Points To Ponder

 “Death ends a life, not a relationship.”

“It is a curious thing, the death of a loved one. We all know that our time in this world is limited, and that eventually all of us will end up underneath some sheet, never to wake up. And yet it is always a surprise when it happens to someone we know. It is like walking up the stairs to your bedroom in the dark, and thinking there is one more stair than there is. Your foot falls down, through the air, and there is a sickly moment of dark surprise as you try and readjust the way you thought of things.”

“Life should not be a journey to the grave with the intention of arriving safely in a pretty and well preserved body, but rather to skid in broadside in a cloud of smoke, thoroughly used up, totally worn out, and loudly proclaiming "Wow! What a ride!”

“That was the thing. You never got used to it, the idea of someone being gone. Just when you think it's reconciled, accepted, someone points it out to you, and it just hits you all over again, that shocking.”

“My sister will die over and over again for the rest of my life. Grief is forever. It doesn't go away; it becomes a part of you, step for step, breath for breath. I will never stop grieving Bailey because I will never stop loving her. That's just how it is. Grief and love are conjoined, you don't get one without the other. All I can do is love her, and love the world, emulate her by living with daring and spirit and joy.”

― Jandy Nelson, The Sky Is Everywhere

"When great souls die,

after a period peace blooms,

slowly and always

irregularly. Spaces fill

with a kind of

soothing electric vibration.

Our senses, restored, never

to be the same, whisper to us.

They existed. They existed.

We can be. Be and be

better. For they existed.”

“Because God is never cruel, there is a reason for all things. We must know the pain of loss; because if we never knew it, we would have no compassion for others, and we would become monsters of self-regard, creatures of unalloyed self-interest. The terrible pain of loss teaches humility to our prideful kind, has the power to soften uncaring hearts, to make a better person of a good one.”

“He died that day because his body had served its purpose. His soul had done what it came to do, learned what it came to learn, and then was free to leave.”

“From the standpoint of daily life, however, there is one thing we do know: that we are here for the sake of each other - above all for those upon whose smile and well-being our own happiness depends, and also for the countless unknown souls with whose fate we are connected by a bond of sympathy. Many times a day I realize how much my own outer and inner life is built upon the labors of my fellow men, both living and dead, and how earnestly I must exert myself in order to give in return as much as I have received.”

Rambam Hilchos Mamrim 5-2 #13: Matbeya Of Klala Vs. Megadef

Here!!

Agadita Of Rabba Bar Bar Chana - The Name Yud-Heh

 HERE!!

Blessed

 I learned so much from the Aveilus. 

Mussar Haskel: Use everything as a learning experience. 

עי' לקט שיחות מוסר מהג"ר אייזיק שר זצ"ל ח"ג עמ' שמא

Plumbing The Depths Of Aninus And Aveilus - Lilui Nishmas Avi Mori Hareini Kapparas Mishkavo #4 - Aval And Aveilus/ Issur Achilas Kodshim Mi-din Kodshim Or Mi-din Aveilus/ He-elisa Mi-shiol Nafshi Chyisani Mi-yordi Bor

 HERE!

Part one, two and three. 

I Thank Everyone Who Came To The Levaya And Shiva And To Those Who Called And Emailed

 I sincerely appreciate it.

Hesped For My Father הריני כפרת משכבו

 Here.

Shiva At Diskin 11 2nd Floor Until Yom Chamishi - Then Givat Zeev Hatzvi 9 Until Erev Shabbos

Levayah 1pm at Eretz Hachaim Beit Shemesh

BARUCH DAYAN HA-EMES

Hashem in His infinite kindness gave my father R' Yitzchak Yonah ben R' Shmuel Pinchas Ehrman over 92 and a half beautiful years with endless brachos. We are so thankful.

Now in His infinite kindness He has taken his Neshama back to receive its eternal reward.

The Levaya is in the Eretz Hachaim cemetery in Beit Shemesh at 1pm.

We will cry - we already have. But for the record.... [I have a lot to say but will let greater people do the talking]:

המות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו, מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה ותשוכה, שהוא קוראה מות. מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העינים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש, על כל נפשות מת לא יבא, לנפש לא יטמא בעמיו.

ספורנו דברים י"ד:א'

בנים אתם לה' אלהיכם, לא תתגדדו – שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת, כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב. לפיכך "אתם" "בנים לה'⁠ ⁠", שהוא אביכם קיים לעד אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת.

אור החיים דברים י"ד:א'

בנים אתם וגו' – צריך לדעת מה טעם סמך מאמר בנים אתם למאמר תתגודדו, נראה שנתכוון לומר שבמיתת איש אין אבדה למת אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת ולימים שלח האב אחר בנו ואין העדר הבן אלא מן המקום שהלך משם אבל על כל פנים ישנו ואדרבה בטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים ועל זה אין לנו להתגודד ולשים קרחה מה שאין כן העכו"ם שלא נקראו בנים לה', והוא אומרו אתם לשלול העכו"ם שעליהם ידוו הדווים ביום מיתתם שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים.

(ברכות יז.): "רבי יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי, סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה, והכל למתה הם עומדין אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה".

נתן פתרון על מציאות היסורין בעולם, שהוא מאחר שתכלית החיים הוא המות, והאדם מוצא את תעודתו לאחר כלות חייו הארציים. הנה לולא היסורין שמחלישים מעט את קישורו לחיים הגשמיים, למען תוכל הנפש למצא מרגע מהר בהפרדה מהם, הי' קישור הנפש אמיץ באהבת החיים החומרים, והי' מונע משלימותה געגועי' אל הגוף ומקריו, כפי כח ההרגל. ע"כ יצר השי"ת בחכמתו, שהנפש לא תמלאי ולא תמצא קורת רוח בעוה"ז, באשר סוף אדם למות, וסוף בהמה, שאין להם נפש מרגשת הרגשה עמוקה, היא לשחיטה. שנעשה מיתתה בבת אחת ואין צורך להעתיקה לאט לאט מכוסף החיים, עם שהכל למתה עומדים, ע"כ תפס ציור השחיטה, שהיא ההעתקה מהחיים בלא הקדמות קודמות להחלישם. והוא הדין שבע"ח המתים מתה טבעית, אינם בעמל האדם הרואה בחייו הרבה תלאות ומכאובים, עד שבאריכות ימיו הוא מוצא מנוחה במתתו והיא לתכלית מנוחת נפשו, וכיון שכל תלאות החיים הם לתכלית מנוחת הנפש בבית מרגועה, א"כ למדנו, שאושר המנוחה הוא להיותה שם משגת האמיתיות שקצרה ידה להשיג בחברת החומר, א"כ אשרי אדם שגדל בתורה ועמל בתורה.

ואתה עתיד לטלה ממני. 

השמירה הזאת בעצמה, ותנאיה האיתנים, הערוכים בחסדי אל ורחמיו הגדולים, היא היא הגורמת, שלא לעדי עד תעזב הנשמה הטהורה בתוך מעבי הגויה, הירודה אשר נפלה ממכון טהרתה, והמון כחות, רוחות, נטיות עכורות, שתו בקרבה רק לזמן מוגבל, שתעשה את מלאכתה בגויה, ובתחום המקיף שלה, תתעכב הנשמה בקרבה, במדה ובמשקל של זהירות עליונה וקצב מוקצב, ואח"כ אתה עתיד לטלה ממני, להשיב אותה, עם כל הרכוש הגדול אשר רכשה לה דוקא מתוך המורד, מתוך המעמקים, אל האלהים אשר נתנה. אבל הנטילה הזאת הרי היא נטילה של אהבה, הבאה בעקב השמירה הקדושה בגדרה השני האיכותי, שמירת הטוהר.

והחי יתן אל לבו!!!

Love to all.... 

מהות הכפירה

 ישנם מדעים שהם נחוצים ונדרשים מאד לאדם, וישנם כאלה שאינם נחוצים לו הרבה או שאינם תופסים אצלו מקום כלל. אבל מיעוטה של תפיסת המקום אינו נוגע כלל לעצם המבוקש המדעי מצדו האוביקטיבי, ואין להביא מזה ראיה על גדולת או פחיתות הערך של המבוקש המדעי כשהוא לעצמו. 

למשל: אפשר מאד שלא יתענין האדם לדעת אם האמת היא כשטת התכונה הישנה, שסברה שאין כאן אלא כדור ארצי אחד העומד במרכז וגלגלים וכוכבים עוטרים אותו, או שהאמת היא כשטת התכונה החדשה, שכדורנו הוא רק אחד מרבבות אין מספר נקודות שמימיות, המשוטטות במרחב אין קץ בין המון העולמות שהולכים וכלים ובין המון העולמות שהולכים ונוצרים. אבל מזה שאין הרבה בני אדם מתענינים בחקירת הענינים האלה אין ראיה שהחקירות ההן קלי הערך המה, ושהכל אחד אם נחזיק בשטה זו או בשטה האחרת. אבל זאת אי אפשר לכחד, שנחיצות הכרת האמת בענינים האלה אינה כל כך מורגשת אצל רבים, וע"כ אנו רואים שגם בעת אשר טעו בני האדם לפי מובננו עתה להחזיק בשטה הישנה, לא הזיקה הטעות ליתר המחשבות וארחות החיים: המשוררים שרו, והפלוסופים הגו, והחיים הלכו בדרכם. 

ולהפך, יש ענינים מדעיים שלפי ההשקפה השטחית אינם כל כך גדולים, ומכל מקום הם נוגעים לאדם לפנימיות חייו, עד שהוא קשור בהם בכל כחותיו ומבלעדיהם אין חייו חיים. כל ענין מדעי, שמאיזו סבה אין לו דרישה אצל בני האדם, ואי הדרישה הגיעה לידי מדרגה גדולה, הרי הוא נחשב כאלו אינו. ובלשון הרגילה היכולה להתלבש בספרות יקרא לזה שלילה והעדר, או כפירה. וכך הוא הענין של ידיעת האלהות. בעמק הנשמה האנושית גנוז הוא הגרעין שהוא מקור הניצוץ של האורה הנשאה. שהיא מוצאה את נחלת החיים ביסודה הנצחי. לכן ידעו מעולם בני האדם שהידיעה ע"ד האלהות במובן המלא והטהור נוגעת להם מאד. אין לך עם שלא דרש אחרי ידיעה זו תיכף כשהגיע לידי מדת התפתחות ידועה, ואין לך עם שהיא לא חדרה בו בדרכי חייו הרוחניים והמעשיים. ובאו חלוצי הכפירה ואמרו, שאין הענין האלהי נוגע כלל לאדם, כי החיים יכולים ללכת כסדרם בחומריותם ורוחניותם גם בשעה שיסיחו בני האדם את דעתם מכל אלה הענינים וממה ששייך להם. וממילא ההתענינות בזה הוא לדעתם עמל סותר וגם מזיק - וכשנחדור לעמקי ההסטוריה נכיר, כי זו היתה באמת מגמתו של אפיקור, ומזה יצאו כל התולדות והשיטות של מחזיקיה. 

אמנם מקצת אמת יש בדבר. הרבה בני אדם ישנם שמצד עצמות אופיים אין הענין האלהי נוגע להם כלל, ואם ימשכו לחוג זה ע"פ ההרגל או המסרת המושפעת מסבות מסבכות, יפסידו לעצמם יותר ממה שיועילו. בולט הוא ביחוד דבר זה במה שנוגע לקבוצים חברתיים ידועים. אומה שעל פי טהרת מציאותה יהיה הענין האלהי נוגע לה כמעט שלא נראה; ע"כ כל מה שישתחררו העמים יותר מהיחש הרוחני, האמוני והמטפיזי בכלל, יותר נוח להם לפתח ולשכלל את חייהם. כי מעולף הוא הרבה ניצוץ האורה המלאה של האנושיות, וכל כך עבות הן מעטפותיו עד שהן מחשיכות יותר ממה שהן מאירות. הנקודה האחת של האנושיות, שהטבעיות של התביעה האלהית נמצאה בה בעצם רעננותה ובהירותה, היא בישראל, "גוי גדול, אשר לו אלהים קרובים אליו". המדע והרגש האלהי נוגעים אליו בכל מציאותו לכל חייו, לא יוכל רגע להסיח מהם את דעתו, ואי אפשר לו למצוא אושר בנקודה אחת מהחיים מבלעדו, ורק הוא יוכל להביא את האנושיות כלה לידי מדרגה זו, שתמצא גם היא את אשרה באותו הנצח וההוד, שהגרעין היותר פנימי, שהוא עיקר נשמתה, שואף אליו. 

