Don't read Rebbe Tzadok and then drive.
You can get arrested for drunk driving.
ויקרא אל משה. בזה"ק (ג' ע"ב) פתח ר"ח באתי לגני וגו' אריתי מורי וגו' אכלו רעים וגו' מאן דמזמין לאחרא כד מזונא מתתקן קמי', בתר דאיהו אכל היאך יזמן לאחרא והאריך בזה"ק ולא ביאר תירוצו, אך המכוון במ"ש ר"י אמר לא אזדווגא קב"ה בכנסת ישראל אלא בזמנין דאלין שית אתרוון משקיו דנחלא דלא פסק. והיינו דמפרש באתי לגני על המשכן והיינו כנסת ישראל ובזוהר הקדוש (פקודי רכ"א ע"ב) מאן עדות כד"א שבטי י"ק עדות וגו' אלין תרין אתוון סהדן סהדותא בכל אתר וכו' והיינו לוחות שניות שכוללין ג"כ תורה שבעל פה כמ"ש (במ"ר תשא פמ"ו ומ"ז) והם ב' עדות י"ק חכמה ובינה שהוא מבין דבר מתוך דבר דהיינו תורה שבעל פה ומפרש אריתי מורי וגו' על ו' הקצוות והיינו דו' כולל כל ו' המדות ומקודם אלין שית אתרוון משקין דנחלא דלא פסק והוא כעין מ"ש בזוהר הקדוש (יתרו פ"ח ע"א) והאי יומא מליא רישי' דז"א מטלא דנחית מעת"ק ואטיל לתת"ק שמקודם אילן שית אחריון דמליא רישי' דז"א מטלא דעתיקא.
1. השאלה של הזוהר: הסדר הלא הגיוני של ההזמנה לסעודה
הקטע פותח בפסוק משיר השירים (ה', א'): "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי... אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים".
הזוהר הקדוש שואל שאלה הגיונית: בפסוק, הקב"ה (הדוד) אומר קודם "אריתי מורי", כלומר כבר קטפתי ואכלתי מהאוכל שלי, ורק אחר כך הוא אומר "אכלו רעים" – בואו חברים (עם ישראל) לאכול איתי.
שואל הזוהר: "מאן דמזמין לאחרא כד מזונא מתתקן קמי', בתר דאיהו אכל היאך יזמן לאחרא?" – איך יכול להיות שאדם מזמין אורחים לסעודה, ורק אחרי שהוא מסיים לאכול בעצמו הוא אומר להם "בואו תאכלו"? הרי המארח אמור להזמין את האורחים קודם, ולאכול יחד איתם!
כותב רבי צדוק הכהן: הזוהר האריך בסוגיה, אך לא כתב את התירוץ באופן מפורש, ולכן ניגש ר"צ להסביר את התירוץ על פי תורת הקבלה.
2. הפתרון: חוק ה"כלים השלובים" של השפע האלוהי (הסוד הקבלי)
כדי להבין את התשובה, צריך להבין איך השפע יורד לעולם לפי הקבלה:
הגן (הכלה): "באתי לגני" מסמל את המשכן, שהוא הייצוג של "כנסת ישראל" (השכינה/ספירת מלכות) – הצד המקבל.
הדוד (החתן): מסמל את הקב"ה (בקבלה: פרצוף "זעיר אנפין" – שכולל "ו' קצוות" / 6 ספירות, המסומלות באות ו' של שם הוי"ה).
המקור העליון: כדי שהקב"ה (הדוד) יוכל להשפיע שפע לכנסת ישראל (הכלה), הוא חייב קודם כל לקבל את השפע ממקור גבוה יותר ("נחלא דלא פסק" – הנחל שלא פוסק, המסמל את ספירת "בינה", או טל שיורד מ"עתיקא קדישא").
התשובה של המחבר: אי אפשר להעביר שפע הלאה (לכנסת ישראל) לפני שהכלי המשפיע (הקב"ה/"זעיר אנפין") מתמלא בעצמו עד גדותיו.
