השם מלך!

 בימים אלה אנחנו נכנסים לתקופה המשמעותית ביותר במשך השנה –

תקופה שמתחילה בתחילת אלול, ומסתיימת במוצאי יום כיפור: תקופת

הימים הנוראים.

התקופה הזאת דורשת מאיתנו עבודה והשקעה, ואנחנו אכן מנסים

להשקיע ולהתקדם. פה חוטפים איזשהו חיזוק, כאן משתתפים באיזו

שיחה מעוררת, שם תורמים קצת צדקה, כאן מתחזקים בקימה לסליחות,

קצת חוזרים בתשובה, קצת משפרים את המעשים.

השאלה היא האם העבודה מכוונת וממוקדת מטרה. בכל אתגר העומד

לפני האדם – אם הוא ממוקד מטרה, אם הוא יודע לקראת מה הוא הולך

ולאן הוא חותר – עבודתו הרבה יותר מוצלחת, הוא הרבה יותר מגיע

לתוצאות טובות, לעומת אדם שעושה את עבודתו ללא מיקוד וללא

מטרה מכוונת. אם נהיה ממוקדים, אם נדע לאן אנחנו הולכים ומה בעצם

אנחנו רוצים להשיג, ומה הם הפעולות שעלינו לבצע כדי להשיג את

המטרות שאנחנו רוצים להגיע אליהן – נצליח לאין ערוך.

אם כך, עלינו לשאול את השאלה הבסיסית הראשונית: לאן אנחנו

חותרים בכל עבודת הימים הללו?

המבט הפשוט הראשוני, הינו כדלהלן: אנחנו רוצים לצאת עם כמה

שיותר הצלחה בדין בימים הנוראים. כלומר: החיים לא פשוטים, יש

הרבה צרות רח"ל, יש אנשים שאין להם בריאות, יש כאלה שאין להם

שלום בית, יש שמתקשים מאוד בפרנסה, יש שסובלים מהילדים, יש

שתקועים בשידוכים, ויש עוד מגוון רחב של בעיות וסבל בעולם. ואנחנו

הרי רוצים חיים טובים. הקב"ה קובע הכל בראש השנה, נותן אפשרות

לשנות עד יום כיפור, ואז הוא חותם על הפסק באופן סופי. המטרה שלנו

היא לצאת בממחוצאי יום כיפור עם גזר דין טוב בידים.

זאת המטרה. מה עושים כדי להגיע אליה?

פשוט מאוד. צריך למצוא חן בעיני הקב"ה, השופט. הוא רוצה מצוות

והוא מעניש על עבירות. אם כך עלינו להגיע למצב של כמה שיותר

מצוות וכמה שפחות עבירות. וכמו כן עלינ גם להגיע למצב של חרדת

הדין, כי שמענו מרבותינו שחרדת הדין מסייעת לזכות בדין. אם כך –

אנחנו מנסים ראשית כל להפחיד את עצמנו מהדין הקרב ובא, ושנית –

לעשות עוד ועוד מצוות, ולמחוק תא העבירות על ידי חזרה בתשובה.

זה באופן כללי הקו שבו אנחנו משתדלים ללכת בתקופה הזאת.

מה בעצם האתגר בדרך הזאת? האתגר הוא עצם העבודה: קשה להגיע

לפחד מהדין, ואם מצליחים להגיע לפחד – קשה לחיות בפחד, אנחנו

מעדיפים חיים רגועים. כמו כן, קשה לחזור בתשובה, זה דבר לא מוגדר

וגם כמעט בלתי אפשרי – לשנות את ההרגלים תוך יום אחד.

אבל גם אם יש דברים קשים – אין מה להיבהל מהם. קשה, אבל נתאמץ.

בשביל זה אנחנו כאן.

הקושי היותר משמעותי בגישה הזאת הינו, שאחרי כל ההכנה הגדולה

הזאת של הפחד מהדין והחזרה בתשובה ושיפור המעשים – מגיעים

לראש השנה, ואז מגלים שמשהו כאן לא מסתדר. פותחים את המחזור

בראש השנה עצמו, ומגלים שם בקשות אחרות לגמרי מהסוג שאליו

התכוננו מראש. התכוננו לבקשות לזכיה בדין, לבקשת רחמים וסליחה,

לדגש על עבודת התשובה – ופתאום התפילות עוסקות בנושא אחר

לגמרי: הנושא של התפילות הוא המלכת הקב"ה. איך המלכת הקב"ה

נוגעת לכל עבודת התשובה והחרדה והסליחה?

