תשובה פרטית ותשובה סתמית-כללית

יֵשׁ תְּשׁוּבָה מְכֻוֶּנֶת נֶגֶד חֵטְא מְיֻחָד אוֹ חֲטָאִים רַבִּים. וְהָאָדָם שָׂם חֶטְאוֹ נֹכַח פָּנָיו, וּמִתְחָרֵט עָלָיו וּמִצְטַעֵר עַל אֲשֶׁר נוֹקַשׁ בְּפַח הַחֵטְא, וְנַפְשׁוֹ מְטַפֶּסֶת וְעוֹלָה, עַד שֶׁהוּא מִשְׁתַּחְרֵר מֵהָעַבְדוּת הַחֶטְאִית, וּמַרְגִּישׁ בְּקִרְבּוֹ אֶת הַחֵרוּת הַקְּדוֹשָׁה, הַנְּעִימָה מְאֹד לְנַפְשׁוֹ הַנַהֲלָאָה, וְהוּא הוֹלֵךְ וּמִתְרַפֵּא. וְזָהֳרֵי אוֹרָהּ שֶׁל שֶׁמֶשׁ הַחֶסֶד, חֶסֶד עֶלְיוֹן, שׁוֹלְחִים אֵלָיו אֶת קַוֵּיהֶם, וְהוּא הוֹלֵךְ וּמִתְאַשֵּׁר, הוֹלֵךְ וּמִתְמַלֵּא עֹנֶג וְדֶשֶׁן פְּנִימִי, יַחַד עִם לֵב נִשְׁבָּר וְנֶפֶשׁ שַׁחָה מְדֻכָּאָה, שֶׁהוּא מַרְגִּישׁ בְּקִרְבּוֹ, שֶׁגַּם רֶגֶשׁ זֶה עַצְמוֹ, הַנָּאֶה לוֹ לְפִי מַצָּבוֹ, מוֹסִיף לוֹ עֹנֶג רוּחָנִי פְּנִימִי וּשְׁלֵמוּת אֲמִתִּית. הוֹלֵךְ הוּא וּמַרְגִּישׁ שֶׁהוּא מִתְקָרֵב לִמְקוֹר הַחַיִּים, לְאֵ-ל חַי אֲשֶׁר זֶה לֹא כְּבָר הָיָה כָּל כָּךְ רָחוֹק מִמֶּנּוּ, נַפְשׁוֹ הַכְּמֵהָה זוֹכֶרֶת בִּשְׂשׂוֹן לֵב אֶת עָנְיָהּ וּמְרוּדָהּ הַפְּנִימִיִּים, וְהִיא מִתְמַלֵּאת רִגְשֵׁי תּוֹדָה, בְּהַלֵּל וָזֶמֶר הִיא נוֹשֵׂאת קוֹל: "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד' וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו, הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי, הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים, הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ, תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי, עֹשֵׂה צְדָקוֹת ד' וּמִשְׁפָּטִים לְכָל עֲשׁוּקִים". הוֹי! כַּמָּה עֲשׁוּקָה הָיְתָה הַנֶּפֶשׁ, בְּעוֹד מַשָּׂא הַחֵטְא, קַדְרוּתוֹ, גַּסּוּתוֹ וְסִבְלוֹ הָאָיֹם, מֻנָּח עָלֶיהָ! כַּמָּה הָיְתָה יְרוּדָה וּסְחוּפָה, גַּם אִם עֹשֶׁר וְכָבוֹד חִיצוֹנִי נָפַל לָהּ לְחֶבֶל! מַה יּוֹעִיל כָּל הוֹן, אִם הַתּוֹךְ הַפְּנִימִי, תּוֹךְ הַחַיִּים, הוּא מְדֻלְדָּל וְיָבֵשׁ? וּמַה מְּאֻשָּׁרָה הִיא כָּעֵת בְּהַרְגִּישָׁהּ בְּקִרְבָּהּ כִּי כְּבָר נִרְצָה עֲווֹנָהּ, כִּי קִרְבַת אֱלוֹהִים חַיָּה וּמְאִירָה בְּקִרְבָּהּ, כִּי הוּקַל מַשָּׂאָהּ הַפְּנִימִי, כִּי הִיא כְּבָר שִׁלְּמָה נִשְׁיָהּ, וְאֵינָהּ עוֹד מְעֻשָּׁקָה בְּעֹשֶׁק וְטֵרוּף פְּנִימִי, מְלֵאָה הִיא מְנוּחָה וְשַׁלְוָה כְּשֵׁרָה: "שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ד' גָּמַל עָלָיְכִי".

וְיֶשְׁנָהּ עוֹד הַרְגָּשַׁת תְּשׁוּבָה, סְתָמִית כְּלָלִית. אֵין חֵטְא אוֹ חֲטָאִים שֶׁל עָבָר עוֹלִים עַל לִבּוֹ, אֲבָל בִּכְלָל הוּא מַרְגִּישׁ בְּקִרְבּוֹ שֶׁהוּא מְדֻכָּא מְאֹד, שֶׁהוּא מָלֵא עָווֹן, שֶׁאֵין אוֹר ד' מֵאִיר עָלָיו, אֵין רוּחַ נְדִיבָה בְּקִרְבּוֹ, לִבּוֹ אָטוּם, מִדּוֹתָיו וּתְכוּנוֹת נַפְשׁוֹ אֵינָן הוֹלְכוֹת בַּדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה וְהָרְצוּיָה, הָרְאוּיָה לְמַלְֹּאוֹת חַיִּים הֲגוּנִים לְנֶפֶשׁ טְהוֹרָה, הַשְׂכָּלָתוֹ הִיא גַּסָּה, רִגְשׁוֹתָיו מְעֻרְבָּבִים בְּקַדְרוּת וְצִמָּאוֹן שֶׁמְּעוֹרֵר לוֹ גִּעוּל רוּחָנִי, מִתְבַּיֵּשׁ הוּא מֵעַצְמוֹ, יוֹדֵעַ הוּא כִּי אֵין אֱלוֹהַּ בְּקִרְבּוֹ, וְזֹאת הִיא לוֹ הַצָּרָה הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה, הַחֵטְא הַיּוֹתֵר אָיֹם, מִתְמַרְמֵר הוּא עַל עַצְמוֹ, אֵינוֹ מוֹצֵא מָנוֹס מִפַּח מוֹקְשִׁים שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין לוֹ תֹּכֶן מְיֻחָד, רַק הוּא כֻּלּוֹ כְּמוֹ נָתוּן בַּסַּד. מִתּוֹךְ מְרִירוּת נַפְשִׁית זוֹ בָּאָה הַתְּשׁוּבָה כִּרְטִיָּה שֶׁל רוֹפֵא אֻמָּן. הַרְגָּשַׁת הַתְּשׁוּבָה וְעֹמֶק יְדִיעָתָהּ, סְמִיכוּתָהּ הַגְּדוֹלָה בְּעֹמֶק הַנֶּפֶשׁ, בְּסֵתֶר הַטֶּבַע, וּבְכָל חַדְרֵי הַתּוֹרָה, הָאֱמוּנָה וְהַמָּסֹרֶת, בְּכָל כֹּחָהּ הִיא בָּאָה וְזוֹרֶמֶת בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ. בִּטְחוֹן עֹז בָּרְפוּאָה, בַּתְּחִיָּה הַכּוֹלֶלֶת, שֶׁהַתְּשׁוּבָה מוֹשִׁיטָה לְכָל הַדְּבֵקִים בָּהּ, מַעֲבִיר עָלָיו רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם". מַרְגִּישׁ הוּא, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם שֶׁעוֹבֵר עָלָיו, בְּהַסְכָּמַת תְּשׁוּבָה עִלָּאָה וּכְלָלִית זוֹ, הַרְגָּשָׁתוֹ נַעֲשֵׂית יוֹתֵר בְּטוּחָה, יוֹתֵר מְחֻוֶּרֶת, יוֹתֵר מוּאָרָה בְּאוֹר הַשֵּׂכֶל, וְיוֹתֵר מִתְבָּאֶרֶת עַל פִּי יְסוֹדֵי תּוֹרָה. וְהִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ וְנוֹהֵר, פְּנֵי הַזַּעַם חָלְפוּ, אוֹר רָצוֹן בָּא וְזוֹרֵחַ, הוּא מִתְמַלֵּא עֹז, עֵינָיו מִתְמַלְּאוֹת אֵשׁ קֹדֶשׁ. לְבָבוֹ כֻּלּוֹ נִטְבָּל בְּנַחֲלֵי עֲדָנִים, קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה חוֹפְפוֹת עָלָיו. אַהֲבָה אֵין קֵץ מָלֵא כָּל רוּחוֹ, נַפְשׁוֹ צְמֵאָה לַד', וּכְמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע מִצִּמְאוֹנָהּ זֶה גּוּפוֹ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג וְהוּא מְבֻשָּׂר שֶׁנִּמְחוּ כָּל פְּשָׁעָיו, הַיְדוּעִים וְשֶׁאֵינָם יְדוּעִים, שֶׁהוּא נִבְרָא מֵחָדָשׁ בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְכָל הָעוֹלָמִים הִתְחַדְּשׁוּ עִמּוֹ, וְהַכֹּל אוֹמֵר שִׁירָה, חֶדְוַת ד' מָלֵא כֹּל. "גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּבִיאָה רְפוּאָה לָעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ יָחִיד שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה מוֹחֲלִין לוֹ וְלָעוֹלָם כֻּלּוֹ".

על גבי ההבחנות שהתבארו בפרקים הקודמים בין סוגים שונים של תשובה, בפרק זה הרב קוק מוסיף עוד הבחנה: ישנה תְּשׁוּבָה פְּרָטִית מְפֹרֶשֶׁת, שזהו המצב המוכר והפשוט יותר של חזרה בתשובה. ספרי הלכה שעוסקים בנושא התשובה מדברים בעיקר על תשובה כזו – אדם מחויב לשוב מחטא מסוים, בין בדינים שבין אדם למקום ובין בדינים שבין אדם לחברו. תְּשׁוּבָה סְתָמִית כְּלָלִית, לעומת זאת, מתרחשת כאשר אדם מרגיש שמשהו אינו כשורה, מבלי לדעת מהו בדיוק הדבר. זה קורה בחיי האדם עצמו וגם בתוך החברה; לכאורה הכל בסדר, לא היה מעשה מסוים שאפשר להגיד עליו שהוא חטא, אך בכל זאת מתעוררת תחושה שהדברים אינם כתמול שלשום. תחושה זו מביאה את האדם להרהורי תשובה וניסיונות שונים לשנות את המצב לטובה.

תשובה פרטית מְכֻוֶּנֶת נֶגֶד חֵטְא מְיֻחָד אוֹ חֲטָאִים רַבִּים, כלומר – מתוך נפילה של אדם שירד מדרך הישר והטוב, ורצונו לשוב למצב הקודם, הדוחף אותו לתשובה זו; לא מתוך כמיהה למציאות נעלה יותר, שנוצרת בנפש מצד עצמה. הָאָדָם שָׂם חֶטְאוֹ נֹכַח פָּנָיו, וּמִתְחָרֵט עָלָיו וּמִצְטַעֵר עַל אֲשֶׁר נוֹקַשׁ בְּפַח הַחֵטְא, וְנַפְשׁוֹ מְטַפֶּסֶת וְעוֹלָה, עַד שֶׁהוּא מִשְׁתַּחְרֵר מֵהָעַבְדוּת הַחֶטְאִית. תשובה זו מקבלת את המצב הקודם כנורמה טובה ונכונה, והצער הוא רק על נפילה מקרית בדרך או על נטיות שליליות שאדם גילה בעצמו ועליו לתקן. ודאי שיש ערך רב מאוד לתשובה פרטית בחיי האדם. היא מביאה לנחמה, אושר ורגיעה לתקופה מסוימת, ומלמדת כמה גדול ערכם של רגעים ומצבים שונים שחולפים במהרה, מעשים קטנים ופרטים זעירים. כמו טיפול רפואי באיבר מסוים בגוף – בלעדי תשובה זו אי־אפשר לאדם לחיות באופן סביר.

מַרְגִּישׁ הוּא, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם שֶׁעוֹבֵר עָלָיו, בְּהַסְכָּמַת תְּשׁוּבָה עִלָּאָה וּכְלָלִית זוֹ. משמעות המילה הסכמה היא גם התאמה, אדם ששב בתשובה כללית מתקן את חוסר ההתאמה לעולם שממנו סבל, משום שכעת הוא חי ברובד עליון וכללי יותר, ויכול להבין ולקבל את עצמו ואת העולם כפי שהוא, מתוך אמונה ורצון להביא אותו למציאות נעלה יותר. הַרְגָּשָׁתוֹ נַעֲשֵׂית יוֹתֵר בְּטוּחָה, יוֹתֵר מְחֻוֶּרֶת – יותר ברורה, משום שהיא כעת יוֹתֵר מוּאָרָה בְּאוֹר הַשֵּׂכֶל, השכל הוא עניין כללי, תפיסת חיים שאינה ממוקדת בדבר מסוים, והרגש לעומתו, יותר פרטי. כאשר אדם נעשה שכלי וכללי יותר, גם תפיסת התורה שלו משתנה: יוֹתֵר מִתְבָּאֶרֶת עַל פִּי יְסוֹדֵי תּוֹרָה, משום שהוא שם יותר דגש על היסודות, על האידאלים הגדולים שמתגלים בתורה, על העקרונות הכלליים, ואינו מתייחס רק לפרטי ההלכות המעשיות. וְהִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ וְנוֹהֵר, פְּנֵי הַזַּעַם חָלְפוּ, אוֹר רָצוֹן בָּא וְזוֹרֵחַ, בעל תשובה כזה אינו יותר שליו ונינוח, אלא יש לו יותר רצון לחיות ולפעול, הוא נוֹהֵר כמו נהר שוצף וקוצף. שוב אינו סגור בתוך עצמו, הוא מתמלא חיוניות ומרווה ממנה את סביבתו. הוּא מִתְמַלֵּא עֹז, עֵינָיו מִתְמַלְּאוֹת אֵשׁ קֹדֶשׁ, אחר שהיו כבויות במרירות הנפשית שלפני התשובה, לְבָבוֹ כֻּלּוֹ נִטְבַּל בְּנַחֲלֵי עֲדָנִים, קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה חוֹפְפוֹת עָלָיו. אַהֲבָה אֵין קֵץ מָלֵא כָּל רוּחוֹ, נַפְשׁוֹ צְמֵאָה לַד', וצימאון זה איננו ממלא אותו גיעול רוחני כמו קודם התשובה, כי אז ניסה להרוות אותו בדברים מסוימים, פרטיים; כעת הצימאון גורם לו לעונג – וּכְמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע מִצִּמְאוֹנָהּ זֶה גּוּפוֹ. הצימאון עצמו הוא גם הרוויה, בזכות ההתקרבות. אדם שאוהב ללמוד, ככל שמרבה בלימוד צימאונו ללמוד גובר. האוהב תמיד צמא, ותמיד מרווה את צימאונו כשהוא קרוב לאהובו. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג, הוא חש את רוח הקודש, שומע אותה, בניגוד לתחושת הריחוק מן הקודש שהייתה לו קודם התשובה. וְהוּא מְבֻשָּׂר שֶׁנִּמְחוּ כָּל פְּשָׁעָיו, הַיְדוּעִים וְשֶׁאֵינָם יְדוּעִים. אמנם יכולים להיות פשעים שבפני עצמם לא נמחו, אך שורשם נעקר, משום שֶׁהוּא נִבְרָא מֵחָדָשׁ בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְכָל הָעוֹלָמִים הִתְחַדְּשׁוּ עִמּוֹ. לעומת התשובה הפרטית שבה הודגשו דווקא המנוחה והשלווה מטירוף העוון, כמו בפסוק שציטט הרב קוק: "שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ד' גָּמַל עָלָיְכִי" (תהלים קטז, ז) – בתשובה הכללית הכל נע, מתחדש ומשתנה, העולם שלפני התשובה שונה לגמרי מזה שאחריה, וממילא אין בסיס אחיזה לחטאים. וְהַכֹּל אוֹמֵר שִׁירָה, חֶדְוַת ד' מָלֵא כֹּל. לפני התשובה, הכל לא היה כדאי ולא היה במה להתנחם. לאחר התשובה – הכל אומר שירה. שירה היא התבוננות שמגלה את הרבדים שמעבר להסתכלות השכלתנית־פשטנית. בעל תשובה מביט אל אותם החפצים והאנשים שסביבו ורואה בהם עומק וחיים, כוחות בלתי נדלים. הוא רואה את הפוטנציאל שבהם, את היופי והעוצמה. "גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּבִיאָה רְפוּאָה לָעוֹלָם", כי העולם כולו מתחדש עם האדם. גם העולם זקוק לתשובה, לגאולה, ואדם שחוזר בתשובה מהווה דוגמא לאותה הגאולה הכוללת, שאינה תיקון מסוים ופרטי. בעל תשובה כמו אומר לעולם שישנה תקווה, קיימת גאולה שעוד תבוא. "וַאֲפִלּוּ יָחִיד שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה מוֹחֲלִין לוֹ וְלָעוֹלָם כֻּלּוֹ" (יומא פו, ב), מפני שהיחיד הוא חלק מהמציאות, ועל כן לא ייתכן שהוא ירפא מעוונו וזה לא ישפיע על כלל המציאות, ההוויה כולה אחדותית ויש קשר בין נפש היחיד לנפש הכללית. יחד עם זאת שהאדם חי ומרגיש כפרט בפני עצמו, ללא תלות באחרים, הוא גם מאוחד ומוטמע בכלל (עי' קובץ א, תנד). מכאן נובע הצורך האנושי הטבעי לחיות בחברה, לזכות באהבה וכבוד מהזולת.

המקובלים מחלקים את אישיות האדם לחמש דרגות, שלוש התחתונות שבהן – 'נפש', 'רוח' ו'נשמה', שייכות לצד הפרטי של האדם. הדרגה שמעליהן – 'חיה', היא דרגת החיות הכללית, ממנה הכל מתחייה ומתפרט. דרגת 'יחידה' שלמעלה ממנה, היא לפני כל מציאות של ריבוי, תרכובת או תערובת, בה יש אחדות מוחלטת. השינוי הנפשי בדרגת החיוּת התחתונה של האדם משפיע על כל הדרגות שמעליה וממילא על ההוויה כולה. זה נכון בכל סוג של תשובה, אך בתשובה כללית יש יותר השפעה על כלל המציאות, ולכן דווקא בה יש הדגשה יתרה על ההשפעה שעל העולם כולו. כפי שאותו אדם השתנה מן הקצה אל הקצה מבחינה נפשית, אף שלא השתנה מבחינה מעשית־חיצונית, כך גם העולם כולו זוהר ומאיר כעת למרות שלא נעשה בו שינוי מוחשי, לאחר שהתשובה הסירה מחיצות של קדרוּת והתגלו יותר טוב ויופי בעולם.

[19] ארתור שופנהאואר, ה'תקמ"ח-ה'תרכ"א (1788-1860). טען שהעולם מונע מאי־שביעות רצון תמידית, וחתירה מתמדת לסיפוק. הרצון הוא היוצר את התשוקות השונות, והתשוקות הן מקור לסבל; על כן, הרצון, כמקור הסבל – הוא רע, ויש להתגבר עליו על ידי שלילת התשוקות – כך יבוטל אף הסבל. וראו להלן ו, א.

[20] יוסף חיים ברנר, ה'תרמ"א-ה'תרפ"א (1881-1921). סופר, הוגה דעות ומנהיג ציבור. ביטוי המאפיין אותו אמר כאשר התייחס לאישיותו של הרב קוק: "הרב הזה רואה אור, ואני רואה חושך, חושך, חושך".  

[21] הרב חרל"פ סיפר שבהלוויית אימו של הרב קוק, הרבנית פערל זלטא, הרב בכה בכי תמרורים. כאשר ניגש הרב חרל"פ לנחם את הרב קוק, וציין בפניו שוודאי אימו שבעה ממנו רוב נחת בחייה על כל תארי הכבוד החשובים שהוענקו לו, השיב לו הרב קוק שמכל התארים שקיבל, תואר אחד כעת נחסר ממנו לעולמים – "מַיין קינד", ילדי.