במה נתייחד אלול בגילוי של "אני לדודי ודודי לי"
בראשונים מובאים רמזים רבים שבהם רומזת התורה לחודש
אלול, והידוע שבהם הוא הרמז שהנמצא באבודרהם והביאו
השל"ה וכן רבים מרבותינו, "אני לדודי ודודי לי", אמנם לכאורה
אינו מובן במה מאפיין דבר זה את חודש "אלול" יותר מכל חודש
אחר, ומהו הדבר המיוחד באלול אשר מכוחו נרמז עניין החודש
ב"אני לדודי ודודי לי", הלא עניין זה צריך להיות קבוע ולא
להתייחד לחודש מסויים. ישנם אכן רמזים רבים אחרים המדברים
על מצבים שיותר נראה כיצד הם שייכים לחודש א לול, וכגון הרמז
שכתוב בשם האר"י על הפסוק "והאלקים אנה לידו ושמתי לך"
ראשי תיבות "אלול". פסוק זה עוסק בהצלת הרוצח שימלט לערי
מקלט, ואכן אלול הוא הזמן המיוחד שבו אפשר להנצל, אבל "אני
לדודי ודודי לי" הוא עניין כללי מאוד שצריך לכ לול את כל הזמנים
כולם, וצריך לבאר מה מיוחד באלול ברמז הזה.
יחודו של חודש אלול אינו רק בהכנה לר"ה
נקדים בעצם עניינו של חודש אלול . הנה. מנהג ספרד להשכים
לסליחות בכל חודש אלול, ואילו במנהג אשכנז נאמרים הסליחות
רק כהכנה לראש השנה, וכדאיתא ברמ"א תקפ"א א' שתיקנו
להתחיל במוצאי שבת באופן שיהיו לפחות ארבעה ימים. ומצאו
רמז לזה, כפי שכתב שם המשנה ברורה "שכן מצינו בקרבנות
שטעונים ביקור ממום ד' ימים קודם הקרבה ובכל הקרבנות בפרשת
פנחס כתיב והקרבתם עולה ובר"ה כתיב ועשיתם עולה ללמד
שבר"ה יעשה אדם עצמו כאלו מקריב את עצמו ולכן קבעו ד' ימים
לבקר כל מומי חטאתו ולשוב עליהם". והנה, אין זה מסתבר
שנחלקו בני ספרד ובני אשכנז מהי ההכנה הנחוצה לראש השנה,
ובהכרח שמנהג הספרדים לומר סליחות באלול אינו נובע מהכנה
מרובה יותר לראש השנה אלא זה דבר המתחייב מצד חודש אלול
בעצמו. מעתה, עלינו לחפש מה הדבר המיוחד בחודש אלול
כשלעצמו, שלא בשייכות לראש השנה.
בכל חודש אלול התפלל משה רבנו עם י"ג מידות הרחמים
נתבונן במשמעות הפסוקים בפרשת "פסל לך" העוסקת בעליית
משה רבנו להר סיני לקבל את הלוחות השניים. אותה העליה היתה
בראש חודש אלול, ועליה נאמר "ויאמר ה' אל משה פסל לך שני
לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על
הלחת הראשנים אשר שברת. והיה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר
סיני ונצבת לי שם על ראש ההר", ובהמשך היתה ההתגלות של י"ג
מידות הרחמים שמכוחה קיבלנו את הלוחות השניים. נמצא, שבכל
משך הזמן של חודש אלול משה רבינו התחנן, ככתוב בפרשת עקב
"ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום וארבעים הלילה אשר
התנפלתי" ולאחר מכן "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים
ארבעים יום וארבעים לילה ". כך היה סדר הדברים, בו רא העולם
קרא למשה רבנו לעלות ולקבל תורה וב כל חודש אלול ה וא התפלל
עם אותם י"ג מידות הרחמים שגילה לו הקב"ה. אותם י"ג מידות
הרחמים אשר הם אלו שעמדו לנו, ומכוחם קיבלנו את הלוחות
השניים.
