כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין
לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך
וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך
בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר
יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר
המשפט. (דברים יז, ח-ט). ובסנהדרין נב, ב
איתא, אימרתא בת טלי בת כהן שזינתה הואי
אקפה רב חמא בר טוביה חבילי זמורות ושרפה.
אמר רב יוסף טעה בתרתי, טעה בדרב מתנה
[דאמר לעיל שם דשריפת ב"ד היא בפתילה של
אבר] וטעה בדתניא ובאת אל הכהנים הלוים
ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, בזמן שיש
כהן יש משפט, בזמן שאין כהן אין משפט. ע"כ.
וברש"י וז"ל, וטעה בדתניא, שאין ב"ד
ממיתין אלא בזמן לשכת הגזית, בעוד
סנהדרין נוהגת בלשכת הגזית נוהגת אף בחו"ל
כדאמרינן במסכת מכות (ז, א). עכ"ל. ולכאו'
הרי הסוגיא אייתי ברייתא דילפא מקרא דאל
הכהנים הלויים ואל השופט גו' דבזמן שיש כהן
יש משפט כו' ודהיינו טעותו דרב חמא בר
טוביה שדן דיני נפשות בזמן שכבר לא היה כהן
משרת במקדש, ולכאו' בהכי סגי, ואילו רש"י
הוסיף כאן עוד תרתי, חדא דדיני נפשות תליין
בסנהדרין בלשכת הגזית, ועוד דגם סנהדרין
שבחו"ל בהכי תליא. וצ"ע.
ובמה שציין לסופ"ק דמכות, יעו"ש
במשנה דתנן סנהדרין נוהגת בארץ
ובחוצה לארץ, ובגמ', מנא ה"מ דתנו רבנן 'והיו
אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל
מושבותיכם' למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ
ובחו"ל כו'. ע"כ. והרי דמבו' כאן רק דסנהדרין
נוהגת רק בחו"ל, אך לא דסנה' בחו"ל תליא
בסנהדרין בא"י. וצ"ע מאי בעי רש"י בציונו
לברייתא זו.
יעויין ברש"י עה"ת בפירושו
לפסוק זה (במדבר לה, כט) בד"ה
בכל מושבותיכם, וז"ל, למד שתהא סנהדרין
נוהגת בחו"ל כל זמן שנוהגת בארץ ישראל.
עכ"ל. והא קמן דרש"י אכן כלל בעיקר ריבויא
דחו"ל גם הגבלה, דחו"ל נתרבה רק כל זמן
שנוהגת בא"י. והיינו דסנהדרין נוהגת בכל
מושבותיכם בהדדי, ועל כן בדאינה נוהגת בא"י
אף בחו"ל אינה נוהגת. והן הן ד' רש"י דידן
שהביא להברייתא דסופ"ק דמכות דכיון דרב
חמא בר טוביה בחו"ל הוה בעינן לדרשא דבכל
מושבותיכם למימר דכשאין סנהדרין בא"י לד"נ
ה"ה דבחו"ל ליכא.
יעו"ש בנימוקי הרמב"ן לחומש שהביא
לד' רש"י, וכ' עלייהו וז"ל, וכן הדבר
שלאחר החורבן אינה נוהגת לא בא"י ולא
בחו"ל, כמו שאמרו רבותינו בפרק ד' מיתות
ב"ד 'ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר
יהיה בימים ההם' בזמן שיש כהן יש משפט
בזמן שאין כהן אין משפט, ושנו במכילתא
[דרשב"י. הו' גם בסהמ"צ להרמב"ם סוף שורש
יד] מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית שנאמר
'מעם מזבחי תקחנו למות' אם יש לך מזבח
אתה ממית ואם לאו אין אתה ממית. אבל לא
מצאתי במצוה שתלוי בזמן הבית שיאמר בה
לדורותיכם בכל מושבותיכם, כי זה יורה אפילו
על זמן הגלות בחו"ל כמו שנאמר בשביתת חג
השבועות (ויקרא כג, כא) ובאיסור החדש (שם
שם, יד) לחייב בהן בחו"ל בזה"ז שלא נתלה
אותו בעומר ובמנחה חדשה כו'. ואולי הם
דורשים 'אלה לכם לחקת משפט' על הסנהדרין
הנזכרים בפרשה תמיד שנאמר (לעיל שם בפ'
מסעי לה, יב) 'לפני העדה למשפט' 'ושפטו
העדה' (שם, כד), ויאמר שתהיה לנו לדורות
עדה שופטת אפילו לאחר חורבן לדון דיני
קנסות וגזלות וחבלות וכל דבר שבממון ושל
מלקות ארבעים. עכ"ל.
מ"ש הרמב"ן דל"מ במה שאינו נוהג
אלא בפני הבית לישנא דלדורותיכם, עי'
להרב נצי"ב בפירושו לספרי שם שהעיר
מפרשת הנרות ונסכים ופסח שני ועוד. [וע"ע
ישועות מלכו או"ח סי' א וסי' ב]. ואכמ"ל. אך
מ"ש הרמב"ן לפרש ברייתא זו דלא קיימא
אדיני נפשות צ"ע בזה דהא בסופ"ק דמכות
אייתינן לה אמתני' דהתם דקיימא להדיא בד"נ.
וצ"ע. ובאופן דודאי פשטא דמילתא כד' רש"י
דהך דרשא דבכל מושבותיכם קאי אד"נ, אלא
דמה שהוסיף רש"י ונקט דבהך דרשא גופה
דרשינן נמי דחו"ל נתרבה רק כשיש סנהדרין
בא"י, הרי לא זו בלבד שצ"ע מקורו לזה, אלא
דעוד זאת צ"ע למ"ל זה, הרי לזה שפיר סגי לן
בדרשא דאם אין כהן אין משפט או בדרשת
מעם מזבחי תקחנו למות [דהיינו הרי הזמן
שאין סנהדרין בארץ ישראל], ולמ"ל דרשא
למיתלי חו"ל בא"י.
מבו' בשי' רש"י דלולא דתלתה תורה
סנהדרין שבחו"ל בסנהדרין שבא"י הו"א
דרק בא"י אין דנים, דרק סנהדרין שבא"י תליא
ביש כהן ובמעם מזבחי, ורק מכח התליה דבכל
מושבותיכם אהדדי הוה דינא דגם בחו"ל אין
דנים כשאין דנים בא"י. ואף שבודאי הדברים
צריכים ביאור, הא מיהא דהכי נמי מבו' להדיא
ממה דהוה בעי רש"י לאתויי עלה דרב חמא בר
טוביה גם לההיא ברייתא דסופ"ק דמכות ולא
הוה סגי לי' בדרשת אם אין כהן אין משפט
דאייתינן בהברייתא דסנהדרין.
הא דאייתי רש"י גם להא דאין ב"ד
ממיתין אלא בזמן לשכת הגזית,
דלכאו' ה"ז דרשא אחרת בפ"ע, וכדאיתא בע"ז
ח, ב ארבעים שנה עד לא חרב הבית גלתה
סנהדרין וישבה לה בחנות, למאי הלכתא כו',
שלא דנו דיני נפשות, מ"ט כיון דחזו דנפישי
להו רוצחין ולא יכלי למידן אמרו מוטב נגלי
ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו דכתיב
'ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום
ההוא' (דברים יז, י) מלמד שהמקום גורם. ע"כ.
ומאי שיאטא דהך דרשא בהדי דרשא דאם אין
כהן אין משפט, ומה זה דרש"י אייתי לה הכא.
ועי' תוס' סנהדרין שם ד"ה בזמן, וז"ל, הומ"ל
כדדרשינן בפרק הנחנקין (סנה' פז, א) מלמד
שהמקום גורם. עכ"ל. אך ד' רש"י שהרכיב
דרשת שהמקום גורם בהדי דרשת אם אין כהן
אין משפט ודאי דדבריו צריכים תלמוד.
והנראה בזה דהנה יעו"ש בע"ז בתוד"ה
מלמד ובתוס' שבת טו, א ד"ה אלא
שתמהו איך מייתינן מהך וקמת ועלית מלמד
שהמקום גורם האמור בזקן ממרא לענין כל דיני
נפשות, וגם הרי בזקן ממרא גופיה הא דהמקום
גורם היינו בההמראה שצריך שימרה עליהם
במקומם ולא בלדונו. [ובתוס' ע"ז די"ל
דדרשינן כל זמן שסנהדרין גדולה כדין אצל
מזבח אז שופטים תתן לך בכל שעריך לשופט
דיני נפשות, נסתלקו הם בטלו כל דיני נפשות.
עכ"ל]. ונראה דמכח קושיא זו ס"ל לרש"י
דילפותא דהמקום גורם וילפותא דאם אין כהן
אין משפט תליין בהדדי. והיינו דבילפותא
דהמקום גורם למדנו דבי"ד הגדול שמו עליו רק
כשהוא במקומו בלשכת הגזית דמה"ט בעינן
שהמראת הזקן ממרא תהי' כשהם במקומם, והא
דאייתינן הך ילפו' כלפי דאין דנין ד"נ כשאין
ב"ד הגדול במקומו היינו משום ילפותא דאם
אין כהן אין משפט, דהך ילפו' דאם אין כהן
אין משפט ל"ה ילפו' בפ"ע, דבאמת ל"ש
המשפט דד"נ בהדי הכהן העובד במקדש, אלא
דנאמר בזה דחשיבות לשכת הגזית שבמקדש
להיות מקומם של בי"ד הגדול תליא בכהן עובד
במקדש, ובאופן דהא דאם אין כהן אין משפט
הוא משום דסנהדרי קטנה לד"נ תליא בבי"ד
הגדול במקומו בלשכת הגזית [ועי' היטב סנה'
טז, ב ת"ר מנין שמעמידין שופטים לישראל כו'
רי"א אחד ממונה על כולן, ופירש"י, זו סנהדרי
גדולה. עכ"ל. ונ' דהיינו יסוד הא דכחם לדון
תליא בסנהדרי גדולה. ועיין]. וחשיבות בי"ד
הגדול במקומו בלשכת הגזית תליא בכהן
העובד.
כ"ז מפו' בפירש"י שעמ"ש בגמ'
שטעה בדתניא ובאת אל הכהנים
הלוים ואל השופט גו' בזמן שיש כהן כו' בזמן
שאין כהן אין משפט, פירש"י וז"ל, וטעה
בדתניא שאין ב"ד ממיתין אלא בזמן לשכת
הגזית. עכ"ל. והוא להדיא דדינא דאם אין כהן
אין משפט יסודו בהא דאם אין כהן אין לשכת
הגזית ואם אין לשכת הגזית ליכא כלל ב"ד
לדיני נפשות.
שמחתי בראותי שכ"כ באבן
האזל לרמב"ם הל' סנהדרין פי"ד
הי"א [נד' בטעות בפ"ט], יעו"ש שכ' בתו"ד
וז"ל, ומבואר דכוונת התורה שאמרה ובאת אל
הכהנים היינו העומדים לשרת בביהמ"ק,
וגילתה תורה שאם אין כהן העומד לשרת בטלה
חשיבות לשכת הגזית ואין משפט, וממילא
מוכח מהאי קרא דגם ב"ד של כ"ג תליא בזה
אם יש בי"ד בלשכת הגזית, דאם הבי"ד של כ"ג
אינו תלוי בבי"ד של לשכת הגזית, א"כ אמאי
אמר קרא דאם אין כהן אין משפט, הא אכתי
יש משפט של בי"ד של כ"ג, ועכ"ח דאם אין
בי"ד בלשכת הגזית אין בי"ד של כ"ג. עייש"ה.
[ונהי דאיהו מפ' כן ברמב"ם, ולהלן יתפרשו ד'
הרמב"ם בזה באו"א, אך הא מיהא נראה דהן
הן ד' רש"י בסנהדרין, ופלא שלא עמד ע"ד
רש"י בזה].
מה שאנו נוקטים ובאים דיסוד הך
מילתא דהמקום גורם הוא בחלות
שם בי"ד הגדול, דשמו עליו רק במקומו
בלשכת הגזית, נראה דפליגי בזה קמאי. דז"ל
הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע קנג, היא שצונו לקדש
חדשים ושנים וזו היא מצות קידוש החודש כו'
אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם אלא בית
דין הגדול בלבד ובארץ ישראל בלבד, ולכן
בטלה הראיה אצלנו היום בהעדר בי"ד הגדול
כו'. עכ"ל.
בהשגות הרמב"ן כתב וז"ל, והתימא מן
הרב כי הוא אומר שהמצוה הזאת לא
יעשו אותה לעולם אלא ב"ד הגדול ובארץ
ישראל כו' והנה דבר ברור הוא וידוע שב"ד
הגדול בטל מא"י ואפילו קודם החורבן, ר"ל
שלא היה בהם דין ב"ד הגדול כמו שאמרו
בפ"ק מע"ז ארבעים שנה עד שלא חרב הבית
גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות למאי הילכתא
לומר שלא דנו דיני נפשות כו' דכתיב ועשית
ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא
מלמד שהמקום גורם, כלומר שכל זמן שסנהדרי
גדולה במקומם בלשכת הגזית סנהדרי קטנה
נוהגת בכל מקום ואפילו בחו"ל ודנין דיני
נפשות בכל מקום, אבל משגלתה סנהדרי גדולה
מן המקום ההוא בטל ד"נ מכל ישראל, ואפילו
ביציאתם משם לטייל מעט ולחזור בטל כחם
ורשותם מהם עד שיהיו במקומם, כמו שאמרו
(סנהדרין יד, ב) מצאן אבית פאגי והמרה עליהן
יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל
המקום מלמד שהמקום גורם, כ"ש לאחר
החורבן כמו שאמרו עוד בפ' ד' מיתות (שם נב,
ב) ובאת אל הכהנים הלויים ולא השופט, בזמן
שיש כהן יש שופט בזמן שאין כהן אין שופט
כו' ומאותה שעה בטלו כל הדינין התלויין
בב"ד הגדול, וא"כ לא היו יכולין לקדש ע"פ
הראיה מזמן הארבעים שנה קודם החורבן,
וידוע הוא בכמה מקומות בגמרא שהיו עושין
כך עד זמן קרוב לסתימת התלמוד כו'. עכ"ל.
àéãäìå מתבאר בד' הרמב"ן דבי"ד הגדול
שלא במקומו פקע מיני' לגמרי שם
בי"ד הגדול, וכמ"ש בטל כחם ורשותם, ואי"ז
דין מסויים בדיני נפשות. והכי נקט להדיא גם
בהילפותא דאם אין כהן אין משפט, דאי"ז
אמור כלפי ד"נ, אלא כלפי חלות שם בי"ד
הגדול דתליא ביש כהן, דכשאין כהן הרי דגם
אם בי"ד הגדול ישב בלשכת הגזית ל"ח בפני
הבית ואי"ז מקומו, ויעו"ש דהרמב"ן גריס אם
אין כהן אין שופט והיינו דקאי אתורת שופט
דבי"ד הגדול דבדליכא כהן העובד אחרי
החורבן ליכא בי"ד הגדול. ומכח זה השיג על
הרמב"ם המצריך בי"ד הגדול לקידוה"ח כי הרי
מצאנו דבימי אביי ורבא עדיין קידשו את
החודש. אשר בד' הרמב"ם מבו' עכ"ח דדין
המקום גורם ודין אם אין כהן אין משפט נא'
במסויים לגבי דיני נפשות ולא דכל כחם
ורשותם דבי"ד הגדול בהכי תליא. וכ"ה
במגילת אסתר שם.
רש"י ע"ז ח, ב ד"ה מקום גורם, וז"ל,
לחייב הנדון ואם אינם שם לא ידונו, והאי
קרא בדיני נפשות קאי כי יפלא ממך דבר
בפרשת שופטים ושוטרים בזקן ממרא. עכ"ל.
והא קמן להדיא כשי' הרמב"ם דהמקום גורם
לא נאמר בעיקר חלו"ש בי"ד הגדול והוי דין
מסויים ביחס לדיני נפשות. ובאופן דלרש"י
תלתא נאמרו בדיני נפשות, חדא דהמקום גורם,
ובדליתנהו לסנהדרי גדולה בלשכת הגזית פקע
מינייהו כחם לדון ד"נ, ותו דאם אין כהן אין
משפט דבשעת חורבן גם אי סנהדרי גדולה
במקומם חשיבא כשלא במקומם ואין דנים ד"נ,
ומהני תרי ילפותות מוכח ממילא דגם סנהדרי
קטנה אינה דנה ד"נ בדליכא סנהדרי גדולה
דאל"ה הא לא גריעא סנהדרי גדולה מסנהדרי
קטנה. [ולהרמב"ן דהמקום גורם ואם אין כהן
כו' נא' בחלו"ש בי"ד הגדול באמת צ"ע מנ"ל
דליכא ד"נ ביצאו ממקומם, דבשלמא בזמן
החורבן י"ל דאתיא מדרשת מעם מזבחי כמ"ש
הרמב"ן בפ' מסעי הנ"ל, אבל ביצאו בי"ד
הגדול ממקומם צ"ע מנ"ל דד"נ תליא בשם
בי"ד הגדול. וצ"ע]. ולרש"י איכא עוד ילפותא
מבכל מושבותיכם דגם בי"ד שבחו"ל אין דנים
ד"נ כשבי"ד שבא"י אין דנים. וכנ"ל.
ז"ל הרמב"ם בהל' סנהדרין פי"ד הי"א,
אין דנים נפשות אלא בפני הבית, והוא
שיהיה ב"ד הגדול שם בלשכה שבמקדש,
שנאמר בזקן ממרא לבלתי שמוע אל הכהן גו',
ומפי השמועה למדו שבזמן שיש כהן מקריב על
גבי המזבח יש דיני נפשות, והוא שיהיה בית
דין הגדול במקומו. עכ"ל. והנה לרש"י עיקר
מה דבעינן לדיני נפשות היינו בי"ד הגדול
במקומו, והא דכשאין כהן אין משפט היינו
משום דהא דאין כהן משווי להבי"ד הגדול
שלא במקומו [ועי' אבה"א הנ"ל דמפ' לד'
הרמב"ם עפ"ד רש"י], אך בהרמב"ם, אע"ג דגם
בדבריו ודאי מבואר דהני תרתי שייכי בהדדי,
הרי נראה מבואר להיפך דעיקר מה דבעינן לד"נ
הוא שיהיה הדין בפני הבית והוא הוא הדין
דילפינן שרק אם יש כהן מקריב יש משפט,
אלא דניתוסף בזה תנאי ד"והוא שיהיה ב"ד
הגדול שם בלשכה" וכמו דגם מסיים עלה
"והוא שיהיה ב"ד הגדול במקומו". וכדברים
האלה כ' הרמב"ם גם בפיה"מ סופ"ק דמכות
וז"ל, שאין דנין אלא בזמן שב"ד הגדול בלשכת
הגזית כמו שנאמר לבלתי שמוע אל הכהן גו'
בזמן שיש כהן מקריב ע"ג המזבח יש דיני
נפשות ובלבד שיהיו הסנהדרין בלשכת הגזית.
עכ"ל. והרי דגם הכא נקט להיות הסנהדרין
בלשכת הגזית כפרט בדין של יש כהן יש
משפט. וצ"ב.
היינו דיסוד הדין הוא דדיני נפשות
תליין בעבודת המקדש והיינו דינא
דבעינן יש כהן מקריב, אלא דבקרא דאל המקום
נתחדש דלא סגי שהוא בזמן שהכהן מקריב
אלא דבעינן נמי שיהיה באותו מקום ממש, וזהו
שדרשו מלמד שהמקום גורם, דלא סגי בזמן
אלא בעינן סמיכות במקום.
דלפ"ז הרי לכאו' דיני נפשות טעונים
סמיכות למקום הכהן המקריב והוא
סמיכות המקום דילפי' מקרא דועלית אל
המקום שהמקום גורם וממילא נשמע מינה
דכשאין כהן מקריב ליכא ד"נ, ואילו הרמב"ם
הרי נקט דמקור הך מילתא דבעינן בפני הבית
הוא קרא דאל הכהן, והעמיד לדין ב"ד שלא
במקומו כגריעותא בקיום אל הכהן. וצע"ק.
רמב"ם הל' ממרים פ"ג ה"ז וז"ל, מצאן
חוץ למקומן והמרה עליהן פטור שנאמר
וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם
לו מיתה. עכ"ל. והרי דהתם הביא את הדרשא
דהמקום גורם, ואילו בהל' סנהדרין בדין דיני
נפשות כלל את הדין דבעינן שיהיה ב"ד הגדול
במקומו בלשכת הגזית בהדי הדרשא דאם יש
כהן יש משפט, והשמיט את הדרשא מקרא.
אלא דכבר הבאנו מה שתמהו התוס' בשבת
אהא דמייתינן לדרשא דהמקום גורם לגבי דיני
נפשות והלא הך קרא כתיבא רק בזקן ממרא
ורק לענין המראתו ולא לגבי דינו. ונראה דה"ט
דאכן ס"ל להרמב"ם דהך דרשא ל"ש בהדי דיני
נפשות, והא דד"נ בעי בפני הבית ילפי' בילפו'
דיש כהן יש משפט, ורק דהא מיהא אהני לן
הא דמצאנו בזקן ממרא דהמקום גורם, דממילא
אמרינן דדינא דבפני הבית הנא' בד"נ בילפו'
דאם יש כהן יש משפט לא מתקיימא אלא היכא
דאיכא נמי סמיכות מקום לכהן העובד.
כ"ז ודאי צ"ע, דהרי לשי' הרמב"ם
דינא דהמקום גורם לא נאמר בחלות
שם בי"ד הגדול, דשמם עלייהו בכ"מ, כמבו'
ממה דס"ל בסהמ"צ דקידוה"ח בעי ביה"ד
הגדול, וכנ"ל, ואשר לפ"ז דין המקום גורם
הנא' בזקן ממרא אינו אלא דבעינן המראה
במקום המקדש [ולא סגי בהמראת בי"ד הגדול
לחוד], והשתא נהי דבד"נ נא' דרק ביש כהן יש
משפט ובעינן בזמן הבית, מאן יהיב לן דגם בזה
בעינן המקום גורם, הרי בשם הבי"ד ליכא שום
נפקותא באיפה הם יושבים, ומאי שיאטא
המראה בהדי דיני נפשות.
יתכן בזה, דהנה תנן (סוטה מח, א)
משבטלה הסנהדרין בטל השיר מבית
המשתאות שנא' בשיר לא ישתו יין כו'. ובגמ'
שם, וממאי דמשבטלה סנהדרי כתיב, א"ר הונא
בריה דרב יהושע דאמר קרא (איכה ה, יד)
זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם. ע"כ.
ולכאו' הרי הסנהדרין מעצמם גלו לחנות, ולא
שייכא בהדי החורבן, ומה ענין ביטול הסנהדרין
למגילת איכה ולאבילות החורבן.
ונראה עפ"מ דאיתא בזבחים (קיח, ב) כי אתא
רב דימי אמר בשלמה מקומות שרתה
שכינה על ישראל בשילה ונוב וגבעון ובית
עולמים ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין
שנא' (דברים לג, יב) 'חופף עליו כל היום' כל
חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין. אזיל
אביי אמרה קמיה דרב יוסף אמר כו' והכתיב
'ויטש משכן שילה' וכתיב 'וימאס באהל יוסף
ובשבט אפרים לא בחר' [והרי שמשכן שילה
היה בחלקו של יוסף], א"ר אדא בר מתנה מאי
קשיא ליה דלמא שכינה בחלק בנימין וסנהדרין
בחלק יוסף כדרך שמצינו בבית עולמים שכינה
בחלק בנימין וסנהדרין בחלק יהודה, אמרי הכי
השתא, התם מיקרבן נחלות גבי הדדי הכא מי
מקרבן, אמרי הכא נמי מקרבן כדאמר רב חמא
ב"ר חנינא רצועה היתה יוצאת מחלקו של
יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח
בנוי והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבולעה,
ה"נ רצועה היתה יוצאת מחלקו של יוסף לחלקו
של בנימין והיינו דכתיב תאנת שילה [ע"ש
שהיה בנימין מתאונן עליה. רש"י]. ע"כ.
ומבואר דכשם שהיה בנימין מצטער על המזבח
דבית עולמים שהיתה ברצועה דיהודה כך היה
מצטער בשילה על הסנהדרין שהיתה ברצועת
יוסף, ולכאו' מאי דומיא דהאי להאי, הרי לכאו'
היות הסנהדרין שלא בחלקו אי"ז סותר את
ההבטחה דכל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של
בנימין. וגם צ"ע איך מפרשינן לקרא דוימאס
באהל יוסף הנא' בהמשך לויטוש משכן שילה
דקאי על הסנהדרין שברצועת יוסף, מ"ש
הסנהדרין לאהל.
ומזה שסמיכות הסנהדרין למקדש
[לא זו בלבד דהויא מצורכי
הסנהדרין ששלימותה תלויה ב'מקום ההוא' אלא
אף גם] הויא מצורכי המקדש, ששלימות המקדש
תליא בהיות הסנהדרין במקום ההוא בלשכת
הגזית. ועל כן שפיר קרינן לסנהדרין 'אהל יוסף'
כי הם המעמידים את אהל שילה, ושפיר איכלל
הסנה' בכל חפיפות שהובטחו לבנימין וה"ט
דהיה מצטער לבלוע את הרצועה שהיתה יוצאת
מחלקו של יוסף שעלי' הסנהדרין כשם שהי'
מצטער לבלוע את הרצועה שהיתה יוצאת
מחלקו של יהודה שעליה היה המזבח. וה"ט
דמשגלתה סנהדרין בטל השיר כו' דמשגלתה
סנהדרין יש פיחות בשלימות של החופף עליו כל
היום, יש חסרון בשלימות המקדש, ושפיר שייכא
הך מילתא דזקנים משער שבתו בחורים מנגינתם
לקינת האבל על חורבן ביהמ"ק.
לפ"ז יתפרשו לן דברי הרמב"ם בזה
באופן חדש ומחודש, דהנה ז"ל
הרמב"ם, אין דנין נפשות אלא בפני הבית והוא
שיהיה בית דין הגדול שם בלשכת הגזית, עכ"ל,
והרי דמה דבעינן לד"נ, הוא בפני הבית, ורק
דב'בית' יש תנאי דכדי דלתחשב בית בעינן
שיהיה ב"ד הגדול שם בלשכת הגזית. ושוב כ'
הרמב"ם וז"ל, שנאמר בזקן ממרא לבלתי שמוע
אל הכהן גו' ומפני השמועה למדו שבזמן שיש
כהן מקריב ע"ג המזבח יש דיני נפשות, והוא
שיהיה הבי"ד הגדול במקומו. עכ"ל. והיינו דלא
סגי בכהן המקריב לחוד לאשוויי שם בית
דבפניו דנים ד"נ אלא בעינן גם בי"ד הגדול
במקומו לשם הבית.
וא"ש דנהי דילפותא דהמקום
גורם נאמר בהמראתו דהזקן
ממרא בלחוד מ"מ ילפינן דבעינן בי"ד במקומם
בלשכת הגזית גם לדיני נפשות, [אע"ג דלשי'
הרמב"ם בי"ד הגדול שלא במקומו לא פקע
שמיה מניה וכשר הוא לקידוה"ח הטעון בי"ד
הגדול], דבילפו' דהמקום גורם ילפינן דה'מקום
ההוא' דמקדש אינו בשלימותו כאשר אין בי"ד
הגדול שם, וממילא דבדיני נפשות דילפינן
בילפו' דאם אין כהן אין משפט דבעינן בפני
הבית, שפיר נקטינן דכשאין ב"ד הגדול במקומו
ל"ח בית לענין בפני הבית.
ויש להוסיף בזה, דהרמב"ם הוכרח לזה
לשיטתי', דהנה לשי' רש"י דילפו' דאם
אין כהן אין משפט נא' בהפקעת שם בי"ד
הגדול לד"נ כשהוא שלא במקומו, צ"ל דהא
דגם סנה' קטנה אין דנה ד"נ כשבי"ד הגדול
אינו במקומו, ה"ז מכח דינא דאחד ממונה על
כולן, וכמשנ"ל דרש"י מפרש דהיינו דכחם
דסנהדרין קטנה תליא בבי"ד הגדול
שבירושלים, וממילא דכשבי"ד הגדול פקע כחו
לדון ד"נ אין בכח סנהדרי קטנה לדון ד"נ. אכן
יעויין רמב"ם בסהמ"צ מ"ע קע"ו שפי' אחד
ממונה על כולן באו"א וז"ל, ויתמנה אחד על
אלו השבעים והוא ראש ישיבה והוא שקראוהו
חכמים נשיא ג"כ כו'. עכ"ל. וממילא דלדידי'
א"נ דכחם של ב"ד הגדול לד"נ פקע כשהם
שלא במקומם אכתי לא שמעינן דין סנהדרי
קטנה. והיינו דפי' הרמב"ם דד"נ בכ"מ לא
נהיגי אלא בזמן הבית מילפו' דאם אין כהן אין
משפט, ורק דהבית מוגדר בכך שב"ד הגדול
במקומו, וכמשנ"ת.
בין לרש"י בין להרמב"ם דרשת "אם
אין כהן אין משפט" ודרשת "מלמד
שהמקום גורם" שייכי אהדדי, אלא דפליגי
באופן התלי', דלרש"י ילפינן מ"המקום גורם"
דחלו"ש בי"ד הגדול לענין ד"נ תליא בהיותו
סמוך למקדש, ומילפותא ד"אם אין כהן אין
משפט" ילפינן דחלו"ש מקדש תליא בכהנים
בעבודתם, וממילא דהיכא דליכא כהנים
בעבודתם ליכא המקום גורם לד"נ. ולהרמב"ם
הוי כלפי לייא, דמילפותא ד"אם אין כהן אין
משפט" ילפינן דד"נ בכל מקום תליא במקדש,
ומילפותא ד"המקום גורם" ילפינן דהיכא דליכא
בי"ד הגדול בלשכת הגזית חסר בשם מקדש.
והיוצא מכל זה בתיקון הדעות ויישור
המעשים גם כאשר בעוונינו חסרנו
כל אלה, דהנה במקום כהן בעבודתו יש לנו
ונשלמה פרים שפתינו, עבודה שבלב, תפילות
כנגד תמידים. ומאידך הרי ענינו של בי"ד
הגדול כמ"ש הרמב"ם בריש הל' ממרים וז"ל,
בית דין הגדול שבירושלם הם עיקר תורה
שבעל פה כו' עיי"ש, כי על כן העסק שלנו
בתושבע"פ מישך שייך בענינו לבי"ד הגדול.
וכמשי"ת.
וז"ל מקים עולה של תורה בדורנו מרן
החזו"א זצוקללה"ה באיגרותיו (ח"א
ס"ג) "הלימוד והתפלה קשורין זה בזה. עמל
הלימוד עוזר לאור התפלה, והתפלה עוזרת את
הלימוד. תפלה בבחי' קבע מרחיקה את הלימוד,
והלימוד בעצלתיים מונע תפלה". ומבואר
דמלבד זאת שהלימוד הוא אחד מצרכיו של
האדם אשר עליהם אנו מתפללים ונענים, יש
לתפלה קשר מסוים ומובהק עם הלימוד.
באו"ח יש סימן שלם שכותרתו "לילך
מבית הכנסת לבית המדרש", וכפי
שזה מתפרש בגוף הסימן "אחר שיצא מבית
הכנסת ילך לביהמ"ד כו'". והיינו דמלבד היות
התפלה ענין לעצמה מצ"ע ובפ"ע היא גם
משמשת מבוא לת"ת, ממקום התפלה באים
לבית המדרש שהוא מקום העסק בתושבע"פ.
דנהי נמי שהתורה היא אחת מהשלוש
מתנות טובות שנתן הקב"ה לישראל
(ברכות ה, א), ולכאו' מתנה לא שייכא בהדי
תפלה. [ואע"פ שהמתנות טובות לא ניתנו אלא
ע"י יסורים (שם) וכמ"ש לענין תורה, אשרי
הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. בכל
זאת אי"ז שייך לתפלה]. מ"מ נראה דכל זה הוא
מבחי' מתן תורה דמעיקרא, אילמלא נשתברו
לוחות, אבל משחטאו ישראל הרי נשתברו
הלוחות, ורק על ידי 'ויחל משה את פני ה'
אלקיו גו'' זכינו ללוחות אחרונות [ועי' ברכות
לב, א אריכו"ד בענין תפילתו זו של משרע"ה].
כך שמאז ואילך תורתנו תלויה בתפלה.
לוחות אחרונות נאמר שהם בבחי'
'כפליים לתושיה' שהן הן שיש בהן
'מדרש הלכות ואגדות' [שמו"ר פל"ב. ועי'
ירושלמי שקלים פ"ו דבלוח"ר כה"ת היתה באה
בכתב. ובהגהות זית רענן (לבעל מג"א)
לילקו"ש סו"ס יהושע דכל ענין תושבע"פ רק
מצד לוח"ש. וכ"ה בבית הלוי בדרושיו שבסוף
השו"ת סי"ח]. כך שלבית המדרש, מקום לימוד
תושבע"פ, אכן מגיעים רק מבית הכנסת, ע"י
התפלה, ויחל.
ומאידך גיסא כתיב (משלי כח, ט) 'מסיר אזנו
משמעו תורה גם תפלתו תועבה'
ובדוגמת הקרבנות שהתפלה היא כנגדם אשר
בהם נאמר (שם טו, ח) 'זבח רשעים תועבה'.
וכאשר שמענו ע"ד השלילה כן ראינו ע"ד
החיוב חשיבות התפלה כשהיא באה מתוך דברי
תורה כמ"ש 'כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת'
(ירושלמי הו' בתוס' רפ"ק דברכות), וכמ"ש
'אין עומדין להתפלל אלא כו' מתוך דבר הלכה'
(בבלי שם רפ"ד).
תנינן, מאן דבעי דקוב"ה יקבל צלותיה ישתדל
באורייתא דאיהי עץ חיים. (זהר ח"א פ' מקץ
רב, ב). והובאו הדברים בנפש החיים (ש"ד
פכ"ו) דמסיים עלה וז"ל, כל ענין התפלה אינו
תלוי אלא בעסק התורה ובלתה אינה נשמעת.
עכ"ל. וכמ"ש בפיוט האקדמות, צבי וחמיד
ורגיג דילאון בלעותא, צלותהון בכן מקבל
והניין בעותא. והן הן דברי החזו"א שהלימוד
והתפלה קשורין זה בזה. התורה מעמידה את
העבודה והעבודה מעצימה את התורה.
ומכאן שהמקום גורם. בזמן שיש כהן יש
משפט בזמן שאין כהן אין משפט.
לדרכו של רש"י [והרמב"ן] שלימות ענינו של
בי"ד הגדול, עיקר תורה שבע"פ, תלויה בהיות
הכהנים בעבודתם. העבודה מעמידה ומעצימה
את התושבע"פ.
'לך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה'
(בראשית כב, ב). ופירש"י, ארץ המריה,
ירושלם. וכן בדברי הימים לבנות את בית ה'
בירושלם בהר המוריה. ורבותינו פירשו על שם
שמשם הוראה יוצאה לישראל. ואונקלוס תרגמו
על שם עבודת הקטורת שיש בו מור נרד ושאר
בשמים. עכ"ל. ולהמתבאר ההוראה היוצאה
לישראל מהר המוריה כפירוש רבותינו והמור
שבקטורת שבעבודת המקדש לפי' התרגום
סביכי דא בדא, ועבודת העקידה שעקד אברהם
אבינו את יצחק בנו ע"ג המזבח מהווה שורש
גם לעבודה וגם להוראה.
מצווה שיהו מושיבין מלמדי תינוקות
בירושלים, מאי דרוש, כי מציון תצא
תורה ודבר ה' מירושלם (ב"ב כא, א). ובתוד"ה
כי, לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים
עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת
שמים וללמוד תורה כו'. עכ"ל. הסמיכות
למקום העבודה מעצימה את לימוד התורה.
מכאן שהמקום גורם. אם יש כהן יש משפט.
לדרכו של הרמב"ם ישיבת הסנהדרין
במקומם היא המשלימה את הבית שבפניו דנים
ד"נ. ה"תשים סנהדרין אצל המזבח" משלימה
את העבודה. העבודה צריכה להיות סמוכה
ומחוברת ללימוד התורה. ה"חופף עליו כל
היום" אינו מתקיים אלא ע"י בי"ד הגדול
במקומו. ה"ביתי בית תפלה יקרא" (ישעיה נו,
ז) תלוי בלימוד התורה.
אביי כו' לא הוה מצלינא אלא היכא
דגריסנא (ברכות ח, א). תניא אבא
בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא
בבית הכנסת שנא' לשמוע אל הרנה ואל
התפלה. (ברכות ו, א. ויעו"ש ברש"י). וז"ל
הגר"א במשלי עה"פ (א, כא) חכמות בחוץ
תרונה, תרונה שזהו רנה דאורייתא, וזהו
שאחז"ל במקום רנה שם תהא תפלה, כי היו
מלמדי תינוקות שלהם בביהכ"נ כמבו' במדרש
איכה ובשאר מקומות, ששם היו לומדים רנה
דאורייתא, שם תהא תפלה. עכ"ל. המקום גורם.
בפני הבית, והוא שיהיה שם ב"ד הגדול.
הגירסא מעצימה את העבודה.
וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח
האהל כחם היום. (בראשית יח, א).
ופרש"י, ישב כתיב, ביקש לעמוד, א"ל הקב"ה
שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך שעתיד אני
להתייצב בעדת הדיינין והן יושבין שנא'
דאלקים נצב בעדת אל. עכ"ל. ולכאורה מאי
שיאטא דעדת הדיינין לישיבתו זו של אברהם
אבינו אחרי מילתו. וי"ל עפ"מ דאיתא בפרקי
דר"א (פכ"ט) דהמגיש את בנו למילה כאילו
כהן גדול מקריב מנחות ונסכו ע"ג המזבח.
ובזהר פ' לך (זח"א צה, א) תאנא, מזבח אדמה
תעשה לי ועשית עליו את עולותיך ואת
שלמיך, תאנא כל מאן דקריב בניה לקרבנא דא
כאילו אקריב כל קרבנין דעלמא לקמיה
דקוב"ה, וכאילו בני מדבחא שלימתא קמיה
כו'. [ועיי"ש ג"כ לעיל צג, א. וברבינו בחיי
סו"פ לך דע"ז נא' כורתי בריתי עלי זבח.
עייש"ה]. כי על כן, כיון "שתשים סנהדרין
אצל המזבח", הרי דבהדי מילה שענינה קרבן
ע"ג המזבח מישך שייכא הגילוי של "עתיד אני
להתייצב בעדת הדיינים". אלקים נצב בעדת
אל.
בסמיכות למילה זו, ועל ידה, מתגלה
באברהם אבינו בחי' שופט, עד שהוא
טוען כביכול כלפי הקב"ה 'השופט כל הארץ
לא יעשה משפט' (בראשית יח, כה) כי הוא הרי
זה ש'ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו
אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'
(שם שם, יט), אשר לכן לא כסה ה' מאברהם
אשר הוא עושה (ע"פ הנא' שם יז).
סנהדרין אצל המזבח. בזמן שיש כהן
יש משפט. הלימוד והתפלה קשורים
זה בזה. וזוהי כל מגמת חבורתינו הקדושה
לצרף את התורה והתפלה בהדדי, שהתורה
תהיה "עבודה'דיג", והעבודה תהיה
"תורה'דיג". שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו ותן
חלקנו בתורתך, ושם נעבדך.
ספר מרכבת יחזקאל
