אחד הנושאים החשובים שאותם מברר הרב קוק הוא מהי בכלל היהדות. הוא טוען שתפיסת היהדות כ"דת", כלומר מערכת טקסים שבאה לקיים את רצון האל, הוא דבר לא מדוייק, ננסה להבין מה כוונתו ומהי היהדות לפי שיטת הרב קוק.
כדי להבין את כוונת הרב קוק, יש להבין את החידוש בתפיסת האמונה של שלו, הרב קוק הסביר שאלוקים הוא המקור הנעלם של המציאות, לכן האמונה איננה הבנת האל עצמו, אלא היכולת לחוות את החיות האלוקית ואת השלמות המסתתרת בתוך המציאות, להאמין פירושו להכיר בכך שהאלוקות מסתתרת בתוך לבושי הבריאה המוגבלת והחסרה, המפגש שלנו עם האל לא נוצר מטענות שכליות מפולפלות, אלא דרך ידיעת המציאות כולה, שחיה מכוחו ונובעת משלמותו של האל. הנבואה, התפילה והמצוות הם דרכים כדי להגביר ולמקד את המפגש שלנו עם המציאות ומתוך כך עם השלמות האלוקית שעומדת מאחוריה.
לאדם אין יכולת להכיר את מהות המציאות "הידיעה מן העולם והמציאות… אינה עולה אפילו לחלק אחד מיני רבבה בערך האמת… כי אמתת המציאות והיש הגמור של הכל היא רק בהיות הכל בא מצד ההופעה האלהית… שכל מה שמתגלה בתור עולם והויה הוא רק כעין צל קלוש לגבי הישות הטהורה והאדירה שבמקור האלהי" (אורות הקודש, חלק א', עמ' ב') ידיעת האמונה היא התחושה שהמציאות עצמה, שמעבר לחושים שלנו, היא השלמות האלוקית הבלתי נתפסת. כל מה שאנו קולטים מן המציאות הוא רק ניצוצות, רשמים קלושים, שמסוגלים להיכנס לתודעה האנושית המצומצמת, מאותה שלמות אדירה שעומדת בשורש המציאות ומחיה אותה כל העת.
כל מפגש עם משהו במציאות הוא עם הלבוש של הדבר אלינו, בהתאם ליכולת הקליטה שלנו. הרב קוק טוען שמקור המציאות הוא האל עצמו שלא ניתן לפגוש, לכן המפגש עם האל הוא היכולת לחוות את השורש האלוקי של המציאות מבעד למסכי החומר והפירוד שבהם מתלבשת האלוקות לעיננו. כמו אדם שמביט מבעד למשקפים מלוכלכות על מלך גדול ומפואר, נדמה לו שהמלך הולך עם בגדים מלולכים, אבל האמת היא שהלכלוך נמצא על זגוגיות המשקפיים ואילו המלך עצמו הוא בעל יופי אדיר.
האמון במציאות כדבר הרמוני שהולך ומתקדם, איננו רק ידיעה מדעית או הצהרה אמונית, אלא רעיון שאמור לחולל מהפך נפשי ומוסרי בנפש האדם, ידיעת המציאות כדבר שמקורו באחדות אלוקית מחולל בתוך האדם תשוקה אל הטוב הגדול שמחיה את המציאות, הוא חש שהעולם חי ומובל על ידי טוב אין סופי, שהעולם צועד לקראת שלמות וחיות בלתי מוגבלת. לכן היהדות מורה למאמין לא לעסוק בטיעונים שכליים ואפילו לא לחשוב בשכלו על מהות האל, "כי לא יראני האדם וחי", אלא לפנות פנימה, להקשיב מה הידיעה על האל עושה בתוכו, אילו תהליכים הרמונים היא מחוללת בו ואיזה מבט אחדותי על הבריאה נוצר כאשר הוא משלב את הידיעת האל במחשבותיו.
מטרתה של היהדות להביא את המקור האלוהי של המציאות לידי גילוי בעולם הזה, להרבות במציאות חיים, אחדות ושלמות, כדי להביא לביטוי מלא את המקור האלוקי של המציאות. לכן היהדות איננה דת, היהדות היא חזון כלל עולמי, אוניברסלי, שבא להצעיד את המציאות מהשחיתות והפירוד, לעולם של אחדות, הרמוניה ושלום תמידי. תפקיד היהדות הוא ליצור מצב שבו כל מערכות החיים עומדות בהרמוניה ולכל פרט יש תפקיד באותו מבנה מושלם.
אם נתבונן במבט מקיף וארוך טווח על העולם שלנו, נבחין שהתהליך המרכזי ביותר הקיים במציאות הוא תהליך של שכלול בלתי פוסק, גם לפי המדע העולם התחיל מפיצוץ גדול ואוסף חומרים נפרדים והוא הולך ומתאחד לישויות מאוחדות יותר ויותר, כדור הארץ, צמחים, חיות, בני אדם ואומות. התהליך הזה מעיד על כך שבתשתית המציאות ישנה מגמה להגיע לשלמות והתפתחות, שנוצרת על ידי התאחדות כל החלקים בהרמוניה אלו עם אלו.
ליכולת של האדם לחוות את המציאות כדבר שנובע ממקור אחדותי ואלוקי, אנו קוראים "רוח הקודש", כלומר לחוש את הרצון להרמוניה ואחדות שקיימים במציאות. תפקיד התורה והמצוות הוא להביא את האדם לפיתוח הכישרון הרוחני הזה, על ידי ניהול חיים שמכילים יסודות הרמונים וקיום מעשים שגונזים בתוכם רעיונות של שכלול הבריאה והרמוניה בין כל חלקיה.
