כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי, ולא ינהג גסות לב בישראל יותר מדאי, שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו, ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר שמעוני אחי ועמי, ואומר אם היום תהי' עבד לעם הזה וגו', לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבנו והוא אומר ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם, ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק, רועה קראו הכתוב, לרעות ביעקב עמו, ודרכו של רועה מפורש בקבלה כרועה עדרו יראה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'. [הל' מלכים ב' ו']
במש"כ הרמב"ם כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וכו' כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וכו', צ"ב מהו כדרך שכ' הרמב"ם דמשמע שאותו ענין שחייב נתינת כבוד גדול למלך מחייב שיהי' לבו שפל בקרבו ומה ענינם זל"ז, ומה קמ"ל הרמב"ם בזה, ונראה עפימשנ"ת לעיל בה"ה אות ב' דין אימת מלכות מצד התפקיד והמשרה ולא מצד גדלותו של הגברא, עיי"ש, ונפק"מ בהטלת אימה יותר מדאי, שאם הוא מצד המשרה אינו אלא לפי"מ שמתחייב מצד תפקידו, אבל אם הוא מצד הגברא עצמו ל"ש כאן יותר מדאי והכל לפי רצונו וראות עיניו, וזהו המבואר בר"ה דף יז. בעונשו של פרנס המטיל אימה על הציבור שלא לשם שמים שכ' שם המהרש"א שהיינו אימה יותר מדאי, וכמוש"כ כאן הרמב"ם שלא ינהג גסות לב בישראל יותר מדאי, אבל צ"ב מ"ט תלי לה בשלא לשם שמים והו"ל למימר שאסור ביותר מדאי, ועיי"ש במאירי בר"ה שם, אכן כנ"ל הנידון אם ההנהגה הזו מחמת חשיבותו העצמית שאז אין כאן יותר מדאי, וע"ז כ' כאן הרמב"ם שאדרבה יחשיב שפל וחלל, והנהגת הכבוד תהי' נגד רצונו משום חיוב תפקידו, והיינו אימה לשם שמים נגד רצונו, ובמילא לא תהא האימה יותר מדאי אחרי שהיא נגד דעתו ורצונו ואינו עושה אלא המוכרח, וכל שהוא יותר מדאי גם האימה המותרת בע"כ היא שלא לש"ש ונענש על כל הטלת האימה שלא הותרה אלא מצד חיובו בע"כ, ולא מצד רצונו וכבוד עצמו.
והן הן דברי המאירי בחיבור התשובה מאמר א' פ"ה בביאור המין השני, עיי"ש באריכות וז"ל שם בתוך דבריו, ואל זה הצד ר"ל להעמיד האמת על מכונו ולקיים היישוב, יכונו בעלי זאת המדה להעמיד דבריהם ולהמשיך הכבוד לעצמם והגדלת העם להם, לא שיהי' עיקר כונתם בזה מצד רצונם בכבוד, כי ממה שצריך להם להשתפל בתוך לבם נגד ה' ית' ושוותם אותו נגדו תמיד כמו שהוזהרו מלכינו בקריאת התורה תמיד לבלתי רום לבבם, אבל שתהי' כונתם במדה הזאת להעמיד האמת ולקיים היישוב וכו', כי אלו ישוו המלך והמושל כבודם לכבוד שאר העם אולי יקל מוראו עליהם ויהרסו מצב המלכות ויפרצו גדר האדנות בסור אימתו מעליהם, והיתה ענותו ושפלות רוחו סבת היות כל הארץ חרם אלה וכחש רצוח וגנוב ואין מחריד, ואל זה כוונו ז"ל באמרם שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך וכו' עכ"ד, והן הן הדברים, וזה י"ל בביאור דברי הספרי בפ' שפטים על קרא דלבלתי רום לבבו, ולא משל הקדש, וכבר האריכו בכונת הספרי עיי"ש בעמק הנצי"ב ובמשך חכמה פ' שפטים שם ועוד, ולהנ"ל הכונה שאסור ברום לבבו מצד עצמו, אבל מצד המצוה ולשם שמים אדרבה זהו כל מהות המלכות וכמוש"כ המאירי הנ"ל, וזהו משל הקדש היינו לקודש ולמצוה דשרי, ושו"ר בהגהות וביאורים מכת"י שבספרי עם פירוש רבנו הלל, שכ' כעין הנ"ל עיי"ש.
