Bikkurim Bentching And Eretz Yisrael

 

פרופ'  נתן אביעזר

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה"

פרשתנו[1] פותחת במצוות ביכורים. מצווה זו כוללת שני שלבים. בשלב הראשון מצוּוה האדם להביא את הביכורים לכוהן, ובשלב השני הוא מצווה לומר את הפסוקים הכתובים בפרשתנו. מה טעמה של מצווה זו? לפי ספר החינוך, טעם מצוות ביכורים הוא, שאדם מבטא את הכרת הטוב לקב"ה עבור תוצרת הארץ, ככתוב (מצווה צא): "ונזכור ונדע כי מאיתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם. על כן נצטוינו להביא למשרתי ביתו ראשית הפרי המתבשל באילנות". אולם הבנה זו של מצוות ביכורים מעלה מספר שאלות.

א. חז"ל קבעו שמצוות ביכורים חלה אך ורק על פירות שגדלו בארץ ישראל (רמב"ם, הלכות ביכורים ב:א). אם הטעם למצוות ביכורים הוא להודות לקב"ה על התוצרת החקלאית, מדוע מצווה זו אינה חלה גם על פירות חוץ-לארץ? האדם נהנה מפירות חוץ-לארץ לא פחות מאשר מפירות ארץ ישראל.

ב. חז"ל גם קבעו שמצוות ביכורים חלה אך ורק על פירות שבעת המינים (רמב"ם, שם ב:ב). היות שהאדם נהנה מכל הפירות באותה מידה, מדוע מצוות ביכורים אינה חלה על כל סוגי הפירות?

ג. במעמד הבאת הביכורים האדם חייב לומר פסוקי תורה מיוחדים, ככתוב: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ", ולהלן הפסוקים:

"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ, וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דב' כו:ו-ט).

תוכן הפסוקים האלה אינו משקף את הפעולה של הבאת הביכורים לכוהן. הפסוקים עוסקים ביציאת מצרים וכניסת עם ישראל לארץ ישראל. מסיבה זו פסוקים אלה מופיעים בהגדה של פסח שעניינה הוא יציאת מצרים. אם כן, מה הקשר בין פסוקים אלו לבין הבאת הביכורים?

מהשאלות הללו עולה, שהטעם למצוות ביכורים אינו הרצון לבטא את הכרת הטוב לקב"ה על תוצרת הארץ, אלא הרצון להודות לקב"ה על ארץ ישראל. הבנה זו מאפשרת לנו לענות על השאלות דלעיל.

פירות שבעת המינים שגדלו בארץ ישראל הם הפירות היחידים המאפיינים אותה, ככתוב: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דב' ח:ח). לכן, רק פירות אלה בלבד חייבים בביכורים. פירות חוץ-לארץ, ואפילו פירות ארץ ישראל שאינם משבעת המינים, אינם מאפיינים את ארץ ישראל, ולכן הם אינם מתאימים למצווה שטעמה הוא להודות לקב"ה על ארץ ישראל.

הבנה זו מסבירה גם את הפסוקים שאדם חייב לומר כאשר הוא מביא את פירות הביכורים. קודם מסירת הביכורים, הוא אומר פסוק המזכיר רק את ארץ ישראל, "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (שם, כו:ג). אחר-כך, כאשר הוא מוסר את הטנא עם הפירות לכוהן, הוא אומר את הפסוקים שצוטטו לעיל ("אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי... אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", שם, כו:ו-ט). בפסוקים אלו מביא הביכורים מודה לקב"ה על יציאת בני ישראל מסבל מצרים, והבאת העם לארץ ישראל, שהיא "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

על-מנת להמחיש את ההודיה על ארץ ישראל, האדם חייב להביא לכוהן דבר מה המסמל את הארץ. לפיכך הוא נדרש להביא את תוצרת הארץ, שהם הפירות הקשורים דווקא לארץ ישראל.

עוד מצווה הקשורה לארץ ישראל היא "ברכת המזון". מצווה זו אינה מוגבלת להודיה על המזון, אלא כוללת גם הודיה לקב"ה על ארץ ישראל, ככתוב: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דב' ח:י). כתוב במפורש בפסוק זה שאדם חייב לברך גם "על הארץ הטובה", ולא על המזון בלבד. בנוסף, מהפסוקים הסמוכים ברור שמדובר בשבחה של ארץ ישראל:

"כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דב' ח:ז-י).

התפיסה, שמצוות ברכת המזון היא גם ברכת תודה על ארץ ישראל, מאפשרת לנו להסביר כמה מהדינים הקשורים למצווה.

מברכים את ברכת המזון רק כאשר הסעודה כוללת פת. אבל כאשר אוכלים סעודת מלכים הכוללת מרק, דג ובשר, אין מברכים ברכת המזון. הסיבה לכך היא, שברכת המזון היא גם ברכה על ארץ ישראל, ועל כן אין לברך אותה כאשר הסעודה איננה כוללת גידולי קרקע. ואפילו אם אוכלים ירקות ופירות, שהם כן גידולי קרקע, אין מברכים ברכת המזון, מפני שבדרך כלל אדם אינו מגיע לשובע מירקות ופירות, ובפסוק כתוב "ואכלת ושבעת". מגידולי הקרקע, רק אכילת פת מסוגלת להביא את האדם להרגשה של שובע.

כאשר חז"ל הרחיבו את ברכת המזון, הם תיקנו את "ברכת מעין שלוש" על פירות שבעת המינים בלבד, משום שרק הפירות הללו מאפיינים את ארץ ישראל. למרות שפירות אחרים מהווים מזון, הם אינם מזוהים כפירות ארץ ישראל ולכן לא תיקנו עליהם את הברכה הזו.

קיים ספק אם נשים חייבות בברכת המזון מן התורה או רק מדרבנן (ברכות כ ע"ב). רש"י מסביר על אתר, שהסיבה לפטור נשים מברכת המזון מן התורה היא: "הארץ לא ניתנה לנשים להתחלק". גם מדין זה רואים את הקשר שבין מצוות "ברכת המזון" לבין ארץ ישראל.

בסיכום, מצוַות הבאת הביכורים ומצוַות ברכת המזון מבטאות את חשיבותה של ארץ ישראל לעם ישראל. התורה מדגישה שוב ושוב שהמקום המתאים למגורי יהודי ויהודייה הוא רק בארץ ישראל. החיים היהודיים בחוץ לארץ נחשבים לארעיים ולבלתי-טבעיים. בהתאם לכך קיימת הבטחת הקב"ה: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ... אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ... אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דב' יא:ט-יב); "וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ" (שם, ל:ג-ד). רעיון זהה מופיע גם בתפילת העמידה, שבה אנו מבקשים מהקב"ה שלוש פעמים ביום כדלהלן: "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ". ממצוות הבאת הביכורים ומצוות ברכת המזון אפשר ללמוד את מקומה המרכזי של ארץ ישראל בחיי היהודי.