהם גם צריכים להיות איכותיים יותר משאר העם. [ראה שו"ת הרשב"א (חלק ד' סי' רע"ח) שמניח כי המילים **פינה** ו**זווית** הן נרדפות.]
הרב פפנהיים מסביר עוד שהמילה **פינה** נגזרת מהשורש הדו-אותי פה-נון ("חזית/פנים/משטח"), שממנו גם המילים פנים/פני ("פנים"). מאותו שורש נגזר הפועל פנה ("פונה/מסתובב"), שבו אדם ממקם את עצמו כך שצד אחר הופך להיות החזית. המונח **פינה** כ"זווית" הוא הרחבה של משמעות זו, משום שאם הולכים לאורך ההיקף של שטח מסוים ומגיעים ל**פינה**, צריך "לפנות" את הזווית כדי להמשיך לאורך ההיקף.
מעניין לציין שהרב פפנהיים מציע גם שהמילה **פנינים** (שמתורגמת לעיתים קרובות כ"פנינים", אך מדויק יותר "אבנים יקרות") מתייחסת לאבן חן מרובת פנים שמלוטשת כך שאפשר לראות את הפנים המרובות שלה ואת ה"פינות" שנוצרות בצמתים של המישורים.
הרב דוד חיים שלוש (1920–2016), הרב הראשי לשעבר של נתניה, מציע קשרים אתימולוגיים בין **פאה** ל**פינה**, ומקשר את שתיהן לשורש חד-אותי פה (עם תוספת אל"ף ל**פאה**, ותוספת נו"ן ל**פינה**). המשמעות הליבתית של השורש היא "קצה/שוליים", כאשר **פאה** מתייחסת לקצה רחב יותר של שטח מסוים, ו**פינה** לקצה שבו נפגשים שני צדדים של שטח מסוים.
המילה **מקצוע** נגזרת מהשורש המשולש קו"ף-צדי-עי"ן. שורש זה מוליד שלוש מילים שונות: פועל ("חותך/מסיר/קולף") ושלושה שמות עצם — מקצוע (הכלי המשמש לביצוע הפועל, ראה ישעיהו מ"ד:י"ג וש"ס שבת קכ"ג ע"ב), **מקצוע** ("זווית"), וקציעה (סוג של תבלין/קטורת). ארבעת המונחים הללו מופיעים במקרא, ו**מקצוע** כ"זווית" מופיע גם במשנה (תמיד א:ד, ג:ג; מדות ב:ה). כמו חלק מהמונחים האחרים שנתקלנו בהם, **מקצוע** מתורגם גם כ**זווית** בתרגום אונקלוס (שמות כ"ו:כ"ג, ראה גם רש"י לנחמיה ג':י"ט). הקשר בין שלושת הנגזרים הראשונים כנראה נובע מכך שכאשר חותכים או מגרדים משהו, הכלי צריך להיות ממוקם בניצב למה שנחתך, וכך נוצר "זווית" או "פינה". אולי גם **קציעה** נגזרת מהפועל משום שהיא באה מצמח שצריך "לחתוך".
מעניין שהמשנה (בבא בתרא י:ח) משתמשת במילה **מקצוע** כשהיא אומרת שמי שרוצה להיות חכם ילמד דיני ממונות, כי אין **מקצוע בתורה ומעיין נובע** כמו בתחום זה. כאן משמעות **מקצוע** מעט מעורפלת. בפירושו לבבא בתרא (קע"ה ע"ב), רבי ישמעאל בן חכמון (פרשן שחי במצרים בזמן הרמב"ם) מציין שהמילה **מקצוע** בהקשר זה פירושה "זווית", כמו במקרא. אך זה לא ממש מבהיר את השימוש. הרב יצחק זאב ידלר (1843–1917) מסביר שהמשנה מתכוונת שדיני ממונות משמשים כאבן פינה של לימוד התורה, משום שהם מבוססים על מבנים לוגיים. כפי שהוא מסביר, דיני ממונות משמשים כאבן מפתח ומעיין שממנו נגזרים כל החידושים האחרים בלימוד התורה. בעברית המודרנית, **מקצוע** מתייחס ל"מקצוע/עיסוק", דבר שנראה מנותק לחלוטין ממשמעותו המקורית.
