מה גדר הלאו "לא תהיה לו כנושה" ומתי מותר ללחוץ על הלוה שישלם אף שאין אנו יודעים אם יש לו. ושאלה זו מטרידה את מע"כ כי רבים הלוים שטוענים שאין להם לפרוע.
ראשית דבר יש לעיין אם איסור זה רובץ רק על המלוה וכלשון הרמב"ם בספר המצוות ל"ת רל"ב "הזהיר שלא לבקש המלוה מן הלוה כשנדע שלא יכול לפרוע". או שמא יש איסור לכל מי שזכאי לגבות ממון מחבירו וכלשון הרמב"ם בפ"א ממו"ל "כל הנוגש בעני והוא יודע שאין לו מה להחזיר עובר בל"ת". וכ"ה לשון השו"ע (סימן צ"ז) "אסור לנגוש את הלוה וכו'".
ונראה להוכיח מדברי הרמב"ם והשו"ע דלאו זה חל על כל הנוגש אף אם איננו מלוה, דבסי' צ"ט ס"ד פסק השו"ע שאם המלוה מבקש מהדיין להשביע את הלוה שאין לו אסור לדיין להשביעו והוסיף עוד: ואם השביעו ביטל, לא תעשה של תורה לא תהיה לו כנושה, ומקור דבריו ברמב"ם פ"ב ממלוה ולוה הלכה ד'. ומבואר להדיא דאף הדיין שמשביעו שבועת אין לי כשיודע בו שאין לו עובר בלאו ד"לא תהיה לו כנושה".
ובר מן דין נראה דגבאי הגמ"ח דין מלוה עליו אף אם אין הכסף שלו, ובודאי קאי באיסור לא תהיה לו כנושה. (ועיין בשו"ת דובב מישרים ח"א סימן י' דגזבר לעולם דינו כבעלים וה"ה גבאי צדקה).
ומה שראיתי מביאים מהגרש"ז אוירבך זצ"ל שאמר שלגבי גמ"ח אין שייך איסור זה, כיון שהלווה שלווה מהגמ"ח ונתחייב לפרוע, נתחייב גם מדין נדר לגמ"ח, ועל כן בעל הגמ"ח תובעו לקיים נדרו, דברים של תימה הם ואיני יודע אם יצאו מפיו.
אך נראה מתוך לשונות הרמב"ם והשו"ע דאין איסור אלא אם יודע הוא שאין ללוה לשלם, אך אין מוטל על המלוה לברר אם יש ללוה מה לשלם, וכן כתב הכסף הקדשים בריש סימן צ"ז. ובמנחת חינוך מצוה ס"ו הקשה על זה דהא הוי ספק דאורייתא ואיך מותר להיות נושה כשמסופק אם יש לו, וכתב שם דצ"ל שלא אסרה התורה כלל כשמסופק אם יש לו, ונראה לבאר דין זה עפ"י מה שכתב החינוך בסו"ד וזה לשונו: ויודע שאין לו ותובעו כדי לצערו, עובר על לאו זה, וכיון שכאשר מסופק אם אין לו אינו תובע כדי לצערו לא שייך איסור זה.
וכיון שכן נראה דבזמנינו כמעט ואין איסור זה נוהג, דלעולם אין אדם יודע מה שביד חבירו ומה הם יכולותיו לשלם. והלא מעיקר הדין חייב אדם למכור כלי ביתו ותשמישיו ואף את ביתו לשלם חובותיו, וכל שיש לו לשלם לפי דין התורה אין איסור לתבוע ממנו. ואף שהכסף הקדשים שם כתב שכל שאין לו יותר ממה שמסדרין לבעל חוב אינו חייב לפרוע, ואם כן אף שיש לו נכסים צריך לבדוק אם בדיני מסדרין היו משאירים אותם אצלו, אך בשו"ע הגר"ז שם סי"ג מבואר שאף מה שמסדרין לו אין איסור לתובעו והכי מסתבר. וא"כ בזה"ז שלכל אדם יש נכסים לא שייך איסור זה. אמנם אם יודע בו שאין לו ודאי אסור לתובעו יותר ממה שיש לו.
ולכאורה יש ליזהר בזה כאשר יש בידי אדם צ'ק שחזר על סכום גדול מאוד שברי למחזיק בו שאין לבעל הצ'ק כל סכום זה, שאם תובעו בהוצאה לפועל או בבית דין לפרוע, עליו לומר לו שאינו מתכוון לתובעו מעבר למה שיש לו, דאל"כ יעבור על "לא תהיה לו כנושה".
ויתירה מזו נראה דבזמן הזה שלדאבון לב נשתרש המנהג "לגלגל חובות", ומעיקרא דעת האדם ללוות מזה ולפרוע מזה, חייב הוא לעשות כן, ואף דמעיקר הדין כתב התשב"ץ (ח"ד הטור השלישי סימן י"ז) דאין אדם חייב ללוות כדי לפרוע חוב, ומשו"כ פסק דמי שנשבע לפרוע חוב ואין בידו לפרוע פטור מעונש השבועה דלא נשבע אלא לשלם ממה שיש לו, ולא ממה שיכול ללוות עי"ש (ואף שדבריו שם קאי אמי שנשבע לפרוע, אך פשיטא שאם היה מחוייב ללוות ללא השבועה כ"ש שהיה מחוייב בזה כשנשבע לפרוע). מ"מ נראה דבזה"ז הו"ל כאילו התנה והתחייב לעשות כן, וכל שאפשר שיש בידו ללוות ולפרוע אין איסור לא תהיה לו כנושה. כך נראה עיקר לענ"ד. וכן מבואר בדברי הפרישה סי' צ"ט סי"ב שאיסור לא תהיה לו כנושה שייך רק כשאין הלוה יכול ללוות בחינם, אך אם יכול ללוות אין איסור בזה. [הגרא"ו]
