הגאון רבי חיים מאיר
הורוביץ שליט"א
בעמדנו כמה ימים קודם
מוצאי מנוחה שבו אנו מייחלים ומבקשים מאבינו שבשמים "דרש נא דורשיך בדרשם
פניך", אמרתי אכתוב בעז"ה ענין כללי הנוגע גם לעטיפת טלית בלילה הואיל ואחד
המקורות לענין זה נכתב בהלכות אמירת הסליחות.
אמרי' במנחות ל"ו א', "תנא סח בין תפילה
לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה", ופי' רש"י ז"ל
התם וז"ל בד"ה סח "סח בין תפילה לתפילה ולא בירך על של ראש אלא סמך
על ברכה ראשונה", ומוכח מזה דמי שעושה מצוה ואינו מברך עליה לא רק דהפסיד
ברכה, אלא ה"ז עבירה בידו. והתבואות שור ז"ל ביור"ד סי' י"ט
סקי"ז וסקכ"ז כתב דמוטב לאדם להכניס עצמו לספק ברכה שאינה צריכה מלהכניס
עצמו לספק מצוה שלא יוכל לברך עליו יעו"ש, והאבני מילואים ז"ל בתשו' סי
י' הביא מדברי התשו' מימוני ז"ל דברכת חתנים אם ליכא עשרה אסורה לינשא
יעו"ש שכ' דמצוה שא"א לברך עליה אסור לעשותה עד שיוכל לברך. והמהרי"ל
דיסקין ז"ל בקו"א סי' קפ"א, דן בשלח שליח שהוא חרש לתרום דאינו
יכול לברך כתיקונו דאינו יכול להשמיע לאזניו, וכ' שם דחסרון ברכה הוי דבר עבירה
והוי שליח לדבר עבירה.
והנה המחוייב במצוה וכגון מי שלא שמע תקיעת שופר ובבין
השמשות הביאו לו שופר, חייב לתקוע אע"ג דאינו יכול לברך דספק ברכות להקל, דהרי
חיובא רמיא עלי' לתקוע בשופר, וכן מי שיש לו שופר שהוא ספק כשר חייב לתקוע
אע"ג דלא יוכל לברך.
ונסתפקתי, אחד שרוצה להכניס עצמו לחיוב מצוה וכגון
ללבוש בגד של ד' כנפות אבל אין לו אלא בגד שהוא ספק חייב בציצית, האם מותר לו
להכניס עצמו לחיוב מצות ציצית אע"ג דלא יוכל לברך עליו, או דילמא כיון דאסור
לקיים מצוה בלא ברכה, א"כ מוטב לא יכניס עצמו לחיוב מצוה כי היכי דלא יקיים
מצוה בלא ברכה.
ולכאורה נראה, דכיון דהאיסור לקיים מצוה בלא ברכה הוי
איסור דרבנן, והרי יתכן דהבגד אינו חייב בציצית ואינו מקיים מצוה בלא ברכה,
א"כ נימא ספיקא דרבנן לקולא, מיהו הרי הוא בא לקיים מצוה ועל צד דמקיים מצוה
הרי הוא מקיים מצוה בלא ברכה, וא"א לנקוט החבל בשני ראשיו, מיהו מדברי מרן
הגרעק"א ז"ל ביומא י"ד ב' בשם התו"ש ז"ל מוכח דגם
בכה"ג אמרי' ספיקא דרבנן לקולא יעו"ש, ובר מן דין הא כ' המג"א
ז"ל בסי' י' סקי"א דאין עושין ספיקא דרבנן לכתחילה.
ונלע"ד בעז"ה להביא כמה מקורות לזה.
א] הט"ז ז"ל באו"ח סי' תקפ"א
סק"ב כתב וז"ל, "וכתב בלבוש שהש"ץ שמתפלל סליחות מתעטף בטלית
ואינו מברך כדאיתא סי' י"ח בענין כסות לילה, ול"נ תמוה דכיון
דלהרא"ש חייב בברכה בכסות המיוחד ליום אפי' לבשו בלילה כמ"ש סי'
י"ח למה יכניס עצמו תחלה לזה שילבש דבר שיש בו ספק ברכה ולא יברך, לכך
נ"ל דודאי בלא עטיפה כלל א"א משום כבוד השכינה ובפרט בסליחות שאומר
ויעבור ואי' בגמ' שנתעטף הקדוש ברוך הוא כש"ץ כו' אלא יקח טלית חבירו ובזה לא
יעבור כלום". [והמשנה ברורה ז"ל שם בשעה"צ אות ה' הביא בשם אחרונים
ז"ל דמ"מ אם אין לו טלית של אחר יתעטף בטליתו וימשמש בו כשיאור היום,
והיינו משום דבסליחות צריך להתעטף בטלית].
ומדבריו ז"ל למדנו דאסור לאדם להכניס עצמו לחיוב
מצוה אם לא יוכל לברך עליו, וכן נראה מדברי הרמ"א ז"ל באו"ח סי'
י"ח ס"א דכ' דבליל יום כיפור דאומרים י"ג מידות יתעטף בטלית מבעוד
יום ויברך עליו,
אמנם מדברי התוס' במנחות ל"ו א' ד"ה וכשיגיע
שכתבו, "מכאן נראה כשאדם משכים קודם היום ומתעטף בציצית, כשיאור היום
א"צ להסיר טליתו וכו' דכיון שממשמש בו יכול לברך", משמע קצת דמותר
לכתחילה להתעטף בטלית בלילה סמוך לבוקר ולברך עליו כשיאור היום, וצע"ק מכאן
על דברי הט"ז ז"ל הנ"ל. אבל הרמ"א ז"ל בסי' י"ח
ס"ג העתיק הלכה זו בזה"ל "ואם לבשו קודם לכן כגון בסליחות לא יברך
עליו וכשיאיר היום ימשמש בו ויברך" ומקורו מדברי התשב"ץ קטן ז"ל
אות קל"ב, ושמא כונת הרמ"א ז"ל דרק בסליחות שרי לעשות כן
וכנ"ל מדברי המשנה ברורה ז"ל.
ברם, מרן הב"י ז"ל באו"ח סי' ל'
ד"ה והר"פ הביא בשם רבינו פרץ ז"ל בהגהות סמ"ק סי' קנ"ג לגבי
תפילין, דאדם שמשכים קודם אור הבוקר מותר לו לכתחילה להניח תפילין בלילה קודם אור
היום כיון דלילה זמן תפילין ולשמא ישן בהם לא חיישינן דהולך בדרך, והוסיף דאפשר
דגם דעת הרי"ף ז"ל כן מדכ' בהל' תפילין [ח ב מדפי הרי"ף] "הי'
רוצה לצאת לדרך מניחן וכשיגיע זמנו ממשמש בהן ומברך", ומוכח דס"ל דמותר
לכתחילה להניח תפילין בלילה יעו"ש.
והנה נהי דרבינו פרץ ז"ל גופי' ס"ל דכשמניחן
בלילה מברך עליהן מיד, מ"מ בדברי הרי"ף ז"ל מבואר דמברך עליהן רק
כשיגיע זמן תפילין, ומש"כ מרן הב"י ז"ל דהרי"ף ז"ל אתיא
כשי' רבינו פרץ ז"ל היינו לענין זה דמותר לכתחילה להניחן בלילה, ולא כדעת
הסמ"ק ז"ל דס"ל התם דרק בחושש שמא יאבדו שרי להניחן בלילה, ומדכ'
דהרי"ף ז"ל ס"ל כר"פ ז"ל הרי מוכח דמותר לכתחילה להניח
תפילין בלילה ולברך עליהן כשיגיע הזמן.
וכן מוכח מדברי מרן המחבר ז"ל באו"ח סי' ל'
ס"ג לגבי תפילין, שכ' "היה רוצה לצאת לדרך בהשכמה מניחם וכשיגיע זמנן
ימשמש בהם ויברך, דליכא למיחש שמא יישן בהם, כיון שהשכים ויצא לדרך", וכ'
הפמ"ג ז"ל שם במ"ז סק"ה דס"ל למרן המחבר ז"ל דלדידן
דלילה זמן תפילין מותר אפי' לכתחילה לעשות כן אע"ג דאינו צריך לשומרן יעו"ש.
והשתא תיקשי, היאך שרי לכתחילה להניחן בלילה ולברך
עליהן רק כשיגיע זמן תפילין, נהי דלא חיישינן שמא יישן בהם, מ"מ תיפו"ל
דאסור להניחם קודם זמן שיוכל לברך עליו דנמצא מכניס עצמו למצוה בלא שיוכל לברך
עליו.
ונלע"ד בעז"ה ליישב הקושיא, ובהקדם הא דיש
לחקור בגדר הדין דכשיגיע זמנו ממשמש בהן ומברך, וכן בהא דכ' הרמב"ם ז"ל
בפי"א מברכות ה"ה דכל מצוה נמשכת אפשר לברך בדיעבד כל זמן קיום המצוה,
האם כשמברך ברכתו מועלת נמי למפרע, או דילמא מאי דהוי הוי ומה שקיים עד עתה הוי
בלא ברכה אלא דעכ"פ יכול לברך על מה שמכאן ולהבא, והיינו דמצוה שעשייתה נמשכת,
כל רגע ורגע הוי עובר לעשייתה לגבי הרגע הבא אחריו, ומשו"ה יכול לברך.
ומצינו ב' צדדים אלו גם בברכות הנהנין, בדברי המעדני
יו"ט ז"ל בפ"ז דברכות סי' ל"ג, באחד ששכח לברך קודם אכילה
כשנזכר ומברך האם מתקן למפרע, דדעת הלבוש ז"ל דאינו מתקן למפרע ודעת
המעיו"ט ז"ל דמתקן למפרע יעו"ש.
ונלע"ד בעז"ה להוכיח דנחלקו בזה רבנן קמאי
ז"ל.
אמרי' בברכות י"ד ב' "רב משי ידיה וקרא
קריאת שמע ואנח תפילין וצלי" והריטב"א ז"ל שם כתב וז"ל "וא"ת
אימתי היה מברך על התפלין א"ת בין הפרקים אינו נכון לומר כן וכו' ויש לומר שהוא
היה מניח אותם בעוד שהוא מתפלל ולא היה מברך עליהם עד לאחר תפלה ואע"ג דאמרינן
כל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן איכא למימר כיון דתפלין מצותן כל היום והיא
מצוה נמשכת הרי הוא כמברך עליהן עובר לעשייתן דמ"מ עדיין לא נגמרה המצוה
ועדיין היא קיימת ועתידה ואעפ"י שכבר עשה קצתה מהניא ברכה לשעבר ולהבא".
אולם תלמידי רבינו יונה ז"ל בברכות [כ ב מדפי
הרי"ף] כתבו וז"ל "דכל זמן שהאדם מקיים המצוה אף על פי שלא בירך
עליה מתחלה כיון שעדיין מקיים אותה יש לו לברך כשנזכר ולא תימא כיון שלא בירך מתחלה
אין זה עובר לעשייתה, שמאחר שמקיים אותה עכשיו אף ע"פ שאינו עובר לעשייתה ממה
שעבר, אפ"ה עובר לעשייתה הוי ממה שמקיים אחר כך הלכך מי שלא בירך מתחלה
כשנתעטף בציצית או כשהניח תפלין כל זמן שמעוטף בטלית או שהתפילין מונחים עליו חוזר
ומברך", הא קמן דרבותינו הראשונים ז"ל נחלקו בב' צדדים אלו.
והריטב"א ז"ל דס"ל דבברכת המצוות מתקן
למפרע, נראה דאתיא שפיר גם להלבוש ז"ל הנ"ל דבברכות הנהנין אין הברכה
מתקנת למפרע, ובביאור הדבר נראה בע"ה חילוק נכון, דדוקא ברכות הנהנין דאסור
לאדם לאכול בלא ברכה ונחשב כגזלן, בזה ס"ל להלבוש ז"ל דאינו מועיל
אלמפרע על מה שאכל בלא ברכה, אבל בברכת המצוות לא מצינו איסור לעשות מצוה בלא ברכה
אלא חז"ל תיקנו לברך על המצוה, וכל שעדיין ניתן לשייך הברכה למצוה שפיר דמי,
ולפיכך מצוה שעשייתה נמשכת, הברכה שפיר מישך שייכא למצוה ומהני למפרע. [אמנם ראה
זה חדש, בדברי הפני משה ז"ל בירושלמי
ברכות ריש פרק כיצד מברכין ד"ה עד שיתירו, דלפי פירושו נראה דברכת המצוות הוי
נמי כברכת הנהנין דאסור ליהנות מהמצווה קודם ברכה].
