אמנם יש בחינה חמישית גרועה מכולן, כי עד כאן יש לכל עבירה מדרגתה, אבל בחינה זו הנופל בה היא שולטת בכל מעשיו ובכל לבבו בלי שיור, והיא הגאוה. אמרו רז"ל ששכינה אומרת על המתגאה "אין אני והוא יכולין לדור בעולם אחד", ותמוה כי לחסדו אין גבול, ומה שייך "אין יכולין". אלא שאין זה מצדו יתברך, כי אם מצד המתגאה, הוא שאינו יכול לסבול, כי כל המתגאה, בלי יוצא מהכלל, יחשוב את עצמו בקרב לבו למעלה מהכל, אני ואפסי עוד, ומצדו "אין אני והוא יכולין" וכו', וזהו שהגאוה תוכן האפיקורסות, וכל בעל גאוה מחוסר אמונה בפנימיותו.
נמצא שאי אפשר בשום אופן שהמתגאה יקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואם כן איך יעשה תשובה? ועוד הרי מצינו כמה יראי שמים שגם ישפיעו ומזכים אחרים ובכל זאת נראה שהם בעלי גאוה?
אלה דביקותם לתורה ומצוות היא חיצונית, ורק כי זו דרכם שחברו אבותיהם, ומקנאים לדרך אבותם מתוך גאותם, בחפצם להראות כי כל שיש לו שייכות אליהם הוא היותר נכון ומובחר שבעולם, ומתוך גאוותם יכעסו מאד על מי שיהין לעשות שלא כרצונם, ומפני תשוקת הממשלה שלהם ישפיעו על זולתם. הרי שעבודתם חיצונית מאד, והלואי ותוכל להחשב ל"שלא לשמה".
וסכנה גדול להמתגאה גם בעולם הזה, כי אינו נידון במדת הרחמים אלא במדת הדין הקשה. ואפילו מי שמצטיין מחבריו, ועל ידי זה נפרד מהם באיזו בחינה, הוא נידון לבדו בלי צירוף אל הכלל, ולזכות במדת הרחמים צריך להצטרף לכל, כי הרחמים על הכלל. וכן מצינו בשונמית שלא רצתה שאלישע יתפלל עבורה, ואמרה "בתוך עמי אנכי יושבת", כי על ידי תפלת הנביא תהיה מצוינת, ולא תצטרף לזכות הכלל. (חלק א עמוד קכג)
למדות יש שני שרשים, התאוה והגאוה. התאוה מוגבלת בהתאם לגבולות כחות הגוף, אבל לגאוה אין גבול. תאוות הרעב נפסקת על ידי השביעה, וכן בשאר התאוות החמריות, אבל הגאוה לא תבא על סיפוקה לעולם. עניני הגאוה הם דמיונות שוא של גדלות, אני ואפסי עוד.
אם התאוות החמריות הן בבחינת גשמיות של טומאה הגאוה היא בבחינת רוחניות דטומאה, ועל כן אינה יודעת גבול. יוצא מזה שבעל התאוה יותר קרוב להכרת האמת, כי בזמן שובעו שאין התאוה שולטת, אפשר שתתגלה לו האמת, מה שאינו כן בבעל הגאוה, היות ואין קץ לגאוותו, והיות ושאיפתה פועמת בקרבו תמיד, לא יתגלה לו עונו לעולם.
פרס וישמעאל שלטו בישראל לצורך עצמם, להנאותיהם, ולסיפוק תאוותיהם, שרי הטומאה שלהם היו מצד התאוה. אבל מלכות הרביעית, עשו, מדתה הגאוה והממשלה, תאוות הרציחה כשלעצמה, בחינת "אני ואפסי עוד", שמעיקה לה מציאות כל אדם שמחוצה לה, לכן שרו של עשו הוא ס"מ בעצמו - שורש הרע. (חלק ב עמוד נא)
אחר חטא אדם הראשון, כשתנערבו הטוב והרע, אי אפשר להשיג דרגת לשמה אלא בהצנע לכת, כדי שלא יתגאה - "מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר" (מועד קטן ט"ז).
אך גם בהצנע לכת, אם מרגיש האדם שעושה בזה דבר גדול, הרי הוא מתגאה בלבבו ועדיין אין זו בחינת לשמה אשר רק בה זוכה לעולם הבא, רק אם ילחם ויתגבר על יצרו עד הקצה האחרון יבחין כי כל מה שהוא עושה הוא פשוט מאד, בתכלית הפשטות, ואדרבא, יצטער אשר נקודת בחירתו נמוכה כל כך עד שהגיע יצרו להסתיר בדבר כזה, זוהי דרגת "לשמה" שזוכה בה לעולם הבא...