הר"ן כותב במסכת ראש השנה דף ט"ז ע"א "ואפשר עוד
שמר"ה ועד יוה"כ התחיל השם להתרצות למשה וביוה"כ נתרצה
לו לגמרי", אלו הם עשרת ימי תשובה המחייבים להרבות בתשובה
ובתחנונים, אבל הסליחות של עשרת ימי תשובה אינם המשך
לסליחות של חודש אלול, ואף לבני אשכנז, הסליחות הנאמרים
קודם ראש השנה ואחר ראש השנה אלו שני דברים נפרדים.
הסליחות של חודש אלול עניינם מכח התפילה שהיתה בו עם אותם
י"ג מידות הרחמים שהתגלו באותו חודש. זו היתה אותה התגלות
של "ויעבור ה' על פניו ויקרא" אשר שם גילה לו הקב"ה את י"ג
מידות הרחמים, ושם קיים משה רבינו את ה"ארבעים היום
וארבעים לילה". התפילה היתה בכל חודש אלול, והריצוי המלא
והשלם היה ביום הכיפורים, אשר לכך נקרא "יום חתונתו" (עי'
רש"י תענית כ"ו ע"ב) משום שבו ניתנו לוחות שניות, לאחר הריצוי
שפעלו אותם י"ג מידות.
זה עניינו של חודש אלול, וזה שורש מנהג בני ספרד המשכימים
לומר סליחות כל חודש אלול, משום שחודש אלול הוא החודש
היחיד שהיה כולו תפילה בי"ג מידות הרחמים. את זה עשה משה
רבינו במשך כל חודש אלול, מראש חודש ועד ראש השנה, ואז
כבר התחיל הקב"ה להתרצות, אבל המידות כתפילה בלבד, היו רק
בחודש אלול. לכן כל חודש אלול כולו, הוא חודש של תפילה וי"ג
מידות הרחמים. זה עניינם של התפילה והסליחות. נמצא אם כן,
שיש משהו מיוחד בחודש אלול כשלעצמו. לא כהכנה, לא כחלק
מארבעים יום של לפני יום הכיפורים, אלא חודש אלול הוא אשר
נקבע להיות כחודש של תפילה בי"ג מידות הרחמים.
בסדר הזמן של שנה נקרא אלול "אחרית שנה"
אנחנו חיים בתוך מערכת של זמן. הזמנים שאנו חיים בהם הם
שבוע, חודש, ושנה. ישנם אף את המערכות היותר גדולות שאיננו
חיים בהם, ואלו הן השמיטות והיובלות, אבל בשבוע, חודש,
ושנה, כך אנו חיים. והנה, אנו מוצאים כי היום המקודש בחודש
הוא בראשיתו, ראש חודש, היום המקודש בשבוע הוא בסופו,
שבת, והיום המקודש בשנה, הוא בראשיתו, ראש השנה. אמנם,
בשנה, מצינו כי היא מתקדשת אף באחריתה . וכך היא לשון הפסוק
(דברים י' י' –י"ב) "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה וגו' ארץ
אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה
ועד אחרית שנה". ראשית השנה זהו ראש השנה, כפי שדורשת
הגמרא במסכת ראש השנה (ט"ז ע"ב) "ואמר רבי יצחק כל שנה
שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר מרשית השנה מרשית
כתיב, ועד אחרית סופה שיש לה אחרית". אם השנה רשה
בתחילתה, כלשון הכתוב " תחנונים ידבר רש" היינו שבני אדם
מתנהגים כדלים ורשים בתחילתה, אזי היא מתעשרת בסופה ויש
לה אחרית.
למדנו כאן דבר חידוש, שישנה "אחרית שנה". אנו יודעים כי
בסדר העולם הגדול, הסדר הכללי, יש אחרית הימים, אבל כאן
למדנו של כל שנה יש "אחרית". מעתה, אם "ראשית השנה" זהו
ראש השנה, הדבר פשוט כי "אחרית שנה" זהו אלול. זה הזמן
המסוים הנקרא "אחרית שנה". נבאר מעט בעניין אחרית וראשית.