לכן הפסוק מתאר תהליך מדויק:
קודם כל "אריתי מורי" – הקב"ה (שכולל ו' מידות) מתמלא תחילה בשפע העליון ו"אוכל" אותו (מקבל אותו לתוכו כדי להתמלא). זהו הטל שיורד וממלא את ראשו ("דמליא רישי' מטלא...").
רק אחרי שהקב"ה התמלא לגמרי מהשפע העליון, יכול להתרחש הזיווג בינו לבין כנסת ישראל (המשכן), ורק אז השפע יכול לגלוש ולרדת אלינו, ואז הוא אומר: "אכלו רעים" – עכשיו, כשצינור השפע מלא, גם אתם יכולים לקבל ממנו.
3. הקשר לאותיות שם הוי"ה, לוחות שניים ותורה שבעל פה
ר"צ מחבר את הרעיון הזה גם לחכמת התורה:
הוא מביא את הזוהר שאומר שהאותיות י-ק (יוד-הא) הן "עדות".
מה הן מסמלות? האות י' מסמלת את ספירת חכמה, והאות ה' מסמלת את ספירת בינה.
מהי בינה? "מבין דבר מתוך דבר" – וזוהי בדיוק ההגדרה של תורה שבעל פה, שניתנה יחד עם הלוחות השניים (בעוד הלוחות הראשונים היו תורה שבכתב בלבד, הלוחות השניים כללו את כוח החידוש והמדרש של התורה שבעל פה).
אותן אותיות עליונות י' וה' משפיעות אל האות ו' (שכוללת "שית קצוות" – 6 מידות שעליהן דיברנו קודם).
סיכום תמציתי של כוונת הקטע:
הקטע מסביר מדוע בפסוק שמתאר את הקמת המשכן השם יתברך אומר קודם "אריתי מורי" (אכלתי) ורק אז "אכלו רעים" (תאכלו גם אתם). התשובה היא שעל פי הקבלה, השפע האלוהי (הטל העליון או שפע התורה שבעל פה הנובע מחכמה ובינה) חייב קודם כל למלא את "מידותיו" של הקב"ה (המשפיע) במלואן. כשהוא מלא בשפע (זהו שלב ה"אכילה" שלו), אז נוצר החיבור עם כנסת ישראל במשכן, והשפע גולש ומושפע אלינו, ואז אנחנו מוזמנים ליהנות ממנו ("אכלו רעים").
ומזכיר אכלתי יערי שתיתי ייני האכילה שהוא לכו לחמי בלחמי נהמא דתורה שבכתב שתיתי ייני יינא דאורייתא דבעל פה כמו"ש בזוהר הקדוש (רע"מ עקב רע"א ע"ב) ואחר כך אטול לחת"ק, וצריך להיות ההמשכה ג"כ מחו"ב שהוא חכמה קודש עלאה ובינה מבין דבר מתוך דבר והיינו התורה שבעל פה הכלול בתורה שבכתב כמו שהיו אלמלא חטאו ישראל שלא היה נותן להם אלא ה' חומשי תורה כמ"ש (נדרים כב:) ואז היה כל אחד מישראל משיג התורה שבעל פה הכלול בה' חומשי תורה, וזהו אכלו רעים לעילא היינו חו"ב תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין באחדותא בחדוותא וזהו אכלו רעים נהמא דאורייתא דבכתב ה"פ אורה כנגד ה' חומשי תורה (כמו"ש ב"ר פ"ג) וכלול בהם התורה שבעל פה מבין דבר מתוך דבר וזהו חמרא דמנטרא ומש"ה כתיב בהו אכילה, שתו ושכרו דודים אינין לתתא והיינו זיווג קב"ה ושכינתי' וזהו שתו ושכרו שהיא יינא דאורייתא דבעל פה שהוא מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה והוא לוחות שניות שכלול בהם מדרש הלכות ואגדות (כמ"ש במ"ר שם) והיינו התורה שבעל פה שהוא הרב חכמה הבאה לתקן הרב כעס,
1. המשל: לחם (אכילה) = תורה שבכתב, יין (שתייה) = תורה שבעל פה
בספרות הקבלה והחסידות:
לחם / אכילה: מסמל את התורה שבכתב. הלחם הוא המזון הבסיסי, המהות הקיימת והגלויה (ספירת ה"חכמה").
