ישנה אגדה אצל אתאיסטים, לפיה, פעם האמונה היתה מבוססת על דברים שלא מבינים כיצד הם פועלים, לאט לאט המדע הצליח להסביר עוד ועוד דברים, וככל שישנם הסברים לדברים נוספים, המאמינים צריכים לחפש איזה דבר או שניים שנשארו לא מובנים, כדי לבנות את האמונה עליהם.
ולכן, כאשר מעמתים אותם עם בעיות מהותיות במטריאליזם, כמו היווצרות תא חי, מציאותה של תודעה, דלותו של המנגנון האבולוציוני המשוער, ועוד כיוצא בו, הם חוזרים על אותה טענה: אין כרגע הסבר, אבל בעתיד יהיה. אל תתרגשו מזה שנשארו כמה דברים לא מובנים.
האמת היא שגם מבחינה היסטורית יש כאן אנכרוניזם, סיפור שאתאיסטים מספרים לעצמם, אין שום קשר בין ביסוס האמונה לבין 'דברים שלא מבינים כיצד הם פועלים', כשאדם נפל מהגג ושבר את הרגל, או אכל אוכל מקולקל ונעשה חולה, ייחסו את זה לעונש על חטאיו, לא בגלל שלא הבינו איך הרגל נשברת כשנופלים מהגג. כשבני ישראל ניגפו במלחמה לפני האוייב, לא היתה לפניהם שאלה איך זה קרה, האוייב פשוט הגיע עם אלפי חיילים וירה עליהם חצים, ובכל אופן ברור היה להם שזה עונש על חטאיהם. בשום שלב האמונה לא היתה בנויה על 'דברים שלא מבינים'. בדיוק להיפך, החוקיות של המדע המודרני, נחשפה ונקבעה על ידי אנשים שהיו מאמינים אדוקים כמו איזיק ניוטון, פרנסיס ביקון.
אבל הבעיה המרכזית היא לא הטעות בהיסטוריה, על מה היתה מבוססת האמונה פעם, אלא על מה היא מבוססת היום. כאן ישנה נקודה שגם הרבה מאמינים מפספסים, הם טוענים, לכאורה בצדק, שהעובדה שעדיין לא התגלה הסבר למשהו, אינה בעלת משמעות, בעבר היו הרבה דברים בלתי מוסברים, ובעתיד יתכן שיהיו מוסברים.
וילרד דה הונקור, היה אדריכל וממציא צרפתי במאה ה13, הוא היה אחד המלומדים הראשונים שניסו לבנות את הפרפטום-מובילה, מכונת התנועה הנצחית. וזה הדגם שלו, מתוך המחברת שלו:
אחריו היו רבים שניסו. הדגמים שהציעו היו מרתקים, כל אחד מאיתנו רואה שכאשר ישנה משקולת המחוברת לגלגל, היא גורמת לו להתגלגל, לפעמים מרוב התנופה הגלגל אפילו מעלה את המשקולת בחזרה, רק שלא ממש עד למעלה, אבל ניתן להתגבר על בעיית העליה, יוצרים מסלול המסיט את המשקולת לאורך קוטר הגלגל, בכדי לגרום לה לעלות קצת בכל אופן, ישנה משקולת נוספת. ניתן להיעזר במגנטים חזקים וכך הלאה. אנשים הצליחו אכן לבנות מכונות כאלו, שעבדו בצורה מופלאה, אבל כולן הפסיקו לעבוד אחרי זמן מה, החיכוך, הבלאי, משהו היה חסר. ולכן מלומדים המשיכו לעבוד עליהן. כיום אנחנו יודעים שלא משנה עד כמה המכונה היתה מופלאה, מורכבת, ואפילו עובדת, היא לא יכולה לפעול לנצח, זה סותר את חוקי הטבע. אנרגיה צריכה מקור אנרגיה, כל תנועה צריכה מקור כח חיצוני, ככל שננצל את החומר בצורה מיטבית, עדיין בסופו של דבר התנועה תצטרך מקור כח חיצוני. אין ולא תהיה פרפטום מובילה.