התכלית חוזרת ומעידה על הראשית
אנו יודעים כי "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ".
באותה "בראשית", כשהדבר קרה, הכל היה ברור לגמרי, אולם
הבעיה מתחילה כשמתרחקים מהראשית. כשהזמן ממשיך לזרום,
הדברים הולכים ונק בעים, הולכים ונעשים כאילו מציאות לעצמה,
והראשית הלכה לה, אותה "ראשית" כבר מזמן נשכחה. ואכן אותה
הראשית הברורה לא המשיכה הרבה זמן, וכך כשהמשיכו הדורות
מאדם לשת ולאנוש, הרי ש בדור השלישי הדבר נשכח. כי הדור
השני עדיין מחובר לדור הראשון, עדיין יש קשר באיזה אופן
שהוא, יש עדיין כעין לבוד, אבל בדור השלישי, בדור אנוש, "אז
הוחל לקרא בשם ה'", אז החלה עבודה זרה, והבראשית התחילה
להישכח . כמובן היו כאלה שזכרו, אבל זה לא היה דבר ברור. חז"ל
אומרים שהמילה "אנוש" בלשון ארמית היא מלשון שכחה, כלשון
הגמרא "אינשי" היינו שנשתכח הדבר. בימי אנוש הראשית נעלמה.
כשאנו רוצים לחזור לראשית, להעיד על אותה ראשית, אנו
עושים זאת דרך שבת שהיא "תכלית מעשה שמים וארץ ". השבת
היא לא הראשית, היא האחרית. "מה היה העולם חסר, מנוחה, באה
שבת באה מנוחה". השבת נקראת סוף מעשה, והאופן שלנו
להתחבר לראשית, בא רק על ידי חיבור לתכלית. כשאנו רואים
תכלית, אנו מבינים שיש ראשית. אם יש "ראשית", אז הראשית
הולכת אל אחרית. ה דבר פשוט וברור, שאין תכלית כשאין ראשית.
כשאין ראשית, אז הדבר קיים סתם, בלי שום הליכה לאיזה שהוא
תכלית , ואם אנו מוצאים תכלית, בזה אנו מעידים על ראשית. לכן,
כל מי ששומר שבת, מעיד על הראשית, מעיד שיש בורא לעולם.
מי שמקיים את מנוחת שבת, מעיד על כל המהלך, עד המנוחה.
הגר"א מגלה שה ערך המספרי של המילה "אחרית " עולה
במספר אחד פחות מ"כתר ". "כתר" עולה לשש מאות ועשרים
ו"אחרית" עולה לשש מאות ותשע עשרה. המכוון בזה, כי עניין
הכתר הוא נעיצת הסוף בהתחלה, הכתר הוא תמיד חיבור הסוף
לנקודת הרצון ההתחלתית, לנקודת השורש, ל דבר העליון והרצון
העמוק והפנימי ביותר. האחרית מתחברת ומגיעה עד לכך שהיא
מתחברת לנקודת ההתחלה. "הן גאלתי אתכם אחרית כראשית".
משמעות המילה "כתר" מתפרשת גם כשרוצים לכתר מישהו
ומקיפים אותו מכל הצדדים, זו גם הצורה של " כתר" , עגול . יש
ב"כתר", גם את המשמעות של עיגול שהיא נעיצת הסוף בהתחלה,
כי בעיגול אין התחלה מסוימת ולא סוף מסוים. עיגול שלם הוא
כולו סופו נעוץ בתחילתו, כולו המשך אחד.
אלול הוא "אחרית שנה" ובו חוזרת ומתגלה ראשית הבריאה
כאמור, התורה קוראת לאלול "אחרית שנה", והדבר מחויב,
אחר שיש זמן מסוים שהוא "ראשית שנה" שזהו יו"ט של ראש
השנה, הרי שיש גם זמן מסוים שהוא "אחרית שנה", וזהו חודש
אלול. עלינו להבין מה המשמעות המיוחדת לחודש אלול
כשלעצמו, "אלול" כמו שהוא, כחודש, ולא כמספר ימים של הכנה
לקראת ראש השנה. אכן, הרי מצאנו שהחודש הזה יוצא מכלל
החודשים, כי אין אף חודש שכולו הפך למצב של תפילה. זה הדבר
שנתייחד באלול כאשר חודש שלם כולו הפך לתפילה באותם י"ג
מידות הרחמים. נבאר עתה כיצד המצב הזה נותן לו את השם
"אחרית שנה".
בחודש אלול היתה הפעם היחידה שבה חזר והתגלה הבורא
באותו הרצון הראשון של בריאת העולם. כי הנה העולם נברא
במידת הדין, זו היא המידה וההנהגה הקבועה שבה נוהג וממשיך
העולם, מידותיו של הקב"ה זאת ההנהגה הקבועה. אמנם, עצם
הרצון של בריאת העולם הוא הדבר היחידי ש לא היה בדין. עצם
הרצון של בריאת העולם הוא כולו חסד, כולו רצון טוב, וכמובן,
לא היה בו שום דין. על זה מביאים חז"ל את הפסוק "כי אמרתי
עולם חסד יבנה". הרצון הראשון הוא כולו רצון להטיב, ומאז
ואילך הרצון להטיב הוא במערכת מסודרת. אין הטבה בעלמא, אין
הטבה סתם. אכן, אם הקב" ה רוצה להטיב ב סתם הוא יכול להטיב
עוד ועוד, אבל הדבר ידוע שאין זו הטבה אמיתית. הטבה אמיתית
היא לתת לבני אדם להרויח את קיומם ביושר, להרוויח את קיומם
בדין. לכן באותו רצון לבריאת העולם, שם לא היה דין, אבל משם
ואילך היה דין. "מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת
הדין", היינו שכבר היתה מחשבה לברוא את העולם, ורק על האופן
היאך לבראו היתה מחש בה לברוא במידת הדין, אבל עצם
המחשבה לברוא את העולם בכלל, היא כולה חסד, כמובן.
הפעם האחת והיחידה שנתגלה אותו רצון שוב, אותו רצון
שהוא כולו חסד, היתה בגילוי של י"ג מידות הרחמים. עליהם כתוב
"וחנותי את אשר אחון, אע"פ שאינו הגון ואינו כדאי". כולו מתנת
חינם, "כי מצאת חן בעיני". והכי איתא במדרש רבה פרשת כי תשא
(פרשה מ"ה) "וחנותי את אשר אחון באותה שעה הראה לו הקדוש
ברוך הוא את כל האוצרות של מתן שכר שהן מתוקנין לצדיקים
והוא אומר האוצר הזה של מי הוא והוא אומר של עושי מצות,
והאוצר הזה של מי הוא של מגדלי יתומים, וכל אוצר ואוצר,
ואח"כ ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא א"ל מי שיש
לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה
שנאמר וחנותי את אשר אחון, וחנותי את אשר אחון למי שאני
מבקש לחון, וכן ורחמתי את אשר ארחם". זהו אוצר גדול של מתנת
חינם, אבל הוא ניתן רק למי שיודע בוודאות וחש בכל נימי נפשו
שלא מגיע לו כלום, כי אם הוא חושב שמגיע לו משהו אז הוא
יקבל מהאוצרות שמהם משלמים למי שמגיע לו, אך האוצר הגדול
הוא מתנת חינם, והוא ניתן רק למי שיודע שזו מתנת חינם, לכן
צריך מישהו שבאמת אין לו.
זאת היתה חריגה של פעם אחת, גילוי רצון השווה לרצון של
הבריאה. זה רצון שאינו בתוך המסגרת של המהלכים והחוקים של
הבריאה עצמה, אלא הוא שווה לרצון של הבריאה עצמה. כולו
חסד, חינם. ולא רק חינם אלא שהוא ניתן למי שבפירוש לא מגיע
לו, כדאיתא בברכות (ז' ע"א) וחנותי את אשר אחון ורחמתי את
אשר ארחם אע"פ שאינו הגון ואינו כדאי. לכן, ברית כרותה
לתפילה זו, תפילת י"ג מידות הרחמים, שאינה חוזרת ריקם. זו היא
התפילה שבזכותה אנו קיימים, ובזכותה קיבלנו את הלוחות
השניים. מכח י"ג מידות הרחמים ירדה מעלינו גזירת " הניחה לי...
ואכלם" (שמות ל"ב י') "הרף ממנו ואשמידם" (דברים ט', י"ד),
חלילה.
בחודש זה יש אפשרות להתפלל להיברא מחדש בכח של מתנת חינם
חודש שלם, שכל כולו חודש של תפילה לגילוי של חידוש
הבריאה. דבר זה הוא מחוץ לכל הגדרים והחוקים, ומחוץ לכל
המידות שבהם העולם מתנהג, זה דבר שניתן חינם. מעתה, מובן
למתבונן, שהחודש שבו מאיר וקיים הדבר הזה, ובו נתגלתה
המציאות הזאת, חודש זה נושא בתוכו את האפשרות לתפי לה
להיברא מחדש. העולם מתנהג בדין והאדם אינו מקבל סתם אלא
רק את מה שמגיע לו, אבל יש חודש אחד שכולו נושא בתוכו את
הכח הזה, להתפלל ולבקש, והדבר מתקבל. ניתן כח בחודש זה
שבו כביכול בורא העולם נתגלה בי"ג מידות הרחמים. ובו משה
רבינו התפלל במשך כל החודש הזה עד שהוא התחיל להצליח
לר צות בראש השנה.
מעתה, יש לנו כעת חודש שהוא האחרית, ואותה ה"אחרית"
שפירושה הוא סוף, היא המאפשרת ראשית חדשה . זה ענינה של
"אחרית", אחרית היא סוף, אבל כאמור זהו סוף שנעוץ בהתחלה,
סוף שנוגע בהתחלה. זה פירוש המילה "אחרית" בכל מקום בתורה
שבכתב, וכפי שמצינו בנביאים שנאמר על רחל " יש תקוה
לאחריתך", וכן "לתת להם אחרית ותקוה".
זוהי דרשת הגמרא מהפסוק "מרשית השנה ועד אחרית שנה" -
"כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה". אם השנה היא
"רשית" באופן זה של "ולרש אין כל" סופה שיש לה אחרית, היינו
אחרית המביאה להתחלה חדשה, "יש תקוה לאחריתך".
כך אנו מוצאים שהשבת שנקראת תחילה למקראי קודש,
מחד, נקראת גם סוף מעשה ובה נגמרה הבריאה. השבת היא
"תכלית מעשה שמים וארץ", אבל היא גם תחילת כל מקראי קודש.
הכוונה בזה, שבשבת נפתחו כל האפשרויות. כל המקראי קודש הם
כולם ניסים גלויים, כל מה שאירע ברגלים, ולכן השבת היא תחילה
למקראי קודש, זה מה שניתן לנו.
פירוש המושג "אחרית" הוא תמיד הדבר שאליו הולכים . מצינו
בלשון הכתוב )ישעיהו מ"ו י'( "מגיד מראשית אחרית". פירוש
המילה "מגיד" בלשון הקודש הוא "ממשיך", כמו שמצאנו בהלכה
הידועה של גוד אסיק וגוד אחית, והוא מלשון גדה של נהר. "מגיד"
היינו ממשיך, ו"מגיד מראשית אחרית" היינו ממשיך מהראשית אל
האחרית.
למדנו כי הדבר המיוחד שבחודש אלול הוא שהוא נקרא
"אחרית שנה", ואחרית השנה היא המביאה אותנו לקראת
האפשרות של חיבור לראשית חדשה. וחודש אלול נהיה ל"אחרית
שנה" משום שהוא היחידי שמחבר אותנו אל הרצון, שהוא ראשית
כל הראשיות.