יין / שתייה: מסמל את התורה שבעל פה (סודות התורה). היין הוא משקה שמשמח ומרחיב את הדעת, ודורש תהליך של התססה והוצאה מההעלם אל הגילוי (ספירת ה"בינה" - "מבין דבר מתוך דבר").
2. האידאל (לפני חטא העגל): היין היה חבוי בתוך הלחם
המחבר מביא גמרא ממסכת נדרים (כ"ב ע"ב) שאומרת: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה".
מה פירוש הדבר? האם לא הייתה תורה שבעל פה?
מסביר המחבר: בוודאי שהייתה! אבל לפני החטא, התורה שבעל פה הייתה בלועה וכלולה בתוך התורה שבכתב. רמתם הרוחנית של בני ישראל הייתה כל כך גבוהה, שכל אחד שקרא את חמשת חומשי התורה ("אכילת הלחם") – הבין באופן אינטואיטיבי את כל התורה שבעל פה מתוכם. לא היה צריך לכתוב ולהרחיב את ההלכות בנפרד.
זהו המצב העליון ("לעילא"): הספירות "חכמה" (תורה שבכתב) ו"בינה" (תורה בעל פה) מחוברות לגמרי. הזוהר קורא להן "תרין רעין דלא מתפרשין" – שני חברים שמעולם לא נפרדים.
במצב הזה, היין (סודות התורה) שמור בתוך הלחם (התורה שבכתב). היין הזה נקרא בקבלה "חמרא דמנטרא" (היין המשומר).
ולכן כתוב "אִכְלוּ רֵעִים" – במצב האידאלי, מספיקה רק "אכילה" (של הלחם / התורה שבכתב) כי דרכה משיגים הכול.
3. המציאות (אחרי חטא העגל): צריך גם לשתות יין בנפרד
לאחר חטא העגל הלוחות הראשונים נשברו, והמציאות הרוחנית ירדה מדרגה. כעת, בני ישראל כבר לא יכלו להבין את התורה שבעל פה רק מתוך קריאת התורה שבכתב.
לכן, הקב"ה נתן למשה את הלוחות השניים. בלוחות השניים, הקב"ה נתן את התורה שבעל פה באופן מורחב ונפרד (מדרשים, הלכות ואגדות).
עכשיו התורה שבעל פה שייכת לספירת ה"מלכות" – (מלכות = "פה", ולכן קוראים לה "תורה שבעל פה"). זה נקרא המצב התחתון ("לתתא").
ולכן כתוב "שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים" – עכשיו כבר לא מספיק רק "לאכול לחם", צריך גם "לשתות יין" (ללמוד את התורה שבעל פה) ולהשתכר (להעמיק בה ולהרחיב אותה), כדי לעורר מחדש את הזיווג בין הקב"ה לשכינתו.
4. סיום הקטע: "רוב חכמה באה לתקן רוב כעס"
המחבר מסיים במשפט פסיכולוגי-רוחני עמוק: מדוע פתאום יש צורך בכל כך הרבה חומר הנלמד בתורה שבעל פה (משניות, גמרא מדרשים)?
חטא העגל יצר שבירה, ריחוק ו"כעס" (פגם גדול בעולם). כדי לתקן פגם כל כך גדול ("רוב כעס"), צריך להוריד לעולם שפע עצום של לימוד, פלפול, חקירה וחידוש. השפע העצום הזה הוא "רוב חכמה" – ים התלמוד והתורה שבעל פה. דווקא מתוך השבירה והחטא, קיבלנו את האפשרות ללמוד, להרחיב ולחדש בתורה שבעל פה כדי לתקן את העולם.
סיכום קצר של הפסוק לפי הקטע:
"אכלו רעים" - רומז ללוחות הראשונים ולתורה שבכתב ("לחם"), שבה התורה שבעל פה הייתה גנוזה בפנים בחיבור מושלם (חכמה ובינה).
