מבוא: תוגתו של משה מול נדבת המשכן
מדרש תנחומא (פרשת פקודי) דורש את הפסוק "יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים, וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת":
"יש זהב" – אלו עם ישראל שהביאו זהב לנדבת המשכן. "ורב פנינים" – אלו נשיאי העדה שהביאו אבנים טובות. "וכלי יקר שפתי דעת" – זהו משה רבנו.
המדרש מתאר כי משה רבנו היה עצוב ועגום-נפש. הוא אמר: "הכול הביאו נדבה למשכן, ואילו אני לא הבאתי דבר!". ענה לו הקדוש ברוך הוא: "חייך, הדיבור שלך חביב עליי יותר מכולם, שהרי מכולם לא קראתי אלא לך, שנאמר 'ויקרא אל משה'".
על מדרש זה יש לשאול: מדוע באמת משה לא הביא נדבה? מי הפריע לו? ומה עמד מאחורי מחשבתו תחילה, ומה הבין בסוף?
מדוע משה לא הביא נדבה?
כדי להבין זאת, יש להעמיק במהותה של נדבת המשכן. המטרה הפנימית של הנדבה לא הייתה רק נתינה פיזית של רכוש, אלא מסירת הרצון, המידות והתשוקות של האדם להשם, מתוך אהבה ורצון להידבק בשכינה. הפעולה החומרית של נתינת הרכוש למשכן נתנה קיום מעשי ותוקף לאותו רצון פנימי.
כך למשל, הנשיאים הביאו אבני שוהם. אבן טובה נוצרת כאשר אור מאיר על חומר עכור ומזכך אותו עד שהוא הופך לגוף מאיר. זוהי פעולה סמלית לעבודת הנפש של "התהפכות" – הפיכת החושך לאור, הפיכת המרירות למתיקות, ורתימת יצר הרע לעבודת ה'. עבודה זו התאימה לנשיאים שהיו ראשי העם.
אולם משה רבנו היה במדרגה אחרת לחלוטין. גופו היה מזוכך לגמרי ("קרן עור פניו"), קדוש יותר משל מלאכי השרת, והוא היה דבוק בשכינה תמיד. לא נותר בו שום שמץ של רצון או חמדה לענייני העולם הזה שעליו היה צריך לוותר. לכן, כל עניין הבאת "נדבה" כדי לסמל את כבישת היצר וזיכוך החומר – פשוט לא היה שייך לגביו.
פשר העצבות של משה
אם כך, מדוע משה היה עצוב? משה רבנו מעולם לא חיפש את שלמותו האישית. כל מהותו הייתה מוקדשת לעם ישראל – לא היו לו עסקים, שדות או כרמים משלו, ועסקיו היחידים היו ה"מדרגות" של עם ישראל והשלמתם הרוחנית.
הכלל הרוחני קובע שכאשר אדם מתגבר על יצרו ומהפך את החושך לאור, הוא לא מתקן רק את עצמו, אלא משפיע שפע וקדושה על כלל נשמות ישראל הקשורות אליו, וקל וחומר כאשר מדובר במנהיג הדור ("אם ראש העם זכאי – כולם זכאים").
משום כך נפשו של משה הייתה עגומה. הוא חשב לעצמו: אילו היה נותר בי עוד משהו חומרי לכבוש, לברר ולהפך לקדושה (על ידי נדבה למשכן), הייתי יכול להשפיע תועלת רוחנית אדירה על כל עם ישראל! משה רצה להשתתף בנדבה לא עבור עצמו, אלא כדי להועיל לעם.
תשובת השם: כוחו של הדיבור וסוד השבת
על כך ענה לו הקב"ה: "דיבורך חביב עליי יותר מהכול". כדי להבין זאת, יש להקדים את דברי המדרש על הפסוק בקהלת: "טוֹב מְלֹא כַף נַחַת, מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ". המדרש מסביר ש"מלא כף נחת" זו השבת, ו"מלא חופניים עמל" אלו ששת ימי המעשה.