מכח התכלית אנו חוזרים לגלות את הראשית
עתה נחזור לבאר ולצרף את העיקרים שנתבארו. הנה, הראשית
הולכת ונעלמת, אולם מה שמגלה אותה, את הראשית, זו התכלית.
האחרית מביאה את ההארה של הראשית. כי הראשית שהיא עבר
הולכת ומשתכחת, הראשית היתה פעם, אבל הזמן ממשיך, ונמצא
שרגע אחד אחר הראשית כבר יכולים לטעון שהדבר היה תמיד מאז
ומעולם, והוא אף פעם לא נברא. הראשית הרי אינה נמצאת איתנו,
זה דבר הסותר את עצמו לומר כן, ואם כן הראשית אינה יכולה
ללכת איתנו יחד. אבל באמת הראשית אכן נמצאת איתנו. אם אנו
מכוונים לקראת תכלית הרי שתמיד אנו צמודים לאותה "ראשית".
"המגיד מראשית אחרית", כשאנחנו צמודים לאותה "אחרית" אז
אותה "ראשית" מתגלה. היא לא מתגלה לכתחילה, אבל היא
מתגלה מכח העובדה שאנו הולכים לקראת התכלית. כשאנו
הולכים לקראת האחרית, הדבר הזה מגלה את הראשית. אברהם
אבינו הסתובב בעולם וחיפש את הראשית. ומה שהוא מצא היה
"שאי אפשר לעולם בלא מנהיג", היינו שלא יתכן שהעולם אינו
הולך לקראת תכלית, ואז, כשהוא הגיע לזה, "הציץ עליו בעל
הבירה, ואמר לו אני הוא בעל הבירה". לשון חז"ל שאברהם אבינו
מצא בירה דולקת, וביאר בזה אחד מגדולי המפרשים שפירוש
המילה "בירה דולקת" הוא מלשון "מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת
אחרי", אברהם אבינו גילה שהעולם דולק ורץ לקראת משהו,
הבירה דולקת ורצה לקראת משהו, והוא הבין שזה לא יתכן, הכל
מוביל לאיזה שהיא אחרית, וכשהוא הגיע לפה אז הוא גילה את
הראשית, ואז "הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל
הבירה".
זו משמעות עומק הגילוי בחודש אלול "אני לדודי ודודי לי"
זאת המשמעות ברמז של "אני לדודי ודודי לי", "אני לדודי"
היינו אני הולך אל,... אני הולך לקראת איזו שהיא תכלית, ואז,
"ודודי לי", אז מתגלה אלי אותה התכלית, והיא מתגלה אלי
כראשית. זה עניינו של חודש אלול . התורה קוראת לחודש אלול
"אחרית שנה". המילה "אחרית" יכולה להתפרש בשני אופנים וזו
הבחירה שלנו כיצד היא תתפרש. המילה "אחרית" יכולה להתפרש
כסוף, ואף את האופן הזה מצאנו בפסוק, חלילה, "אחריתה כיום
מר", "מרה תהיה באחריתה ". אולם האחרית יכולה להתפרש, וכך
היא צריכה וחייבת להתפרש, כנעיצת הסוף שהוא הסוף הסופי,
בנקודת כל ההתחלות כולם, זאת האחרית האמיתית.
אנו חיים בתקופה שהיא כ"אחרית שנה", וכאשר אנו מסתכלים
מסביבנו, על כל מה שאנו רואים בעולם בדרך הטבע , בפשטות
אנחנו רואים שהכל הולך לקראת סוף. אולם כאן הוא המבחן, כאן
נבחנת נקודת האמונה החזקה, האמת, והציפיה האמיתית לישועה.
אנו צריכים לראות את הכל כ"אחרית" ולא כסוף. כל מה שנראה
כסוף, הוא באמת האחרית האמיתית. והיא באמת תביא אותנו
לנקודת ההתחלה האמיתית. אם ה"אלול" שלנו יהיה "אחרית
שנה" אמיתי, כראוי. אז ראש השנה הבא עלינו לטובה, יהא באמת
"ראשית" חדשה, שתבוא עלינו לטובה.
הגרמ"ש זצ"ל