על כל פנים למדים אנו, שע"פ ההכרה הפסיכולוגית נקרא בצדק את הנכריות של העולם מהצורך של המדע והרגש האלהי בשם שלילה. נכריות זו, כשהיא מתגלמת באותיות ומחשבות, היא אומרת: אין אלהים. ובאמת "אין אלהים בכל הארץ, כי אם בישראל". המציאות המדעית האוביקטיבית תמצא את ערכה רק כפי המדה שהצורך הסוביקטיבי מתגלה, וזהו תלוי רק באותן האופנים, שיגלה בעולם השלם והמשכלל האופי של ישראל. "ותמלך אתה ה' לבדך על כל מעשך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך, ככתוב: ימלך ה' לעולם אלהיך ציון לדר ודר הללויה". סוף דבר: יכולים אנו להקשיב במנוחה את השלילה העולמית, המתפשטת ע"י התעוררותן של הנקודות העצמיות של העמים, וככל אשר תוסיף שלילה זו להגלות בכל תנאיה, כך נוסיף אנו לדעת ביותר איך לגלות ברחבה את העצמיות שלנו. "שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה'".

איש החסד ועוזרו המיסתורי

 

 

ד"ר יצחק ברויאר ז"ל

 דברים לזכרו של ד"ר יצחק ברויאר במלאת שבעים שנה לפטירתו[1]

הזיכרונות שלי על ד"ר יצחק ברויאר ז"ל מחזירים אותי לחלק יפה של ילדותי. אשתדל להעמיד לפניכם את דמותו בצורה חיה, הרי כמעט כולכם לא זכיתם להיות כלל במחיצתו.

ד"ר ברויאר היה אישיות ידועה. בוודאי בחוגים של יוצאי גרמניה ושל אגודת ישראל, אך בהחלט גם מעבר לחוגים אלו. ההוגה והמבקר הספרותי פרופ' ברוך קורצווייל ראה בו את גדול אנשי המחשבה הדתית היהודית בדורו, ואף מעבר לכך. אולם אתחיל דווקא בזיכרונות מן ההיבט האישי והמשפחתי. אמנם הייתי ילד אז, הוא נפטר בשבת בר-המצוה שלי.

הידידות וההערכה ההדדית בין משפחותינו הייתה עבורי דבר קיים ונתון. אבי ז"ל ד"ר פלק שלזינגר וד"ר ברויאר כיהנו יחד בוועד הפועל של אגודת ישראל, כאשר אבי בא מהמבורג–ברלין ולא מפרנקפורט, וגם סבא היה נשיא קהילת "עדת ישראל" בברלין. אמנם בירושלים שניהם היו חברים באותה קהילה – בית הכנסת 'חורב' ברח' אבן גבירול 20 (בתחילה שכן בית הכנסת בסלון הדירה של הוריי, אך זאת איני זוכר). בבניין הזה התרכזו נוסף לבית הכנסת גם גן הילדים 'אהל יעקב' שהתאים לחינוך אותו ביקשה קבוצה זאת של החרדים יוצאי גרמניה לתת לילדיה, ובו שימשה כגננת הגברת יטה רוזנהיים–נוי, בתו של מורנו הרב יעקב רוזנהיים נשיא ומייסד אגודת ישראל. כמו כן שימש הבניין כביתו של סניף תנועת הנוער 'עזרא' בירושלים (בית הספר 'חורב' היה במקום אחר). כילד ידעתי שבית כנסת 'ישורון' שהיה ממש מול ביתנו ברחוב המלך ג'ורג' הוא "לא שלנו". הסיבה לא הייתה שבעזרת הנשים שם שהייתה בקומה גבוהה לא היה וילון, אלא בגלל שזה היה בית כנסת ציוני, ואנחנו היינו אגודאים. לקח שנים עד שדור ההורים קלט והפנים שבארץ ישראל אגודת ישראל אינה האגודה של גרמניה. לדוגמא: אבי תמך והזדהה עם החינוך העצמאי, עד שהפניתי את תשומת לבו לכך שתמיכה זאת היא דבר טוב, אבל ראוי שידע שאישיות כמוהו, רופא דגול וחרד לדבר ה', היא בפירוש לא הדוגמא (בלשון המעטה) שמחנכי החינוך העצמאי מוכנים להציב לפני תלמידיהם. אמנם את 'המוצר המוגמר' של הייקים החרדים הם הסכימו לקבל לשורותיהם, וגם ליהנות ממקצועותיהם השימושיים...

ביכנ"ס 'חורב' לא היה שייך ליוצאי הקהילה הנפרדת שבפרנקפורט. היו בו גם חברים נכבדים מהקהילה הגדולה בפרנקפורט, וגם מווירצבורג ומגוונים אחרים של היהודים יוצאי גרמניה, אבל ההשפעה של "פרנקפורט" הייתה ניכרת מאוד. אמנם גם ב'חורב' עצמו התחילו לבלוט הבדלים בין הקבוצות השונות. כך למשל פעילי העזרא תלו פלקט גדול לכבוד יום העצמאות (זה קרה כמובן אחרי פטירתו של ברויאר), ובו תמונות וציטטות מעניינו של יום וגם תמונה של הרצל. הדבר לא התקבל על דעתם של כמה מתפללים, והם קראו לרב יעקובוביץ’ ז"ל, שהיה אז רב בית הכנסת. להוריד את הפלקט הרב לא רצה, גם הלכתית (הפלקט שייך לעזרא) וזה גם נראה לו כהתערבות יתר בענייני העזרא. ואז הוא החליט פשוט להפוך את הפלקט התלוי על חבל ומסמר, ואחרי הצהרים יבואו העזראים ויסובבו אותו חזרה כרצונם, ושלום על ישראל...

הרב גם דרש שאקרא בתורה בהברה ייקית. שם עשיתי כבקשתו. אם היו לי בהמשך התבגרותי מקצת תהיות האם יש לראות בזה מנהג המחייב אותי, בא מורי הרש"ז אוירבך זצ"ל ושיחרר אותי מכל וכל, כולל שינוי ההברה גם בשם ה'.

עתה אתאר מקרה ייחודי שייצג גם את איחוד הקהילה וגם את היווצרות הידידות העמוקה מאוד בין המשפחות. לבעל הקריאה הקבוע של ביהכנ"ס מלאו שישים שנה, גיל מכובד למדיי אז. בביתו נערכת מסיבונת צנועה (כמנהג הייקים – 'אמפאנג' Empfang , קבלת פנים), וכולם באים. והנה ד"ר ברויאר שגר ממש קרוב לא מגיע. אבא הלך אליו להבין מדוע. ד"ר ברויאר אומר: 'אני לא מרגיש שייך, הוא הרי מהקהילה השנייה'... (זאת אומרת שבפרנקפורט הוא לא היה מהקהילה של הרב הירש אלא מהקהילה הכללית של הרב הורוביץ). ואז אבא, שזיהה סיכון לאחדותה של הקהילה, אומר לו: 'ראוי שיהיה ברור לכולם כי המחלוקת הזו לא רלוונטית לקהילה החדשה המשותפת שלנו כאן בארץ'! ד"ר ברויאר חשב רגע, סבר וקיבל ובא. אבא אמר לי: 'ראה איך אדם גדול מקבל תוכחה'! מאז הם הפכו לידידים בלב ונפש.

ומכאן אעבור לעניינים כלליים. רק לאחרונה בשנת תשס"ה הוציא לאור מאיר זיידלר בשפה העברית את חליפת המכתבים המשמעותית בין הרב הירש והרב במברגר בנושא הקהילות הנפרדות. עובדה זו מדגימה ומדגישה את ניתוקו של הדור שלי, דור הביניים בין הגלות לבין ארץ ישראל, מתורתו ומדרכו של הרב הירש. הדור שלי לא זכה ללמוד את כתבי הרב הירש. גרמנית לא קראנו, ובעברית היו רק תרגומים באיכות נמוכה ובחלקם מצונזרים של 'אגרות צפון' ו'חורב'. אמנם אני עצמי חונכתי על ברכי ההשקפה והגישה הזאת, אך חבריי, אנשים שהיו ברבות השנים לרבי השפעה, לא זכו. וכאן אם יורשה לי אומר גם דברי ביקורת. בזמנו שאלתי את אבא מדוע כתבי הרב הירש לא קיימים בעברית. התשובה לפי זכרוני הייתה: "ברויאר אומרים שהירש לא תרגים – און איבזסט בא". זה גם התברר כלא נכון, ובכל אופן זו הייתה שגיאה היסטורית. הדור שלי הפסיד, תורה עם דרך ארץ הפסידה בגדול. דרך אגב, גם את הספר 'נחליאל' הזה שבידי הדפיסו רק בשנת תשי"א, כשחבריי ואני היינו כבר מבוגרים. אמנם הוא נכתב רק בשנת תש"ה.

לשאלה האם הצליחה שיטת 'תורה עם דרך ארץ' בארץ, אספר סיפור אישי על הרב ויינברג בעל 'שרידי אש'. דודי הרב יחיאל שלזינגר, שבהמשך הקים כאן את ישיבת 'קול תורה' יחד עם הרב קונשטט, עבר בצעירותו מברלין ללמוד בישיבות ליטא, ולאחר זמן חזר ונתמנה כדיין בפרנקפורט בקהילת הרב הירש. כפי שנאמר לי, הרי אחרי מותו הפתאומי של הגאון הרב אברהם אליהו קפלן (שהיה יורשו בתפקיד של הרד"צ הופמן בבית המדרש לרבנים בברלין) אמר דודי הרב יחיאל שאינו רואה סיבה להישאר בגרמניה, והוא עובר ללמוד במזרח, דהיינו בישיבות ליטא. אדם חסר רגישות סיפר זאת לרב ויינברג, ממלא מקומו של הרב קפלן, "שלזינגר אמר" וכו'. מובן שהגאון בעל שרידי אש לא אהב את זה. והנה אחרי שנים רבות נסעתי לשוויץ ונפגשתי עם בעל שרידי אש. לפני נסיעתי אמר לי אבי "מצוין שתיפגש עם הרב ווינברג, אבל אל תזכיר לרב ויינברג את הדוד הרב יחיאל"! הגעתי אל הרב ויינברג, ובאמצע השיחה המרתקת שהייתה לי עמו פנה אליי הרב ואמר לי שיש לו טענה גדולה על הדוד. הייתי בטוח שהוא יביע תרעומת על כך שהדוד עזב לליטא ולא נשאר ללמוד אצלו, אך מה הייתה הטענה? "הדוד היה גדול בתורה בקנה מידה עולמי, וגם איש מדע ברמה בינלאומית (בבלשנות ושפות שמיות). הוא האישיות שהייתה מסוגלת להכניס ולבנות את שיטת תורה ודרך ארץ במדינת ישראל. אך הדוד התבטל בפני רבנים שלא הגיעו לקרסוליו ולא עשה זאת, לכן אין בארץ ישראל שיטת תורה עם דרך ארץ"! אכן, דודי שלח את ילדיו ללמוד ב"עץ חיים" הירושלמית, ולא לחינוך של תורה עם דרך ארץ. ראו את הצדיק הרב ויינברג, אף מילה רעה או טענה על דודי, רק צער שלא נטל על עצמו משימה שלדעת הרב ויינברג היה ראוי לה והיא הייתה ראויה לו. עכ"פ זו אמירה מוחצת על כשלון מגמת תורה עם דרך ארץ בארץ לדעת הרב ויינברג.

אמנם חייבים להדגיש שהזמנים והתנאים השתנו מאוד. לדעתי האמרה 'תורה עם דרך ארץ ישראל' שמיוחסת לד"ר ברויאר כוללת היום כל כך הרבה לאור השינויים המופלגים שחלו בעם ובארץ - תורה ומדע ותרבות וכלכלה ומדינה וצבא, כל אחד מהנושאים האלו צריך סמינר בפני עצמו. כבר בנחליאל (עמ' תנו) הוא כותב "ומי יתן שתזכה לעשות לך רב המכיר את המציאות של תקופתנו אנו, והמבין להקריב אותה, לחם אשה לה', על מזבח אדמתה של התורה הנצחית"... זו הייתה תקוותו של ד"ר ברויאר שיהיו רבנים שיבינו איך צריכה להיראות תורה עם דרך ארץ ישראל במציאות המשתנה.

ד"ר ברויאר היה אדם בטוח מאוד בדרכו, והוא השרה סביבו אווירה סמכותית מאוד. לדוגמא אני זוכר אותו מזמר בקולי-קולות בשבת במנחה בבית הכנסת ט"ו פעמים את המילים 'שיר המעלות' בראשי הפרקים במנגינה מיוחדת. אני נזכר שפעם בשמחת תורה התקיימה מסיבת החתנים בבית הכנסת, והגבאי הכין את השולחן שסביבו ישבנו בצורה לא כל כך מכובדת. בלי לעשות הנחות לאיש, באמצע הדרשה שדרש לכבוד חתני התורה, הוא תקף את ההכנה המרושלת של האירוע. אכן הטענה הייתה צודקת, אבל לא הכל אוהבים שכך מוכיחים אותם... לדעותיו ולרעיונותיו היה משקל רב גם בלי שנשא תואר 'רב'. נראה שהתואר 'רב ד"ר' היה לדעתו ולדעת רבים המצאה מיותרת... אמנם היום כנראה בלי התואר 'רב' אין משקל לרעיון דתי.

ומכאן להערה כללית על הדרך להבעת רעיונותיו. בנחליאל (עמ' קס) ד"ר ברויאר מדבר על הוכחות למציאות הבורא. הוא מאריך שם על הבנת מציאות האל, והוא שולל לחלוטין את האפשרות שתמצאנה הוכחות למציאותו של האלוקים: 'כי לדרוש ה' אין פירושו לדרוש 'ראיות' שכליות למציאותו. כי אין ראיות כאלה. ותודה לה' שאינן! לו ישנן, חירותו של האדם מה תהא עליה? היה מוכרח לדעת את ה', וחדל להיות אדם'! אך רבותיי, רס"ג ורמב"ם ור"ח קרשקס לא קיימים?  גם אם אין זה ספר הלכה לי כמחנך זה היה קשה. הדברים נכתבו באופן מוחלט ופסקני וחד-צדדי, והוא לא מצא צורך להתייחס לדעות המאוד נכבדות החולקות. זה מתאים לאופיו ולגישתו, אבל זה קשה לעיכול למחנך בימינו.

אמירה נוספת שלו: המילה א-מ-ת בנויה חזק. האות הראשונה באלף-בית והאות האמצעית והאות האחרונה, כולן יציבות, עם בסיס מוצק. המילה ש-ק-ר כולה עומדת על רגל אחת, והיא כוללת רק את האותיות האחרונות, ולא ממש לפי הסדר – ש' בתחילה במקום בסוף ואחר כך ק' ור' כסדר, כאן אומר ברויאר נמצאת נקודת האמת שבגללה השקר מטעה ומפתה כל כך, למרות שזהו שקר מוחלט. מי יודע, אולי התכוון לסוציאליזם, ואולי לציונות...

דבריו על השמיטה היו לנו יסוד (עמ' שכז-של): 'עקרות הכסף היא אות ברית קודש שחתום על הכסף. לה' הוא הכסף! אוי לקפיטליסט האוהב את הכסף במקום לאהוב את ה'!... עקר הוא הכסף, ופוריה היא העבודה. בוז לכסף! תחי העבודה!... [התורה אומרת] לי הארץ ולי הכסף! ומה אומר הקפיטליסט? הוא אומר: לא לה' הכסף, ואף לא לי הכסף, אלא אני לכסף'... ושם עמ' רלז: 'אין הרכוש הפרטי ערך עצמי, הוא בוודאי אינו 'חזון' שנקדש בקדושה משולשת, כמו שחושב הקפיטליסט העריץ היושב על כיסו המלא. ידוע ידע כל קפיטליסט, כי החזונות האמיתיים אינם סובלים שום ביטול, ולו אפילו לשנה אחת בלבד'! אהבנו ציטטות אלו.

עוד דוגמא לאמירות תקיפות. אומרים שהתקיימה שיחה שלו עם בן גוריון על הצלת יהודי אירופה. בן גוריון הדגיש את חשיבות בניית הבסיס למדינה, שבסופו של דבר היא תהיה מקום המבטחים של העם, גם על חשבון חלק ממאמצי ההצלה. תגובתו הייתה: "עם רוצח אין לי מה לדבר". כל זאת יחד עם תמיכתו הברורה בחידוש של מדיניות ממלכתית בארץ ישראל.

מאידך, צד אחר של האיש בא לידי ביטוי בפורים בביתנו. ד"ר ברויאר ידע לשתות בקבוק שלם ולהישאר עם ראש צלול. בפורים היה מטלפן מביתנו לאנשים המפורסמים ביותר שהכיר, והתלוצץ איתם כשאינם יודעים מי המדבר. בפורים מצוה לשמוח, ומותרת קצת הוללות. אח"כ היה חוזר לביתו, ואמי ז"ל הייתה מטלפנת לאשתו ומתעניינת מה מצבו... אמנם מצידו הוא דאג לקיים את המצוה בנחישות.

רבו הזיכרונות. מרדכי בנו בחתונת דינה בתו חיבר שיר, ובו הזכיר "קול דממה דקה מהר הזיתים נשמע", זה הקול של אביו ד"ר ברויאר.

ועתה ליומיים האחרונים לחייו. ביום חמישי י"א באב תש"ו הביא לי ד"ר ברויאר מצלמה כמתנת בר מצוה, והייתי מופתע. ביום שישי אבי עשה עימי סבב ביקורים, גם זה מסמל את מעמד הקהילה הייקית בירושלים באותם ימים: ראשון הרב של העדה החרדית הרב דושינסקי. הוא מקבלני בבגדים הטיפוסיים כולל גרביים עד הברכיים. לכאורה מעולם אחר, ולא היא. הציבור של אבי רואים בו את הרב שלהם, והוא מדבר איתי על הדרשה בעברית רהוטה. אחריו הרבי רבי אליעזר מויז'ניץ שבועיים לפני פטירתו, גם ממנו זכיתי לקבל ברכה. ואז אחרון ד"ר ברויאר. הוא אומר אלי: "תגיד לי את הדרשה ביום ראשון, אתה עכשיו נרגש מדי. תגיד לי גם כמה שגיאות עשית בקריאת התורה". מיותר לומר שהדבר לא תרם להרגשת רגיעה בשעה שקראתי בתורה למחרת...

דרך אגב, נכון להדגיש שביום חמישי לפני שבת נחמו הסירו הבריטים את העוצר שהוטל בירושלים במשך כשלושה שבועות בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד. לפתע היו ליל שבת ומוצאי שבת, ותוך 30 שעות התהפכו כל ההכנות לשמחת הבר-מצוה.

בשבת השכם בבוקר הטלפון מצלצל בביתנו. אבא מרים את השפופרת ומיד נחפז אל ד"ר ברויאר, אבל הוא אומר לאבא: "שלזינגר, היום זה היום של ה'בן יחיד' שלך, קרא לרופא אחר". וכך הווה. מיד לאחר הדרשה שנאמרה בבית אבא ממהר לבית ברויאר, ואחרי כשעתיים הוא חוזר חיוור. הכל היה ברור. אחרי כן בשעות אחר הצהריים, בסעודת הבר-מצוה מרובת אורחים במושגים של אז, אבא דורש את הפסוק "לא המתים יהללו יה". כולם היו מופתעים, ורק בערב כולם הבינו.

למחרת בצהרים ההלוויה. שלא כרגיל אני עומד צמוד לאבא, סמוך למיטה. אחרי ההספדים של המנהיגים, דומני רב משה בלוי ועוד, מגיע תורו של ההספד של יעקב, הבן. כמובן לא ביידיש כקודמיו, גם לא בגרמנית, אלא בעברית. אני זוכר בקול כאוב "אבא, באתי היום להיפרד ממך". לאחר משפט קשה זה באה נשימה עמוקה, ואז אני שומע מאחורי אדם שרוטן לעצמו די בקול: "ואס איס דן דאס, וארום שפרשט אייר נישט דויטש" (מה הולך פה, מדוע הוא אינו מדבר בגרמנית). לא הייתה כאן טענה 'פוליטית'. זה היה אדם שמאוד העריך את ד"ר ברויאר ורצה להבין מה אומר הבן. הדוברים ביידיש לא עניינו אותו, אבל את יעקב הוא רצה להבין. זה היה מצב הקהילה של היהודים יוצאי גרמניה בקיץ תש"ו, שנה ורבע אחרי תום מלחמת העולם, כשהמון פליטים והרבה צעירים חסרי משפחה מסתובבים בחברה. לבית הקברות כמובן שלא יצאתי אני הילד, אפילו נוכחותי בלוויה צמוד לאבא ליד המיטה הייתה דבר יוצא דופן...

אסיים בזיכרון על בעל תפילה. ספרו נחליאל מסתיים בהתייחסות בעלת משקל לתפילה ולמשמעותה. אזכיר רק שני משפטים (עמ' תסג-תסד): 'עבוד ועבוד [את עבודת הלב], למען לא תהיה בקשתך – קלונך!... לך ותכפר עליך ועל אומתך בתפילתך, כשתבנה מזבח בשברון לבך'... ברויאר עצמו היה חזן במוספים בימים הנוראים, בעל תפילה עם לחן מלא רגש. הייתי מזמזם איתו, והוא היה אמר לאבא "מאיר הקטן יודע את המנגינות". היה לחן, היה קול עמוק חזק מאוד, שהיה נשמע עד למעלה בקצה רחוב אבן גבירול...

כשאני נפרד מתיאור אישיותו, באוזניי מהדהד קולו של יצחק ברויאר, קול עמוק וחזק, שליח ציבור כל ימיו, שופך שיחו לפני האלוקים.

 עם ישראל הוא תופעה היסטורית. כל חינוך לאומי הוא בעיקר חינוך היסטורי. על כן חלק גדול מהספר הזה מהווה סקירה קצרה על כל ההיסטוריה של עם ישראל. בסקירה כזו לא פרט זה או פרט אחר הם החשובים, אלא חזות הכל בלבד. אין הספר הזה ספר היסטורי-מדעי, אלא ספר שרוצה לחנך להשקפת עולם ידועה. השתדלתי להיות אובייקטיבי, אמנם מי יכול להיות אובייקטיבי בדברים הנוגעים בכל לבו ובכל נפשו?...            ד"ר יצחק ברויאר, מתוך ההקדמה לספרו 'מוריה', ירושלים תש"ד

[1] * תמלול של דברים שנאמרו בערב משפחתי שנערך לזכרו של ד"ר ברויאר בי"ג מנ"א תשע"ו.

דעה קנית - מה חסרת? דעה חסרת - מה קנית?/ "חסיד בלז"

 דברים שנאמרו לזכרו של ר' שמואל עמנואל זצ"ל בקיבוץ שעלבים ב'שלושים' לפטירתו

איש עשיר היה שמואל ז"ל. עשיר?! הכיצד היה אדם צנוע זה עשיר?

רבי ישראל מסלנט כותב, כי על אף שדרכם של בני אדם לחשוב שהשכל מחליט והרצון מבצע, ההיפך הוא הנכון: הרצון הוא המחליט והשכל נכנס אחריו בתור יועץ. וכבר כתב הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות: השכל – שמָש לרצון! ובספרי קבלה נכתב: הרצון – למעלה מטעם ודעת, ועיקר עבודתו של האדם – להשליט את השכל על הרצון, להיות בר-דעת המנוּוט ע"י הדעת ולא ע"י הרגשות והתאוות (ה"טעם"). וכבר הרחיב הרמח"ל ב"מסילת ישרים" פרק שני בביאור מידת הזהירות שלא יהיה האדם כ"סוס שוטף במלחמה" הפועל מתוך ספונטניות ואימפולסיביות.

