צריכים תמיד למצוא את הצד המכובד שבכל עניין. אז יגלה אור העולם כולו בכבודו העליון, ויחל להתקיים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ.
אחת מהנחות היסוד של האדם המאמין היא שבריאת העולם לא נעשתה במקרה, אלא מתוך מגמה מסוימת. מובן אם כן, כי לכל ברייה יש תכלית ומשמעות. לא יכול להיות דבר במציאות שאין בו צד מכובד: "אין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד, ג). על כן צריכים תמיד למצוא את הצד המכובד שבכל עניין. אם נותנים את הדעת מפעם לפעם על דברים שאינם מכובדים, על חסרונות ופגמים, עלולים לשקוע בהם. ביקורת צריכה להיות בונה, והיא יכולה להיות כך רק אם יודעים למצוא לה יסודות. כשאין צד מכובד אין בסיס לבניין. אם רואים רק חסרונות, נרתעים מכל פעולה של תיקון ושכלול ומתייאשים. על כן מציאת הכבוד בכל עניין היא צורך החיים, מה שנדרש לשם הקיום ותיקון המציאות. כך החיים בכללם נעשים מכובדים, חיים שמגלים את הדברים העיקריים והחשובים.
ישנם עניינים שהצד המכובד שלהם יותר גלוי וברור, אך גם בדברים רחוקים מכבוד – תופעות, תפיסות ותרבויות שנראות רחוקות מן האמת והטוב, יש צד מכובד שצריך למצוא אותו. ליצנות, למשל, נראית כעניין שאינו מכובד, ואפילו פסול. ובכל זאת אמרו חז"ל שליצנות על עבודה זרה מותרת (עי' מגילה כה, ב). וכמו שעשה אליהו הנביא במעמד הר הכרמל (מלכים א' יח). על ידי הליצנות מגלים כמה נלעג ומוטעה הציור הילדותי האלילי שיש בעבודה זרה, ומתוך כך הכרתו של האדם מזדככת והוא יכול להתעלות לעבודת אלוהים אמיתית. זהו צד מכובד וחשוב שיש בליצנות. כמובן גם בעבודה זרה עצמה ניתן לראות צד מכובד – לאדם יש שאיפה לקרבת אלוהים, ואף כאשר הכרתו עודנה בוסרית ותפיסת האלוהים שלו מגושמת, עצם השאיפה והנטייה להתקרב למקור הכל היא עניין נעלה ומכובד. לכן אומר הנביא מלאכי: "וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי" (מלאכי א, יא). גם עובד עבודה זרה שמכוון לאליל מסוים, בעומק הכרתו ישנה כוונה למקור האלוהי והקדושה שגנוזה בעצמיות הכל. רק בהכרתו הגלויה הוא אינו יודע לבטא כוונה זו כראוי. כשתופסים את התרבות האנושית כמכלול ניתן לראות את הצד המכובד שבכל דבר, כך שאין דבר בזוי ומיותר לחלוטין. לכל דבר יש השפעה מסוימת על התפתחות המציאות, וגם תפיסות מעוּותות בונות משהו בהכרה האנושית. וכמו ילד קטן שהופך כיסא ואומר שהוא טס במטוס – זהו כמובן ילדותי ומוטעה עבור אדם מבוגר, אך יחד עם זאת זה גם משחק חשוב עבור התפתחות הילד. עם השנים ושלבי ההתבגרות, מתוך המשחקים הילדותיים הוא יוכל להגיע לדבר האמיתי.
אז יגלה אור העולם כולו בכבודו העליון. כיום ישנם מקומות שאור העולם, כבודו, הוא גלוי, ויש מקומות שנתפסים כחושך נורא. כאשר יימצא בהם הצד המכובד, נקודת האור – היא תתעצם כך שהחושך יימוג ויעלם אל מול האור. ובדומה לעניין 'העלאת הניצוצות' שבדברי המקובלים: אם מעלים את הניצוץ מכל דבר, הדברים שמופיעים באופן שלילי ומזיק בטלים אל הניצוץ ומתעלים (ראו לעיל מידת העלאת ניצוצות א). מציאות אידאלית זו היא מוכרחת, אחרת יש פגם באינסופיות האלוהית – כביכול ישנם דברים שעומדים לעומת אלוהים ובנפרד ממנו, וממילא מצמצמים ומגבילים את אלוהים.
הקומוניזם, הפשיזם, הנאציזם ויתר התנועות המהפכניות שבפועל הביאו לאסונות איומים במציאות, נבעו מנקודה פנימית עמוקה של כבוד עליון. האנשים שעשו את מעשי הרצח והביזה האיומים היו כמובן רשעים גמורים, ובתנועות מעין אלה יש ללחום ללא פשרות. אך בעומק הדבר קיימת נקודה של כבוד, שהיא זו שנתנה את הכוח למנהיגי תנועות אלה לאגד סביבם המונים. שאיפת גאולה לעולם הייתה נקודת האור בעומקו של החושך האיום של תנועות אלה. כאשר מזהים נקודה זו אפשר לתפוס את עצמיות האדם ורוחו – את הופעת הנוכחות האלוהית גם בעמקי החושך והשפלות. כך בתפיסות כלליות, אך גם אצל אנשים פרטיים, בכל עניין. פעמים רבות אנשים פועלים באופן אינפנטילי ומטופש, אך מתוך כוונה נעלה ומכובדת. אף שצריך להעניש ולבקר את הפעולות השליליות, יש להכיר במקורן הטוב ולגלותו באופן נכון. רק כך ניתן להגיע לתיקון שלם.
ועל ידי עבודה זו של מציאת הצד המכובד שבכל עניין, יחל להתקיים "וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ" (ישעיהו כה, ח). החרפה היא שבשורתו הגדולה של עם ישראל נמצאת במקום של מיעוט, מזולזלת ולא משפיעה כראוי לה על הרוח האנושית. ולעומת זאת, תפיסות אחרות של אומות, תרבויות ודתות שונות, קובעות את הלכי הרוח וממילא גם את ההתנהלות המעשית. ישנו ניגוד בין עם ישראל ורוחניותו לבין העולם כולו; תחושה של מלחמת דעות, שלעיתים מתגלה גם במלחמה של דם ואש. תפיסה רווחת היא שמלחמה זו תסתיים על ידי הכרעה באופן פלאי, באותות ומופתים שיעשה מלך המשיח ויכריח את האנושות לקבל את דברו; אך גם אם יהיה ממד של כפייה וניצחון במלחמה (עי' רמב"ם מלכים יא, ד), הרב קוק אומר שהדרך היא לא העימות אלא העיון וההכרה. כאשר היהדות תגלה את נקודות האור והכבוד שבכל התופעות ממילא תיפסק המלחמה. אף שצריך לשלול ולבקר תופעות שונות, ללעוג לעבודה זרה וחלילה לא להתבולל ברוב ולומר שהכל אמת וטוב – בסופו של דבר צריך גם לגלות את ערכה העצמי של כל תופעה. ואחרי גילוי נקודת הערך העצמי, צריך לבחון כיצד לגלות אותה באופן הנכון, ללא הסיגים והעיוותים שהיו בגילוי הבוסרי שלה. באופן זה מתגלה כיצד התרבות האנושית לכל חלקיה ולשונותיה הולכת ונבנית מתוך כל החתחתים והמכשולים דווקא לקראת גילוי האור הגדול שבבשורת עם ישראל.