האם ניתן לטעון כי האמונה שמכונה צריכה כח חיצוני היא 'אמונת פערים', שהרי מלכתחלה סברו אנשי המדע התמימים שאין בכלל אפשרות של מכונה הנעה לבד, והנה לאט לאט גילו שהמכונה נעה גם נעה, היו כאלו שעבדו שבוע שלם! אלא שעדיין צריכים להשלים פערים קטנים, לשכלל את אחת המשקולות, להגדיל את אחד המגנטים, לצרף בקבוק שמן שיטפטף יומם ולילה על הציר כדי למנוע חיכוך. האם בגלל איזה פער כל שהוא נסיק שהפרפטום מובילה בלתי אפשרי?
התשובה היא כן, הפער הוא מהותי, כל ה99% שעובדים הם חסרי משמעות, כי הבעיה היא להגיע ל100%, מעיקרא זו ורק זו היתה הבעיה, פרפטום מובילה שעובדת ב99% אינה סותרת את חוקי הטבע. היא מנצלת את האנרגיה הגלומה בתנועה הפנימית שלה, עד שזו מסתיימת. פרפטום מובילה שהופכת לסיבת התנועה של עצמה, שעובדת ב100% זה הדבר הבלתי אפשרי והסותר את חוקי הטבע.
אם רוצים מאד לפשט את זה, הבה ונחשוב על שמיכה, יש כידוע צורות שונות להתכסות בשמיכה, אבל אנחנו מדברים על שמיכה שהגודל הסופי שלה הוא קטן מהמקסימום אליו אדם יכול לכווץ את גופו, הוא לא יכול להתכסות בה כולו. אבל האדם הוא עקשן, הוא ינסה להתכסות בה, ואחרי שיסיים נאמר לו: חבר, הזרת של הרגל שלך בחוץ. זה שום דבר הוא יפטיר, ומיד יכניס את הזרת מתחת השמיכה, אבל אז נאמר לו: חבר, ציצית ראשך בחוץ. נו, הוא יתרעם עלינו, 99% מהגוף שלי בפנים, הנה, הכנסתי את ציצית ראשי. אבל ברגע שציצית ראשו נכנסה, אזי עצם הזנב שלו הציצה מהצד השני… וכך הלאה. 'שמיכת הפערים' הזו אינה סובלת מבעיה טכנית של פערים, היא פשוט קטנה מדי בכדי לכסות את האדם. במידה וצריכים כיסוי של כל הגוף, נניח להגנה מקרינה, היא פשוט לא תעזור, כי תמיד יהיה מילימטר אחד ממנו בחוץ ויפגע מהקרינה.
העולם לא יכול להיות הסיבה של עצמו, אין שום משמעות להסברים חלקיים למוצא החיים והמינים, משום שההסברים האלו מסתמכים בסופו של דבר על דברים שאינם יכולים להיות מעצמם. הם חותרים לטענה כי העולם הוא פרפטום מובילה, הם מוסיפים משקולות ומגנטים, אבל תמיד משהו יישאר מחוץ לשמיכה. העולם לא יכול להיות הסיבה של עצמו, זו עובדה מבחינה פילוסופית ולוגית, ולכן שום הסברים חלקיים לא ישנו אותה. אתה מסביר את א' מכח ב' ואת ב' מכח ג' וכך הלאה. אבל בסופו של דבר אתה נשאר עם ג'. לעולם לא תגיע להסבר שלא דורש משהו נוסף. ולכן העולם לא יכול להיות הסיבה של עצמו. הפער הוא מהותי ויישאר לנצח.