"שתו ושכרו דודים" - רומז ללוחות השניים ולתורה שבעל פה ("יין"), שניתנה בהרחבה מיוחדת (מדרש, הלכה ואגדה) כדי לתקן את שבר החטא.
ואחר כך בזוה"ק (ד' ע"ב) ר"ש פתח הנצנים שילטנותא דרברבי עמין דלא ישלטו בהו כו' והיינו כל קליפות הע' אומות שכלולים בקליפת אדום וישמעאל ל"ה מימינא ול"ה משמאלא וכשהוקם המשכן עת הזמיר הגיע לזמר ולעקר ולבטל כל הקליפות והם א' עם שיעבוד מלכיות ויתבטלו כל כחות האומות ג"כ. וקול התור נשמע בארצנו ומדקדק הזוה"ק למה לא כתיב נשמע בארץ, ומפרש בארצנו דא ארץ דלתתא דאחסנו ישראל על ידא דיהושע. והיינו תורה שבעל פה שעיקרה באר"י כמש"נ כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים ושם הי' לשכת הגזית שממנה יוצאה תורה לכל ישראל כמ"ש (סנהדרין פו:) וזהו שדקדק דאחסנו ישראל על ידא דיהושע. שיהושע היה הראשון שחיבר ספר אחר תורה שבכתב ובגמרא (נדרים כב:) אמר שאלמלא חטאו היה נותן להם גם ס' יהושע בערכה של א"י הוא. והיינו חלק כל אחד מישראל בתורה שבעל פה. והי' כל אחד מכיר ומשיג חלקו בתורה שבעל פה הכלול בתורה שבכתב וכ"כ בזוה"ק (תרומה קלז ע"ב) דמ"ש משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע על תורה שבעל פה אתמר דאלו תורה שבכתב הא כתיב ויצו משה את הלוים וגו' ודא ללואי וכו'.
פריחה והגיזום: ביטול כוחן של אומות העולם
הזוהר הקדוש (מפי רבי שמעון בר יוחאי) מסביר את המילים בתחילת הפסוק:
"הנצנים נראו בארץ": הניצנים (הפרחים שמתחילים לפרוח) מסמלים את תחילת ההצלה של עם ישראל משלטון הגויים.
לפי הקבלה, ישנן 70 אומות עולם (הנקראות "קליפות" – כוחות שמסתירים את האור האלוהי). הן מתחלקות לשני שורשים מרכזיים: 35 מצד ימין (מיוצגות על ידי אדום/עשיו) ו-35 מצד שמאל (מיוצגות על ידי ישמעאל).
"עת הזמיר הגיע": המילה "זמיר" משמעותה גם שירה וגם גיזום וכריתה (כמו "מזמרות"). כשהוקם המשכן, הגיע הזמן "לזמר ולעקר" – כלומר, לחתוך ולבטל את השליטה הרוחנית של 70 האומות ("קליפות") על עם ישראל, ולשחרר אותנו משעבוד גלויות.
2. "בארצנו": ארץ ישראל היא המרכז של התורה שבעל פה
הפסוק ממשיך: "וקול התור נשמע בארצנו". הזוהר שואל שאלה לשונית: למה הפסוק אומר "בארצנו" (הארץ שלנו) ולא סתם "בארץ"?
התשובה היא שהכוונה היא ספציפית לארץ ישראל (הארץ התחתונה שהנחיל יהושע לעם ישראל).
כאן המחבר מחבר את ארץ ישראל לתורה שבעל פה:
ארץ ישראל היא המקום שבו נוצרת ומתפתחת התורה שבעל פה.
ההוכחה לכך: בסנהדרין (בית הדין הגדול שישב ב"לשכת הגזית" בבית המקדש בירושלים) פסקו את ההלכות לכל עם ישראל. עליהם נאמר הפסוק "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם". ולכן קול התור (התורה) נשמע דווקא "בארצנו".
3. התפקיד של יהושע בן נון: הספר הראשון של התורה שבעל פה
המחבר חוזר לגמרא במסכת נדרים (שהזכיר בקטע הקודם): "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה – וספר יהושע, שערכה של ארץ ישראל הוא".
למה דווקא ספר יהושע היה אמור להינתן בנוסף לתורה שבכתב?
יהושע הוא המנהיג שהכניס את ישראל לארץ, והוא הראשון שכתב ספר נבואה אחרי התורה שבכתב.
ארץ ישראל מחולקת לנחלות. כל שבט וכל אדם קיבל חלק משלו בארץ. באופן רוחני, זה מסמל את התורה שבעל פה: בתורה שבעל פה, לכל יהודי יש "חלק" אישי – הבנה מיוחדת, חידוש וזווית ראייה ששייכים רק לו.
אם לא היינו חוטאים בחטא העגל, היינו מקבלים רק את התורה שבכתב וספר יהושע, וכל יהודי היה "מכיר ומשיג חלקו" – כל אחד היה מצליח להבין מתוך עצמו את ההלכות והסודות (התורה שבעל פה) הגנוזים בתורה שבכתב, ממש כפי שכל אחד קיבל נחלה פיזית בארץ ישראל על ידי יהושע.
4. ההוכחה מהזוהר: יהושע קיבל את התורה שבעל פה
כדי לבסס את הקשר בין יהושע לתורה שבעל פה, המחבר מביא הוכחה חזקה מספר הזוהר:
במשנה הראשונה במסכת אבות כתוב: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע".
שואל הזוהר: איזו תורה משה מסר ליהושע?
הרי לגבי התורה שבכתב (ספר התורה הפיזי), הפסוק בסוף ספר דברים אומר בפירוש שמשה מסר אותו ללוויים ("וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי").
אם התורה שבכתב נמסרה ללוויים, מה משה מסר אישית ליהושע בשרשרת המסורה?
תשובת הזוהר: משה מסר ליהושע את התורה שבעל פה! יהושע הוא החוליה הראשונה במסירת התורה שבעל פה ("מבין דבר מתוך דבר"), כי הוא זה שהכניס את העם לארץ ישראל – המקום שבו התורה שבעל פה מגיעה לידי ביטוי ויישום מעשי.
סיכום הקטע:
הקמת המשכן חתכה וביטלה את כוחם של אומות העולם, ופתחה את הפתח להיכנס לארץ ישראל. ארץ ישראל, שאליה נכנסנו על ידי יהושע, אינה רק מקום גיאוגרפי, אלא היא המרחב הרוחני של התורה שבעל פה (שיוצאת מבית הדין בירושלים). יהושע מייצג את התורה שבעל פה, שבה לכל יהודי יש נחלה ו"חלק" רוחני ייחודי, ממש כפי שלכל יהודי הייתה נחלה פיזית בארץ.
ואחר כך אמר קול התור דא תורה שבעל פה דתורה שבכתב איקרי תורה סתם וכו' ואף דתורה שבעל פה נקרא אורה לשון נקבה ותורה שבכתב תורה אור לשון זכר וכמו שאמרנו בפי' הגמרא (מגילה טז:) אורה זו תורה דתורה שבעל פה מקבל מתורה שבכתב. אך הענין הוא דה' בתראה הוא מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ותורה שבכתב נקרא תורה תור ה' שתורה שבעל פה כלול גם כן בתורה שבכתב וכמו ה' תתאה שהיא אחר הוא"ו שבשם הוי'. ותורה שבעל פה קול התור ה' מקודם ומקבל מתור לשון זכר שהיא תורה שבכתב. וקול התור הוא חיות דתורה שבעל פה קול אתי לדיבור שהוא דבר ד' זו הלכה כמ"ש (שבת קלח) וכ"ז פתיחה לפסוק ויקרא אל משה דכיון שנגמר המשכן על ידי השי"ת דכתיב וכבוד ד' מלא את המשכן וזהו כלת משה חסר ו' כלת משה ודאי וכן נקרא שבת כלה מלכתא וז"ש ישמח משה במתנת חלקו שהוא כלת משה. ולא יכול משה לבוא אל אוה"מ וגו' והה"ד באתי לגני וגו' דכתיב ויקרא אל משה ההיא כלה דכל ביתא ברשותא דילה ושבת ג"כ מלכות פה תורה שבעל פה:
