סוד הפרה האדומה – כוח הניגודים, עמקות החושך והאמונה התמימה
פרדוקס מי הנדה: היטהרות מכוח הניגוד
בספרו "כלי יקר" מתחקה המחבר אחר השאלה הקלאסית המעסיקה את רוב המפרשים: כיצד ייתכן שהפרה האדומה, אשר באה לטהר את הטמאים, מטמאת את העוסקים בה בטהרה? יסוד הדבר נעוץ בחוק טבעי עמוק: כל עצם מתפעל ומושפע דווקא מהיפוכו הגמור, ולא מן המין הדומה לו. משום כך, היצר הרע אינו מתגרה באומות העולם אלא דווקא בישראל, ובתלמידי חכמים יותר מכולם, שכן הם מייצגים את הפכו המוחלט. זוהי גם הסיבה לכך שדווקא סמוך לעליית השחר, מגיע החושך לשיא תוקפו – כוח הלילה מתגבר לנוכח פני האור המאיים לבטלו. כלל זה מבהיר גם את דיני הטומאה: מאכל או זרע אינם מקבלים טומאה אלא אם כן הוכשרו לכך תחילה על ידי נפילת מים – שהם מקור הטהרה. הטומאה מבקשת להפגין את כוחה דווקא על פני הטהרה המוחלטת. כך פועלים גם מי הנדה, המורכבים ממים טהורים ומאפר פרה המייצג את תוקף הטומאה. כאשר הזריקה נעשית על אדם טמא, הוא אינו מושפע מאפר הפרה, שכן הטומאה שבו דומה לאפר; אולם המים הטהורים, שהם הפכו הגמור, פועלים עליו בעוצמה ומכניעים את טומאתו. לעומת זאת, אדם טהור הנושא את מי הנדה אינו מתפעל מן המים הדומים לו בטהרתם, אלא נפגע דווקא מאפר הפרה הטמא – המנוגד לו – ועל כן הוא נטמא. זהו חוקו של יחידו של עולם, הנהגה ניסית וטבעית כאחת, שגזר הבורא ושעל האדם לקבלה.
תמיהת האומות מול שלימות האמונה של ישראל
חז"ל מציינים כי ישנם ארבעה דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהם ותמהים על טעמם: אשת אח (בייבום), כלאיים, שעיר המשתלח ופרה אדומה. נשאלת השאלה: וכי רק בארבעה דברים אלו מתקשים הגויים? והאם חכמי ישראל אינם מוצאים בהם קושי?
הביאור הוא, שמי שדעתו מסולפת ורחוקה מן האמת, נתקע בכל חשכה רוחנית ואין ביכולתו לפלס דרך בעדה. אולם ישראל, "דסגינן בשלימותא" (המהלכים בתמימות ובשלמות), אינם מקשים קושיות. האמונה הטהורה מאפשרת להם לצלוח את נתיבי החושך ללא מבוכה ומכשול. ככל שהדורות מתמעטים והחשיכה הרוחנית גוברת, העמידו נביאי ישראל את קיום התורה על פחות יסודות, עד שבא חבקוק והעמידה על יסוד מוצק אחד: "וצדיק באמונתו יחיה" – דווקא מתוך עמקי החושך נולדת יצירת האמונה המפוארת ביותר.
מעלת לימוד התורה מתוך חשיכה שכלית
פרשת פרה אדומה סתומה ורחוקה מן ההיגיון האנושי. אדם שגישתו שכלית בלבד עלול ללמוד את מסכת פרה, להתעמק בה, ומתוך שלא ימצא בה טעם הגיוני – יאבד את אמונתו ויצא לתרבות רעה. אולם אצל מאמיני ישראל, קושי זה אינו מזיז דבר. אדרבה, דווקא מתוך החושך והערפול השכלי אנו זוכים להתעלות רוחנית עצומה, לשאוב רוח קודש ולבנות תורה של אמונה. בשם הגאון רבי חיים מבריסק מובא, כי דווקא בלימוד סדר "קדשים" יכול האדם להתעלות למדרגות רמות יותר מאשר בסדר "נזיקין". בלימוד דיני ממונות (נזיקין), נדמה לאדם שהכל מתנהל על פי הגיונו שלו. אולם בקדשים, כבר מהרגע הראשון מבין הלומד שאין לסברותיו האישיות כל אחיזה, והכל הוא גזירת הכתוב הנעלה מבינתו. ביטול השכל המוחלט הזה בפני רצון ה', הוא שמרומם את האדם אל על.