נאמר בתורה בפרשת התוכחה (דברים כח, מח): "ועבדת את אויביך וגו' ברעב ובצמא ובעירם ובחסר כל" וגו'. מהי אותה תוספת "ובחוסר כל", הרי כבר פירטה התורה – רעב, צמא, עירום! מה עוד יכול להיות חסר לאדם? אמרו חז"ל במסכת נדרים (מא, א): "ובחֹסר כל" – בלא דעה. במערבא אמרי: דדא ביה – כולא ביה, דלא דא ביה – מה ביה?! וכך דרשו רבותינו במדרש (ויק"ר א, ו) את הפסוק במשלי (כ, טו): "יש זהב ורב פנינים, וכלי יקר - שפתי דעת" – מתלא אמר: דעה קנית – מה חסרת? דעה חסרת – מה קנית? ובמסכת ברכות (כ, א) אמרו: מתון מתון – ארבע מאות זוזי שויא.

מי שיש בו דעת – הריהו עשיר. ללא דעה – האדם ב"חוסר כל", וכאשר "דעה קנית" – הרי שנכסיך עולים אף על מי שיש לו "זהב ורב פנינים". מלבד היות שמואל ירא שמים, טוב לב, רגיש לזולת, בעל אוהב לרות ע"ה ואב אוהב לכל ילדיו שיחי', הוא היה עשיר בהיותו בר-דעת. במקום שהרגש השתלט על רבים, הוא שמר על הדעת. הוא היה מנהיג, גורם ממתן ומפשר, לא התפרץ, דרש להבין את המיעוט, את דעת האחר, ונתן כבוד לזולתו גם אם לא הסכים עמו. תמיד שמר שמואל על הנכס היקר – "וכלי יקר - שפתי דעת", הן בעל-פה והן בעטו הפורה.

כששימשתי כרב הקיבוץ הייתי עמו אצל שר החינוך זבולון המר ע"ה, כאשר הוקמה אגודת "עמינדב" למורת רוחם של ראשי "האגודה להתנדבות בעם". באיזו אצילות הציג את עמדותיו ואת השקפת עולמו! באותן השנים הוקמה כאן, בשעלבים, אולפנת הרב בהר"ן ז"ל, בניגוד לעמדתן של אולפנות אחרות, ובית הספר המשותף לקיבוץ ולמשפחות הישיבה ומושב מבוא חורון הוקם אף הוא באותן השנים, והקמתו לוותה אף היא בדיונים סוערים. בהזדמנות אחרת קיבוץ שעלבים רעש וגעש כאשר החברים בני עדות המזרח בקשו להקים מנין נפרד בימים הנוראים. אלו הן דוגמאות בודדות, ובכולן התגלתה דמותו המרוממת של שמואל – איש הדעת. הוא ידע להפריד בין נושאים, ולתת פרופורציה נכונה לכל נושא. דרכם של בני אדם שהם כוללים בראיה רגשית הרבה דברים ומגיעים לתחושת מחנק – "אי אפשר לסבול יותר"... שמואל ידע לבודד, להרגיע ולתת כח להמשיך הלאה.

ועד כמה שהבין את הזולת וחיפש קוּלות למען אחרים – החמיר לעצמו. למשל, הייתה תקופה בה נפרץ מנעול המטבח של הקיבוץ כמעט מדי לילה, והתברר שכמה מהשומרים נכנסים למטבח ומכינים לעצמם ארוחה באישון לילה.... היה קשה להתמודד עם התופעה. משנמשך העניין, באה אלי רעייתו רות ע"ה יום אחד, וסיפרה לי בדאגה ששמואל חדל לאכול ארוחות בשריות בחדר-האוכל, ובקשה ממני שאשוחח עמו. בשיחתנו אמר לי שמואל, כי אם אין יכולת להשגיח כראוי על הנעשה במטבח, וכל הרוצה יכול להכין לעצמו ארוחות באישון לילה – אין הוא יכול לסמוך על הכשרות של הכלים, ולפיכך נמנע הוא מלאכול. למותר לציין, שכאשר סודר העניין חזר שמואל לאכול, אולם זו הייתה התנהגות אופיינית לו. הוא לא הקים מהומה, הוא לא נופף באיומים. בשקט, בצנעא הוא חדל מלאכול אוכל מבושל...

כי איש אמת היה שמואל בכל מהותו. בשנת תשכ"ב הופיע על-ידי ארגון הנוער "עזרא" הספר "רש"ר הירש – משנתו ושיטתו", ושמואל נמנה על עורכי הספר. לשם מימון הוצאתו של הספר נתקבלה גם תרומה של ההסתדרות הציונית העולמית. לימים סיפר לי שמואל, כי משנתקבלה התרומה והיה צורך לציין זאת בשער הספר, הייתה לו התלבטות קשה: מחד, רש"ר הירש היה ידוע בהתנגדותו לציונות, ומאידך, הכיצד ניתן להתעלם מנותני התרומה. בצר לו, פנה אל הגרא"י קליין זצ"ל, לשעבר רבה של ק"ק "עדת ישראל" בנירנברג ואז רבה של הקהילה החרדית בחיפה, ושח לו את הדברים. תשובת הרב קליין הייתה חד-משמעית: אילו שאלתם אותי קודם לכן, הייתי אומר לכם שלא לקבל כסף מן ההסתדרות הציונית לשם הוצאת ספר על הרב הירש. אולם עתה, משקבלתם את הכסף, ברור לי שאילו הייתם שואלים לדעתו של הרב הירש, היה הוא – איש האמת והישרות – מורה לכם לציין בספר את התרומה ונותניה, שהרי על כעין זה אמרו רז"ל: מי הם הללו, שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים? (הוריות יד, א)

מניין היה לו לשמואל כל העושר הרוחני הזה? הן לא זכה לחבוש ספסלי בית מדרש בנעוריו. אני "חסיד בלז" – היה רגיל לומר בבת שחוק – את שנות נעורי ביליתי ב"ברגן בלזן"... את השנים הטובות, בהן זכינו כולנו להסתופף בהיכלי הישיבות, נאלץ הוא לבלות בגיהנם עלי אדמות...

כאשר נפרד אליהו מאלישע (מל"ב ב), ביקש אלישע את רבו: "ויהי נא פי-שנים ברוחך אלי", וענה לו אליהו: "אם תראה אתי לֻקח מאתך – יהי לך כן, ואם אין – לא יהיה". שמואל זכה לגדול אצל הורים גדולים. כולנו קראנו את הספר "יסופר לדור". כולנו קראנו על גדלות נפשה של אמו הי"ד ששתקה בעת משפטה בליל ש"ק כדי שלא לגרום לאסיר היהודי שכתב את פרוטוקול המשפט להוסיף בכתיבתו. העדיפה להיענש בהפחתת מנת האוכל שלה, ובלבד שלא להכשיל יהודי בתוספת חילול שבת קודש! כולנו קראנו על תפילת המנחה המרגשת של אביו של שמואל הי"ד בעת עומדו במגרש המסדרים לאחר 12 שעות עבודת-פרך, תפילה אשר שומעיה העידו כי לא שמעו כמותה מימיהם... באותו גיהנם עלי אדמות, בו ניסו הרשעים לאבד מן היהודים האומללים צלם אלוקים וצלם אנוש, בתנאים של "ברעב ובצמא ובעירֹם", לא היו הוריו של שמואל "בחֹסר כל" – בלא דעה, כהגדרת חז"ל. הם נשארו ברי-דעת במקום בו איבדו רבים את דעתם ודתם. "יזכרם אלוקינו לטובה עם שאר צדיקי עולם". דמות דיוקנם של הוריו עמדה לנגד עיניו של שמואל כל ימיו. וכאשר זוכה אדם ללוות הורים כאלה עד רגע נשימתם האחרונה – מתקיים בו "אם תראה אותי לֻקח מעמך – יהי לך כן".

ושמואל נשאר איש הדעת, והוא ואֶחיו זכו להיות ממשקמי הנוער היהודי בהולנד לאחר החורבן. כאשר מסביב "החושך יכסה ארץ" הקימו הם את ארגון הנוער "השלשלת", והפיחו רוח חיים בעצמות היבשות.

איש עשיר היה שמואל, איש הדעת והמחשבה. הוא זכה למות כיהודי גדול, כי הוא חי כיהודי גדול. חסידים אומרים, כי בלעם אמנם שאף ל"תמֹת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו", אך הוא רצה לחיות כגוי, חיי יצרים ותאוות, ורק למות כיהודי...  אין מרשם כזה עלי אדמות. שמואל חי חיי דעת, ועד יומו האחרון עסק בתורה בשארית כוחותיו. הוא אהב חסד, ונפטר עם ספרו של החפץ חיים זצ"ל "אהבת חסד".

ילדיו של אחיו ר' יונה זצ"ל רכזו מבחר ממאמריו בכמה כרכים נפלאים, והעמידו לו יד ושם לדורות. מאות (ואולי אלפי) מאמרים כתב שמואל ב"השלשלת", ב"השלהבת שלנו", ב"שערים", ב"המעין", ועוד. הרי איש מחשבה היה, ובעל עט פורה. אוסף מודפס של מבחר ממאמריו יהיה מצבה גדולה לאיש גדול, איש הדעת.

שמואל היקר בוודאי הגיע למקומו הראוי בעולם שכולו טוב. הן את סאת יסוריו עבר בעולם הזה, בנערותו בגיהנם הנאצי, ובמחלתו בשנותיו האחרונות. יהי רצון שנלמד ממעשיו ונגיע אנחנו למקומנו הראוי בעולם הזה, ונזכה כולנו לשנה טובה, שנה של דעת ויראת ה', שהרי "דעה קנית – מה חסרת? דעה חסרת – מה קנית?"

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

המעין תשרי תשע"ז 

Small Houses - Big People

 

קלעו דבריו

 

Please daven for my father R' Yitzchak Yonah ben Chana

 In critical condition.

Free Markets

 “The view has been gaining widespread acceptance that corporate officials and labor leaders have a “social responsibility” that goes beyond serving the interest of their stockholders or their members. This view shows a fundamental misconception of the character and nature of a free economy.

In such an economy, there is one and only one social responsibility of business—to use its resources and engage in activities designed to increase its profits so long as it stays within the rules of the game, which is to say, engages in open and free competition, without deception or fraud…. Nor is it always the worse for the society that it was no part of it. By pursuing his own interest, he frequently promotes that of the society more effectually than when he really intends to promote it. I have never known much good done by those who affected to trade for the public good.”

----

Few trends could so thoroughly undermine the very foundations of our free society as the acceptance by corporate officials of a social responsibility other than to make as much money for their stockholders as possible. This is a fundamentally subversive doctrine. If businessmen do have a social responsibility other than making maximum profits for stockholders, how are they to know what it is? Can self-selected private individuals decide what the social interest is? Can they decide how great a burden they are justified in placing on themselves or their stockholders to serve that social interest? Is it tolerable that these public functions of taxation, expenditure, and control be exercised by the people who happen at the moment to be in charge of particular enterprises, chosen for those posts by strictly private groups? If businessmen are civil servants rather than the employees of their stockholders then in a democracy they will, sooner or later, be chosen by the public techniques of election and appointment.”

― 

“The existence of a free market does not of course eliminate the need for government. On the contrary, government is essential both as a forum for determining the "rules of the game" and as an umpire to interpret and enforce the rules decided on. What the market does is to reduce greatly the range of issues that must be decided through political means, and thereby to minimize the extent to which government need participate directly in the game.”

― 

“People forget the fundamental distinction between Adam Smith's version of The Invisible Hand and what I suppose you could regard as Bastiat's version. The French idea was that there is somehow a harmony in nature so that by natural forces if people were left free to pursue their own interests they would benefit everybody. Adam Smith's was a much more subtle and sophisticated argument, that it is possible to set up institutions under which people pursuing their own interests will benefit everybody. His invisible hand required the right set of institutions and I think that's the case. After all, the distinction between a collectivist society and a market or individualist society is not whether people pursue their own interests. If I take Russia, for example, the people in Russia are all pursuing their own interests but the institutions set up in Russia make what is in each person's own interest different from what it would be in the United States or in Britain.”

