לפני קצת יותר מחודש ימים, פורסמו בכלי התקשורת
השונים ידיעות על 'מציאת ספר התורה העתיק בעולם'.
ספר
התורה העתיק ביותר בעולם התגלה בספריית האוניברסיטה בבולוניה - איטליה, ולפי
ההערכה הוא הוכן במאה ה-12, דיווח העיתון האיטלקי 'לה-רפובליקה'.
לפי
הדיווח, מגילת הקלף שעליה כתובים חמשת חומשי התורה נמצאה בחודש פברואר כמעט במקרה,
ואז התברר כי לפני יותר מ-100 שנה היא קוטלגה בטעות כספר שמקורו במאה ה-17, ולכן
איש לא ידע עד כמה היא יקרת ערך.
מגילת
הקלף הגיעה לידי פרופסור מאורו פראני, פרופסור לעברית שבידיו הופקדה המשימה לקטלג
מחדש את כתבי היד העבריים בספרייה. לאחר בדיקות מדעיות דקדקניות התברר כי היא
הוכנה בין שנת 1155 לשנת 1225. פראני הסביר כי בעולם קיימים עותקים עתיקים יותר של
חלקים מהתורה, אולם מגילת הקלף שהתגלתה בבולוניה - ונכתבה על עור כבש - היא המגילה
המליאה העתיקה ביותר.
כתב
היד השלם, הקדום ביותר הידוע של התנ"ך הוא כתב יד לנינגרד שמתוארך ל-1008
ומוחזק בספרייה הלאומית הרוסית שבסנט פטרבורג. כתב יד קדום עוד יותר הוא כתר ארם
צובא, אך רק חלקים ממנו שרדו ואחרים אבדו, ככל הנראה בעת פרעות חלב. בכל מקרה, אלה
הם כתבי יד שנכרכו לספרים ולא מגילות קלף כמו המגילה שהתגלתה כעת.
●
התגלית
שחשף פרופ' מאורו
גבריאלה פראני עוררה את
סקרנותו של חסיד יקר שיש לו חיבה מיוחדת לנושאי עתיקות והיסטוריה יהודית. הוא איש
עסקים אולם לכל לראש הוא איש הספר, מג"ש נודע בנגלה ובחסידות ופה מפיק
מרגליות, הרה"ת ר' אהרן (ב"ר צבי הירש ע"ה) חיטריק שיחי' מקראון הייטס.
הרב
חיטריק מגולל בשיחה מיוחדת למגזין 'עונג חב"ד' את מה שהתרחש בחודש האחרון:
בדיווחים
התקשורתיים פורסם כי פרופ' פראני, הנחשב למומחה הגדול בעולם לכתבי יד עבריים
באיטליה של ימי הביניים, ביקר לפני כחודש בארץ לרגל קבלת תואר ד"ר לשם כבוד
מהאוניברסיטה העברית, על מחקרו במהלך 30 השנים האחרונות.
ב-1984
הצטרף פרופ' פראני למיזם "הגניזה האיטלקית", שהחל בו פרופ' ג'וזפה
(יוסף) סרמונטה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שלוש שנים קודם לכן. בשנת 1992 מונה
פרופ' פראני לעמוד בראש מיזם הגניזה, ובמשך שני עשורים איתר אלפי פיסות של כתבי יד
עבריים שאבדו בארכיונים ובספריות ברחבי איטליה, כולל ספרים עתיקים שהוחרמו ואבדו,
ויצירות ספרותיות שכלל לא היו מוכרות לחוקרים.
פרופ'
פראני (64), שאינו יהודי, נדרש למעט מיסטיקה כדי להסביר את המשיכה שלו לכתבי היד
העבריים. "אני מרגיש את עצמי יהודי בלב ובנפש", אמר בשיחה ליצחק טסלר מYNET.
"אני לא יודע אם אני מאמין בגלגול נשמות, יכול להיות שנשמה של יהודי
שנשרף באושוויץ הגיעה אלי, אבל אני יודע ששם המשפחה של אמי היה 'מנטובני', זהו שם
משפחה גם של יהודים וגם של נוצרים באיטליה. אז יכול להיות שאני צאצא של
יהודים", את המשפט האחרון הוא אומר בעברית.
אורכו
של ספר התורה הוא 36 מטרים, גובהו 64 ס"מ, והוא כתוב על עור כבשים רך, בניגוד
לרוב ספרי התורה העתיקים הכתובים על קלף העשוי עור פרה. לדברי פראני, החוקרים היו
בטוחים כי מדובר בעותק מהמאה ה-17, מכיוון שכך תיארך אותו ספרן יהודי בשם ליאונלו
מודונה, שעבד בספריית האוניברסיטה בשנת 1889. רק לאחר בדיקות המעבדה, התברר כי הוא
העותק הכי קדום ששרד יותר מכל ספר תורה אחר.
הסקרנות
שלי התעוררה, והחלטתי לפנות ישירות לפרופסור הנכבד.