במבט שטחי, ברור שמנוחה עדיפה על טרחה. אך העומק הוא אחר: בששת ימי המעשה עבודת האדם היא לברר את חלקי הקדושה (רפ"ח ניצוצות 1]) המפוזרים בעולם החומרי, להתמודד עם יצר הרע ולעבוד מתוך מאמץ ועמל הלב. בשבת, לעומת זאת, מלאכת ה"בירור" אסורה. שבת אינה זמן של עבודה ובירור, אלא הזמן שבו כל מה שביררנו ועמלנו עליו בימי השבוע – עולה לשורשו ומתחבר. העונג וההארה שאדם חווה בשבת הם התוצאה הישירה והמדויקת של העמל שהשקיע בששת ימי המעשה. אם לא עמל בערב שבת – לא יאכל בשבת. נמצא ששבת היא ה"תכלית" והפירות של ימי החול.
משה רבנו בבחינת שבת
כאן טמון ההבדל בין "אמירה" ל"דיבור". 'אמירה' היא עצם העברת המסר, ואילו 'דיבור' (כמו "ראובן דיבר עם שמעון") מבטא חיבור ודבקות בין המדבר לשומע.
משה רבנו מקביל במהותו ליום השבת. כשם שהשבת היא תכלית ימי המעשה שמעלה הכול לשורשו, כך משה רבנו מעלה ומקשר את כל העבודה של עם ישראל. כל המאמצים, הוויתורים (אתכפיא) והבירורים שישראל עושים, עולים ומתחברים לקדוש ברוך הוא דרך ה"דיבור" – החיבור והדבקות של משה.
הקב"ה מנחם את משה ואומר לו: אמת, אתה עצמך לא עסקת ב"בירור" החומרי ובנדבה בעצמך, בדיוק כמו שבשבת לא עושים מלאכה ובירור. אך כשם שכל עמל ימי החול נזקף לזכות השבת, כך כל מלאכת המשכן והעבודה של עם ישראל נחשבים כאילו אתה עשית אותם, כי בלעדי כוח החיבור והדיבור שלך – העבודה שלהם לא הייתה מגיעה לשלמותה.
איך בעל תשובה יכול לשמוח?
לאור העיקרון ש"בירור" מוביל לשמחה והארת השבת, הזוהר שואל שאלה נוקבת: התורה דורשת לעבוד את ה' בשמחה. אך אדם שחטא ובא לשוב בתשובה מגיע באופן טבעי מתוך לב נשבר ועצבות. כיצד יכול בעל תשובה להתקרב לה' שבמעונו יש רק "עוז וחדווה"? איך אפשר לעמוד לפני המלך בלבוש שק של עצבות?
התשובה לכך משולה למי מקווה. מים טמאים שנוגעים ומשיקים למי המקווה – נטהרים מיד. כך גם אדם שמכניע את עצמו לחלוטין ומבטל את רצונו בפני רצון ה' – נטהר. אולם, עדיין נשאלת השאלה: כיצד העצבות של החוטא יכולה בכלל "לגעת" ולהתחבר לשמחה האלוהית כדי להיטהר?
אפשר לבאר עפ"י דברי התוספות במסכת חולין (ק. ד"ה "דחתיכה") שעוסק באחד העקרונות המרתקים והלוגיים ביותר בדיני ביטול איסורים: דין "חתיכה הראויה להתכבד".
1. ההגדרה הבסיסית
בדרך כלל, איסור שהתערב בהיתר בטל ברוב (או בשישים). אך חכמים קבעו שחשיבות של דבר מונעת ממנו להתבטל. "חתיכה הראויה להתכבד" היא חתיכת בשר (או מאכל אחר) בגודל ובצורה כזו שאדם היה מגיש אותה בגאווה לאורח חשוב. בגלל חשיבותה, היא נחשבת כדבר "עצמאי" שלא נטמע בתערובת.
2. הקושי: "מעגליות" של האיסור
כאן נשאלת שאלת "ביצה ותרנגול" הלכתית:
כדי שהחתיכה תהיה "ראויה להתכבד", היא צריכה להיות ראויה למאכל.
אבל כרגע, החתיכה הזו היא איסור (למשל, נבלה).
מכיוון שהיא אסורה, אף אדם לא יגיש אותה לאורח. ממילא, היא לא "ראויה להתכבד".
אם היא לא ראויה להתכבד – היא אמורה להתבטל ברוב ולהפוך להיתר. אבל אם היא היתר - שוב היא חתיכה הראויה להתכבד ואינו בטל!!