----

“At the bottom of many criticisms of the market economy is really lack of belief in freedom itself.”

― 

“Deserves' is an impossible thing to decide. No one deserves anything. Thank God we don't get what we deserve.”

― 

"In every area, i.e. what protects the workers, the employers, the consumers.. it's always the existence of variety and alternatives.”

----

“However attractive anarchy may be as a philosophy, it is not feasible in a world of imperfect men.”

― 

“Freedom is a rare and delicate plant. Our minds tell us, and history confirms, that the great threat to freedom is the concentration of power.”

― 

“A society that aims for equality before liberty will end up with neither equality nor liberty.”

Explaining Our Galus!

 (שבת כב.): "א"ר כהנא דרש ר"נ כר מניומי משמיה דר"ת, מאי דכתיב והבור ריק אין בו מים, ממשמע שנאמר והבור ריק, איני יודע שאין בו מים, אלא מה ת"ל אין בו מים, מים א"ב אבל נחשים ועקרבים יש בו".

ישנם בעולם שני מיני סיבות של היזק, יש במציאות דבר שאינו מוכן כ"א להועיל, אולם לא התיחשו אליו ביחש של קבלת תועלת ממנו, כ"א ביחש של קבלת היזק, ובזה האופן אין דרך התיקון של אותו ההיזק עומד על הסתלקותו של האדם ממנו, כ"א ישאר מיוחש אל הדבר ההוא אבל בשינוי יחש, ותחת היחש של ההיזק יעמיד עצמו ביחש של קבלת התועלת. וזה הענין יתכן ג"כ בדבר המשולל מכל הכנה בפועל, וראוי הוא להיות מוכשר בין להיזק בין לתועלת, שודאי ג"כ אין מונח בעצמות הענין הכרח של סילוק האדם ממנו, כ"א להכשיר אותו שישאר במצב של תועלת. בור שיש בו מים, אמנם אם האדם יפול אל תוכו יטבע ויוזק, אבל אין הבור מתיחש בעצמו להיזק, ויוכל לשמש לתועלת, כשישאר האדם מתיחש אל הבור לא להטבע בתוכו כ"א להיות משתמש ממימיו. בור ריק, אמנם אין בו תועלת, אבל אין זה הכרח שיהי' האדם מוכרח להיות מסולק ממנו, כי יוכל להמשיך בתוכו מים לשימושו. אמנם בור של נחשים ועקרבים, הנה בתוכן הבור עומד הוא שיהיה האדם מתרחק ממנו, ולהסיר כל יחש מהאדם אליו, כי לא זאת היא המרגעה. כבר הגידו חכמים ז"ל כל מה שאירע ליוסף אירע לציון, וישראל בכלל על שם יוסף נקראו, "נוהג כצאן יוסף" . הגלות נקראת בשם בור, "בור אין מים בו". והנה היו רבים שחשבו שאמנם ישראל סובל הרבה רעות וצרות ע"י הגלות, אבל בלבם עלתה מחשבה שאין הרעות מונחות בטבע הגלות, כ"א במצבם של ישראל, שהם מתיחשים אל העמים באופן כזה, ששנאתם מתמשכת עליהם, אבל לו ישכילו לשנות את המצב באופן שראוי להיות נאהב מהאומות, אז עצם הגלות יהפך להם לארץ חמדה וימצאו מנוחה אשר יבקשו. צאן אובדות הללו היו יכולים לדמות את הגלות לבור מים, אשר רק הבלתי נזהר ינזק על ידו כי יטבע באין מעמד, אמנם המתיחש אליו ביחש הגון, ישאב מתוכו וישביר צמאונו. אמנם אך לשוא נתעו אלה לבקש אהבה, כי לא די שאין בטבע הגלות אופן הכנה מוקדמת להיות מרגעה שמה לישראל, כ"א אפילו יתאמצו ישראל בעצמם לחדש להם דרכים של מחיה וכלכלה, דרכים שיוכלו לחיות בתוכה ע"פ דרכם ותורת ד' אשר עמם, לא יוכלו, כי יפגעו מכל צד במזיקים שונים העומדים לבלע ולהשחית. ע"כ אי אפשר לצייר את הגלות אפילו לבור ריק שאין בו מים, שאמנם מוכשר הוא לאיזה המשכת תועלת בידים חרוצות, כ"א תכונת הגלות הוא בור מלא נחשים ועקרבים, שלא יעלה על דעת האדם לאמר "פה אשב כי אויתיה" , לא יעלה על דעתו לומר כי בשנותו את מצבו הוא ויחושו לבור הזה, יהיה לו למקום שיוכל לומר: מצאתי מנוחה. 

אמנם זאת היא הקללה מעין ברכה "ובגויים ההם לא תרגיע", למען יהיו תמיד עיני כל ישראל נשואות להר הקודש ולארץ חמדה, למען דעת שלעולם לא תהיה הגלות מקום מוכשר למרבץ צאן יוסף, כי היא בור מלא נחשים ועקרבים, שאין דרך להתיחש אליו באופן בלתי מרגיז ומכאיב. אמנם היזק הנחשים, ושל העקרבים, הוא בדיוק שני מיני היזיקות כלליים שהגלות פועלת על כלל עם ד' אלה. הבדל יש בין היזק הבא ע"י נשיכת נחש, לההיזק הבא ע"י עקיצת עקרב. נשיכת נחש באה בכונה מאתו, מאיבה הנגזרת בין זרע חוה לנחש , בין שיניו עומד או מעצמו מקיא , אבל הוא מתכוין להזיק. עקרב הוא עוקץ בזנבו החד בעוקצו בלתי כונה, לעומת זה הנחש בנשיכתו מתמעט כחו המזיק שהוא מוציא ארסו ע"י הנשיכה, ועד שישוב אליו ע"פ הגידול לא יוכל עוד להזיק. אמנם העקרב אמרו בירושלמי דמחיא בתר דמחיא, ואין ארסו פוסק כלל בעקיצתו. ישנן תקופות כאלה שרגשו לאומים לנתק את בית ישראל מזרועות תוה"ק ומשם ד' אלהי ישראל שנקרא עלינו. זאת היתה נשיכת נחש, בכונה והתרגשות עמדו להוציא את מחשבתם הרעה לפעלם. אמנם הרעו והצירו מאד לישראל, גם הרבה נפשות היו להם לברות, אבל הארס נתחלש ע"י נשיכה זאת המסוכנת, כי ע"י ההתרגשות החצופה מצד האומות, וריבוי הרדיפות נתעוררו ג"כ כחות הטוב והקדושה לעומתן, עד שרבים עמדו בנסיון והדמים הנשפכים על קדושת השם, הם היו להועיל לחזק יותר קדושת התורה ואהבת שם ד' יתברך בדורות הבאים. אלה המכות "אשר הוכיתי בית מאהבי" , המה גרמו לי להאיביני על אבי שבשמים. לא כן אמנם הנה העקיצות שהן בלא כונה רק מטבע הגלות, מצד שפלותן של ישראל ודלותן, מצד שפלות התורה והוגיה שהוא נמשך משפלות האומה בכללה, הולך מצב הכללי הלך וירד. טהרת הלב, אהבת ד' ויראתו, אמונת אמן וכל מדות הקדושות שהן נחלה לישראל מאז הולכות ויורדות בעונותינו, מפני שטף זרם התרוממות רוח העמים היושבים שלוים ומתנשאים בגדולתם. זאת הירידה היא ירידה טבעית לגלות. דומה לעקיצת עקרב שאיננה בכונה, וגרועה היא מנשיכת הנחש, במה שאינה מאבדת כלל את ארסה בנשיכתה, כ"א מחיא בתר דמחיא. אמנם מאת ד' היתה זאת כדי שיחקק עמוק בלב האומה בכללה ובפרטיה, שחלילה להם לחשוב את הגלות והפיזור למקום מנוחתם הטבעי, עד שכל מגמתם תהיה רק לשנות את יחשם אליו, ובזה ידמו למצא מנוחה. לא כן, כי מראש מקדם הוכנו מעשי אבות סימן לבנים, שהבור הרומז על הגלות הכללית, שאירע ליוסף, היה ריק, באין אפשרות להוציא ממנו מחיה תקומה ותועלת, אין בו מים אמנם, אבל יש בו נחשים ועקרבים, הפסדים מכוונים והפסדים טבעים, אשר יתמו רק בהעלות יורדי בור מן הבור, "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" .

נעל או הנעיל?

 אנו נשאלים לעיתים מה הפועל המתאים לשימת נעליים לאחֵר – בעיקר לילדים.

התנ"ך וספרות חז"ל מעמידים לרשותנו שתי אפשרויות. בספר יחזקאל נאמר: "וָאַלְבִּשֵׁך רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ" (טז, י) – נָעַל בבניין קל. ובמכילתא דרבי ישמעאל: "לא ירחוץ לו רגליו ולא ינעול לו סנדליו" (נזיקין א). לעומת זאת בספר דברי הימים מצאנו: "וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם" (ב כח, טו) – הִנְעִיל בבניין הפעיל. ובמשנה: "…המרחיץ, הסך, המלביש והמנעיל – עובר בלא תעשה" (סנהדרין ז, ו).

השימוש בפועל הִנְעִיל בבניין הפעיל (לעומת נָעַל בבניין קל) דומה לפעלים אחרים שיש בהם הבחנה ברורה בין הפעולה שהאדם עושה על עצמו ובין הפעולה הגורמת: 'לבש חולצה' לעומת 'הלביש את הילד בחולצה'; 'אכל מרק' לעומת 'האכיל אותו מרק'; 'קם ממקומו' לעומת 'הקים אותו ממקומו' ועוד. ואולם לא בכל הפעלים מתקיימת ההבחנה הזאת. בפעלים אחדים מתחום הלבישה הפועל בבניין קל משמש גם לפעולה הגורמת: חָגַר – 'חגר חגורה' וגם 'חגר את ילדיו (במכונית)'; עָנַד – 'ענדתי שעון' וגם 'ענדתי לבני את השעון'; חָבַשׁ – 'חבשה כובע', 'חבשה כובע לבִתה'.

אם כן נוכל לנעול לילד נעליים או להנעיל לו נעליים – הן על פי המקורות הן על פי שימושם של פעלים מקבילים.

Ideas To Help Save Our Society

 “Fundamentally, there are only two ways of co-ordinating the economic activities of millions. One is central direction involving the use of coercion—the technique of the army and of the modern totalitarian state. The other is voluntary co-operation of individuals—the technique of the market place. The possibility of co-ordination through voluntary co-operation rests on the elementary—yet frequently denied—proposition that both parties to an economic transaction benefit from it, provided the transaction is bi-laterally voluntary and informed. Exchange can therefore bring about co-ordination without coercion. A working model of a society organized through voluntary exchange is a free private enterprise exchange economy—what we have been calling competitive capitalism. In its simplest form, such a society consists of a number of independent households—a collection of Robinson Carusoes, as it were. Each household uses the resources it controls to produce goods and services that it exchanges for goods and services produced by other households, on terms mutually acceptable to the two parties to the bargain. It is thereby enabled to satisfy its wants indirectly by producing goods and services for others, rather than directly by producing goods for its own immediate use. 

The incentive for adopting this indirect route is, of course, the increased product made possible by division of labor and specialization of function. Since the household always has the alternative of producing directly for itself, it need not enter into any exchange unless it benefits from it. Hence, no exchange will take place unless both parties do benefit from it. Co-operation is thereby achieved without coercion. Specialization of function and division of labor would not go far if the ultimate productive unit were the household. In a modern society, we have gone much farther. We have introduced enterprises which are intermediaries between individuals in their capacities as suppliers of service and as purchasers of goods. And similarly, specialization of function and division of labor could not go very far if we had to continue to rely on the barter of product for product. In consequence, money has been introduced as a means of facilitating exchange.

---

“Adam Smith’s key insight was that both parties to an exchange can benefit and that, so long as cooperation is strictly voluntary, no exchange will take place unless both parties do benefit."

---

“You can rigidly enforce only those laws that most people believe to be good laws, that is, laws that proscribe actions that they would avoid even in the absence of laws.”

---

“Industrial progress, mechanical improvement, all of the great wonders of the modern era have meant relatively little to the wealthy. The rich in Ancient Greece would have benefited hardly at all from modern plumbing: running servants replaced running water. Television and radio? The patricians of Rome could enjoy the leading musicians and actors in their home, could have the leading actors as domestic retainers. Ready-to-wear clothing, supermarkets — all these and many other modern developments would have added little to their life. The great achievements of Western capitalism have redounded primarily to the benefit of the ordinary person. These achievements have made available to the masses conveniences and amenities that were previously the exclusive prerogative of the rich and powerful.”

---

“There is one thing, he said, that you can trust everybody to do and that is to put his interest above yours.”

---

“The only person who can truly persuade you is yourself. You must turn the issues over in your mind at leisure, consider the many arguments, let them simmer, and after a long time turn your preferences into convictions.”

----

“After the fall of communism, everybody in the world agreed that socialism was a failure. Everybody in the world, more or less, agreed that capitalism was a success. And every capitalist country in the world apparently deduced from that what the West needed was more socialism.”

----

“IN A MUCH QUOTED PASSAGE in his inaugural address, President Kennedy said, “Ask not what your country can do for you—ask what you can do for your country.” It is a striking sign of the temper of our times that the controversy about this passage centered on its origin and not on its content. Neither half of the statement expresses a relation between the citizen and his government that is worthy of the ideals of free men in a free society. The paternalistic “what your country can do for you” implies that government is the patron, the citizen the ward, a view that is at odds with the free man’s belief in his own responsibility for his own destiny. The organismic, “what you can do for your country” implies that government is the master or the deity, the citizen, the servant or the votary. 

To the free man, the country is the collection of individuals who compose it, not something over and above them. He is proud of a common heritage and loyal to common traditions. But he regards government as a means, an instrumentality, neither a grantor of favors and gifts, nor a master or god to be blindly worshipped and served. He recognizes no national goal except as it is the consensus of the goals that the citizens severally serve. He recognizes no national purpose except as it is the consensus of the purposes for which the citizens severally strive. The free man will ask neither what his country can do for him nor what he can do for his country. He will ask rather “What can I and my compatriots do through government” to help us discharge our individual responsibilities, to achieve our several goals and purposes, and above all, to protect our freedom? And he will accompany this question with another: How can we keep the government we create from becoming a Frankenstein that will destroy the very freedom we establish it to protect?

----

“A major reason why intellectuals tend to move towards collectivism is that the collectivist answer is a simple one. If there's something wrong pass a law and do something about it. If there's something wrong it's because of some no-good bum, some devil, evil and wicked—that's a very simple story to tell. You don't have to be very smart to write it and you don't have to be very smart to accept it. On the other hand, the individualistic or libertarian argument is a sophisticated and subtle one. If there's something wrong with society, if there's a real social evil, maybe you will make better progress by letting people voluntarily try to eliminate the evil.”

----

“A society that puts equality—in the sense of equality of outcome—ahead of freedom will end up with neither equality nor freedom. The use of force to achieve equality will destroy freedom, and the force, introduced for good purposes, will end up in the hands of people who use it to promote their own interests.”

---

“You can not simultaneously have free immigration and a welfare state.”

בחירה

רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא "פן ישלח ידו". [רמב"ם הלכות תשובה ה-א] 

 ה/רה"פ אור התשובה

ה/רה"פ בית יעקב (בירב)

ה/רה"פ גבורת יצחק (תשובה)

ה/רה"פ הדרך לתשובה

ה/רה"פ הרהורי תשובה

ה/רה"פ הרמב"ם המדויק

ה/רה"פ ואתה ברחמיך הרבים

ה/רה"פ ועזר מצריו

ה/רה"פ חזק יד

ה/רה"פ יד פשוטה

ה/רה"פ ילקוט מפרשים (אור יקרות)

ה/רה"פ לב דוד (בן לולו)

ה/רה"פ לתשובת השנה

ה/רה"פ מוסר השכל

ה/רה"פ מראי מקומות (חב"ד) ומילואים

ה/רה"פ מרכבת המשנה מהדו"ב

ה/רה"פ משנה תורה עם חדושים ובאורים

ה/רה"פ ס' המדע (מוהר"ק)

ה/רה"פ ס' התשובה

ה/רה"פ עבודת המלך

ה/רה"פ פי' ר"י קאפח

ה/רה"פ פי' ר"ש בן חנוך הלוי

ה/רה"פ פי' ר"ש צדוק

ה/רה"פ קרית מלך

ה/רה"פ רמב"ם הערוך

ה/רה"פ רמב"ם לעם

ה/רה"פ שם טוב

ה/רה"פ שנויי נוסחאות (אור יקרות)

ה/רה"פ שפת מלך

ה/רה"פ תשובה מאהבה (ברזל)

ה/רה"פ תשובת בנימין

ה/א אבני אש (אויש) על פרקי אבות עמ' לח

ה/א אור יהל ח"א עמ' ג {רשות לכל אדם נתונה}

ה/א אור ישראל עמ' מז

ה/א אורות המאירים ולקוטי ישכר עמ' מ {כמשה}

ה/א אורח תשובה עמ' נ

ה/א אזני יהושע (מהד' אדרת) ויקרא-במדבר דרוש לז עמ' 249

ה/א איש ההלכה גלוי ונסתר עמ' 111

ה/א אמונת החינוך (אבינר) עמ' 202

ה/א אמונת יהושע עמ' אלף תשנב

ה/א אמרי חן (בן סניור) ויקרא עמ' 122

ה/א אמרי יצחק במדבר-דברים עמ' קכ

ה/א אמרי רש"ד ח"ב עמ' עד

ה/א אמרי שפר (חלאוה) בראשית עמ' נו

ה/א אסופת מערכות הגדה של פסח עמ' קטו

ה/א אסופת מערכות עה"ת ח"ג עמ' קד

ה/א אפיקי יהודה (גרשוני) עמ' 284 {בחירה חפשית}

ה/א באר לחי ראי עמ' רו-רח

ה/א בין השורות עמ' צז

ה/א בית אלהים שער ב עמ' שלב

ה/א בית הבחירה על אבות עמ' 411, 428

ה/א בית יחזקאל (וייס) עמ' צו

ה/א בית יחזקאל (סרנה) גליונות

ה/א במסילה נעלה עמ' קמו

ה/א בעקבות משה עמ' קצב, תז

ה/א ברכת אליהו (עמאר) וארא מאמר ו

ה/א גבורת יצחק ימים נוראים עמ' רכו, שמ-שמא

ה/א גור אריה בראשית פ' א הע' 233, שמות פ' ג הע' 70

ה/א גשר יהושע עמ' 50

ה/א דבר יום ביומו יום כו בחודש ט

ה/א דלתי תשובה עמ' קעח

ה/א דעת אמונה ח"ג עמ' רלח

ה/א דעת הרמב"ם עמ' 140-141

ה/א דעת תפלה עמ' תד

ה/א דרך חיים (תשע) פ"ג הערה 1663

ה/א דרכה של תורה (רבינוביץ) עמ' 3, 124

ה/א דרכי תשובה עמ' ר

ה/א דרשות מהר"ם שיק עמ' קפג

ה/א הגות תשובה סי' א, ג, טו

ה/א הגיון ב עמ' 86

ה/א הגיוני משה עמ' 249

ה/א הגיוני עוזיאל ח"א עמ' 230, 235

ה/א הדרת מלך (חב"ד) ח"ג עמ' לה

ה/א הלכות והליכות עמ' רח, ריא

ה/א הלכות תשובה (בן שושן)

ה/א המאיר לארץ

ה/א המקרא בראי מפרשיו עמ' 218

ה/א העקיבות התרגומית עמ' 76

ה/א הר המלך ח"ח עמ' פג

ה/א הרמב"ם חייו ומשנתו עמ' 164, 166

ה/א הרמב"ם כמחנך עמ' 38, 185

ה/א התקופה והגאולה (תשסה) עמ' 23 {הן האדם היה כאחד ממנו}

ה/א וזרח השמש עמ' יא

ה/א חדושים ובאורים (שניאורסון) על הל' תשובה עמ' רכא

ה/א חי' עזיאל עמ' 89

ה/א חקרי זמנים ח"ג עמ' יב, מא, ח"ד עמ' שלט

ה/א יד המלך (לנדא)

ה/א יד הקטנה הל' תשובה פ"ב סעיף א

ה/א יד כהן

ה/א יום הקדוש ח"א קן הנשר עמ' נג

ה/א יוסף לקח כרך ב ח"א עמ' קנה

ה/א יין מלכות (שניאורסון) עמ' 87-93

ה/א ישועות עוזו עמ' 290

ה/א ישמח ישראל (ליטוין) עמ' 214

ה/א ישרש יעקב (אבולפיה) עמ' קצד

ה/א כגן רוה עמ' 54

ה/א כל ספרי מהר"ץ חיות עמ' תכא, תקד-תקה, תתקז

ה/א כנסת יחזקאל (הכהן) עמ' ד, לח

ה/א כתר שם טוב סי' שמח

ה/א לב הארי על חובות הלבבות - שער יחוד המעשה עמ' צב, ק, ערה

ה/א לב הארי על חובות הלבבות - שער הבטחון עמ' רסד {האדם הוא היחיד בעל בחירה}

ה/א לדופקי בתשובה עמ' רלג-רלו

ה/א להורות נתן - שו"ת ח"ה עמ' צ, צב

ה/א להורות נתן אבות עמ' קט

ה/א להורות נתן מועדים ח"ג עמ' רס

ה/א להורות נתן מועדים ח"ד עמ' קפ

ה/א להורות נתן על התורה ח"ג עמ' ד {בחירה חפשית}

ה/א לוחות ושברי לוחות עמ' 113

ה/א לקוטי שיחות ח"ו עמ' 65, 113

ה/א לקוטי שיחות חל"ד עמ' 176

ה/א לקוטי שיחות חל"ה עמ' 246

ה/א לקוטי שיחות חל"ח עמ' 23

ה/א לקוטי שיחות חלק ל עמ' 199, 202, 203

ה/א לקוטי תורה (רש"ז) ויקרא דף לח ע"ב {האדם היה כאחד ממנו}

ה/א מאורי התשובה

ה/א מבוא למשנה תורה עמ' 46, 358

ה/א מדרגת האדם ח"א אות עא, פא-פב, רעב

ה/א מדרכי הכרם ח"א עמ' 79, 83

ה/א מהר"ם שיק ויקרא עמ' צט

ה/א מחקרים בהגות יהודית עמ' 191

ה/א מחשבות משה פרשת שלח {יש לאדם בחירה}

ה/א מים מדליו (ליפשיץ) תשנה עמ' 311

ה/א מלכי בקדש (הירשנזון, תשסז) ח"א עמ' 101

ה/א מנחת חן

ה/א מנחת חן (תשמב) עמ' קמח

ה/א מסילות הנביאים שופטים עמ' תקכו

ה/א מעין חתום סי' נו

ה/א מעינות האמונה עמ' תרלח

ה/א מעשה רקח

ה/א מפניני הרב עמ' קסט

ה/א מקוה ישראל (נג'ארה) עמ' 203

ה/א משאת המלך (אדרי)

ה/א משנה הלכות ח"ז סי' ריב דף קמד ע"ד {בחירה חפשית}

ה/א משנה כסף (שירירו)

ה/א משנת אברהם על ס' חסידים ח"א עמ' ריב {בחירה חפשית}, ח"ג עמ' קכב

ה/א משנת ראשונים (הירשפלד)

ה/א משנתו הפילוסופית של הרמב"ם עמ' 43

ה/א מתנת חיים מאמרים ח"ב עמ' רטו

ה/א נאוה תהלה עמ' תפז

ה/א נועם אליעזר בראשית עמ' קמו

ה/א נחל יבק (ליברמן) עמ' צו

ה/א ניבי זהב עמ' קכב, תקכח

ה/א נתיב התורה (סאלים) דברים עמ' רכו

ה/א נתיבות אמונה עמ' נ

ה/א נתן פריו מכות עמ' קו ע"ב

ה/א ס' המאמרים (רמ"מ) ח"ד עמ' צ {רשות לכל אדם נתונה}

ה/א ס' המאמרים (רמ"מ) ח"ה עמ' נו {שייכות ענין הבחירה להל' תשובה}

ה/א ס' העיקרים (מישור) עמ' מד

ה/א סדר משנה (בוסק')