קראתי השבוע ספר על מסתרי המח, שמו הוא 'אינקוגניטו, החיים הסודיים של המוח', מאת דיויד איגלמן, בהוצאת זמורה ביתן. איגלמן הוא פרופסור למדעי המח באוניב' סטנפורד, ספריו רבי המכר תורגמו ל32 שפות, זוכה פרסים רבים, כוכב סדרת טלויזיה מפורסמת בנושא,
לאורך כל 230 העמודים הראשונים בספר, מצאתי את המלל המטריאליסטי הרגיל, אשליות חזותיות, הראיה היא פעולת יצירה. דיון על ענישה, לאור העובדה שרבות מההתנהגויות האנושיות מוכתבות על ידי גנטיקה ואירועים שעברו על האדם (למשל אדם שעבר פגיעה מוחית ובעקבותיה נעשה פדופיל, ועוד דוגמאות כאלו), פרק שלם בספר טוען שהענישה לא קשורה לאשמתו של הפושע, אלא לדרך המניעה, ובכך פותר כביכול את הבעיה של ענישה בלי אמונה בבחירה חפשית.
האמת היא שאין כאן שום פיתרון, להיפך, זו גישה אנטי מוסרית, לפיה ככל שאין סיכון מצד הפושע, למשל פדופיל שסורס, אדם שנחלש, חלה, הזקין, ולא סביר שיחזור לבצע פשע, אין טעם בענישתו. וזו גם הונאה עצמית: כשמישהו נותן לך סטירה, אתה כועס עליו, אתה רוצה לבא איתו חשבון, ולא באמת סובר שזה שילוב של גנטיקה עם טראומות שלו, למעט מקרים חריגים שהלז באמת סובל מתסמונת טורט. פדופיליה בעקבות פגיעה מוחית היא מקרה חריג ולא מייצג. איגלמן מניח שבעתיד ימצאו קשר לכל מעשה של אדם ולגורמים פיזיקליים, אבל זו גופא הנחת הפרפטום-מובילה העתידה להתגלות, הנסיון לטעון שכמו שהכנסתי את רוב הגוף, כך אכניס בעתיד את כולו.
בקיצור, פגשתי בספרו את החומר המטריאליסטי המצוי, ושום דבר מעבר.
דיויד איגלמן, יוצר התמונה: Cmichel67
אבל כל זאת עד עמ' 230…
הפרק האחרון בספר נקרא 'החיים אחרי המונרכיה', והוא פותח ב'הדחה' של מרכזיות האדם, כפי שאיגלמן מגדיר את תגליות גלילאו והבאים אחריו, הובן כי מבחינה פיזיולוגית האדם אינו מרכז היקום. "פילוסופים השתדלו בכל מאודם להתמודד עם חוסר המשמעות שההדחות הללו כמו הותירו אותנו בו", אך כאן מפתיע אותנו איגלמן, בכתבו: "טענתי שלי היא שהפילוסופים קיבלו כנראה את בשורת ההדחות קצת יותר מדי קשה. האמנם לא נותר מאומה לאנושות אחרי כל ההדחות האלה?".
ומכאן ואילך הוא מקדיש עמודים רבים להראות, כי הרדוקציוניזם, הנסיון לטעון, שמשום שהסברנו הרבה דברים בדרך פיזיולוגית, יש לנו סיבה לחשוב שנוכל להסביר את כל התופעות באותה דרך, הוא פשוט טעות. נעתיק כמה קטעים מדבריו, וכל מילה נוספת מיותרת… (למעשה יש עוד הרבה מילים בפרק, ומומלץ לקראם, אלא שכדי לא להכביד, הבאתי רק קטעים נבחרים).
בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים אמר הפילוסוף הנס רייכנבך שהאנושות ניצבת על ספו של תיאור מדעי אובייקטיבי ושלם של העולם, שנקרא בפיו "פילוסופיה מדעית". עברו שישים שנה מאז. האם עברנו את הסף? עוד לא, בכל אופן.
למען האמת, אנחנו רחוקים מאוד ממנו. יש מי שטוענים, שעלינו לנהוג כאילו המדע עומד להבין הכול בעוד רגע קט. למעשה, לחץ כבד מופעל על מדענים – מצד גורמי המימון מזה ואמצעי התקשורת מזה – להעמיד פנים כאילו הבעיות הגדולות עתידות להיפתר עוד מעט. אבל האמת היא שאנחנו עומדים לפני שדה של סימני שאלה, השדה הזה משתרע הרחק עד האופק.
