א.
חידוד העמדות בין הציבור החרדי לציבור החילוני
המצב כרגע נפיץ מאוד, הגענו לחזית של מאבק ראש בראש. אף
אחד לא השתוקק להגיע לשם (לא מדויק, היו הרבה שהשתוקקו
ויחלו ליום זה, ועתה הם נהנים מכל רגע. לא נורא, בין הזמנים,
גם הם צריכים ליהנות קצת בחיים). אבל אם כבר הגענו לשם
כדאי להפיק את הרווחים.
מה הרווחים?
היום ראיתי מודעה עם אותיות גדולות: "חילונים, פרזיטים,
משתמטים, תתחילו לשאת בעול שמירת תורה ומצוות!" מודעה
כזאת בימים כתיקונם מפריעה בעיניים ליהודים הדוגלים
באחריות על כלל ישראל, להשתדל לקרב את כולם "בעבותות
אהבה" כלשונו של החזו"א. צריך לדבר בשפה של קירוב ונועם.
אבל למעשה יש מסר שאנחנו מחמיצים: באמת מי שלא שומר
תורה ומצוות, גם אם זה באונס, הוא פרזיט. הוא לא לוקח
אחריות על כלל ישראל, גם אם הוא מלא בערכים יפים אחרים.
גם אם הוא לא אשם במצבו, אבל למעשה הוא חי ככל העולה על
רוחו, ולא עושה את העבודה של יהודי להתקדש בקדו שת ה'.
השכינה בעם ישראל תלויה בשמירת תורה ומצוות, ובלי זה אין
קיום, "אם בחוקותי תלכו – ונתתי שלום בארץ ".
אז לפעמים טוב שיש תקופה ש ל חידוד עמדות ברור, כדי שלפחות
לנו עצמנו יהיה ברור ביותר: התורה היא העיקר והיא הכל. מי
שלא שומר תורה מסכן את עם ישראל, ומי שלומד תורה הוא
המעמיד של כל מה שקורה כאן.
ב.
הערכה אמיתית כלפי בן ישיבה
התקשרה אלי פקידה מטעם הצבא ושאלה למה בני לא הגיע
להתייצב, והודיעה לי שאם הוא לא יגיע הוא יקבל פקודת מעצר.
לא נעים לשמוע שבחור ישיבה נזר הבריאה
עומד לקבל פקודת מעצר על כך שהוא קיבל על עצמו עול תורה,
ועל כך שהוא שומר על עם ישראל בהתמסרות שאין כמוה עלי
אדמות. אבל אולי טוב לקבל תזכורות כאלה מפעם לפעם כדי
שנבין מה באמת קורה כאן.
התרגלנו שאנחנו ובנינו משקיעים את כ ל כוחותינו ומוסרים את
כל חיינו למען הערך הנעלה של לימוד התורה. זה נהיה כביכול כל
כך מובן מאליו עד שאין לזה הערכה.
לפעמים דווקא הטלטול הזה ממרוצת השגרה יכול לסייע לנו
להעריץ את לומדי התורה, את בחורינו הצעירים המתמסרים
למען רצון ה'.
ג.
איך אפשר להתנכר?
עיתון חרדי מפורסם, כך שמעתי, פרסם מכתב שבו הוא פונה
"לאחינו הדתיים לאומיים" ושואל אותם: האם לא טעמתם את
טעמה של ההתנכרות הכללית כלפיכם בתקופת ההתנתקות? האם
לא הרגשתם על בשרכם את הכאב הנורא? אז איך אתם מתנכרים
עכשיו לאחיכם החרדים?
ובכן, השאלה היא טובה. אך יש להפנות את השאלה לא רק כלפי
הדתיים הלאומיים, אלא גם כלפי כל אלה שהתנכרו אל הדתיים
לאומיים בתקופת ההתנתקות, והתעלמו מסבל ם הנורא של אלפי
יהודים שאיבדו את כל עתידם בשביל להציל את שרון מאימת
המשפט. אלפי יהודים נזרקו מבתיהם והושלכו לרחוב, ולרבים לא
היה איכפת. "מה יש, זה בעיה שלהם, הם הלכו לגור במקומות
מסוכנים, התגרות באומות", וכו' וכו'. מבלי להיכנס לעצם
הטיעונים – הניכור והזלזול בכאבם היה בלתי מוצדק, משום צד
שהוא, ומי יודע אם מה שקורה עכשיו זה לא חלק מהמחיר
שצריכים לשלם על ההתעלמות ההיא.
ד.
הביקורת על " החכי"ם החרדים "
בכמה וכמה במות מאשימים בימים אלה את החכי"ם החרדים על
כך שהגענו לאן שהגענו. עיקר הטענה הוא – "למה חיכיתם עם
הגיוס עד הרגע האחרון, למה לא סידרתם את זה ברגע שנכנסנו
לקואליציה". בזמנו כשנכנסנו לקואליציה ביקש שר המשפטים
יריב לוין לחכות עם הגיוס עד אחרי הרפורמה המשפטית,
והנציגות החרדית נעתרה. כעת יש אומרים: חבל שנעתרנו. אם
לא היינו מחכים, לא היה הגיוס מתגלגל עד המלחמה ולא היינו
מגיעים למצב הנוכחי שהציבור בארץ במצב רתיחה ולא מוכן
לקבל שום חוק גיוס.
אני לא יודע, אותנו חינכו שה חכי"ם לא עושים כלום בלי לשאול
את גדולי ישראל. אני מניח ש הסכמה כזאת לחכות עם הגיוס עד
אחרי הרפורמה היא משמעותית למדי , ואם כן ממה נפשך: או
שהיא נעשתה אחרי התייעצות עם גדולי ישראל, ואם כך אין מה
לבקר את החכי"ם כמובן, או שהיא נעשתה בלי התייעצות, ואם
כך הביקורת היא מהותית, לא על למה עשיתם כך ולא כך, אלא
איך אתם עושים דברים בלי לשאול? הרי המנדט הוא לא שלכם,
אף אחד לא בוחר בר' משה גפני בגלל שקוראים לו ר' משה גפני,
אלא בגלל שהוא שליח של גדולי ישראל.
צריך לדון לכף זכות, ויש להניח ששאלו את הגדולים, ויש גם
הסבר ברור למה התבקשו לחכות עם הגיוס עד אחרי הרפורמה:
כל חוק גיוס שהוא לא יעבור את בג"ץ, שהתיאבון שלו לשלוט על
המדינה ולפרק אותה מבפנים רק הולך וגדל מיום ליום. המטרה
של הבג"ץ היא להפוך את כולנו לחילונים מערביים, וכל חוק גיוס
שהיה שומר על הישיבות ובד בבד שומר על המתגייסים החרדים
שישארו חרדים גמורים גם בתוך הצבא – היה נפסל על ידם
בפלפולי הבל משפטיים בשם השיויון המגדרי וזכויות האדם
ובלה-בלה-בלה. בשביל להעביר חוק גיוס חייבים את הרפורמה.
אגב, זה גם המצב עכשיו ברגע זה. אין שום חוק שיכול להגיע לידי
מימוש מעשי בלי רפורמה משפטית. ויותר מזה, מי שרודף אותנו
ואת הישיבות עד חרמה כאילו היינו הגרועים שבאויבים, זאת
הגברת היועמשי"ת וחבר מרעיה, וצ"ע למה לא מטפלים בשורש,
ולמה מתייחסים לזה כאילו זה עסק אישי של יריב לוין. זה עסק
שלנו, כדי להציל את עולם הישיבות ואת בחורינו הנפלאים.
ובכל זאת, אני מוסיף גם הערה משלי:
יש כאלה ש"מכים על חטא", ומתחרטים על כך ש"למה שתקנו
שוב ושוב, ולמה נתנו לנתניהו צ'אנס לדחות את החוק ולגלגל
אותו מחודש לחודש, לחכות עד אחרי המלחמה באיראן " וכו'. כל
אלה שמדברים כך, עיתונאים חרדים, מתכוונים בעצם למתוח
ביקורת על מרן הגרמ"ה שליט"א, שמנהל את המערכת בשום שכל
בפקחות ובאחריות על כלל ישראל. הזהרו בגחלתו!
ה.
עול הילדים על כתפי האברכים
מספיק כבר לדבר השקפה, צריך לדבר קצת למעיישה. הרבה
אברכים מתקשים בימים אלה לטפל בילדיהם הקטנים, עוללים
שאלו איגלו וטילונים ויציאות מהבית, והכל נופל על כתפיהם
הצרות של האברכים. בעבר, כך מספרים הזקנים, הנשים היו
עובדות בהוראה וגננות, ובין הזמנים היה זמן שבו הרעיה שהתה
בבית עם הפיצקאלך ונתנה להם טעם של אמא. היום השתנו
הטבעים, והנשים עובדות בבין הזמנים כמו בכל השנה, מי
בהייטקיותה ומי באדריכלותה ומי בחשבונאותה, והיחיד שנושא
את עול הילדים על גבו השחוח הוא האברך, שקיבל בין הזמנים
וילדיו איתו בבית כדי להנעים את זמנו...
זה לא פשוט. אברך צריך מנוחה, ומנוחה עם ילדים על הגב כל
היום היא לא ממש מנוחה. מה עושים? לכאורה יש לעשות כאן
שני דברים: א. צריך להבין שאין הכי נמי, באמת זה לא מנוחה, זה
זמן בפני עצמו, כמו שנהגו המשגיחים לומר "זמן הביניים",
ומהותו וענינו של זמן זה הוא לתת לי לדים טעם של קשר עם
אבא, כמה שאפשר. לא ניתנה תורה למלאכי השרת, וזה לא פשוט
להתייחס לילדים כל כך יפה כל כך הרבה זמן ועוד כשבחוץ כל כך
חם, אבל משהו בכל זאת כן אפשר. בקיצור: בין הזמנים בזמננו
אצל אברכים רבים מאוד זה לא זמן מנוחה אלא זמן עבודת קודש
לקשר את ילדי ישראל לאביהם שבארץ, ודרך זה יתקשרו בהמשך
להבדיל גם לאביהם שבשמים.
לא ירחק היום )ואולי זה כבר קיים( שלקראת בין הזמנים יקומו
קבוצות תמיכה לאברכים לתת להם טיפים ורעיונות איך נהנים
ביחד עם הילדים. מניח שאפשר למצוא רעיונות רבים. על כל
פנים הגישה חייבת להיות לעשות מזה ענין של "לכתחילה",
כשמחליטים שזה לא שיצאנו לנוח והילדים מפריעים, אלא
שיצאנו לעבוד לבנות קשר עם הילדים – אפשר יותר להצליח
בזה. זה לא עצה פסיכולוגית אלא גם דבר אמיתי: הרי דברים לא
מתרחשים בלי סיבה. הקב"ה מנהל את העולם, ולכאורה המעלה
הגדולה שמונחת במצב הזה היא – ההזדמנות ליצירת קשר רציני
עם הילדים.
וצריך גם להבין, שמכיון שזה באמת לא זמן מנוחה אלא זמן של
עמל רב – חייבים לתת לעצמנו גם ימי מנוחה, גם בתשלום מלא.
הרי צריך בין הזמנים, אי אפשר בלי. צריך לקחת יום חופש, או
יומיים ושלשה, ולצאת עם עצמנו למנוחה אמיתית. יומיים שלשה
של שקט יכולים לתת לנפש מרגוע באיכות של שלשה שבועות.
העיקר זה לא הכמות אלא האיכות. צריך לחשוב היטב ולמצוא
פתרונות איך לבצע את זה, כי זה דבר נצרך מאוד.
ו.
האתגר הבא שלנו , אולי
נבואה ניתנה לשוטים ולקטנים, ולכן אני לא מנסה לנבא את
העתיד. אבל יש דברים שרואים שהתחילו. המאבק על הגיוס
יסתיים איכשהו באיזו פשרה שכנראה תהיה בסגנון "תן לי יבנה
וחכמיה". כלומר: לא לגעת במי שלומד, ולהגיע לאי ז שהו הסכם
על מי שלא לומד. כל החרדים הנשואים הרשומים איכשהו היכן
שהוא, ודברים מעין אלה. למעשה מה שיקרה אולי , שהמדים
הירוקים יהיו תופעה יותר נפוצה בקרב הציבור החרדי )וזה כבר
קורה עכשיו במידה מסוימת באזורים רבים בארץ(.
זה יהפוך את האתגר החינוכי שלנו לגדול ומשמעותי הרבה יותר.
נהיה חייבים לחבר את הבחורים שלנו לתורה לא באמצעות
מערכות ומסגרות אלא באמצעות התורה עצמה: לתת להם טעם
בלימוד, וחיבור פנימי לקב"ה. כי כל עוד שהחייץ החיצוני קיים –
הוא עושה את העבודה, אנחנו כאן והם שם וגמרנו. אך
כשהגדרות כבר לא הרמטיות ויש התערות מסוימת – חייבים
לעשות את העבודה הפנימית. רק מי שיהיה מחובר באמת לקב"ה
ולתורה, רק מי שיאהב באמת את מה שהוא עושה, ולא יחיה
במצות אנשים מלומדה אלא בחיבור פנימי ואמיתי – הוא יוכל
לעמוד בנסיונות.
כך כתב לי הגר"י אייכנשטיי ן שליט"א כשהתחילה המערכה על
הגיוס לפני 10.5 שנים: "הפנימיות נצרכת מאוד, ובפרט בימינו
שנראה שיבואו עלינו נסיונות קשים. והדרך להתמודד היא שיראת
השם נוגעת בלבבו וחי את חייו לפי התכלית שהאדם נברא
בשבילה". בתרגום מעשי: לחיות את הרוחניות שלנו כחלק בלתי
נפרד מהחיים, לא כחובה מגזרית.
יש לציין , ואולי אפילו לא מספיק לציין אלא צריך לזעוק בקול
גדול: רוב הבחורים שלנו ואולי כמעט כולם, רוצים בכנות לעבוד
את ה' וללמוד בהתמדה רבה! לא חסרות שאיפות, חסרים כלים
להתקדם, ויש תקלות שמפריעות. לדוגמא: א. לחץ חברתי אדיר,
היוצר בעיות חברתיות. ב. ישיבות המוניות שגורמות לבחור ללכת
לאיבוד בלי כתובת להתייעץ איתה. ג. הספק דל בלימוד שמאבד
את כל שמחת החיים וחדוות העשיה. ד. לימוד בעיון עמוק שלא
מתאים לכולם. ה. עיון ללא הגיון אלא זריקת סיסמאות. ו. חוסר
השגחה וחוסר דרישות ממוקדות מהבחורים. ז. חוסר מענה
לשאלות באמונה וחוסר חיבור למצוות התורה – שבת, תפילין,
פסח, וכדומה.
הפיתרון הוא לא לפנק אותם עם עוד אטרקציה של האיחוד בבין
הזמנים, זה אולי נחמד מאוד אבל ממש לא זה מה שהם מחפשים.
הפיתרון הוא לתת מענה אמיתי למצוקות בתוך הישיבה, לחבר
אותם לקב"ה וללימוד, ולדרוש מהם עבודה רצינית.
הרי"ב שליט"א
