חרדית:

1. ההתנשאות וה"נבואה" הפוליטית:

הרב לונדין מסיים את דבריו בנבואה לפיה בעוד 50 שנה החברה החרדית "תתבגר" ותהפוך לציונית-דתית. מנקודת מבט חרדית, זוהי קריאה לא נכונה של המציאות. הציבור החרדי אינו נמצא ב"תהליך התפתחות" לעבר הציונות הדתית; הוא רואה בעצמו שומר החומות של היהדות האותנטית, זו ששרדה אלפי שנים ללא מדינה וצבא. הטענה ש"החיים חזקים מהכל" ושאנחנו נשתלב במערכות המדינה מתוך הכרה בערכן ה"קדוש" היא משאלת לב של הציונות הדתית, המתעלמת מכך שהחרדיות פורחת דווקא מתוך ההתבדלות והשמירה על סולם ערכים שבו התורה היא הערך העליון, ולא הממלכתיות.

2. עיוות דמותו של הציבור החרדי:

הרב לונדין מציג את החרדיות כשיטה "אפלטונית" שרואה ביהדות רק רעיון מופשט ומנותק מהמציאות. זוהי טעות חמורה. החרדיות היא המציאותית ביותר – היא עוסקת בפרטי הפרטים של החיים (הלכה) בכל רגע נתון. הם לא רואים בתורה "תיאוריה", אלא את התוכנית המעשית היחידה לקיום העולם. עבורנו, הניתוק אינו מהמציאות, אלא מהאידיאולוגיה הציונית-חילונית. הרב לונדין טוען שהחרדים רואים במדינה רק "רמזור" (אמצעי טכני), וזה נכון – הם מסרבים להפוך כלי פוליטי חילוני ל"כיסא ה' בעולם". הקדושה היא בתורה ובמצוות, לא בטנקים ובמוסדות שלטון שאינם מנוהלים על פי התורה.

3. השימוש המטעה ברש"ר הירש:

הרב לונדין משתמש ברש"ר הירש כדי להוכיח "פירוד" בין חומר לרוח. האמת היא הפוכה. שיטת "תורה עם דרך ארץ" של רש"ר הירש נועדה לקדש את החומר באמצעות התורה. הציבור החרדי אינו דוגל בניתוק מהחומר, אלא בהכפפתו המוחלטת להלכה. הניסיון להציג את ההתבדלות החרדית כ"חוסר הבנה של אחדות החומר והרוח" הוא דמגוגי; ההתבדלות נובעת מהבנה שהחומר (המדינה המודרנית) עלול לבלוע את הרוח אם לא נשמור על חומות גבוהות.

4. סוגיית ה"מי הוא יהודי" והלאומיות:

הרב לונדין טוען שהציונות הדתית מקבלת כל יהודי באשר הוא בגלל "נשמתו הלאומית", בעוד החרדים כביכול מתנים את יהדותו במעשיו. זוהי הצגה מעוותת של דברי הרב שך. הציבור החרדי אוהב כל יהודי, אך הוא מבין שאין "לאום יהודי" ללא תורה. יהודי שאינו שומר תורה ומצוות הוא אכן יהודי (ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא), אך הניסיון ליצור "זהות לאומית" מנותקת מהלכה הוא-הוא ה"רעיון המופשט" והמסוכן. הלאומיות של הרב לונדין היא המצאה מודרנית; הלאומיות החרדית היא הברית בין עם ישראל לאלוהיו סביב התורה.

בנוסף יש לציין שעל פי ההלכה, מחלל שבת דינו כגוי לעניינים מסויימים. 

5. סוגיית הגיוס:

הרב לונדין רומז שההתנגדות לגיוס נובעת מאי-הבנה של קדושת המעשה הארצי. מנקודת מבט חרדית, הדיון הוא אחר לגמרי: אנחנו מאמינים שלימוד התורה הוא שמגן על עם ישראל לא פחות מהצבא. בנוסף, הצבא כיום הוא כור היתוך של חילוניות, וההתנגדות לגיוס היא הגנה על הנשמה והרוח מפני התבוללות תרבותית. הצגת החרדים כמי ש"מפחדים מהחומר" היא התעלמות מהמסירות החרדית לחיים של עוני ומאבק למען ערך עליון.

סיכום:

הרצאתו של הרב לונדין היא שיר הלל לציונות הדתית, אך היא עושה עוול קשה לציבור החרדי. היא מציגה אותנו כדמויות חיוורות בהיסטוריה שמחכות ל"גאולה" בדמות הציונות הדתית. המציאות היא שהציבור החרדי הוא הציבור הצומח והחיוני ביותר כיום, והוא עושה זאת בזכות נאמנותו הבלתי מתפשרת להשקפה שאינה זקוקה ל"אישור" מהפילוסופיה המערבית או מהמדינה המודרנית כדי להרגיש "אורגנית" ומחוברת לחיים.