יש קשיים נוספים כשהולכים בדרך הזאת. כאשר הגישה הכללית היא

עסק גדול מהפחד, מהדין, מהחטאם – הרבה דברים לא מסתדרים לפי

הראש שלנו. לא רק הנושא של מלכות ה' מרגיש כאילו מנותק מהעסק,

אלא גם השמחת יום טוב בראש השנה. איך יום של חרטה וסליחה

וחרדה מאימת ה' וגאון עוזו – הופך ליום טוב, יום שמחת יום טוב?

ולמה יום כיפור מופיע אחרי ראש השנה? הרי הקב"ה רוצה לזכת אותנו

בדין. הדבר הכי מתבקש היה שכהכנה ליום הדין נשוב בתשובה בעשרה

ימים לפני ראש השנה, נזכה לסליחה, ואז ניגש אל הדין נקיים כמה

שיותר!

ולמה הדין נחתם באותו יום של התשובה והסליחה ולא יום אחד אחר

כך? איך התחברו שני הנושאים, נושא הדין ונושא הכפרה והסליחה –

ליום אחד?

ואיך קשור לכל זה חג הסוכות, זמן שמחתנו? הרי כל חגי חודש תשרי הם

פרשה אחת ארוכה, זאת לא התקבצות מקרית של כמה חגים ביחד

סמוכים זה לזה. ברור הדבר שיש מהלך שיטתי שמביא לשלמות אחת

כתוצאה מכל החגים ביחד – ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות.

אפשר לענות על כל שאלה בנפרד, אך כבר הזכרנו כמה וכמה פעמים את

יסודו של הגר"ח מבריסק, שאם יש כמה שאלות מתבקש למצוא לכולן

תירוץ אחד. ומדוע? את זה הוא כבר לא אומר, אבל הרעיון הוא פשוט:

כל קושיא היא הוכחה שיש משהו שעלינו למצוא. כאשר יש כמה וכמה

הוכחות שמסתתר כאן משהו – מסתבר שכל ההוכחות מוכיחות דבר

אחד, שמשהו כאן מוטעה בהגדרת היסוד, וכאשר נמצא את הגדרת היסוד

הכל יתיישב מאליו. אפשר לדחות כל הוכחה בטענה מקומית, אבל

ההיגיון אומר שבהתקבצות כמה קושיות צריך לבדוק משהו בשורש.

ננסה ללבן איפוא את עצם היסוד של הגישה לימים הללו.

ראשית כל יש נקודה בסיסית שחשוב להדגיש: לא אנחנו הנושא. ירח

האיתנים לא ניתן לנו כדי לטפל בעצמנו ולדאוג לעצמנו לחיים טובים,

אלא כדי לבנות משהו יסודי בעולם.

בכל תחום בחיים, אפשר לגשת אליו כאשר המבט מרוכז בעצמנו, ואפשר

לגשת אליו כאשר המבט מרוכז בנושא עצמו.

לדוגמא: אדם עסוק בחינוך ילדיו. הנושא הוא כבד משקל – איך להיות

אבהי מחד גיסא, ומדריך ומכוון מאידך גיסא. אפשר לגשת לנושא

בעניניות – פשוט לדאוג לילדים במבט שרואה את הצלחתם ועתידם,

לחשוב אליהם ולהשתדל לתת להם את הטוב ביותר. ואפשר לגשת

לנושא במבט שבוחן את האדם עצמו כל הזמן – איך אני מול התפקיד

הזה, האם אני אבא טוב או לא, אני מצליח או לא. במקום להיות עסוק

בתפקיד עצמו, האדם עלול להיות עסוק בחלוקת ציונים עצמית.

כך זה גם בתחום הרוחני. הקב"ה נתן לנו תפקיד לעבוד אותו במשך שנות

חיינו בעולם הזה. אפשר להתמקד בתפקיד עצמו, להשתדל למלא אותו

בצורה נכונה, ואפשר להתמקד כל הזמן בעצמי: איך אני מצליח, אני

בסדר או לא, עושה את התפקיד או לא. המבט הזה הוא חשוב, הרי אין

ספק שחשוב מאוד לעסוק מפעם לפעם בחשבון נפש, ואשרי הזוכה לזה,

אבל יש לשים לב שזה לא יסיט את המבט מהדבר המרכזי והעיקרי. הדבר

העיקרי הוא הוא להשקיע בתפקיד עצמו. יש לנו פרוייקט בחיים, צריך

לעשות אותו בשלמות.

וכך הם פני הדברים גם בנידוננו, שאנחנו עוסקים בפרויקט של ירח

האיתנים. עלינו ראשית כל למקד את המבט בדבר עצמו, במה שאנחנו

באים לבנות כאן. ניתנו לנו ראש השנה ויום כיפור וסוכות – לא כדי

שנחשוב על עצמנו כל הזמן, אלא כדי שנמלא תפקיד.

לשם כך עלינו להבין מה בעצם התפקיד, מה עלינו לעשות בתקופה

הזאת, לאן מטרתנו ומה אנחנו רוצים ליצור.

איך נוכל להבין לעומק את התפקיד של התקופה הזאת? לשם כך עלינו

ללמוד ראשית כל את מה שכתוב בתורה ובחז"ל על הימים האלה, לקבל

את התמונה הכוללת, לאורם של רבותינו המפרשים.

בתורה כתוב על ראש השנה שהוא יום תרועה, ועל יום כיפור שהוא יום

כפרה וסליחה. מה זו תרועה? תרועה מוזכרת גם כהתרה מפני קרב או

צרה, וגם כהכרזה על הכתרת מלוכה או על דבר משמעותי מאוד )כמו

השופרות במעמד הר סיני, והחצוצרות במדבר ועוד(. כלומר, יום ראש

השנה הוא יום שבו אנחנו עוצרים את החיים ומכריזים: שימו לב, קורה

כאן דבר מאוד משמעותי. זה לא יום רגיל. יום תרועה, יום שבו מכריזים

שקורה דבר מאוד משמעותי בעולם.

מה הדבר המשמעותי? חז"ל לימדו אותנו שזה יום בריאת העולם.

הבריאה חוגגת יום הולדת, וזה לא סתם מאורע חסר משמעות אלא חזרה

לנקודת ההתחלה, כביכול חווים שוב את בריאת העולם וחושבים מה זה

מחייב אותנו ומה אנחנו אמורים לעשות מול זה.

נקודה שניה שלמדנו מחז"ל: ראש השנה הוא יום המלכת ה'. זו מהותו

של היום – תמליכוני עליכם. צריך לבאר מהי המלכה ולמה היא חשובה,

אבל ראשית כל זו המציאות: זה יום של המלכת ה'. לאור האמור, שזה

יום בריאת העולם – הדבר מובן מאוד: ביום הבריאה ממליכים את מי

שברא את העולם, מכתירים אותו למלך.

נקודה שלישית: ראש השנה הוא יום של משפט. לאור האמור שזה יום

בריאה ויום המלכה – מסתבר שגם המשפט הוא צלע שלישית של אותה

נקודה. המשפט הוא ביטוי שלך מלוכה, המלך המושל על העולם – שופט

את העולם. "ויגבה ה' צבאות במשפט". כך המלוכה מתבטאת. גם נקודה

זו עדיין צריכה ביאור.

לאחר ראש השנה באים עשרת ימי תשובה, שבהם יש קירבת ה' מיוחדת,

קרוב ה' לכל קוראיו ואפשר לפנות אליו בכח עצום של תפילה – שגם זה

צריך ביאור, למה הקירבה הזו, אבל על כל פנים כך היא המציאות; ואז

מגיע יום של כפרה וסליחה, שזה כבר כתוב בפירוש בתורה. יש יום

מיוחד של קירבת ה' וטהרה והתקרבות עצומה. מכיון שברור שיש קשר

בין ראש השנה ליום כיפור – הדבר בעצם מלמד שאחרי שממליכים את

המלך הוא מתקרב אל ממליכיו ומטהר אותם.

