רש"ר הירש דברים ח'
(ג) ויענך וגו' – הוא סיפק את מזונותיך באופן שלא מצאת לו אח ורע באירועים שעברו עליך או על אבותיך.
למען הודיעך וגו', כדי שתלמד ממה שעבר עליך במשך ארבעים שנה "כי לא על הלחם" וגו'.
"לחם" הוא המאכל שהאדם נאבק להשיג ["מלחמה" נגזר משורש "לחם"] מהטבע, בתחרות עם עמיתיו בני האדם (השווה פירוש, בראשית יד, ב). לחם הוא התוצר המשותף של הטבע ושל השכל האנושי שעל ידו האדם שולט בעולם. נמצא שהלחם מייצג את השכל האנושי, שעמו האדם, באמצעות שיתוף פעולה חברתי, מייצר את אמצעי קיומו.
אך תהיה זו טעות לחשוב שכוח אנושי יצירתי זה הוא הדבר היחיד שנדרש לקיומו של האדם עלי אדמות. הגורם העיקרי במזונו של האדם הוא השגחת ה'; ידו המלאה והרחבה ניכרת בכל פיסת לחם בה אנחנו מכלכלים רגע נוסף של קיומנו. שכחת דבר זה, פירושה ליפול טרף ביד דמיון שווא מסוכן ביותר, שבו תימוט מסירותנו לחובה. הדאגה לסיפוק צרכי האישה והילדים היא כשלעצמה מניע כה מוצדק לפעילותנו, עד שבנקל יכולה להעלים את כל השיקולים האחרים מנגד עינינו, ברגע שנבוא לכלל הכרה שאנו ורק אנו בעצמנו מסוגלים לספק את מחייתנו ואת מחיית התלויים בנו. או אז נוכל לשכנע את עצמנו שכל רווח שהשגנו בכוח הזרוע מהטבע ומעמיתינו בני האדם יבטיח את פרנסתנו ואת פרנסת התלויים בנו, ללא התחשבות אלו אמצעים משמשים אותנו למטרה זו. אם זוהי גישתנו, לא יהיה אכפת לנו אם בעשותנו כן אנו שומרים את מצוות ה' ומרוויחים את לחמנו רק על ידי האמצעים שבמסגרת הגבולות שה' הציב לנו, או שאנו משיגים את מחייתנו בתחבולות מחוכמות מבלי לשקול האם ה' מסכים לשיטותינו.
אפילו אם הרעיון שאנו יכולים להשליך יהבנו על כוח אנושי בלבד עבור לחם חוקנו לא יגרום לנו לסור מדרכי החובה והצדק, ייתכן מאוד שיוביל את מחשבותינו אל מעבר לצרכי ההווה המיָדי, הלאה והלאה לתוך העתיד הרחוק; כך שנבוא לחשוב, שלא מילאנו את חובתנו אלא אם כן הבטחנו את אמצעי המחיה, לא רק לעתידנו אלא גם לעתיד בנינו ובני בנינו. כתוצאה מכך תהפוך הדאגה לפרנסה למירוץ אינסופי, ולא תשאיר לנו פנאי ולא כוח לעניינים רוחניים ומוסריים גרידא.
משום כך הוליך אותנו ה' ארבעים שנה במדבר. שם, בהעדר כל הגורמים המאפשרים בדרך כלל לאדם לזכות בלחמו באמצעות שילוב מקורות מהטבע עם הכוח האנושי, הבליט ה' מאוד את הגורם האחד שבמצב רגיל מתעלמים ממנו בקלות רבה מדי. במקום לזון אותנו בלחם הנושא את חותם ההישג האנושי, האכילנו את המן הניתן מיד ה' לבדו למָנָה, והורידוֹ לנו דבר יום ביומו לכל נפש באוהלינו, באופן שהראה בבירור את השגחתו האישית על כל נפש, גדולה וקטנה. לפיכך, בבית מדרש זה שהכין אותנו לקראת חיינו העתידיים, למדנו את האמת הבסיסית הבאה: קיום האדם אינו תלוי בלחם לבדו – הווי אומר, במשאבים הטבעיים והאנושיים המיוצגים בלחם; אלא אדם יכול לחיות על ידי כל דבר שה' גוזר. אפילו הלחם שאדם משיג בכשרון מלאכתו נגזר מאת ה'. אשר על כן, אדם איננו אבוד אם נאלץ לוותר, למען נאמנותו לה', על כל מה שניתן להשיג מן המקורות האנושיים והטבעיים; ואכן, האדם צריך לדעת, שאפילו בעיצומו של השפע הנשאב ממקורות האדם והטבע, הוא עדיין חב את קיומו אך ורק להשגחתו הפרטית של ה' (עיין פירוש, שמות טז).
"חיה על־" – השווה "ועל חרבך תחיה" (בראשית כז, מ): החרב היא היסוד שעליו ישתית עשו את פרנסתו. וכמו כן "וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה" (יחזקאל לג, יט): המעשים הישרים והצדיקים שאדם רשע שב אליהם, מהווים את הבסיס שעליו יוכל לבנות מחדש את חייו שהפסיד ברשעתו.