שו"ר דברי הלבוש ז"ל באו"ח ס"ח
סי"א בהג"ה שכ' וז"ל "ועיין לקמן בעטרת זהב סימן רס"ח
סעיף ב'. ועוד על מה שמקיים המצוה אחר הברכה שישאר מלובש בה, הויא ברכה זו עובר
לעשייתן ואגבה יוצא במה שעבר". והנה פתח בלשון רבינו יונה ז"ל דהוי עובר
לעשייתה על מה שלובש מכאן ולהבא, ומ"מ כתב דאגבה יוצא גם על מה שעבר,
וצ"ע.
ומעתה לפי"ז אין כאן קושיא על דברי הט"ז
ז"ל, די"ל דגם למאי דמשמע מדברי התוס' ומדברי רבינו פרץ ז"ל דשרי
ללבוש ציצית או תפילין ולברך עליהם אח"כ בהגיע זמנם, היינו משום דס"ל
כדעת הריטב"א ז"ל הנ"ל דבברכת המצוות אם בירך באמצע המצוה, ברכתו
מהני נמי אלמפרע, אבל הט"ז ז"ל מיירי היכא דלא יוכל לברך כלל על המצוה.
מיהו עדיין מבחוץ אנו עומדין, דהנה המרדכי ז"ל
בהל' תפילין [לו א מדפי המרדכי] הביא דעת הר"י ז"ל דמי שנתעטף בציצית
בלילה, כשיגיע הזמן לא סגי שימשמש בציצית אלא צריך לפשוט הטלית ולחזור ולהתעטף בו
ואז יברך דמשמוש בציצית לאו מילתא הוא יעו"ש, ומעתה הדק"ל א"כ היאך
שרי להתעטף בציצית בלילה, והרי מה שמברך אח"כ ודאי לא מתקן למפרע דהא פושט
הטלית והוי הפסק והברכה קאי על מה שחוזר ומתעטף.
ונראה ליישב בע"ה תירוץ נכון, דהנה נחלקו מרן
המחבר והרמ"א ז"ל באו"ח סי' ח' סי"ד באחד שבירך על טלית
ופושטו ע"ד לחזור וללבוש האם חייב לחזור לברך כשלובשו, ולדעת הטור ז"ל
וכ"פ הרמ"א ז"ל אינו חייב לברך דהפשיטה אינה הפסק יעו"ש
בב"י ובד"מ.
ומעתה לפי"ז י"ל דבר נכון, דהר"י
ז"ל הנ"ל דהצריך לפושטו ולחזור ולברך עליו ס"ל כדעת הטור
והרמ"א ז"ל דהפושט טליתו ע"ד לחזור וללבוש אינו חייב לברך שנית,
וא"כ בנדון דהר"י ז"ל הברכה שמברך על העיטוף השני אח"כ שפיר קאי
נמי אלמפרע, דהפשיטה לא הוי הפסק. [אלא דהר"י ז"ל הצריך לפשוט כדי לברך
על מעשה מצוה].
וריוח והצלה יעמד לנו לפי"ז ליישב מנהג העולם
שאינם מברכים על לבישת טלית קטן בבוקר דסומכים על מה שיברכו על הטלית גדול, וכדכ' מרן
הב"י ז"ל באו"ח סי' ח' בשם תשו' אשכנזית ה"ה שו"ת
מהרי"ל ז"ל סי' י', והנה לא ימלט שקודם ברכת הטלית פושטים הט"ק
כגון קודם טבילה או קודם כניסה לביה"כ, ובפשוטו כיון דכבר נפסק הלבישה הקודמת
כשפשט הטלית א"כ איך יתקן זאת ע"י ברכתו על הטלית גדול, ונמצא דלבש
ט"ק בלא ברכה.
ולהנ"ל ניחא מאד, דהרי מוכח מדברי הר"י
ז"ל דגם בכה"ג כיון דבגדרי הפסק, פשיטת הטלית לא הוי הפסק, שפיר קאי
אברכה שאח"כ אלמפרע, ודו"ק.
וממוצא הדברים, הי' נראה לחדש הלכה, בהא דכ' מרן המחבר
ז"ל באו"ח סי' י"ז ס"ב דטומטום ואנדרוגינוס חייבים בציצית ולא
יברכו דהוי ספק חיוב דנשים פטורות מציצית, ולדברי הט"ז ז"ל, הי' מן הדין
שטומטום לא ילבש בגד של ד' כנפות דמכניס עצמו למצוה בלא ברכה, וכל כי האי לא
הו"ל למרן המחבר ז"ל לסתום אלא לפרש, וצ"ע, אלא אם נימא דשאני
טוטמטום דאין לו שום דרך לקיים המצוה בברכה, ולפיכך מותר לו להכניס עצמו לספק חיוב
מצוה.