בינתיים בנינו שרטוט כללי של התכנית. עכשיו ננסה להבין את הדברים

קצת יותר, לקרב אותם אל שכלנו בצורה פשוטה ומעשית.

נבאר קצת את המושג "מלכות ה'". הקב"ה ברא עולם אדיר, שבו יש

חכמה אינסופית והטבה אינסופית. העולם הזה הוא חידה סתומה:

העוצמות שלו בלתי נתפסות, מבחינת כמויות (כמה גרגירי חול ישנם?

כמה כוכבים ישנם? כמה אטומים יש בשקית סוכר אחת? כמה ליטר דם

הלב שואב במשך יום אחד? וכו'). וגם מבחינת איכויות, העומק הבלתי

נתפס של הבריאה, השילוב בין כל המערכות, האיזון הדק שבין כולם,

המורכבות של כל פרט ופרט.

בשביל מה הכל נברא? מישהו עומד מאחורי זה. מה מטרתו? המטרה שלו

והוא רוצה בהם – הוא רוצה שיפנו אליו, שיעבדו אותו, שיכירו בו

ויתקרבו אליו מרצונם החפשי, ושיחיו את חייהם על פי הדרכתו.

המטרה של כל עצם הקיום היא שנברא יכיר בבוראו ויתקרב אליו

מרצונו. למה התורה כל כך מדגישה את איסור עבודה זרה? התורה חוזרת

עליו שוב ושוב ושוב. מדוע? למה זה כל כך חמור? למה הקב"ה לא מוותר

על זה? כי עבודה זרה במהותה היא הפניית הגב לבורא וניסיון להסתדר

לבד. מה התפיסה של עבודה זרה? שיש בבריאה ח"ו כוחות ואלים

שמנהלים את הכל, וצריך להסתדר איתם ולהחניף להם כדי לקבל מהם

את השפע. במילים אחרות: נעזוב את הבורא ונלך אל הכוחות הקיימים

בבריאה עצמה. הגישה הזו היא סתירה כל לעצם הבריאה, ומנוגדת לכל

סיבת הקיום )ולכן גם אצלנו שאין עבודה זרה ממש, אבל היסוד עלול

להיות קיים במידה מסוימת, להפנות את הגב לבורא ולהסתדר על ידי

הברואים, בקבר כזה או אחר ובסגולה זו או אחרת(.

החטא של עץ הדעת, ששיבש את כל תכנית הבריאה, היה – שהאדם

הפנה את הגב לבורא והחליט להסתדר לבד. הפיתוי היה: "ביום אכלכם

ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע". זאת היתה

הפעולה שהרחיקה את האדם מהבורא וגירשה אותו מגן עדן.

זו נקראת המלכת הקב"ה. המלכה פירושה – הכרה בעליון על הכל,

הכרזה כלפי כל העולם כולו ובעיקר כלפי עצמנו – יש לנו בורא, יש מלך

לעולם, אנחנו מכירים בו וחפצים במלכותו עלינו. אנחנו נותנים את

עצמנו לו. לא מסובבים את הגב חלילה, אלא מתכופפים ומשתחוים

לפניו.

מתי הזמן המתאים לעשות את ההמלכה הזאת? בראש השנה, ביום שבו

העולם נברא, ובו הוא חוזר שוב לנקודת ההתחלה. בכל שנה מחדש

העולם חוזר לנקודת הבריאה: "זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום

ראשון". זה היום שבו אנחנו כביכול נבראים מחדש, ואנחנו מביטים על

בוראינו ומכריזים: "הנה אלוקינו זה!"

תקיעת שופר ביום זה היא הכרזה שקורה היום משהו דרמטי. העולם לא

ממשיך את מסלולו הרגיל. היום זה יום של התחלה חדשה. בוקר טוב

לעולם, מזל טוב על יצירתך החדשה. מה אתה עושה, עולם יקר, כשאתה

מתחיל מחדש? אתה פונה למי שברא אותך, ומכיר בו, ומצהיר לו

נאמנות.

זה המסר של התקיעה. אנחנו עוצרים את החיים ומכריזים הכרזה שאין

לה אפילו מילים מרוב שהיא עוצמתית: "ה' הוא המלך!"

הרי"ב