בין
השניים, הרב חיטריק היושב בקראון הייטס ופרופסור פראני היושב בבולוניה, התקיימה
תכתובת דוא"ל מרתקת, שעותק ממנה נמצא בידי מערכת שטורעם. תכתובת שהובילה,
לגילוי מיוחד וחשיפה היסטורית, המאששת את שיטתו הידועה של כ"ק אדמו"ר
הזקן נ"ע באופן הכתיבה של ספר התורה.
אך
בל נקדים את המאוחר.
●
בחומש
דברים אותו התחלנו לקרוא בשבוע שעבר, בפרק כ"ג פסוק ב' נכתב: לא יבא פצוע דכא
וכרות שפכה בקהל ה'.
מעבר
למשמעות הפשוטה של הפסוק והלאו הכלול בו, מתנהל במשך מאות השנים האחרונות ויכוח
הלכתי ומאבק איתנים, איך לכתוב את האות האחרונה במילה 'דכא' בא' או בה'.
הנה
סיפור שפורסם בקובץ 'המאור' לפני שנים רבות, דוגמא אחת מיני רבות למה שהיה מתחולל
ועדיין מתחולל בבתי כנסת רבים ברחבי העולם:
"בפרשת כי תבוא נכנם לבית מדרשנו הגבאי של בית
מדרש בשכנותינו בשאלתו, היות ובשבת כי תצא הבעל קורא שלהם עמד מלקרות היות במקום
ה"א בפצוע דכה היה כתוב דכא באל"ף. אחד המתחכמים אמר להוציא ספר אחר,
אבל היו שהתנגדו, כי אפשר שגם בספר השני ג"כ כתוב בא?, ועל כן ציוו להקורא
שיגמור את קריאתו. הגבאי חפץ לדעת אם עשו כהלכה.
אמרתי
לו, בדרך כלל אם אין שינוי במבטא אין להוציא ספר אחר. וכאן בין אם הסופר כתב א' או
כתב ה', הרי תמיד הניקוד הוא פתח וקמץ. וכן אין שינוי במשמעות המלה ושניהם פירושם
דיכוי והשפלה.
ואמנם
ב'מסורה' הביא שיש ג' דכא וכולם בא'. והיינו פצוע דכא. תשב אנוש עד דכא. ואת דכא
ושפל רוח. וא"כ לפי דעת המסורה הספר הוא בהכשר גמור. ועיי"ש עוד.
●
ברשימותיו
הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע, שנתגלו לפני 19 שנה בחדרו הק', נרשם ביומן
מ'כ"ז ניסן - ט' אייר, ה'תרצ"א, ריגא':
"... אדמו"ר הזקן לימד את ר' אברהם
בעל מגיה – קריאה בתורה ודקדוק .. אדמו"ר הזקן היה קורא בעצמו בתורה בשבת
קודש וביום טוב ..
[מספר כ"ק אדמו"ר הריי"צ]
"כשהייתי בווארמס, ראיתי שם ספר תורה שקבלה בידם שכתבה מהר"ם מרוטנברק
.. ניכר בכתיבתה – שאינו סופר אומן. הרבה אותיות מלופפות. ו"פצוע דכא"
ב"אלף", כהוראת אדמו"ר הזקן.
"וכן היא כתובה גם בספר התורה בפראג, שקבלה בידם
שהגיהה עזרא הסופר. כי המהר"ל כותב שבימיו זכתה פראג שהביאו לשם ספר תורה,
שעל פי הקבלה הגיהה עזרא הסופר, ועל פי קבלה זו, היה ספר תורה זו עצמה שראיתיה.
"קורין בה בשמחת תורה ובלא ברכה, לא תחלה ולא
בסוף, אחרי מעשה שקרה זה רבות בשנים. וגוללין אותה תמיד על פרשת שמע. השמש ירא
לקחתה מן הארון, ולקחתיה אנוכי. מצאתי "דכא" באלף. באיזהו מקומן –
אותיות מלופפות. ע"כ.
"הוראת" הוד כ"ק אדמו"ר הזקן
נ"ע מייסד חסידות חב"ד, היא אחת מהתקנות וההוראות המיוחדות שמדריכות את
חסידי חב"ד זה למעלה ממאתיים שנה.
ההוראה
הזו, מובאת בספרו הראשון של כ"ק אדמו"ר זי"ע, ספר 'היום יום' בפתגם
של יום ז' אלול, עם תקציר של שני העדויות המיוחדות של כ"ק אדמו"ר
הריי"צ נ"ע שסיפרם לכ"ק אדמו"ר זי"ע בתאריכים הנ"ל
המצויינים ב'רשימות'. ומשם הועתק ל'ספר המנהגים - חב"ד' עמוד 32.
במהדורה
המיוחדת שהוציאו קה"ת בא' השנים, ובו עלי ההגהה של 'היום יום' האישי של הרבי,
ניתן להבחין כי לצד הפתגם הוא מציין את המקור בכתי"ק: 'רשימותי אייר רצא'.