ב] נלע"ד בעז"ה להביא ראי' נפלאה דמותר
להכניס עצמו לספק חיוב מצוה אע"פ שלא יוכל לברך עליה ובהקדם ב' הקדמות.
א] המהרש"ל ז"ל בתשו' סי' ס"ח [הביאו
הט"ז ז"ל באו"ח סי' תרס"ח סק"א] כ' וז"ל "שאלה
אם יש מנהג שלא לאכול ולקדש בליל שמיני עצרת עד שיהא לילה ממש או אינו מנהג. תשובה
מנהג זה לא שמעתי וכו' אינני זוכר איך נהג אמ"ז החסיד ולא חשתי בדבר עד שהראו
לי הג"ה שכתב בשם מהר"ר טעבילא שלא היה אוכל ביום דא"כ היה צריך
לברך לישב בסוכה וכו' אף דליכא למיחש כלל בעניין קידוש לומר יום חג הסכות דהא
מוסיפין מחול על הקודש וחג הסוכות הוא חול ויום שמיני הוא י"ט ובעבורו הוא בא
הקידוש, אכן הברכה של לישב בסוכה קשה לתקן, לא לאומרו אין ראוי דלמה יגרע ברכה
מחוייבת, נהי שברכות אינם מעכבות היינו בדיעבד אבל לחיובי עצמו בברכה דהיינו לאכול
בסוכה בעוד יום ולא לאומרו א"כ עון גדול הוא וגוזל ח"ו הברכה ומועל בהן".
ב] הרמב"ם ז"ל בפ"ו מסוכה הי"ג כ'
וז"ל "בזמן הזה שאנו עושין שני ימים טובים, יושבין בסוכה שמונה ימים,
וביום השמיני שהוא יום טוב ראשון של שמיני עצרת יושבין בה ואין מברכין לישב בסוכה,
וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה". והנה מדדימה
הרמב"ם ז"ל שמיני עצרת לדינא דטו"א מוכח דגם הא דאין מברכין בשמיני
הוי משום ספק, יעו"ש בדברי הלח"מ ז"ל ובדברי הצל"ח ז"ל
סוכה מ"ז א' ד"ה וגם.
והשתא, לדברי הט"ז ז"ל דאסור לאדם להכניס
עצמו לספק מצוה שא"א לברך עליו, הי' מן הדין דבשמיני עצרת אחרי שאכלו כביצה
אחת לקיים מצות אכילת פת ביו"ט, שוב לא יאכל פת, דאכילתו מחייבתו בסוכה מספק
ואינו יכול לברך ואמאי יכניס עצמו למצוה בלא ברכה וכדכ' מהרש"ל ז"ל דעון
גדול הוא, מוטב יאכל מאכלים אחרים שאינם מחייבים אכילה בסוכה, ולא עוד אלא הי' מן
הדין שלא ימשיך סעודתו בסוכה דכל מה שאוכל באמצע הסעודה חייב בסוכה וכדכ' המשנה
ברורה ז"ל בסי' תרל"ט שעה"צ אות כ"ט, אלא יאכל כביצה פת בסוכה
ויברך בהמ"ז וימשיך לאכול חוץ לסוכה.
אלא אם נימא מכח זה, דהא דכ' הט"ז ז"ל
הנ"ל דאין לאדם להכניס עצמו למצוה בלא ברכה, אין זה בגדר איסור, אלא לכתחילה
אינו נכון לעשות כן, וכדמוכח מלשונו ז"ל "למה יכניס עצמו תחלה לזה שילבש
דבר שיש בו ספק ברכה ולא יברך", ואינו חייב מחמת זה לימנע מסעודה בשמיני
בסוכה, ואינו חייב להפסיק סעודתו משום זה, מיהו מדברי רש"י ז"ל
הנ"ל בריש המאמר מוכח דהוי עבירה.
