שנת תרע"ח
האזינו השמים ואדברה, בספרי אמר לו הקב"ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו בשמים ובארץ שבראתי לשמשכם שמא שינו את מדתם וכו' והרי דברים קו"ח ומה אלו שלא נעשו לא לשכר ולא להפסד וכו' ואין חסים על בניהם ועל בנותיהם לא שינו את מדתם, אתם שאם זכיתם אתם מקבלים שכר ואם חטאתם אתם מקבלים פרענות ואתם חסין על בניכם ובנותיכם עאכו"כ שאתם צריכים שלא תשנו את מדותיכם, והובא ברש"י סוף פ' נצבים בפסוק העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, וכנראה שהספרי דורש האזינו השמים שלא לשמים דיבר אלא לישראל שיאזינו לשמים ויסתכלו בהם, וכן ותשמע הארץ, אבל גוף הקו"ח אינו מובן ששמים וארץ אינם בעלי בחירה משא"כ האדם:
ונראה דהנה בתחילת בריאתו של אדם אם הי' בעל בחירה, נראה לכאורה סתירה בדברי הראשונים ז"ל, שברמב"ן פ' נצבים כי לימות המשיח תהי' הבחירה בטוב להם טבע לא יתאוה הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל וכו' וישוב האדם בזמן ההוא לאשר הי' קודם חטאו של אדה"ר שהי' עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא הי' לו ברצונו דבר והיפוכו וכו' אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי ולפיכך אין בהם זכות וחובה כי הזכות והחובה תלויין בחפץ עכ"ל, משמע דבזמן המשיח תתבטל הבחירה וכן אדה"ר קודם החטא, ובאמת שלפי"ז אינו מובן למה הוצרך הציווי לאדה"ר על עץ הדטו"ר וכל ז' מצוות אחרי שגם בלי הציווי הי' עושה בטבעו רק מה שראוי לעשות, וא"ת כדי שידע הראוי מבלתי ראוי שלא הי' נמשך מעצמו לדבר הראוי אלא בהקדם לו ידיעה, עדיין אינו מיושב, שא"כ לא נצרך להציווי אלא להודעה ולמה כתיב לשון צוואה, ועוד אחרי הצוואה איך בא לכלל חטא:
ובספורנו בפסוק בצלמנו כדמותנו פירש, שיהי' בעל בחירה, הרי שגם קודם החטא הי' בעל בחירה:
ונראה לפרש באופן שיהיו כל דברי חכמים קיימים, דהנה אף שהאדם הוא בעל בחירה לעשות דבר והיפוכו, מ"מ לא יתכן לומר שהוא בעל בחירה להושיט ידו לתוך להבת אש בוערה או לאכול גחלים בוערות, אף שהברירה בידו לעשות ככה, אבל באשר נפשו סולדת מזה איננו נחשב שיש בידו הבחירה לעשותו, ובאמת עוד יותר מזה היתה צריכה להיות העבירה בעיני האדם שזה שורף רק בעוה"ז, והעבירה בעוה"ז ובעוה"ב ובגיהנם אשר יסורי שעה אחת ממנו לא ישוו לו כל יסורי איוב כל ימי האדם כמ"ש הרמב"ן בשער הגמול, והיתכן לקרוא את זה בעל בחירה, אלא מ"מ באשר האדם יושב חושך וטח עיניו מראות וחדל להשכיל מה הוא לפניו, א"כ שוב הוא בעל בחירה, שהרי בידו להשים הדברים אל לבו ולהתבונן בדבר לא בהבנה שטחית אלא להעמיק בדבר פעם אחר פעם ואז ידע וישכיל עד שיהי' דבר עבירה נמנע ממנו כמו להושיט ידו לתוך אש בוערה, או לחדול מלהתבונן ולהעמיק בדבר ואז לא תהי' העבירה נמנעת ממנו, וע"כ לעתיד שתהי' הדעת מתרבה בעולם כמ"ש (ישעי' י"א ט') כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, והיינו שתהי' הדעת שופעת ממילא בלי שום התבוננות, שוב תהי' העבירה נמנעת ולא יהי' נקרא בעל בחירה כלל, וכן הי' אדה"ר קודם החטא שהיתה הדעת שופעת עליו בלי שום התבוננות, ומ"מ אם הי' מסיר ממנו שפע הדעת ברצונו שוב הי' חוזר להיות בעל בחירה, וע"כ צדקו דברי הרמב"ן והספורנו יחד, דצורת האדם היתה להיות הדעת שופעת עליו ואז הי' בלתי בעל בחירה, ומ"מ זה עצמו הי' בידו להסיר ממנו מחשבת דעת ולהיות נעשה בעל בחירה:
והנה באשר הי' מסור בידו לחדול מהדעת ע"כ נצרך להיות מצווה על עץ הדעת ועל שבע מצוות, וכן משמע במדרש, שבחטא אדה"ר מפיק לה בלשון שהניח דעתו של הקב"ה והלך אחר דעתו של הנחש, והוא כדברינו שהסיר ממנו שפע הדעת דקדושה, וע"כ נעשה בעל בחירה ובחר בעצמו לילך אחר דעתו של נחש, וכתיב ותפקחנה עיני שניהם, ובמדרש בראשית (פרשה י"ט ו') וכי סומים היו משל לעירוני וכו' א"ל ידע אנא דלית אנא מהני ממך כלום אלא בא ואראך כמה טובות אבדת כך הראה להם כמה דורות אבדו, ע"כ במדרש, ומדכתיב ותפקחנה מכלל דמעיקרא לא ראה, והרי בוודאי הי' משתמש ברוה"ק, דאדה"ר קודם החטא הי' כמו לעתיד כהרמב"ן הנ"ל ולעתיד כולם ישתמשו ברוה"ק כמפורש בכתוב והי' אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, והיתכן שלא ראה את כל אלה, אך הוא הדבר, דמאחר שהניח דעתו של הקב"ה נפסק ממנו שפע הדעת ורוה"ק ושב להיות כמו אנחנו היום, בעלי בחירה, וטח מראות עינינו מהשכיל לבותנו, אלא מי שזכה להשתמש ברוה"ק והנביאים הם לנו לעינים בכל דבר, ומ"מ כשמשה אמר לישראל בשם ה' הסתכלו בשמים ובארץ וכו' דיבורו של הקב"ה עשה רושם, ושוב מי שנדבה לבו ובא להסתכל נפקחו עיניו לראות, וביכולת האדם להיות מעמיק והולך בהסתכלות עד אשר יראה העבירה לפניו כאש בוערה, ושוב איני שייך לומר שהוא בעל בחירה, וכל הבחירה היא שהרשות נתונה בידו אם יפנה להסתכל ולהעמיק להתבונן בדבר או לחדול, לעומת שמעיקרא קודם חטא אדה"ר הי' שפע הדעת שופע ממילא ולא הי' צריך לעמוק בדבר כי הי' הכל נגלה לפניו, וכל עוד שלא הסיר את הדעת ממנו בכוונה כמו אז שהניח דעתו של הקב"ה לא הי' נצרך להסתכלות, ועתה נהפוך הוא שבסתם הכל סתום אלא שע"י הסתכלות להתבונן בדבר נפקחו עיניו לראות, ומובן שפתיחת העינים היא לפי מסת ההסתכלות וההתבוננות בדבר:
ומעתה מדוקדק לשון הספרי א"ל הקב"ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו וכו', ולכאורה בלתי מובן למה האריך בדבר שהקב"ה א"ל למשה ולא סגי בדברים אחדים אמר משה לישראל, ולעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה:
אך הוא הדבר שבא להורות שלולא כי ה' אמר לא הי' ביכולת האדם להסתכל עד שתסתלק ממנו הבחירה, אלא כי ה' דיבר ועושה דיבורו רושם וכנ"ל, ועוד עפ"י מה שהגדנו במק"א שכל שבא עליו ציווי השי"ת הרי האדם עושה בשליחות ה' וכח המשלח בהשליח ע"כ אין דבר עומד בפניו וכברש"י פ' נצבים אלו אמר לנו עשו סולמות ועלו אחרי' לשמים ללמדה היינו צריכין לעשות כן אף שזה נמנע מבו"ד, מ"מ אלו היינו מצטוים ע"ז באמת היינו יכולין, וכן הוא בענין הסתכלות הזאת, ויהי' הקו"ח מה אלו שלא נעשו לא לשכר ולא להפסד וכו' ואין חסין על בניהם ועל בנותיהם וכו' אתם שאם זכיתם וכו' עאכו"כ וכו' היינו שהי' לכם להתאמץ ולהסתכל כנ"ל:
