לפעמים צריכים לקבל כבוד וליהנות ממנו, כדי לאמץ את הכוחות הרוחניות לעבודות רמות, כשם ששותין כוס יין להחליף כוח ולחדש צהלת הרוח. ולעולם תהיה העין צופיה על הכוח התמציתי שבכבוד, שהוא מצד הרוממות האמיתית שיש במעלות. ובזה האדם מתעלה, ובעילויו הוא קורא בשם ד' בצדק.
בכמה מקומות אומרים חז"ל כמה חשוב לברוח מן הכבוד: "מאוד מאוד הוי שפל רוח, שתקוות אנוש רימה" (אבות ד, ד); "כל הבורח מן הגדוּלה, גדולה מחזרת אחריו" (עירובין יג, ב), ועוד. זוהי הדרך הרגילה, שיש ללכת בה על פי רוב. אולם לפעמים, מסייג כאן הרב קוק, דווקא צריכים לקבל כבוד ולא רק שלא לברוח ממנו, אלא אף ליהנות ממנו, וכל כך למה: כדי לאמץ את הכוחות הרוחניות לעבודות רמות. אדם לעיתים מתלבט אם הוא ראוי לקבל על עצמו עבודה נעלה, שנדמה שרק אנשים חשובים עוסקים בה. הוא מרגיש שלפי רמתו הפשוטה לא ראוי לו שילך בגדולות. לעיתים באמת נכון שלא יעסוק בעניינים שנראים רמים מדי בעיניו; אולם לעיתים, בייחוד כאשר הדבר יכול להישאר פנימי, בתוך תודעת האדם או מבלי שאחרים יבחינו בכך – דווקא ראוי לטפס לאותן מדרגות נעלות. אחד הדברים שיכולים להעניק עוצמה נפשית לאדם כדי שיעז לגשת אל הדברים הגדולים, הוא הכבוד שהסביבה רוחשת לו. כאשר אנשים מעריכים את כישוריו ומעשיו ומצפים ממנו שיעשה את אותן עבודות רמות, הוא נמלא בעוז ואומץ.
מבחינה זו, דומה הכבוד ליין: כשם ששותין כוס יין להחליף כוח ולחדש צהלת הרוח. "וְיַיִן יְשַמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהלים קד, טו). להיות שתיין זה מגונה ביותר ועל כן צריך לברוח מן השתיינות. אולם שתיית יין במידה נכונה היא דווקא מיטיבה. האמורא רבא העיד על עצמו שהוא נעשה פיקח וזכה להגיע להשגות בתורה – בין השאר בזכות יין ששתה (עי' יומא עו, ב; עירובין סד, א). ובעבר היה מקובל להשקות אבלים ביין, כדי להקל מעט על צערם (כתובות ח, ב). כך הוא גם עניין הכבוד: מידה מסוימת של כבוד שהאדם מרשה לעצמו לקבל היא דווקא טובה, היא מרוממת את רוחו ומחזקת אותו.
דברים אלו נכונים לגבי כל מידה – כאשר האדם נזהר שלא להיות תלותי ומשועבד למידה מסוימת, הוא יכול להשתמש בה לטובה. מובן שלשם כך נדרשת עבודה נפשית ורוחנית עמוקה. החידוש בדברים אלה של הרב קוק הוא שגם במידת הכבוד – שממנה כה הזהירו חז"ל – יש אפשרות להשתמש לטובה.
ולעולם תהיה העין צופיה על הכוח התמציתי שבכבוד, שהוא מצד הרוממות האמיתית שיש במעלות. גם כאשר אדם מקבל את הכבוד, מתוך רצון להשתמש בו לטובה, במידה נכונה – עליו להתמקד באותן המעלות שיש בו, שעליהן הוא מקבל את הכבוד. בדרך זו, גם כאשר מייחסים לו מעלות באופן שאינו לגמרי מוצדק – כשאומרים עליו שהוא נדבן גדול ובפני עצמו הוא מודע לקמצנותו; כשמשבחים אותו על גאונותו, אך הוא מספיק חכם כדי לדעת שהוא רחוק מגאונות – על ידי ההתמקדות במעלות עצמן הוא יכול להינצל מגאווה ואף להתעלות לאותן מעלות שבאופן מוטעה מכבדים אותו בהן. ערכה העצמי של הנדבנות או הגאונות שבהן משבחים אותו הוא הכוח התמציתי שגורם לאנשים לשבח אותו על כך שיש לו אותן. ההתמקדות באותו ערך עצמי מקרבת את האדם אליו, וממילא בזה האדם מתעלה, ובעילויו הוא קורא בשם ד' בצדק. כאשר האדם מתקרב למעלות החשובות שבהן משבחים אותו – הוא קורא בשם ה', מאיר את הנוכחות האלוהית המיטיבה במציאות בכך שהוא דבק בה' על ידי דבקות במידותיו (עי' סוטה יד, א). אלא שבניגוד לקריאה בשם ה' שנעשית שלא בצדק, כאשר אין לו באמת את אותן המעלות, ההתקרבות לאותם מעלות גורמת לקריאה להיות בצדק. הוא הולך ונעשה באמת כפי שמשבחים אותו, ובכך מרומם את כבוד ה' בעולם, בצדק.[136]
[136] "יש שני אופנים של קבלת כבוד. יש שאדם שומע שמשבחים אותו ואינו נותן לבו על זה, ויש ששומע שבחו ולומד ממנו מהו חסר. רבי עקיבא איגר זכרונו לברכה, כשהיה מקבל אגרת היה מקמט את ראש האגרת, מקום שכתובים שם תארי הכבוד, כדי שלא יבוא לידי גיאות. כנגדו החכם צבי זכרונו לברכה היה פושט את האיגרת וקורא את כל התארים, כדי ללמוד מהם למה הוא מתבקש. כגון שהיה כתוב 'הצדיק' היה הוא זכרונו לברכה אומר משמע שצריך אני לעשות צדקות הרבה כדי שאהא זכאי להיקרא צדיק. היה כתוב 'הגאון' היה הוא זכרונו לברכה אומר משמע שצריך אני ללמוד הרבה כדי שאהא ראוי לשם גאון, וכן כל כיוצא בזה…". ש"י עגנון, 'מעצמי אל עצמי' עמ' 33.
