התכנסנו כאן להודות להקב"ה על הנסים הגדולים שהיו במלחמת ששת הימים
כעת זה ב' בסיון, יום האחרון של מלחמת ששת הימים, וכעת מתחיל שלושת ימי הגבלה שזה הכנה לחג השבועות חג הביכורים, זמן קבלת התורה.
רציתי כאן להזכיר שני פסוקים שהם מאוד דומים, והם מאוד דומיננטים לכל התורה כולה.
פסוק אחד, דיבור של הקב"ה לאברהם אבינו (בראשית טו,ז) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ".
פסוק שני שאמר הקב"ה לעם ישראל בשעת מתן תורה (שמות כ, ב – ד) "אָנֹכִי יְיָ אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".
מה אומר כאן הקב"ה לאברהם אבינו? שהסיבה שהוצאתי אותך מעיר אור כשדים או מכבשן האש שבאור כשדים, זה כדי שזרעך יכבשו את ארץ ישראל, לרשתה היינו כיבוש. ואם לא היה המטרה הזו, היה אברהם אבינו נשאר באור כשדים או נשרף בכבשן האש. ומה שכן יצא משום זה בגלל המטרה שזרעו יכבוש את ארץ ישראל.
והפסוק השני, "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", הוא במטרה שעם ישראל יקיים "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", וכן שאר כל התורה כולה
כאן צריך לשאול שאלה על רש"י ראשון בתורה (בראשית א, א) "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". וכתב רש"י: בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות יב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. ע"כ.
ויש כאן שאלה מה מתורץ בזה שלומדים שצריך לומר לגוים שהקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל, הרי עדיין קשה, שזה לא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל.
אולם צריך לפרש שיש כאן שני דינים, אחד, ההתהוות והבסיס והיצירה של עם ישראל, שנית, נתינת התורה לעם ישראל, ואי אפשר לתת התורה לעם ישראל, אם לא קיים מקודם המציאות של עם ישראל.
הקב"ה מייצר מקודם מציאות של עם ישראל, וזה דרך אברהם אבינו, וזה על ידי שאמר לו שזרעו יכבשו את ארץ ישראל, ועל ידי זה יש כבר מציאות של עם ישראל, ורק אח"כ אפשר לתת התורה לעם ישראל ואם אין מציאות של עם ישראל, אין למי לתת התורה.
וכן כל ספר בראשית מדבר על זה שהקב"ה נתן את ארץ ישראל לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, ומבחינה מסויימת כבר ניתן לעם את ארץ ישראל בזמן האבות כמו שאמרו חז"ל (עבודה זרה דף נג ע"ב) "ירושה היא להם מאבותיהם", אך בפועל ממש נכבש רק בזמן יהושע.
וכן יציאת מצרים היה המטרה לכבוש את ארץ ישראל כמו שנאמר (ויקרא כה, לח) "אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים", ויש עוד מטרות.
ולכן אומר רש"י בתירוץ למה לא התחיל התורה ב"החודש הזה לכם", אף שזה מצווה ראשונה, אבל כדי לתת התורה לעם ישראל צריך להיות מקודם מציאות של עם ישראל, וזה על ידי ההכנה לכבוש את ארץ, וזה נעשה ע"י נתינת ארץ ישראל לאבותינו וזה שנאמר לאברהם אבינו "לתת לך את ארץ כנען לרשתה".
כעת צריך לשאול השאלה, מה צריך להיות מקודם, האם כיבוש ארץ ישראל בפועל, או קבלת התורה.
במציאות אנחנו רואים שמקודם היה קבלת התורה בזמן משה רבינו, ואילו כיבוש ארץ ישראל היה בעיקר בזמן יהושע. אולם עדיין השאלה, אם זה הנהגה לכתחילה או רק בדיעבד.
תשובה לשאלה זו, יש פסוק מפורש בתורה שזה רק בדיעבד, אבל לכתחילה היה אמור להיות כיבוש ארץ ישראל מקודם, כמו שנאמר (שמות יג, יז) "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה".
