לזכות יהודי הנמצא במצוקה ורוצה בעילום שמו.
So that generates the question as to why the Torah permits or even commands us to wage wars??
The first step is to understand that we all yearn for that day when there will be no more war. The entire notion of an army is only because we live in a world that is far away from the ideal. In an ideal world there is no war, no army and no weapons [see here]. Thus, the any romanticizing about the army or combat is misplaced. We would much rather do without it. Every day we wait for Moshiach when we can finally disband Tzahal and everybody will be involved in Da'as Hashem and not on figuring out how to destroy our many enemies.
We also have to understand that the people who fought wars in the time of the Tanach weren't just a bunch of brutes. The Torah tells any soldiers who have sins on their records to go home!! They were fighting for Hashem as the Rambam writes in Hilchos Melachim:
ובכול יהיו מעשיו לשם שמיים, ותהיה מחשבתו ומגמתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים, ולהילחם מלחמות ה'.
Rav Kook expands in Oros Hamilchama [2]:
אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה - והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת קודש. הננו מבינים, שהזיק הנשמתי הוא היסוד: אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות, שהרגשתן הפנימית בתוכן שלם היתה. מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ד' היתה בהכרה פנימית. עזיזים היו ברוחם וידעו בעמק החשך לבחור בטוב ולסור מן הרע, (תהלים כג ד): "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע". כשאנו מתבוננים אליהם, הננו, בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל כך שוקקים לה, משתוקקים לאמוצם, לכח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק, ששכן בקרבם, ומתוך תשוקה זו, כחנו הרוחני מתאמץ וכח גבורתנו מתעדן, ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם.
For the soldiers of old - the זיק הנשמתי, spark of the soul, was the foundation of all of their efforts.
It is also important to remember that if we would be pacifists we would have been eaten up alive [and still would be today]. The ancient world was filled with blood thirsty barbarians [and we don't lack for them in our times]. So when you are living in a jungle, you must adopt some jungle-like habits in order to stay alive.
As the Rav writes in a letter [אגרות הראי"ה עמ' ק]
"ועניני המלחמות, אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים חס וחלילה את שאריתם; ואדרבא היה מוכרח מאד גם להפיל פחד על הפראים גם על ידי הנהגות אכזריות. רק עם צפיה להביא את האנושיות למה שהיא צריכה להיות", כלומר: גם כשאנו מתנהגים בצורה אכזרית אנו עושים זאת בכוונה לתקן את העולם. וממשיך הרב: "אבל לא לדחוק את השעה. ודע, שבהלכות הציבור לא החמירה תורה כלל לדחוק את רוח העם לחסידות, מפני שאז הייתה החסידות הכללית נהיית דרך קבע וחובה ותכלית התורה היא שתקבע הארה השכלית בכח אהבה ונדבה", כלומר: אסור לומר 'צריך להגיב בחומרה על מעשי איבה של אויבינו אך לעשות זאת ללא נקמנות, כי הנקמנות היא מידה רעה'. משפט זה הוא נכון ולא נכון: זה נכון ש'הנקמנות' היא מידה רעה, אך אם היא תמנע, זה יגרום לכך שאנשים לא ינקמו, וכך הציבור יכול להגיע לידי סכנה (כי המידות בציבור לא צריכות להיות אותן המידות בפן הפרטי). וממשיך הרב: "וזהו יסוד כמה קולות שיש בדין תורה ביחס לסדרי המלחמות, ועזיבת האלילים היא נאותה לתעודת ישראל הכוללת...".
One other point to remember is that the Torah commands us to call out for peace first [Devarim 20/10]. It is only if the enemy nation refuses to make peace that we are compelled to wage war. The reason we must first call out for peace is because we are a merciful people [Sefer Hachinuch].
To summarize:
We wish we could avoid war, we try to avoid war, but when it is necessary we must fight for the sake of our continued existence and the destruction of evil. One day soon there will be no more war.