ולפי"ז נראה במש"כ הרמב"ם כדרך וכו' שצ"ב כנ"ל מה הקשר בין חיוב הכבוד למה שיהי' לבו חלל בקרבו, דלמש"כ עיקר כונת הרמב"ם לאשמעינן שאיסור מלך בקרא דלבלתי רום לבבו אינו ענין נפרד ממצות מוראו שיש על המלך, ונימא דכשרם לבבו אמנם עבר על איסור דלבלתי רום לבבו אבל לא ביטל קיום מצות כבודו מקרא דשום תשים, אלא שאינו כן, דעיקר מצות מוראו הוא לא היתר להדגיש חשיבותו העצמית בניגוד לכל אדם שאסור בזה, אלא כל עצמו אינה אלא מצוה של כבוד לש"ש וכנ"ל, וכשיש רום לבבו אין כאן כלל קיום של חיוב כבוד דמלך, שלא על כבוד כזה נצטוה, וזהו שכ' הרמב"ם כדרך וכו' היינו שקיום מצות כבוד הוא רק בגדר זה שאינו סתירה לאיסור דלבלתי רום לבבו, ומשום שבאותו דין של כבוד עצמו נצטוה על אותו כבוד שיהא זה כבוד שיש בו משום לבלתי רום לבבו, ונפק"מ כנ"ל עפ"י דברי הגמ' בר"ה שכל שהוא שלא לש"ש גם מה שמותר לו נענש ע"ז מחמת שאין בכה"ג כלל קיום דין של מצות מורא מלך, וכמושנ"ת.
ונמצא לפי"ז כל דין אימת מלך אינו מחמת רצונו אלא כנ"ל נגד רצונו, שאדרבה הוא עצמו לבו חלל בקרבו, אלא עושה לש"ש לקיום מצוה גם מה שהוא נגד רצונו, ועיי"ש במאירי בחיבור התשובה שם כ' דלשון שררה והתנשאות באות על הרוב בלשון התפעל עיי"ש, שהוא כנ"ל לא מחמת טבעו אלא פעולה נגד טבעו מצד המצוה, וזה י"ל בדברי הגמ' ביומא דף כ"ג. כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, דצ"ב מ"ט לשון זה של כנחש, עיי"ש במהרש"א, אכן למש"כ שם המאירי (ע' 127) שעיקר הענין בזה הוא שלא להקל בפני כל אדם בזלזול כבודו שלא תמעט מוראו מעליהם ויהי' סיבה לפרוק עול תוכחותיו, עיי"ש, א"כ בע"כ לא לצורך עצמו וכנ"ל, וזה דמי לנחש דאיתא בגמ' תענית דף ח. לעת"ל מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך, עיי"ש, ובתוס' ב"ק דף טז. בד"ה והנחש, דמה"ט נחש הו"ל רגל ולא שן (ולא כן כ' הרשב"א בב"ק דף ג. עיי"ש), וזהו שיהיה הת"ח כנחש היינו בלא הנאת עצמו כלל דאל"כ אסור, ושו"ר בענף יוסף בע"י ביומא שם שכ' כעי"ז עיי"ש *).