מעשה לחם הפנים של האר"י ז"ל: עוצמתה של אי-ידיעה תמימה
ביטוי נפלא לכוחה של תמימות המלווה באי-ידיעה מובא במעשה מפורסם מתקופת האר"י הקדוש. איש פשוט אחד שמע את דרשת רב העיר על גודל הצער בשמים מאז חורבן בית המקדש וביטול קורבן לחם הפנים. מתוך התעוררות לב עמוקה ואמונה תמימה, החליט האיש לעשות מעשה: בכל ערב שבת, קודם שקיעת החמה, היה מניח בארון הקודש שתי חלות אפויות, ומתפלל בבכי שיקבל הקב"ה את מנחתו ברצון. במוצאי השבת, כשהיה פותח את הארון ומוצאו ריק, היה סמוך ובטוח בלבו כי הבורא בכבודו ובעצמו קיבל את הלחם ואכלו. כך נהג האיש במשך זמן רב. באחד הימים, ראה אותו רב העיר בשעה שהניח את החלות. משסיפר לו האיש בתמימותו כי הקב"ה לוקח את החלות, השיב לו הרב בלעג: "אל תהיה שוטה, השמש של בית הכנסת הוא זה שלוקח ואוכל את החלות שלך!" הרב הוכיח לו זאת, והאיש הפסיק ממנהגו. באותו לילה נגלה חלום נורא להאר"י ז"ל, ובו נאמר לו כי בשמים ישנה קפידה וקטרג גדול על אותו רב. נמסר לו כי מאז חורבן בית המקדש, לא זכה הקדוש ברוך הוא לנחת רוח כה עצומה כפי שגרם לו מעשהו התמים של אותו יהודי פשוט. המעשה הזה ממחיש כי לעיתים, אי-ידיעה מוחלטת הנובעת מתמימות עילאית פועלת בשמים גדולות ונצורות, הרבה מעבר לחכמה והשגה שכלית. מי שממעיט בערך עצמו ומבטל דעתו כבהמה – "אדם ובהמה תושיע ה'" – זוכה לישועת ה' ולקרבתו. זהו גם סוד קדימת "נעשה" ל"נשמע" במתן תורה. הסבא מקלם הקשה: מדוע זכו ישראל לשני כתרים בלבד ולא לשלושה – אחד על ה"נעשה", שני על ה"נשמע", ושלישי על עצם הקדמת ה"נעשה"? התשובה היא, שכל מהות הכתרים שניתנו להם הייתה על עצם הנכונות לפעול מתוך אמונה עיוורת ואי-ידיעה, ללא תלות בהבנת השכל. מעשים הנעשים מתוך כניעה ותמימות נעלים לאין ערוך ממעשים הנעשים מתוך הבנה מלאה.
תיקון "מצוות אנשים מלומדה" ומהות החוק בתורה
סכנת ה"מלומדה" בעבודת ה' ובלימוד
אחד מן היעדים המרכזיים בעבודת המוסר והנהגת הנפש הוא המאבק בתופעת ה"מלומדה" – הפעולה המכנית והשגרתית, נטולת המחשבה והלב. תופעה זו נחלקת לשני מישורים: מלומדה בדברי הרשות: אדם החי את חייו בהיסח הדעת, פועל ללא חשבון, ואינו מתבונן במעשיו – לא לפני עשייתם, לא במהלכם ואף לא לאחריהם. סכנה זו מבוארת היטב בספר "מסילת ישרים" בפרק העוסק במדרגת הזהירות. מלומדה במצוות: עליה קורא הנביא ישעיהו תיגר: "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". מדובר באדם המקיים מצוות מתוך הרגל חיצוני גרידא. לכאורה, ניתן היה לחשוב שסכנת המכניות קיימת רק במצוות מעשיות, כגון הנחת תפילין או לבישת ציצית, המבוצעות בידיים ללא שיתוף המחשבה, או בתפילה ובברכות הנאמרות מן השפה ולחוץ, ללא רגש של הודיה ובקשה. אולם האמת המרה היא, שסכנת ה"מלומדה" אורבת לאדם דווקא בשדה שנראה המוגן ביותר – בלימוד התורה. גם בלימוד הדורש עיון, כישרון ויגיעה שכלית רבה, עלול האדם להתרגל ולפעול מתוך רוטינה יבשה, בממדים העולים לעיתים על אלו של שאר המצוות. המשפטים מול החוקים: האם התורה כולה היא "חוק"?