היינו שאמור להיות מקודם כיבוש ארץ ישראל, אולם עם ישראל לא היה מוכן לכבוש את ארץ ישראל לפני קבלת התורה, על כן הקב"ה הפך את הסדר ונתן התורה ורק אח"כ יכבשו את הארץ.
ומה היה קורה אם עם ישראל כן היה מוכן לכבוש מקודם את ארץ ישראל, מתי ואיפה היה קבלת התורה, זה שואל החזון איש (או"ח סי' קכה ס"ק כא), וכתב שעם ישראל היו מקבלים את התורה בארץ ישראל, או שהיו באים לארץ ישראל ואח"כ הולכים להר סיני לקבל התורה.
עכ"פ מן הראוי היה שמקודם יהיה כיבוש ארץ ישראל ואח"כ קבלת התורה, אבל עם ישראל לא היה מוכן לזה והחליט הקב"ה שמשנים הסדר, קודם קבלת התורה ואח"כ כיבוש ארץ ישראל. אולם לצערנו גם אחרי קבלת התורה עדיין לא היו מוכנים לזה, ואז החליט הקב"ה שדור הזה אין לו קיום, אין מה לעשות איתם, כולם הולכים לאיבוד, והכיבוש נדחה לדור הבא.
אחרי הרבה זמן הגיע תקופת הגלות, ונתבטל כיבוש ארץ ישראל, והשאלה היא, מה עם קיום עם ישראל.
אלא, באופן זמני עוזר מה שכל יום מצפים לחזור לארץ ישראל, וזה נותן הכח להחזיק מעמד בחו"ל.
אולם הגיע הזמן שעם ישראל היה במצב השפלות, בתכלית השפלות בגשמיות וברוחניות, אחרי השואה הנוראה, ואין עוד קיום לעם ישראל, ואז אמר הקב"ה שצריך להתחיל הכל מחדש, היינו כיבוש ארץ ישראל וקבלת התורה מחדש, [תיכף נראה מה זה קבלת התורה מחדש], וזה בגדר גאולת בעיתה.
אומר הקב"ה, שצריך כעת להתחיל מחדש, היינו כיבוש ארץ ישראל וקבלת התורה, אולם מה מקודם, כיבוש ארץ ישראל או קבלת התורה.
אומר הקב"ה, יש יהודים שרוצים לקבל את התורה, בלי ארץ ישראל; ויש יהודים שרוצים ארץ ישראל, בלי תורה.
הרי הסדר הראוי מקודם כיבוש ארץ ישראל, ובאמת היו יהודים שמוכנים לקבל התורה עם כיבוש ארץ ישראל, אבל הם היו מעט, ובפועל היה יהודים שמוכנים לכבוש את ארץ ישראל בלי קבלת התורה, והם היו בדרגה רוחנית לא מן הצדיקים הגדולים (בלשון המעטה), עכ"פ הם יכבשו את ארץ ישראל גם בלי קבלת התורה.
אולם אח"כ צריך לקבל התורה מחדש, כיבוש ארץ ישראל לא שייך לאורך הזמן בלי קבלת התורה, אין לזה קיום.
רק צריך להגדיר מה זה קבלת התורה מחדש.
בזמן הגלות היה אפשרות קיום התורה מאוד מצומצמת, הרבה מצוות שלא היה אפשרות לקיים, כגון תרומת ומעשרות ושביעית וערלה (היינו ספק ערלה) וכן הכנה לקרבנות ובית המקדש.
וכן יש מצווה שלא היו בגלות שנתחדש רק בדורינו היינו מצוות תכלת, וזה נתחדש בארץ ישראל, (אף שנוהג גם בחוץ לארץ).
והכוונה של קבלת התורה מחדש, שלא מספיק מה שהיה נהוג בגלות, אלא כל חלקי התורה שניתן לקיים כעת צריך לקיים.
וסדר הגאולה מבואר בגמרא מגילה (דף יז ע"ב) שזה על סדר שתיקנו חז"ל בשמונה עשרה שאנו מתפללים כל יום שלשה פעמים, קודם קיבוץ גליות, ואח"כ השיבה שופטנו, ואח"כ ולמלשינים, ואח"כ על הצדיקים, ואח"כ ובנה ירושלים, וכתב רש"י שזה בנין בית המקדש, ואח"כ את צמח דוד, זה משיח.
נמצא שבסדר הגאולה משיח זה שלב השישי של הגאולה.
כעת אנחנו נמצאים בשלב של קיבוץ גליות, אבל השיבה שופטינו עדיין לא מתוקן, ואומרים השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה, והרבה מאוד צרות יוצא ממה שעדיין לא נתקיים השיבה שופטינו, אבל עכ"פ קיבוץ גליות נתקיים בחלק גדול של עם ישראל.
על כל פנים צריך לדעת שהגאולה לא מתחיל במשיח, זה שלב השישי. ומקודם יש תהלכי הגאולה בחמישה שלבים מקודם, רק שיכול להשתנות ג"כ.
בענין הכיבוש של עכשיו להשתמש בפועל בזה, יש בזה בעיות מכיוון שההנהגה הוא על ידי אנשים שרחוקים מן הדת, יש בעיות, ואני לא רוצה להכנס בזה, הדברים ידועים.
אבל מי שכן נמצא במערכת זו צריך לדעת שצריך לכבוש את כל ארץ ישראל, וגם מי שלא נמצא שם, הוא צריך חזק את אלו שנמצאים שם שיכבשו את ארץ ישראל ולא ח"ו להחליש זה.
יש עכשיו איזו דילמה, שכל העולם כולו מדבר על זה. לצערנו, יש שבויים בעזה, חטופים, ודנים על גדר המצוה הגדולה של פדיון שבויים, שחז"ל מאד מפליגים בחשיבותה, והם אומרים שזו מצוה גדולה עד מאד. אולם יש פה בעיה - מה מותר לשלם בשביל זה? כתוב בחז"ל - "אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן". זה נאמר כאשר מדובר על כסף.
אבל מה קורה עכשיו, כאשר לא מדובר על כסף, אלא שתמורת שחרור החטופים, תמורת הפדיון הזה, רוצים לשחרר רוצחים, ואפילו להפסיק את המלחמה! משמעות הדבר היא תשלום בסיכון של נפשות אחרות, כניעה לאויב וביטול מצות כיבוש ארץ ישראל - לפחות באופן זמני, אולי גם לגמרי.
הדברים עומדים אחד מול השני, אז מה עדיף? אני רוצה לקרוא פה הלכה ברמב"ם בהלכות רוצח (פרק ב הלכות ד-ה), כדי שנקבל מושג מה המשמעות של שחרור רוצחים.
הרמב"ם לא מדבר על אויב גוי שצריך להשמידו, אלא על רוצח יהודי, שבעקרון צריך להרוג אותו בבית דין בחרב, מה קורה אם מאיזו סיבה שתהיה לא יכולים להרוג אותו.
אומר הרמב"ם: "וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחויבים מיתת בית דין - אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם - הרשות בידו, וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך, הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.
הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לחזק הדבר, הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים, שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב ויאמר - 'הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר'".
אומר פה הרמב"ם, שרוצח שמאיזו סיבה שהיא - מוצדקת או לא מוצדקת - לא הורגים אותו, צריכים לייסר אותו ביסורים עצומים ונוראים זמן רב, כדי שלא יגידו אחרים: "אני רוצה להרוג, אז מה הבעיה, אחר-כך משחררים אותי… ". כלומר, התורה לוקחת בחשבון פיקוח נפש עתידי!
דבר זה נאמר ברוצח יהודי, שלא נלחם נגד עם ישראל, אלא הוא שונא מישהו מסוים על רקע אישי. קל וחומר בן בנו של קל וחומר ברוצח שבא במלחמה להשמיד את ישראל! זאת אומרת, שבשחרור רוצחים, המשמעות היא לא רק שהרוצח הזה עתיד להרוג עוד פעם - אלא זה מחליש את ההרתעה לפני כל הרוצחים שיבואו עוד פעם. זה מה שכתוב ברמב"ם!
יוצא מכאן, שהמצוה של פדיון שבויים - עם כל המצווה הגדולה שיש בזה - כאשר יש בצד הנגדי שחרור רוצחים שהורגים עוד פעם, שזה מה שראינו במציאות כבר אינספור פעמים, שהם עצמם הורגים. ואנחנו לא יכולים לדעת כמה רוצחים נוספים שלא היו בכלא - הרגו בהשראת השחרור הזה, כאשר הם רואים את ההתקפלות הזאת שלנו והם יודעים שישתחררו גם הם כאשר ירצחו.
הדבר השני שדורשים תמורת שחרור החטופים הוא הפסקת המלחמה. חז"ל אומרים בהלכות מלחמה - 'תחילת נפילה - ניסה', חז"ל הופכים את זה, בהתחלה כתוב 'תחילת ניסה - נפילה', והם אומרים - תחילת נפילה היא ניסה - שאם בורחים - חס ושלום זו סכנה איומה (ראה סוטה דף מד ע"ב).
אם אנחנו מניחים על משקל המאזניים, מצד אחד פדיון שבויים - ומצד שני שחרור רוצחים שהורגים המוני יהודים, ביחד עם הפסקת מלחמה, שמשמעותה חס ושלום היא ביטול כיבוש הארץ והכנסת יהודים לסכנה מכל הבחינות - אז ודאי שהחשבון הוא שכף המאזניים מכרעת שביטול הכיבוש והכנסת כל יהודי ארץ ישראל לסכנה איומה אינה מצדיקה את פדיון השבויים.
חז"ל אמרו אפילו על דרישת מחיר מופקע של כסף, כי אין פודין את השבויים יתר על דמיהן. כאן זה חמור פי אלף!
אז אני שואל שאלה, שכולם בעצם שואלים - כיצד זה שישנם שחושבים הפוך, שאומרים שתמיד נהגו למסור נפש על פדיון שבויים. מה עם הצד השני של המטבע, למה לא שמים את זה על המאזניים, רק מדברים על הענין הזה של פדיון שבויים, שידוע שחז"ל קבעו שיש בזה מגבלות, וכאילו מתעלמים מזה.
חשבתי להסביר את הענין על פי מה ששמעתי כאלו שאומרים במפורש - אנחנו מקיימים רק את המצוות שהיינו רגילים בהם, ולא דברים שנתגלו עכשיו. היות ויש חשש לא לעשות דברים חדשים - וע"פ מליצת החת"ס "חדש אסור מן התורה בכל מקום". אז אני מסביר לפי זה - פדיון שבויים היה נהוג בכל הדורות, אבל האיסור של שחרור רוצחים לא היה נהוג, כי לעם ישראל לא היה כלא שחובשים בו את הרוצחים, ובגלות הארוכה לא הייתה בכלל מציאות שעם ישראל נלחם מול אויביו. ממילא, לא הייתה מציאות של שחרור רוצחים גויים, גם כיבוש ארץ-ישראל לא היה נהוג בשנות הגלות, וממילא גובר הענין של פדיון שבויים, כי זה הדבר היחיד שהיה נהוג. אבל מה שחסר בשיקול הזה, הוא שאנו צריכים לקבל את כל חלקי התורה - תורת ה' תמימה, כל מה שבורא עולם מזמין לנו - לא רק את מה שהיה נהוג בעבר, ומתוך כך להתחשב במכלול השיקולים, ודווקא על-ידי זה נזכה לקבלת התורה בשלמות ולגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן.