*) וזה י"ל בקרא דשמואל א' ט"ו י"ז, ויאמר שמואל אל שאול אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, וימשחך ה' למלך על ישראל, דצ"ב מה הוסיף במש"כ וימשחך וכו' וכבר אמר לעיל ראש שבטי ישראל אתה, וכן הו"ל להקדים וימשחך לראש שבטי ישראל אתה, כיון שע"י המשיחה נעשה לראש שבטי ישראל, ולמש"כ י"ל שאצל שאול הי' חסר ביכולת ההפרדה בין מהותו למתחייב מתפקידו, וכיון שכנ"ל בע"כ מהותו של ענוה לא יכל להתנהג בתקיפות והטלת מורא המתחייב מתפקידו כמלך, ועיין יומא דף כב: מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו שנאמר ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו וכו', ואח"כ מייתי ההיא דת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, שעיקרו כנ"ל שחסרה לשאול הנהגת כבוד ואימה כיון שהיתה נגד מהותו, ועיין קהלת רבה פ"ז ט"ז כל המרחם על האכזרים סופו להיות אכזרי על הרחמנים מנא לן משאול, עיי"ש, והוא ג"כ כנ"ל שאע"פ שאדם רחמן מ"מ מחמת תפקידו מתחייב לפעמים להיות אכזרי, וכל שאינו מסוגל לפעול בתפקידו עפ"י המתחייב מזה אלא פועל לפי מהותו סופו שמהותו משתנית ונעשה אכזרי על הרחמנים, ונמצא במה שלא קיים שאול דבר ה' שהי' משום אשר חמל העם כמבואר שם בקרא ט' ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן וכו', ואח"כ בקרא ט"ו אשר חמל העם על מיטב הצאן וכו', והיינו מיטב הצאן משום חמלת העם ואי יכלתו של שאול לפעול נגד רצון העם, ואגג משום חמלתו של שאול עצמו שע"ז אמרו במד"ר הנ"ל כל המרחם על האכזרים וכו', וע"ז אמר לו שמואל אם קטן אתה וכו' שאתה ראש עליהם ולפי התפקיד שעליך לא הי' לך לעשות לפי העם, ומצד חמלת שאול על אגג אמר לו וימשחך וכו' והיינו למש"כ בשמואל א' י' ט' והי' כהפנותו שכמו ללכת מעם שמואל ויהפוך לו אלוקים לב אחר וכו', וברש"י רוח גבורת מלכות עיי"ש, והיינו דלהתחשב ברצון העם הוא מופרך מצד עצמו ע"י קבלת מלכות שהיא ראש לשבטי ישראל שהראש מנהיג השאר ולא השאר את הראש, אבל מצד מדת רחמנות הרי קיבל מאת ה' רוח גבורת מלכות, וזה מתייחס לשמן המשחה, כמוש"כ הרמב"ן בפי' עה"ת פ' כי תשא ל' ל"ג שמשיחה היא לאשוויי לה', וזהו שמן משחת קודש יהי' שהיינו יהי' לי, עיי"ש, ומש"ה רוח גבורת מלכות דכתיב בי' ויהפוך לו אלוקים היינו ע"י חלות המשיחה שהוא לה', ועי"ז הי' לו לקבל הנהגת מלכות להיות אכזרי על האכזרים, ומש"ה ב' טענות מב' טעמים, או י"ל עפימש"כ המאירי בחיבור התשובה שם (ע' 125) שמשיחה בשמן רומז עליונות ורוממות עם היותו רומז מדת הענוה, על הצד שהענוה מחליקה ומרככת מדות האדם בהיות השמן מחליק ומרכך הדבר הנמשך בו, עכ"ד, וזהו שאמר לו שמואל שכיון שאתה ראש שבטי ישראל אע"פ שאתה עניו מצד עצמך מ"מ וימשחך וכו' להורות שצריך גם התנשאות עם הענוה בעצם שקיימת במלך, וא"כ מדוע לא קיימת את דבר ה'.
ובזה י"ל בהא דמבואר בגמ' ר"ה יז. שם, וברמב"ם בפכ"ה מסנהדרין ה"א ובשו"ע חו"מ סי' ח' סעי' ד' שפרנס המטיל אימה על הציבור שלא לש"ש אינו רואה בן ת"ח שנאמר לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב, והמאירי בחיבור התשובה שם (ע' 125) כ' שכן ראוי לו מידה כנגד מידה, ולא ביאר מהי המידה כנגד מידה שיש בעונש זה, וכן מ"ט דווקא בפרנס ולא בסתם מטיל אימה על הציבור, ולמש"כ י"ל במשנ"ת דענין אימה שלא לש"ש הוא בזה שיש לו דין אימה אלא דצריך שתהי' מחמת מצות התורה ולא מצד רצון עצמו למלאות תאותו, ונמצא פרנס המטיל אימה שלא לש"ש משתמש במצות התורה לצורך עצמו ועונשו הוא שלא תהא אצלו תורה אחרי שלקח דברי ה' ועשאם לשימוש פחות של עצמו, ושם בגמ' ג"כ שהוא בכלל הנהו שאין להם חלק לעוה"ב, והובא ברמב"ם פ"ג מתשובה הי"ג, ושם לא הביא פרנס דווקא, עיי"ש, ולמש"כ נראה דהגדר שאין לו חלק לעוה"ב הוא מצד פורש מדרכי ציבור שהובא בגמ' שם וברמב"ם פ"ג מתשובה הי"ג, שהוא אע"פ שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן וכו', והיינו דעוה"ב רק כחלק מישראל, וכל שפירש עצמו מהכלל אינו בכלל ישראל שיהי' לו עוה"ב מצד חלק מישראל, ובמילא נראה דבאמת שררה היא הבדלה מהכלל והעמדת עצמו מחוצה להם ע"י שהוא מעליהם, אלא שכל שהוא מחמת תועלת הציבור וכנ"ל מדברי המאירי שזו התועלת במה שהוא משתרר עליהם כדי שיהיו תחת שלטון ולא כצאן בלא רועה, הוי זה מצד הציבור ובכלל הציבור, אבל כשאינן לש"ש הרי אינו מצד הציבור ושוב יש בעצם השררה והטלת המורא משום פרישה מדרכי ציבור ומש"ה אין לו חלק לעה"ב, ומש"ה פשיטא דה"ה כן בכל מטיל חיתתו בארץ חיים שיש בזה משום פרישה מדרכי ציבור, והגמ' דמייתי לה על פרנס ומייתי ע"ז הא דפרנס המטיל וכו' אינו רואה בן ת"ח, לאשמעינן אתי דס"ד כיון שסו"ס יש בו מצות מורא לא איכפת לן במה שעושהו שלא לש"ש, וע"ז מייתי דאינו רואה בן ת"ח וכנ"ל, שבכה"ג אין כלל קיום של מצות אימתו, ובמילא ה"ה שאין לו חלק לעוה"ב דשוב הו"ל כפורש מדרכי ציבור, אבל לענין בן ת"ח הרי כנ"ל עונשו משום עיוות דברי תורה לצורך עצמו שמשו"ז לא יזכה לתורה, וזהו אינו אלא במי שיש לו דין אימה כפרנס, ומש"ה לא הביאו הרמב"ם בהל' סנהדרין הנ"ל אלא לגבי פרנס.
אכן נראה שהרמב"ם בהלכה זו לא בא רק לשלול שהאימה לא תהא מצד עצמו, אלא קמ"ל דין מיוחד ונוסף של ענוה במלך וכמבואר במש"כ בסוף ההלכה, לעולם יתנהג בענוה יתירה וכו' מכל הנהו קראי, ומש"כ ויחוס על כבוד קטן שבקטנים וע"ז הוסיף דכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, קמ"ל בזה שאפילו לגבי קטן שבקטנים שאין צריך למעלת המלך כדי שייחשב גדול ממנו, מ"מ מחמת שהוא מלך לא ירגיש גדלותו אלא יחוס על כבודו, ומשום שמלך הוא מלך על הכלל והרבים, וכל חלק מהרבים ראוי לכבוד מחמת חלק מהכלל, שכך היא התיחסותו של מלך לאלו שהם תחת מלכותו לא כיחידים אלא כחלק מהכלל, ומה"ט כ' ע"ז הרמב"ם שכשמדבר אל כל הקהל ידבר בלשון רכה, כיון שכלפי מלך יש חלות מיוחד של כל הקהל, ובמילא יש לזה התיחסות נפרדת מהתיחסות אל כך וכך יחידים, שכלפי יחיד הרי מבואר ברמב"ם בה"ה שלא ידבר רכות, ומש"ה ענוה מיוחדת במלך שכנ"ל בתורת כלל, לעולם צריך להיות בענוה מיוחדת, ועיין חסדי דוד לתוספתא דפ"ד דסנהדרין שעמד באמת מה ענין ענוה יתירא למש"כ הרמב"ם איך לדבר אל כל הקהל והרי ענוה יתירא היא כלפי כל אדם ומ"מ לא ידבר רכות, ומהיכ"ת ענוה יתירה מחייבת כלפי ציבור דווקא לדבר רכות, עיי"ש, ולמש"כ מבואר, וכנ"ל שענוה יתירא מצד שכל יחיד הוא חלק מהכלל, ומזה שייך שתהי' התייחסות מיוחדת לכלל ככלל, שהרי זהו המצב של מלך, ומש"ה שייך דין ציבור מיוחד לכלל, וכמושנ"ת.
ועיין במאירי בחיבור התשובה שם (ע' 118) כ' בתחילת דבריו לבאר הענינים שנת' לעיל, שבא לבאר הדברים בבאור נאה ודברים מחודשים לא קבלתים מזולתי, עכ"ד, ולמש"כ יסוד הדברים כבר כתבם הרמב"ם בדבריו הקצרים בהלכה זו, וצ"ע מ"ט לא התייחס לזה המאירי.
[מרן ראש הישיבה זצ"ל שלשמו ולזכרו תאוות נפש!]
