בנוגע למצות האמנת אלקות, שעז"נ "אנכי הוי' אלקיך" – יש פלוגתא אם נמנית במנין המצוות, כפי שמביא
הצמח-צדק בספר המצוות שלו מצות האמנת אלקות . וטעם הדעה שאינה נמנית במנין המצוות – "שאין מנין תרי"ג
מצוותיו אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא לעשות, אבל האמונה
במציאותו . . הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות לא ימנו בחשבונן", ובלשון המכילתא : "כשם שקבלתם מלכותי
קבלו גזירותי", היינו, שקבלת המלכות הו"ע בפני עצמו מקבלת הגזירות
(מצוות).
אמנם, דעת הרמב"ם היא שהאמנת האלקות
היא במנין המצוות. ועפ"ז יפלא ביותר למה אינו מונה במנין המצוות מצות תשובה,
שלהיותה לאחרי שיש כבר אמונה הקשורה עם קבלת מלכותו ית', בודאי יכולה
להכלל בין הגזירות, ואם הרמב"ם מונה מצות האמונה במנין המצוות – בודאי הי'
צריך למנות מצות התשובה במנין המצוות?
והמענה לזה – ע"פ הכלל שכותב הרמב"ם שבמנין המצוות נכללים רק ציוויים פרטיים, ולא "ציוויים הכוללים
התורה כולה", וכיון שתשובה היא מצוה כללית, לכן לא מנאה הרמב"ם במנין
המצוות (כי אם פרטי הענינים דוידוי וקרבן).
ומזה מובן שכן הוא גם בנוגע למצות האמונה שמנאה הרמב"ם במנין
המצוות – אף שגם אמונה היא מצוה כללית – שהכוונה בזה היא רק לפרטי הענינים
שבמצות האמונה, "לידע שיש שם מצוי ראשון כו' וכל הנמצאים משמים וארץ ומה
שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו וכו' ולא לעצם
ענין האמונה שהו"ע כללי שאין למנותו במנין המצוות.
ופנימיות הענין בזה – שהענינים הכלליים שאינם נכללים במנין המצוות הם למעלה מפרטי
המצוות שנכללים במנין המצוות,
– וע"ד המבואר בנוגע לענינים שהם
"רשות" ולא מצוה, שאין הכוונה שבענינים אלו יכול האדם להתנהג כרצונו,
אלא הכוונה היא שענינים אלו הם למעלה מענין המצוות –
והיינו, שהמצוות הם רצונו ית', ואילו הענינים הכלליים
קשורים עם בעל הרצון שלמעלה מרצונות פרטיים, ולכן אי אפשר להגביל אותם
ולכללם במנין המצוות הקשורים עם רצונות פרטיים.
תו"מ