ה/א סודו של המשפט העברי עמ' 436

ה/א עולם הפוך פל"א

ה/א עיוני פרשה (ריבלין) דברים עמ' 101 {רשות לכל אדם נתונה ודבר זה עיקר גדול הוא}

ה/א עיוני תשובה (קדרי) עמ' 45, 157, 163, 164, 167, 260

ה/א עיונים במשנתו של הרמב"ם (תשנט) עמ' ריב

ה/א עיונים במשנתו של הרמב"ם (תשע) עמ' רז

ה/א עיונים בס' בראשית (ליבוביץ, תשכו) עמ' 8

ה/א ענישה ושיקום ביהדות עמ' 139

ה/א פחד יצחק (הוטנר) ר"ה מאמר ז אות ד

ה/א פירושי רס"ג לבראשית עמ' 298

ה/א פנינים על התורה ומועדים עמ' לה

ה/א פרח מטה אהרן (סול') מדע

ה/א פרי עץ החיים (שטינברג, תשסד) עמ' קצה-קצו

ה/א פרקי נחמה עמ' 379

ה/א פרשיות בספרי הנביאים יהושע עמ' ריא

ה/א צהר גל' ח עמ' 87

ה/א קובץ המועדים ר"ה-יו"כ עמ' תשפט

ה/א קובץ שיחות (וכטפויגל) ח"ז עמ' פב

ה/א קול דודי (תשף)

ה/א קול מבשר (ראטה) ח"א עמ' פז

ה/א קול מבשר (תשפ) ח"א עמ' קמד

ה/א קרן פני משה ח"א עמ' רג, וח"ב כאן

ה/א רנת יצחק עה"ת תנינא ח"ב עמ' רסב

ה/א רשימות שעורים (ריד"ס) ברכות עמ' שפה

ה/א שארית ישראל (שציפנסקי) ח"ב עמ' כב, לב, לד

ה/א שבילי אשר

ה/א שובי נפשי עמ' קמז-קנב

ה/א שי כהן עמ' קסח

ה/א שיח יצחק (פרידמן, תשנז) עמ' קנב

ה/א שלשה עשר עלי השושנה עמ' 181

ה/א שמחת מרדכי עמ' רסא

ה/א שמן ראש (כץ) ח"ו עמ' תשכז {יכול להיות כמשה}

ה/א שמן ראש סוכות ח"א עמ' שעט {כמשה}

ה/א שער המלך (שושן) עמ' נח

ה/א שפתי חיים אמונה ובחירה ח"ב עמ' ז

ה/א שפתי מנחם (הל' תשובה) עמ' נח-סז

ה/א תאומי צביה - דרשות המגיד מווילנא עמ' רי

ה/א תורת אביגדור ח"ד עמ' רעח

ה/א תורת המדינה עמ' 226

ה/א תורת המועדים (תשכד) עמ' 375

ה/א תורת המועדים (תשנו) עמ' 403

ה/א תורת המקרא עמ' 122

ה/א תורת הפילוסופיה עמ' 134, 231

ה/א תורת מנחם - יין מלכות ח"א עמ' קלח {בחירה חפשית למלך}

ה/א תורת מנחם ח"ע עמ' 31, חע"ב עמ' 85, 108, חע"ג עמ' 116 {רשות לכל אדם נתונה אם רצה וכו' ואם רצה וכו'}

ה/א תורת מנחם חמ"ב עמ' 205, חמ"ג עמ' 367

ה/א תורת מנחם חמ"ז עמ' 195

ה/א תורת מנחם חנ"ב עמ' 351, 375 {בחירה}, חנ"ג עמ' 61, 365

ה/א תורת מנחם חנ"ה עמ' 304

ה/א תורת מנחם חנ"ט עמ' 106

ה/א תורת מנחם חס"ה עמ' 72 {רשות לכ"א נתונה אם רצה להטות לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו כו'}

ה/א תורת מנחם חס"ז עמ' 439, חס"ח עמ' 401, חס"ט עמ' 145 {רשות לכל אדם נתונה כו' אם רצה להטות עצמו כו' עושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בעדו וכו'}

ה/א תפארת ישראל סי' רמה

בעלי בחירה

 שנת תרע"ח 

האזינו השמים ואדברה, בספרי אמר לו הקב"ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו בשמים ובארץ שבראתי לשמשכם שמא שינו את מדתם וכו' והרי דברים קו"ח ומה אלו שלא נעשו לא לשכר ולא להפסד וכו' ואין חסים על בניהם ועל בנותיהם לא שינו את מדתם, אתם שאם זכיתם אתם מקבלים שכר ואם חטאתם אתם מקבלים פרענות ואתם חסין על בניכם ובנותיכם עאכו"כ שאתם צריכים שלא תשנו את מדותיכם, והובא ברש"י סוף פ' נצבים בפסוק העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, וכנראה שהספרי דורש האזינו השמים שלא לשמים דיבר אלא לישראל שיאזינו לשמים ויסתכלו בהם, וכן ותשמע הארץ, אבל גוף הקו"ח אינו מובן ששמים וארץ אינם בעלי בחירה משא"כ האדם: 

ונראה דהנה בתחילת בריאתו של אדם אם הי' בעל בחירה, נראה לכאורה סתירה בדברי הראשונים ז"ל, שברמב"ן פ' נצבים כי לימות המשיח תהי' הבחירה בטוב להם טבע לא יתאוה הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל וכו' וישוב האדם בזמן ההוא לאשר הי' קודם חטאו של אדה"ר שהי' עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא הי' לו ברצונו דבר והיפוכו וכו' אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי ולפיכך אין בהם זכות וחובה כי הזכות והחובה תלויין בחפץ עכ"ל, משמע דבזמן המשיח תתבטל הבחירה וכן אדה"ר קודם החטא, ובאמת שלפי"ז אינו מובן למה הוצרך הציווי לאדה"ר על עץ הדטו"ר וכל ז' מצוות אחרי שגם בלי הציווי הי' עושה בטבעו רק מה שראוי לעשות, וא"ת כדי שידע הראוי מבלתי ראוי שלא הי' נמשך מעצמו לדבר הראוי אלא בהקדם לו ידיעה, עדיין אינו מיושב, שא"כ לא נצרך להציווי אלא להודעה ולמה כתיב לשון צוואה, ועוד אחרי הצוואה איך בא לכלל חטא: 

ובספורנו בפסוק בצלמנו כדמותנו פירש, שיהי' בעל בחירה, הרי שגם קודם החטא הי' בעל בחירה: 

ונראה לפרש באופן שיהיו כל דברי חכמים קיימים, דהנה אף שהאדם הוא בעל בחירה לעשות דבר והיפוכו, מ"מ לא יתכן לומר שהוא בעל בחירה להושיט ידו לתוך להבת אש בוערה או לאכול גחלים בוערות, אף שהברירה בידו לעשות ככה, אבל באשר נפשו סולדת מזה איננו נחשב שיש בידו הבחירה לעשותו, ובאמת עוד יותר מזה היתה צריכה להיות העבירה בעיני האדם שזה שורף רק בעוה"ז, והעבירה בעוה"ז ובעוה"ב ובגיהנם אשר יסורי שעה אחת ממנו לא ישוו לו כל יסורי איוב כל ימי האדם כמ"ש הרמב"ן בשער הגמול, והיתכן לקרוא את זה בעל בחירה, אלא מ"מ באשר האדם יושב חושך וטח עיניו מראות וחדל להשכיל מה הוא לפניו, א"כ שוב הוא בעל בחירה, שהרי בידו להשים הדברים אל לבו ולהתבונן בדבר לא בהבנה שטחית אלא להעמיק בדבר פעם אחר פעם ואז ידע וישכיל עד שיהי' דבר עבירה נמנע ממנו כמו להושיט ידו לתוך אש בוערה, או לחדול מלהתבונן ולהעמיק בדבר ואז לא תהי' העבירה נמנעת ממנו, וע"כ לעתיד שתהי' הדעת מתרבה בעולם כמ"ש (ישעי' י"א ט') כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, והיינו שתהי' הדעת שופעת ממילא בלי שום התבוננות, שוב תהי' העבירה נמנעת ולא יהי' נקרא בעל בחירה כלל, וכן הי' אדה"ר קודם החטא שהיתה הדעת שופעת עליו בלי שום התבוננות, ומ"מ אם הי' מסיר ממנו שפע הדעת ברצונו שוב הי' חוזר להיות בעל בחירה, וע"כ צדקו דברי הרמב"ן והספורנו יחד, דצורת האדם היתה להיות הדעת שופעת עליו ואז הי' בלתי בעל בחירה, ומ"מ זה עצמו הי' בידו להסיר ממנו מחשבת דעת ולהיות נעשה בעל בחירה: 

והנה באשר הי' מסור בידו לחדול מהדעת ע"כ נצרך להיות מצווה על עץ הדעת ועל שבע מצוות, וכן משמע במדרש, שבחטא אדה"ר מפיק לה בלשון שהניח דעתו של הקב"ה והלך אחר דעתו של הנחש, והוא כדברינו שהסיר ממנו שפע הדעת דקדושה, וע"כ נעשה בעל בחירה ובחר בעצמו לילך אחר דעתו של נחש, וכתיב ותפקחנה עיני שניהם, ובמדרש בראשית (פרשה י"ט ו') וכי סומים היו משל לעירוני וכו' א"ל ידע אנא דלית אנא מהני ממך כלום אלא בא ואראך כמה טובות אבדת כך הראה להם כמה דורות אבדו, ע"כ במדרש, ומדכתיב ותפקחנה מכלל דמעיקרא לא ראה, והרי בוודאי הי' משתמש ברוה"ק, דאדה"ר קודם החטא הי' כמו לעתיד כהרמב"ן הנ"ל ולעתיד כולם ישתמשו ברוה"ק כמפורש בכתוב והי' אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, והיתכן שלא ראה את כל אלה, אך הוא הדבר, דמאחר שהניח דעתו של הקב"ה נפסק ממנו שפע הדעת ורוה"ק ושב להיות כמו אנחנו היום, בעלי בחירה, וטח מראות עינינו מהשכיל לבותנו, אלא מי שזכה להשתמש ברוה"ק והנביאים הם לנו לעינים בכל דבר, ומ"מ כשמשה אמר לישראל בשם ה' הסתכלו בשמים ובארץ וכו' דיבורו של הקב"ה עשה רושם, ושוב מי שנדבה לבו ובא להסתכל נפקחו עיניו לראות, וביכולת האדם להיות מעמיק והולך בהסתכלות עד אשר יראה העבירה לפניו כאש בוערה, ושוב איני שייך לומר שהוא בעל בחירה, וכל הבחירה היא שהרשות נתונה בידו אם יפנה להסתכל ולהעמיק להתבונן בדבר או לחדול, לעומת שמעיקרא קודם חטא אדה"ר הי' שפע הדעת שופע ממילא ולא הי' צריך לעמוק בדבר כי הי' הכל נגלה לפניו, וכל עוד שלא הסיר את הדעת ממנו בכוונה כמו אז שהניח דעתו של הקב"ה לא הי' נצרך להסתכלות, ועתה נהפוך הוא שבסתם הכל סתום אלא שע"י הסתכלות להתבונן בדבר נפקחו עיניו לראות, ומובן שפתיחת העינים היא לפי מסת ההסתכלות וההתבוננות בדבר: 

ומעתה מדוקדק לשון הספרי א"ל הקב"ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו וכו', ולכאורה בלתי מובן למה האריך בדבר שהקב"ה א"ל למשה ולא סגי בדברים אחדים אמר משה לישראל, ולעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה: 

אך הוא הדבר שבא להורות שלולא כי ה' אמר לא הי' ביכולת האדם להסתכל עד שתסתלק ממנו הבחירה, אלא כי ה' דיבר ועושה דיבורו רושם וכנ"ל, ועוד עפ"י מה שהגדנו במק"א שכל שבא עליו ציווי השי"ת הרי האדם עושה בשליחות ה' וכח המשלח בהשליח ע"כ אין דבר עומד בפניו וכברש"י פ' נצבים אלו אמר לנו עשו סולמות ועלו אחרי' לשמים ללמדה היינו צריכין לעשות כן אף שזה נמנע מבו"ד, מ"מ אלו היינו מצטוים ע"ז באמת היינו יכולין, וכן הוא בענין הסתכלות הזאת, ויהי' הקו"ח מה אלו שלא נעשו לא לשכר ולא להפסד וכו' ואין חסין על בניהם ועל בנותיהם וכו' אתם שאם זכיתם וכו' עאכו"כ וכו' היינו שהי' לכם להתאמץ ולהסתכל כנ"ל:

לא מספיק לגור בארץ ישראל

(ז) וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל⁠־אֶ֣רֶץ הַכַּרְמֶ֔ל לֶאֱכֹ֥ל פִּרְיָ֖הּ וְטוּבָ֑הּ וַתָּבֹ֙אוּ֙ וַתְּטַמְּא֣וּ אֶת⁠־אַרְצִ֔י וְנַחֲלָתִ֥י שַׂמְתֶּ֖ם לְתוֹעֵבָֽה׃ [ירמיהו ב-ז] 

לא מספיק לגור בארה"ק.  צריך גם לדאוג לא לטמא את הארץ ולשים אותה לתועבה. 