הרב פפנהיים מבדיל בין **פינה** ל**מקצוע** בכך שלכל מונח יש משמעות ספציפית מאוד. הוא טוען ש**פינה** מתייחסת ל"זווית" מכל סוג — זווית ישרה, חדה או קהה. לעומת זאת, **מקצוע** מתייחס במיוחד ל"זווית" חדה (אף שהוא מודה שלפעמים **מקצוע** יכול להתייחס גם לזווית ישרה). בהקשר זה, מוסיף הרב פפנהיים שבגלל ש**מקצוע** מציין זווית חדה במיוחד, כשהמשנה אמרה שלימוד דיני ממונות הוא **מקצוע** לתורה, הכוונה היא שהלימוד בתחום זה "מחדד" את השכל ופותח את האדם לרמות גבוהות יותר של אינטלקטואליות. הוא גם מציע שהתבלין **קציעה** נקרא כך משום שהוא בא מצמח בעל זוויות חדות רבות (קוצים?).
מילה נוספת ל"זווית" היא **קצה** (רבים: קצוות/קצות). היא קשורה בבירור לשורש קו"ף-צדי-(הי"), שפירושו "קצה/סוף". מילה זו מתורגמת גם כ**זווית** על ידי אונקלוס (שמות ל"ח:ה). הרב פפנהיים מסביר שהיא מתייחסת במיוחד לזווית ישרה. מעניין שבדומה לקשר שהרב פפנהיים עושה בין **פאת** ל**פאה** (ראה לעיל), הוא מציע הסבר דומה בקשר בין **קצין** ("קצין/מפקד") ל**קצה**. מילים נוספות מהשורש כוללות מקץ/קץ ("סוף" של תקופה), קץ ("גועל נפש", משום שכשמתגעלים ממשהו מרגישים שהוא יגרום למוות ויביא לסוף החיים), קציצה ("חתיכת הקצה" של משהו), קיץ ("קיץ", העונה האחרונה לפני סוף השנה בראש השנה), יקיצה ("התעוררות", משום שזה סוף מחזור השינה), וקוץ ("קוץ/דרדר", משום שיש לו קצוות/שוליים חדים מרובים).
הרב פפנהיים מבדיל בין **קצה/פאה** ל**מקצוע**. הוא מסביר ש**קצה/פאה** מתייחסים לשטחים רחבים הממוקמים בפינה, בעוד **מקצוע** מתייחס לנקודה אחת או זווית שבה שני צדדים מתכנסים, אך לא מתפשטים על שטח גדול יותר. הוא מבדיל עוד בין **קצה** ל**פאה**, כשהראשון מתייחס לפינה "למעלה, למטה, קדימה או אחורה", והאחרון לפינה "בצד" (אינני בטוח בדיוק למה הכוונה).
מילה נוספת ל"זווית" במקרא היא **עתיק** (יחזקאל מ"א:ט"ו; מ"ב:ג'). יש שלוש דרכים להבין את האטימולוגיה של המילה: מנחם אבן סרוק (920–970) מסווג אותה כשורש רביעי-אותי אל"ף-תו-יו"ד-קו"ף משלו. אבן ג'נאח והרד"ק מקשרים אותה לשורש משולש נו"ן-תו-קו"ף ("ניתוק/הסרה/עקירה"). הרב פפנהיים מקשר אותה לשורש דו-אותי תו-קו"ף ("קבוע/בלתי משתנה"), משום ש**עתיק** מתייחס ללוח/פאנל שמחזיק קיר במקומו ולא מאפשר לו לזוז.
המילה **דמשק** (עמוס ג':י"ב) מופיעה רק פעם אחת במקרא, והיא hapax legomenon. על פי ההקשר, הרד"ק מסביר שהיא מתייחסת ל"זווית" (של מיטה). מעניין שאף ש**דמשק** נכתבת כמו דמשק (שם העיר דמשק בעברית), האות הלפני-אחרונה מנוקדת כשי"ן, לא כשין. עם זאת, רש"י (לעמוס ג':י"ב) מסביר את **דמשק** כאילו פירושה זהה לדמשק.
מילה נוספת בעברית המקראית ל"זווית" היא **פעם** (שגם היא מתורגמת כ**זווית** על ידי אונקלוס).
מונח אחרון ל"זווית" המופיע במשנה (כלאים ב:ז, ג:ג; כלים י"ח:ב) הוא **ראש תור** (מילולית "ראש שור" בארמית). השד"ל (לשמות כ"ה:ל"א) מבהיר שזה אינו מונח כללי ל"זווית", אלא מתייחס לזווית שבה הזווית נפגשת עם קו נוסף, משהו כמו זה: . צורה זו נראית כמו ראש שור, ומכאן השם. [ר' ר"ק]