הברייתא במסכת יומא מחלקת את מצוות התורה לשני חלקים שונים לכאורה: המשפטים: מצוות הגיוניות שאלמלא נכתבו בתורה, מן הדין היה לחוקקן מכוח השכל הישר (כגון איסורי עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל וברכת השם). אלו מהווים, למראית עין, את רובה של התורה. החוקים: מצוות שאין השכל תופסן, והיצר הרע ואומות העולם משיבים עליהן ומקנטרים את ישראל בגינן (כגון איסור אשת אח, כלאיים, שעיר המשתלח ופרה אדומה). החוקיות שבהן מודגשת לעיתים קרובות מתוך סתירה מובנית – כגון אשת אח האסורה בחייו ומצווה ליבמה לאחר מותו, או איסור שעטנז המותר בבגדי ציצית. אולם במבט מעמיק יותר מתברר, כי החלוקה הזו היא שטחית בלבד. למעשה, רובה המוחלט של התורה מורכב מחוקים, ורק חלק מזעיר ממנה שייך למשפטים השכליים. מצוות פרה אדומה נחשבת לחוק מובהק בגלל הפרדוקס המובנה שבה (מטהרת טמאים ומטמאת טהורים), דבר שהביא את שלמה המלך לומר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". אולם, פלא זה היה נחשב לפלא נקודתי וייחודי רק אילו היינו מבינים את עצם מהותם של מושגי ה"טומאה" וה"טהרה". בפועל, אין לנו שמץ של מושג והשגה בשורש הטומאה והטהרה; כל המושגים הללו הם סתרי תורה הנעלמים לחלוטין מן השכל האנושי. הדבר בולט במיוחד בדיני נגעים. מדובר לכאורה במחלת עור גופנית הדורשת רופא ותרופות, אך התורה מפקיעה זאת לחלוטין מן הרפואה ומסירה את הסמכות לידי הכהן. הכהן אינו נדרש להיות רופא, אלא רק בקי בהלכות מראות הנגעים. הכל תלוי באמירתו ובמוצא פיו: אם הנגע קיים על עור האדם אך הכהן טרם הכריז עליו – האדם נותר טהור; ברגע שהכהן פתח את פיו ואמר "טמא" – הנגע מתקדש לטומאה. יש לך פלא וחוק גדול מזה? כך הדבר גם בסדר מועד. חגים ומועדים באים להזכיר את מעשה בראשית ויציאת מצרים, אך קביעת זמנם נמסרה באופן מוחלט לבית דין בשר ודם. אם יחליטו הדיינים לומר "מקודש החודש", יחול יום הכיפורים ביום מסוים, והאוכל בו יתחייב כרת; ואילו אם יחליטו לעבר את החודש, יחול הצום ביום אחר, והאוכל ביום הקודם יקיים מצווה גדולה.
כיצד יכול השכל לתפוס שקדושת הזמן הפיזית והעונשים הרוחניים החמורים ביותר תלויים אך ורק במילתם של בני אדם? סדר נשים וסדר זרעים מלאים אף הם בחוקים שמעבר לבינה: כיצד דיבור של קידושין הופך פנויה לאשת איש, וכיצד גט מפקיע איסור זה? כיצד חלים איסורי תרומה, מעשרות, כלאיים וערלה? אפילו סדר נזיקין, המייצג את עולם המשפט והצדק החברתי, מושתת על יסודות של חוק שאינם נובעים מן ההיגיון לבדו – כגון הכלל ש"אין עונשין מן הדין", דיני תשלומי קנסות, וגדרי הקניינים השונים. נמצא אפוא, שסדר קדשים וטהרות, הנחשבים לעמוקים וקשים מכולם, אינם יוצאי דופן. התורה כולה, על כל ששת סדריה, היא חוקה אלוקית אחת גדולה. תובנה זו מציבה אתגר חדש ומרומם בפני הלומד: עלינו לגשת אל לימוד התורה לא מתוך רצון לספק את הסקרנות השכלית או למצוא בה היגיון אנושי, אלא מתוך הכרה והתבטלות בפני חכמתו האינסופית של נותן התורה, שכולה נעלמת וגבוהה מעל קוצר שכלנו.