3. הביאור של תוספות (הפתרון הלוגי)
התוספות מחדשים שאנחנו לא בודקים רק את המצב העכשווי של החתיכה, אלא מסתכלים על התוצאה הסופית.
הם טוענים שאסור לנו להשתמש בביטול כדי "ליצור" את החשיבות שתבטל את הביטול. ובלשון פשוטה:
אם נגיד שהחתיכה בטלה ברוב – היא תהפוך למותרת באכילה.
ברגע שהיא מותרת, היא חוזרת להיות "ראויה להתכבד" (כי היא חשובה ויפה).
מכיוון שהיא ראויה להתכבד – היא לא יכולה להתבטל!
לכן, אומרים תוספות, אנחנו "מקדימים תרופה למכה": מראש אנחנו מגדירים אותה כדבר חשוב שלא בטל, כי האיסור שבה הוא הדבר היחיד שמונע ממנה להיות ראויה להתכבד, ואנחנו לא יכולים להשתמש בביטול עצמו כדי לבטל את הגדרת החשיבות שלה.
לסיכום (ה"תכל'ס"):
חתיכה נחשבת "ראויה להתכבד" אם המחסום היחיד שלה מלהיות מוגשת לאורח הוא היותה אסורה. אנחנו אומרים: "אילו הייתה מותרת – היית מכבד בה אורחים? אם כן, היא חשובה מכדי להתבטל".
הלוגיקה של תוספות: בחתיכת איסור, אנחנו לא מסתכלים על המצב הקיים (שהיא אסורה ולכן לא ראויה להתכבד), אלא על מה שיקרה אילו היא תתבטל. מכיוון שאם היא תתבטל היא תהיה ראויה להתכבד – החשיבות העתידית הזו מונעת את הביטול כבר מעכשיו.
היישום בתשובה (היפוך לטובה): האדם כרגע "עצוב" ולא ראוי להידבק (לא "ראוי להתכבד" במובן הרוחני).
אבל, אם נאמר שהשקה זו תצליח והוא יתבטל למקור החיים – הרי שברגע אחד עוונותיו יימחקו!
ברגע שהעוונות נמחקים, הוא הופך לצדיק ושמח ("אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה").
לכן, אנחנו הולכים בתר סופו: כוח השמחה והטהרה העתידיים (שנולדים ברגע הביטול) הוא זה שמאפשר את ה"השקה" למקור החיים כבר עכשיו, למרות הלבוש הנוכחי.
הסיכום: הלבנון והשמחה
לפי זה, דברי המדרש על בית המקדש ("לבנון") מתבהרים כחיבור אחד:
"מלבין עונותיהן": זו הפעולה (הטהרה).
"יפה נוף משוש כל הארץ - שכל הלבבות שמחין בו": זו הסיבה והתוצאה גם יחד.
מכיוון שבית המקדש הוא מקום שבו האדם הופך לצדיק ויוצא בשמחה, השמחה הזו היא-היא שמאפשרת את הלבנת העוונות. אין כאן שני דברים נפרדים, אלא מעגל אחד של טהרה שנובעת מהיכולת לדלג מעל העצבות אל השמחה שבאה עם התיקון.
שבת – הזמן המושלם לתשובה מאהבה
מסיבה זו, יום השבת הוא הזמן המסוגל ביותר לתשובה (המילה 'שבת' רומזת לפסוק "שבת בו תשוב").
רבי יצחק מאיר מגור (בעל "חידושי הרי"ם") הסביר שעל אדם להרגיש בשבת "כאילו כל מלאכתך עשויה", אפילו בכל הנוגע למלאכתו הרוחנית ולחסרונותיו. בשבת אסור להצטער על עוונות, אלא יש להיות שמח בעבודת ה'.
לכן, שבת היא זמן נבחר ל"תשובה עילאית" – תשובה שאינה באה מתוך עצבות וחרטה מרה, אלא מתוך שמחה וחדווה. האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים מתוך אהבה, מחליט שמהיום והלאה יעשה את רצון ה', ושוכח את חטאי העבר. הוא מרגיש כבריה חדשה, כתינוק שנולד, וזוהי מהותה של התשובה השלמה והמאירה ביותר.