 

עם לועז

כשאני שומע בישיבה ששנים מדברים בלימוד באנגלית, זה צורם את האזניים שלי, מפני שהם אינם מבינים ש"בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז". כשהכלל ישראל יצא מעם שמדבר שפה לועזית, אז "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו". חוץ מענין של היציאה ממצרים, יש ענין היציאה מעם לועז לא לדבר בשפה לועזית, כי מי שמדבר בשפה לועזית לא שם לב כלל שהשפה הלועזית ספוגה מהרוח של אותו עם. בנקודה מסוימת זה לא מגיע למחשבה של תורה. מחשבה של תורה מאד קשה להתבטא בשפה לועזית וכשמדברים בלימוד באנגלית או בצרפתית באיזו נקודה חסרה הרגשה שמתערבים פה דברים גויים עם דבור בלימוד. להרגיש איפה מתערבים גויישקייט בשפה לועזית לזה צריך כבר הבדלה של חוט השערה.

[מו"ר מרן המשגיח זצ"ל]

שייכות מונעת דיכאון

מחר יצוין היום הבינלאומי למניעת התאבדויות. טראומת 7 באוקטובר ומציאות הלחימה המתמשכת שאנו מצויים בה קרוב לשנה, העלו חשש ממשי ממגמת עלייה במספר מקרי ההתאבדות בקרב הציבור הרחב.

עדיין אין פרסום של סיבות מוות לשנים 2024-2023, אך הנתונים מצביעים על ירידה בשיעור מקרי ההתאבדות בישראל בין החודשים אוקטובר לדצמבר 2023, בהשוואה לחודשים אלו בשנים האחרונות. מגמה דומה נמצאה בתקופות קודמות של התמודדות עם מצבי חירום בישראל ובעולם, ומוסברת, בין השאר, בלכידות חברתית מוגברת בתקופות אלו. לצד זאת, אל לנו להיות שאננים, היות שקיימת עלייה של עשרות אחוזים בפניות מצוקה ובשימוש בתרופות הרגעה מאז פרוץ המלחמה, העלולה לבשר על שינוי מגמה בתום הלחימה ומצריכה מודעות והיערכות של שירותי בריאות הנפש.

חשוב ונדרש כי רופאים המטפלים באנשים המתמודדים עם דיכאון, יתייחסו לתחושת השייכות של המטופל. נוסף על כך, יש להמשיך לעודד יוזמות קהילתיות ולאומיות, שעשויות להגביר את רמות השייכות הנתפסת בקרב האזרחים ולסייע בהפחתת הסיכון להתאבדות לאחר המלחמה

מתקפת הטרור ב־7 באוקטובר היא מהקטלניות ביותר בהיסטוריה המודרנית. מחקרים תיעדו עלייה חדה בדיכאון בעקבות הפיגועים והסכסוך הצבאי שלאחריו, אולם במחקר שנערך בישראל, נמצא כי תחושת שייכות נתפסת כממתנת את הקשר בין דיכאון למחשבות התאבדות בעקבות מתקפת טרור. גם במחקר שהתפרסם בשנת 2021 נמצא כי קרבה, תמיכה חברתית ולכידות קבוצתית קשורות לסיכון נמוך יותר להתאבדות בקרב חיילי צבא ארה"ב.

לאור כך, חשוב ונדרש כי רופאים המטפלים באנשים המתמודדים עם דיכאון, יתייחסו לתחושת השייכות של המטופל. נוסף על כך, יש להמשיך לעודד יוזמות קהילתיות ולאומיות, שעשויות להגביר את רמות השייכות הנתפסת בקרב האזרחים ולסייע בהפחתת הסיכון להתאבדות לאחר המלחמה, ולראות באסטרטגיות התערבות חברתית מרכיבים הניתנים לבדיקה של תוכניות למניעת התאבדות.

כמי שחיים במדינה למודת מלחמות, יש לנו כחברה ישראלית חוסן מיוחד, המאפשר לרוב האוכלוסייה להתמודד עם מצבי דחק ולראות במשבר מנוף לצמיחה. התגייסות האזרחים המפתיעה בהיקפה והמעוררת תדהמה, שכוללת תרומות דם, מזון ובגדים, ציוד לחיילים, בתים לאירוח, תמיכה באזרחים, סיוע לחקלאים ועוד, היא חלק מנקודות החוזק של החברה. הניסיון המתמשך בשגרה המשובשת, והיותנו חברה החשופה לחיים בתוך טראומה, בנו בקרבנו את היכולת להמשיך הלאה.

בספרו "האדם מחפש משמעות", ויקטור פרנקל לימד אותנו כי המשמעות הכרחית לחיים שתהיה בהם תחושת סיפוק וערך עבור עצמנו ועבור אחרים, ובכוחה לסייע לנו לצלוח תקופות קשות. המשמעות צובעת את חיינו בתוכן ונותנת סיבה לקום בבוקר, לפעול ולהניע את עצמנו.

החברה הישראלית, כמו גם הרופאים ואנשי בריאות הנפש, צריכים לרתום את הלכידות החברתית ואת תחושת המשמעות ככלי טיפולי התערבותי, שיסייע להתמודד עם תופעת האובדנות הקשה. תחושת נתינה עשויה להוות הצלה של ממש עבור אנשים על סף תהום.

בן סורר ומורה בימינו

 רמב"ן דברים כ"א:י"ח

והנה יש עליו שני עונשין, האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא, עובר על מה שנצטוינו: קדושים תהיו (ויקרא י"ט:ב'), ונאמר עוד: ואותו תעבודו ובו תדבקון (דברים י"ג:ה'), כאשר פרשתי (רמב"ן דברים ו':י"ג), ושנצטוינו לדעת השם בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידעו דרך י"י.

כמה הדברים נוקבים בדור שלנו שמצות כיבוד אב כ"כ מזולזלת ו"קדושים תהיו" נרמס בראש כל חוצות, בריש גלי, ובפרסומות ענקיות בתקשורת היהודית-דתית. 

ועל שני אלו מקבל הבן סו"מ סקילה - החמורה שבמיתות. 

ויקב ... ויקלל - לפי התרגומים

פרשגן ויקרא כ"ד:י"א

וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.

וּפָרֵישׁ בַּר אִיתְּתָא בַּת יִשְׂרָאֵל יָת שְׁמָא וְאַרְגֵּיז וְאֵיתִיאוּ (ח"נ: וְאֵיתִיוּ) יָתֵיהּ לְוָת מֹשֶׁה וְשׁוֹם אִמֵּיהּ שְׁלוֹמִית בַת דִּבְרִי לְשִׁבְטָא דְדָן.

וַיִּקֹּב – אונקלוס ותרגומי ארץ ישראל

א. לפי תרגומי ארץ ישראל "וַיִּקֹּב" הוא מעניין קללה וחירוף, לכן תרגמו "וַיִּקֹּב" – וְחָרֵיף" (ת"י), "פָּרֵישׁ וְחָרֵיף" (המיוחס ליונתן). אבל אין זו דעת אונקלוס: בפרשתנו תרגם "וַיִּקֹּב... אֶת הַשֵּׁם" – "וּפָרֵישׁ... יָת שְׁמָא", וכן "וְנֹקֵב שֵׁם ה'⁠ ⁠" (פסוק טז) "וְדִיפָרֵישׁ שְׁמָא דַּה'⁠ ⁠". אבל בפרשת בלק תרגם גם הוא בלשון קללה: "לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ" (במדבר כב יא) "אֵיתַא לוּט לִי יָתֵיהּ", "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל" (שם כג ח) "מַה אֲלוּטֵיהּ דְּלָא לָטֵיהּ אֵל", "וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם" (שם כג כז) "וּתְלוּטֵיהּ לִי מִתַּמָן". מדוע שינה בתרגומיו?

כי בשונה מתרגומי ארץ-ישראל, אונקלוס מבחין בין הפעלים "נקב" ו"קבב": "וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם" והדומים לו בפרשת בלק, הם מגזרון קב"ב שעניינו קללה. לכן תרגם בהם בפועל "לט", לשון קללה. אבל "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה" או "וְנֹקֵב שֵׁם ה'⁠ ⁠" שבפרשתנו, הם משורש נק"ב כמו "נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם" (עמוס ו א). הואיל ו"נקב" משמעו קבע, ציין, הודיע במפורש – תרגומו הוא בפועל "פרש", בדומה לתרגום "נָקְבָה שְׂכָרְךָ" (בראשית ל כח) "פָּרֵישׁ אַגְרָךְ". וכמחלוקת התרגומים נחלקו גם רד"ק ורש"י.⁠

ולשון פסוקנו שבאו בו שני פעלים "וַיִּקֹּב... אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל", מסייע לאונקלוס: הראשון – "ויקב" – משמעו: הגה ובטא את השם וזהו "וּפָרֵישׁ... יָת שְׁמָא". ואילו "ויקלל" הוא פועל נוסף: אחר שאמר את השם, גם קללו. וכן הטעים רש"י: "ויקב בן האשה – כתרגומו ופריש, שנקב שם המיוחד וגדף". ועיין עוד בפסוק טז.

וַיְקַלֵּל – וְאַרְגֵּיז, לכבוד שמים

ב. לשון קללה מתורגם בכל מקום בפועל "לט" כגון "וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" (בראשית יב ג) "וּמְלָטְטָךְ אֵילוּט", "וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה" (בראשית כז יב) "וְאַיְתִי עֲלַי לְוָטִין וְלָא בִרְכָן", "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" (ויקרא יט יד) "לָא תְלוּט דְּלָא שָמַע". ואולם בפרשתנו שלא להסמיך קללה לשם ה', תרגם בביטוי מרוכך לכבוד שמים: "וַיְקַלֵּל" – "וְאַרְגֵּיז". וכן בהמשך: "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל" (פסוק יד) "אַפֵּיק יָת דְּאַרְגֵּיז", "אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו" (טו) "גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יַרְגֵּיז קֳדָם אֱלָהֵיהּ", "וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל" (כג) "וְאַפִּיקוּ יָת דְּאַרְגֵּיז".⁠ וכמוהו, לכבוד שמים, "אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף" (במדבר טו לא) "קֳדָם ה' הוּא מַרְגֵּיז", "קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (דברים כא כג) "עַל דְּחָב קֳדָם ה' אִצְטְלִיב". השינוי לכבוד שמים מופיע גם במשנה, ולכן אמרו "יכה יוסי את יוסי".⁠ אבל "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל" (שמות כב כז) "דַּיָּינָא לָא תַקִיל" – אל תקל בכבודו כמבואר שם.