(הביולוג סטיבן רוז מציין בספרו "קווי חיים" כי "לא זו בלבד שהאידיאולוגיה הרדוקציוניסטית מונעת מהביולוגים לחשוב כראוי על התופעות שאנו מבקשים להבין. אלא שיש לה גם שתי השלכות חברתיות חשובות: היא תורמת להעתקת בעיות חברתיות אל הפרט… תחת שתחקור את שורשיה החברתיים של תופעה ואת הגורמים המשפיעים עליה; ושנית, היא מסיחה את תשומת הלב ואת המימון מן החברתי אל המולקולרי").
מכאן משתמע צורך דוחק בפתיחות בעת שאנו בוחנים את הסוגיות הללו. לדוגמא: תחום מכניקת הקוונטים כולל את המושג תצפית. כשמשקיף מודד את מקומו של אלקטרון, פעולת המדידה גורמת לקריסת מצבו של החלקיק לנקודה מסויימת, בעוד שרגע לפני כן היו לו אינסוף מצבים אפשריים. ובכן, מהו ענינה של התצפית הזאת? האמנם קיימת פעולת גומלין בין נפש האדם לבין חומר היקום? זוהי סוגיה שהמדע לא הצליח ליישב, והיא עתידה להיות נקודת מפגש קריטית בין הפיזיקה ומדעי העצב. נכיון לעכשיו, רוב המדענים מתיחסים אל שני התחומים כאל תחומים נפרדים לגמרי, והאמת העצובה היא שאותם חוקרים המבקשים לחפש במעמקים אחר קשרים בין השניים נדחקים ברוב המקרים אל השוליים. מדענים רבים מלגלגים על העיסוק הזה באמירות כגון: "מכניקת הקוונטים היא תעלומה, והתודעה היא תעלומה, מכאן שהשתיים הן היינו הך". הזלזול הזה מזיק, למען הסר ספק, אינני טוען שיש קשר בין מכניקת הקוונטים והתודעה, מה שאניאומר הוא שאולי יש קשר, ודחיית האפשרות הזאת על הסף מנוגדת לרוח החקירה וההתקדמות המדעית.
כשאנשים קובעים כי אפשר להסביר את תפקוד המח במלואו באמצעות הפיזיקה הקלאסית זוהי קביעה בעלמא, קשה לדעת, בכל שלב בהתקדמות המדעית, אלו פיסות של התצרף חסרות לנו.
אביא כדוגמה את מה שאני מכנה 'תיאוריית הרדיו' של המוח: תארו לעצמכם שאתם בושמנים ממדבר קלהארי, ומצאתם רדיו טרנזיסטור מוטל על החול. אתם מרימים אותו, משחקים בכפתורים, ופתאום, הפלא ופלא, קולות מתחילים לבקוע מהקופסה הקטנה והמוזרה שבידכם. מכיון שאתם סקרנים ובעלי הלך מחשבה מדעי אתם רוצים להכין מה קורה כאן. אתם מסירים את הכיסוי האחורי, ומגלים קן קטן של תיילים. תארו לעצמכם עכשיו שאתם מתחילים בחקירה מדעית קפדנית של מקור הקולות. אתם שמים לב שכל אימת שאתם מושכים את התיל הירוק, הקולות נפסקים. כשאתם מחזירים את התיל למקומו, הקולות נשמעים שוב. אותו הדבר קורה כשאתם משחקים בתיל האדום. תלישת התיל השחור עושה את הקולות בלתי מובנים, ואילו הוצאת התיל הצהוב מנמיכה את עוצמת הקול ללחישה. אתם עוברים בקפדנות על כל הצירופים, ומגיעים למסקנה ברורה: הקולות תלויים במלואם בשלמות המעגלים. שנו את המעגלים, ופגעתם בקולות.