אוי לו למי שעבירותיו נחשבות בעיניו כמצוות, כי רחוק מאד שיעשה מימיו מצוה אמיתית. אשרי למי שמצוותיו נחשבות בעיניו לעבירות, בהכירו כמה הן רחוקות עדיין מהשלימות, כי אז לעולם לא יתגאה בהן וישארו בידיו ליום הדין. (חלק ג עמוד קטז, וראה שם משלים לכך)
...כאשר מביא הקב"ה את העולם למצב שיסודות חיי העולם הזה יתמוטטו, השלוה תתערער, חיי הפרט יהפכו לחיי דאגה, פחד ויסורים, וכל העולם כולו יעמוד תחת אימת הרג וחורבן, אז יתגלה לעין כל, שהתרברבותו של האדם וגאותו על התקדמותו בכיבוש הבריאה כביכול, מביאים רק לאבדון, אז יכירו את ההעדר וההפסד שבחיי העולם הזה כשהם מרוקנים מכל תוכן רוחני המובילים רק לכלייה ואבדון... (שם עמוד רה)
משורש הגאוה באה גם מדת החוצפה, לחטוא בלי להתבייש כלל, כמו שאמרו רז"ל "לא חרבה ירושלים אלא שלא היה להם בושת פנים זה מזה" (שבת קי"ט), ביאר המהר"ל (נתיב הבושה פרק ב') כאשר האדם עושה חטא ומתבייש מן אחר נקרא שאין זה הכל חטא... אבל כאשר אין להם בושה, דבר זה נקרא שהכל הוא בחטא, ואז ראוי להיות חורבן גמור שלא נשאר דבר. כאשר האדם מתבייש ממעשיו הרי זה משום שמרגיש הוא סתירה בין מעשיו לבין מה שמשיג בשכלו, ונקיפת מצפונו תדחפהו להסתיר את מעשיו... לכן עדיין אין זה חורבן גמור של הרוחניות... אנשים אלה בדור ההוא שלא היתה להם בושת פנים, שהגיעו על ידי גאותם לידי חורבן גמור של הדעת והרוחניות, הם אשר גרמו לחורבן הבית. (שם עמוד רטו)
...הנה בראש וראשונה נמצאת בנו ההשגה הפנימית של "אנכי", שכרוכה בה גם ההבחנה שקיימת גם הויה זולתי, וגם זה הוא מהכחות הפנימיים של האנכי לדעת שאיננו יחיד בהויה. אך תוצאות השגה זאת הן בשני אופנים, יש ונחשוב בדרך של גאוה, הכרת ההויה שמחוצה לנו מעוררת בנו את הרצון לכבוש אותה, אם כיבוש של שליטה ממש, או אם כיבוש של השגה... מזה נבראת השאיפה להחשיב את השגה החיצונית הזאת להשגה מוחלטת, באמת אין זאת אלא שהשואף לכך כוונתו להגדיל את עצמו ולחשוב שהוא כולל את הכל בהשגתו, וזוהי בחינת ע"ז, כאמרם רז"ל "כל המתגאה כאילו עובד ע"ז", ולעולם לא יגיע להשגת האחדות.
אך הדרך השניה היא, שבהשיג האדם בהשגתו הפנימית שקיימת הויה זולתו, יחסו כפי המציאות ההיא הוא יחס של התבטלות, כי השגותיו נתרחבו מהפרט אל הכלל ומהכלל אל הכלל הגדול ממנו, שעד אשר הבחין באחדות כל הבריה והרחיק לכת גם למעלה מזה, בהבחינו שאחדותה אינה נובעת אלא מבוראה המאחדה... בהכירו זאת, איננו משתדל לשלוט עליה ולא לחקרה, אלא מבחין שאי אפשר להשיגה, כי המציאות ההיא הינה שלמה, והוא מרגיש את עצמו לעומתה דל וחסר בתכלית החסרון, ובזה מתבטל הוא אל המציאות האמיתית... (שם עמוד רסז)
...כן במדות, ביטול ערכם של אחרים הוא תולדת הגאוה ומתכבד בקלון חברו שהן הגרועות שבמדות, ומכל מקום לפעמים צריכים לו כשדרים בין האומות, כדי שלא יטבע הניצוץ הקדוש בים של גשמיות ואפיקורסות, והיינו אמרם ז"ל "כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז" (מגילה כ"ה), וכן מה שהוא בסכנה של "ונהי בעינינו כחגבים", צריך לגאוה עצמית של "אתה בחרתנו", והיינו "עת לעשות לה' הפרו תורתך". (חלק ד עמוד רפג)
תאוה מטעה גאוה, ובעל תאוה לא ירגיש את הביזוי שבדבר. גם הגאה אינו חש להתבזות בהשתדלות השגת הכבוד.
החוקרים מתגאים בהישגיהם, ואף על פי כן הם אוהבים להקטין את ערך האדם ולומר שאינו אלא כגרגיר חול בפלניטה (כוכב) קטנה, אלא שרצון פריקת עול סותר לגאותם.
ויש אדם שיעבוד קשה להנציח את זכרו, ובגאותו לא יבחין שלא יהיה אז שם, ואם כן איך יכפור בהשארת הנפש, אלא שרצון פריקת עול מטעה את גאותו ורצון גאותו מטעה את רצון כפירתו.
יש פילוסופים חדישים המתאמצים להכחיש את מציאות ה"אנכי", ואיך אין רואים בזה סתירה לגאותם? (שם עמוד רצה)
...מכאן סכנת המחשיב את עצמו, אפילו כנקודה קטנה, כי כל המבחין ומחשיב את עצמו ממילא שונא אחרים ומואסם, ואפילו כלפי מעלה כביכול, וכבר אמרנו כי השונא לא יראה, וממילא לא שייך לתכלית, שהיא ראיית הלב, ומזה יש ללמוד קל וחומר עלינו, איזובי הקיר. (חלק ה עמוד שעא)