אשר ע"כ נלע"ד בעז"ה לייסד, דהא דכ'
הט"ז ז"ל דאסור לאדם להכניס עצמו לחיוב מצוה בלא ברכה, היינו דוקא
להכניס עצמו לזה, אבל אינו חייב לעשות טצדקי להוציא עצמו מספק חיוב מצוה, וכגון
הלובש ציצית בבוקר והי' בדעתו לפשוט הבגד קודם הלילה דברכתו לא קאי אלבישת לילה,
ושוב נמלך בדעתו שלא לפשוט הבגד בלילה, אינו חייב לפשוט הבגד, אע"ג דהשתא
נמצא בספק מצוה ואינו יכול לברך ע"ז לדעת הרא"ש ז"ל דכסות יום
בלילה פטור, ולא כתב הט"ז ז"ל אלא דלהכניס עצמו לספק מצוה בלא ברכה
אסור.
והשתא לפי"ז, י"ל דבשמיני עצרת כיון דכביצה
אחת חייב לאכול בסוכה והתחיל סעודתו בסוכה וכבר נמצא השתא בספק חיוב מצוה, אינו
חייב לצאת מהסוכה ולאכול בחוץ, אע"ג דקצת יש לחלק דהכא כל אכילה ואכילה
מחייבתו מספק והוי כמכניס עצמו לחיוב, מ"מ נראה דגם זה נחשב להוציא עצמו מספק
חיוב.
תמצית העולה מהדברים.
א] מדברי רש"י ז"ל במנחות מוכח דהמקיים מצוה בלא ברכה הוי
עבירה, והמהרש"ל ז"ל כ' דעון גדול הוא.
ב] יש להסתפק האם מותר לאדם ללבוש ציצית שמספק אין מברכין עליו, או דילמא
כיון דאינו יכול לברך ע"ז, א"כ נמצא דמקיים מצוה מספק בלא ברכה.
ג] וליכא למימר דשרי דאע"ג דאסור לעשות מצוה בלא ברכה מ"מ כיון
דהוי ספק מצוה נימא סד"ר לקולא, הא ליתא, דהוי תרתי דסתרי דעל צד מצוה הוי
מצוה בלא ברכה, ותו, דאין עושין ספיקא דרבנן לכתחילה.
ד] מדברי הט"ז ז"ל לגבי עטיפת טלית בסליחות דלא יתעטף בטליתו
אלא בטלית של אחר, יש להוכיח דאסור, אמנם יש להוכיח מדברי מרן המחבר ז"ל לגבי
תפילין דשרי להניחו בלילה ובבוקר ימשמש בהם ויברך, ותיקשי הא נמצא דמקיים מצוה בלא
ברכה.
ה] יש ליישב באופן נכון, דיש לחקור בברכת המצוות במצוה נמשכת דקיי"ל
דבדיעבד יכול לברך כ"ז קיום המצוה, האם הברכה מתקנת נמי אלמפרע, או דילמא רק
מכאן ולהבא.
ו] ונלע"ד דהוא פלוגתת רבינו יונה והריטב"א ז"ל,
ולפי"ז י"ל דכשמשמש בבוקר בתפילין ומברך פוטר נמי אלמפרע ונמצא לא קיים
מצוה בלא ברכה.
ז] ואכתי צ"ע מדברי הר"י ז"ל גבי ציצית, דהמתעטף בלילה לא
מהני משמוש אלא בבוקר חייב לפשוט הטלית ולחזור ולברך עליו, והרי הפשיטה הוי הפסק
והברכה על העיטוף השני לא יפטרנו.
ח] ויש ליישב דהר"י ז"ל ס"ל דפושט ע"ד ללבוש לא הוי
הפסק, ומכאן מקור נפלא להנוהגים לפטור הט"ק בבוקר בברכת הט"ג, דגם אם
פשטו הט"ק באמצע קודם טבילה וכדו', ברכת הט"ג פוטר גם הלבישה שלפני
הפשיטה.
ט] צ"ע בשמיני עצרת בחו"ל דיתבינן בסוכה ואין מברכין, היאך שרי
לאכול בסוכה יותר מכביצה פת הא מכניס עצמו למצוה בלא ברכה, יאכל רק מאכלים שאינם
חייבים בסוכה.
י] יש לייסד דגם להט"ז ז"ל האיסור הוי רק להכניס עצמו למצוה בלא
ברכה, אבל להוציא עצמו מקיום ספק מצוה אינו חייב.