ב'היום
יום' מוסיף הרבי גם מראי מקומות לפסק זה, ועל כן כדאי להביא את הלשון במילואו:
"אדמו"ר הזקן הורה לכתוב פצוע דכא באלף לבסוף
ולא בה"א. בפראג יש ס"ת שקבלה בידם שהגי' עזרא הסופר, אין קורין בו אלא
בשמח"ת וגוללין אותו תמיד בפרשת שמע. כשהייתי בפראג בשנת תרס"ח ראיתי'
וכתוב בו "דכא" באלף. כן כשהייתי בוארמס בשנת תרס"ז ראיתי שם
ס"ת אשר מקובל בידם שכתבו מהר"ם מרוטנבורג וגם בו כתוב דכא באלף. ועיין
בשארית יהודא (יו"ד סי' ט"ז) ודברי נחמי' (יו"ד סי' כ"ב).
ובס' משנת אברהם (סי' ל"ב) מציין כמה ספרים הדנים בזה". ע"כ.
כמו
כן דנים רבותינו נשיאינו בנושא זה, באגרות קודש של כ"ק אדמו"ר
הריי"צ נ"ע ח"ד עמוד תע"ח, ח"ט עמוד תי"ט. ובאגרות
קודש של כ"ק אדמו"ר זי"ע חי"ד עמוד קס"ח, וראה גם בחלק
ט"ו עמוד קפ"ט, בנוגע לאלה ששינו במזיד מאל"ף לה"א.
יסוד
מחלוקת זו עוד בדברי הגמרא בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי במסכת יבמות, ויש אשר חילקו
במסורות בין יהדות ספרד ליהדות אשכנז. המחלוקת גם עומדת (בין שאר הנושאים) בין
שיטת אדמו"ר הזקן אל מול שיטת הגר"א, כפי שכותב כ"ק אדמו"ר
הריי"צ במכתבו הנ"ל (אגרת א'צ"א):
"בכללות ענין כתיבת ספר תורה יש הבדל בין פסק
כ"ק אדמו"ר הזקן ובין הגר"א, כמו בכתיבת דכא אם באלף או בה"א,
וכן בתמונת אות צדיק. ונהגו החסידים כדעת הוד כ"ק אדמו"ר הזקן בכל
הענינים האלו לעיכובא, ובכל זמן החמירו במאד מלשנות מנוסח לנוסח מפני יקרת כבוד
תורתם של בעלי הנוסח, ומפני זכות בעלי הספר תורה אשר כל אחד כתב את הנוסח והתמונה
לפני נוסח גזעו".
אמנם,
היו שלא אבו להסכית לכך שיש דיעה אחרת, והלכו ושינו בזדון, כפי מה שמובא
באג"ק רבינו שהבאנו לעיל, שהיו אנשים שהלכו ושינו במו ידיהם בספר תורה שלא
היה כפי השיטה שלהם. וידועה גם שיטת רבינו נגד כל שינוי כל שהוא בס"ת
עפ"י הנוסח ב'כתר ארם צובא'.
●
אמון
על שיטת אדמו"ר הזקן, ובהתבסס על כך שרבותינו נשיאינו עסקו בזה, ובכל פעם
שנקרתה ההזדמנות לפניהם לעיין בספרי תורה עתיקים ושיש להם מסורת, בדקו כמה דברים
ובעיקר איך כותבים את המילה 'דכא' האם זה כהשיטה שלנו, יצרתי קשר ישיר עם
הפרופסור, וביקשתי ממנו שיפתח את ספר התורה, ויבדוק עבורי במיוחד את הפסוק הזה.
בדוא"ל
חוזר, כותב הפרופסור כי המילה 'דכא' כתובה עם האות א', למרות שיש קצת דיו המטשטש
את המילה, אולם ברור שהכתיבה המקורית היא עם הסיומת של האות א'.
באותו
דוא"ל, אחרי שהוא מצרף את התמונה שצילם בעצמו, אותה שלח אל הרב חיטריק, שמוסר
אותה לחשיפה בלעדית במגזין 'עונג חב"ד' בשטורעם, כותב הפרופסור באותיות
עבריות: "עשיתי את המצווה. שלום".
רק
שהוא לא ידע, איזה סוג של מצווה הוא עשה פה, ואיזה מפנה עתיד להתחולל בעקבות
הדוא"ל התמים ששלח.
נהרא
נהרא ופשטי', לכל קהילה ועדה יש קבלה ומסורת, ומנהגים שונים בכתיבת הסת"ם,
אולם בהחלט אפשר לומר שתגלית זו בספר התורה, העתיק ביותר שיש בידינו כיום (לפי
שיטות המחקר והבדיקה של אותם פרופסורים המומחים לדבר), הוא חיזוק לשיטה בה אנו
דוגלים כמובן, שיטתו של כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע, לכתוב בספר התורה את
המילה 'דכא' עם האות אל"ף.
[שטורעם]