התגליות החדשות האלה ממלאות את לבכם בגאווה, ואתם מקדישים את חייכם לפיתוחה של תיאוריה מדעית על האופן שבו תצורות שונות של תיילים מביאות לכלל קיום את הקולות הפלאיים. בשלב מסוים שואל אתכם בחור צעיר איך זה שכמה לולאות פשוטות של אותות חשמליים יכולות להפיק מוזיקה ודיבורים, ואתם מודים שאינכם יודעים – אבל אתם טוענים בתקיפות שאתם עומדים לפצח את הבעיה עוד מעט קט.
המסקנות שלכם מוגבלות משום שאינכם יודעים דבר על גלי רדיו, וביתר הכללה, על קרינה אלקטרומגנטית. העובדה שבערים רחוקות יש מבנים שנקראים תחנות שידור — ואשר משדרות את אותותיהן על ידי איפנון של גלים בלתי נראים הנעים במהירות האור — זרה לכם כמידה כזו שאינכם יכולים אפילו לחלום עליה. אינכם יכולים לטעום גלי רדיו, אינכם יכולים לראות או להריח אותם, ועדיין אין לכם שום סיבה דוחקת לאמץ את כוחותיכם היצירתיים כדי לפנטז עליהם. ואם בכל זאת תחלמו על גלי רדיו בלתי נראים שנושאים קולות, את מי תוכלו לשכנע בנכונות השערתכם? אין לכם שום טכנולוגיה שמסוגלת להוכיח את קיומם של הגלים, והכול יאמרו בצדק שחובת ההוכחה מוטלת עליכם.
לפיכך אתם נעשים מטריאליסטים של רדיו. אתם מסיקים שתבנית נכונה של תיילים מחוללת בדרך כלשהי מוזיקה קלאסית ושיחת חכמים. אינכם מודעים כלל לעובדה שחסרה לכם פיסה גדולה של התצרף…
נכון לעכשיו רוב חברי קהילת מדעי העצב [=נוירולוגים] דבקים במטריאליזם וברדוקציוניזם, ומאמצים את המודל האומר שאנו ניתנים להסבר כאוספים של תאים, כלי דם, הורמונים, חלבונים ונוזלים הנוהגים בכול לפי חוקי הכימיה והפיזיקה… אבל אין לנו כל ערובה לכך שהגישה הזו תפעל במדעי העצב, הבעיה שמציב בפנינו המוח עם התנסותו הסובייקטיבית הפרטית אינה דומה אף לאחת מהבעיות שהתמודדנו עמן עד כה. חוקר מערכת העצבים האומר לכם שבזכות הגישה הרדוקציוניסטית אנו עומדים על סף פתרון הבעיה אינו מבין את מורכבות הבעיה…
מה שאיגלמן אומר, בקצרה: זה שהבנו הרבה דברים, לא מעמיד את מה שלא הבנו על אותו רצף, הנסיון לעשות רדוקציה של המח, הוא, לכל הפחות אולי, כמו נסיון לעשות רדוקציה של מכשיר רדיו מתוך הנחה שאין גוף שידור מעבר לו. אין באמת בידינו שום הסבר או משהו שקרוב להסבר, ואין סיבה להניח שיהיה כזה. והעיקר: אנשי מדע שמנסים ללכת בכיוון הסובר שיתכן שיש במח משהו מעבר לכימיה, נדחים, תקציבים מופנים לכיוונים אחרים, שהם הכיוונים הלא נכונים.
אתר רציו
למעשה הממסד המדעי, ברובו, מעדיף להתפלש בשמיכת הפערים ולנסות למשוך אותה על עוד ועוד חלקים שמציצים מבעד לקצוות השמיכה, כי זה נח, וכי רוב הגוף מכוסה, מה שמצחיק הוא, שאותו ילד שטוען שתמיד יישאר אבר אחד עירום מן השמיכה, נתפס כפנאט, כמיושן, כלא מבין את המדע, וכמישהו שמתפרנס מפערים, ורק אתמול סבר שהברק הוא עיטוש של זאוס.