הנביא רואה בחזונו את היקום כולו בהרמוניה, בעלי החיים מסתובבים ליד בני האדם ומשרתים אותם מרצונם והאדם עוזר להם באהבה, השמש מאירה לצמחים בדיוק לפי צורכם והמים מגיעים למקומות שזקוקים להם, הפרפרים מאבקים את הפרחים והאדמה מצמיחה פירות מתוקים וגדולים בכמות הנדרשת. הכל הולך ומתעלה, הכל פועל בהתאמה מושלמת. מתוך כך מגיעים הנביאים לקליטת דבר ה' בעולם ודורשים העם לתקן את דרכיו, לקיים מצוות, לדאוג לגר ליתום ולאלמנה, לשפוט בצדק ולהרבות אחווה ויושר בחיים.
החזון שעליו מדבר הרב קוק הוא הרבה מעבר למוסריות וחברה תקינה, טענתו היא שאדם שמצליח להתגבר על כל שאיפותיו הפרטיות, שחי באופן מדוייק אך ורק בהתאמה לשאיפה הכללית של שכלול היקום ואחדותו, מסוגל להגיע לעוצמת חיים אדירה עד שכח החיים שבו יתגבר על המוות, זוהי המדרגה העתידית שמתוארת בספר בראשית כמדרגתו של אדם הראשון לפני החטא, שכולו היה נתון בשאיפת האחדות והשכלול של המציאות לשלמות האלוקית. לפי הרב קוק משמעות חטאו של אדם הראשון לא רק סירוב לצו האל, אלא כניסת יסודות פרטיים לתוך נפשו, כך שחייו החלו להתנהל באופן גס ומצומצם יותר, עד שנדרש תהליך ארוך של אלפי שנים, כדי להגיע בחזרה לאותו רצון טהור ומזוכך שהיה לאדם לפני החטא.
הסגולה המיוחדת של עם ישראל היא היכולת להכיר את ההרמוניה שבמציאות ולשאוף לשלמות הגדולה שהמציאות חותרת אליה, ללא שום נטיה פרטית. שאיפה זו היא שמביאה לעם ישראל את כישרון הנבואה, כלומר היכולת לחזות את השלמות שאליה המציאות חותרת ואת פרטי המצבים שאליהם העולם אמור להגיע בעתיד.
בתקופת הנביאים ובמהלך בית ראשון השאיפות האלו שררו באופן טבעי בעם ישראל, תקופה שבה הדמיון היה חזק והיתה יכולת לחוש מגמות שלמות בלי הפרעת השכל. נוצרו נביאים רבים וידיעה פנימית לאומית כללית של השראה. הבעיה היתה שתהליכים אלו לא חילחלו לחיי הפרט היום יומיים, לפיכך היצר והשחיתות המשיכו להתקיים בתחום חיי הפרט ולא איפשרו תיקון אמיתי של האומה.
בעקבות כך הדת היהודית, שפעם עסקה בשלמויות נשגבות, עברה לעסוק בימי בית שני בהבטחות לחיי עולם הבא ושכר פרטי. מבחן האמונה הפך להיות המידה שבה האדם מקבל על עצמו בידיעה שכלית את עיקרי הדת, ולא שאיפות האחדות הפנימיות שבוערות בקרבו, החיים הדתיים הפכו להיות מסכת של מעשים שעל האדם לקבל על עצמו בזמנים קבועים ולא חווית המציאות כבעלת מקור אלוהי.
כדי לתקן זאת צריך להשיב את האידיאל הרוחני לתוך חיי האומה, לחזור ולברר מהי האמונה ומה המשמעות של קרבת אלוקים, מעבר לקיום טקסי הדת הרגילים. זו מטרתה האמיתית של היהדות וזהו ייעודו של עם ישראל בעולם.
------
עֶצֶם הָאֱמוּנָה, בְּתוֹר דָּת, אֵינֶנָּה צְרִיכָה לְהַקִּיף אֶת כָּל הַחַיִּים כֻּלָּם, כִּי הַחַיִּים הֵם לְמַעְלָה מִמֶּנָּה וּרְחָבִים הֵם מִמֶּנָּה, וְהַתּוֹרָה הִיא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. אֲבָל נִשְׁמַת הָאֱמוּנָה, הִיא אוֹר הַחַיִּים הָאֱלֹהִיִּים שֶׁבְּתוֹכָהּ, זֶה הוּא גָּבוֹהַּ וְנַעֲלֶה מִן הַכֹּל, וְהַחַיִּים נֶעֱרָכִים רַק לְפִי אוֹתוֹ הַחֵלֶק שֶׁהֵם זוֹכִים מֵהֶאָרָתוֹ.
דְּרִישַׁת אֱלֹהִים, שֶׁהִיא הָאוֹר הַיּוֹתֵר רָחָב מִן הַכֹּל בַּמַּדָּע, וְהָרֶגֶשׁ הַיּוֹתֵר מֵאִיר מִן הַכֹּל בַּהַרְגָּשָׁה, הוּא בֶּאֱמֶת בְּרֹב עַצְמוֹ מַקִּיף אֶת כָּל הַחַיִּים, אֲבָל הֲלֹא הִיא נְטִיָּה חָפְשִׁית הָעוֹמֶדֶת לְמַעְלָה מִכָּל גְּבוּל שֶׁל דָּת וֶאֱמוּנָה. אֵימָתַי יִהְיֶה זֶה – כְּשֶׁתִּתְרַחֵב דַּעַת אֱלֹהִים בָּרְחָבָה הָרְאוּיָה לָהּ, שֶׁאָז יֻכַּר הֵיטֵב הַחִלּוּק שֶׁבֵּין הַנְּשָׁמָה שֶׁל הַתּוֹרָה לְגוּפָהּ, שֶׁגּוּף הַתּוֹרָה רָאוּי לִהְיוֹת מֻגְדָּר בַּחֲלָקִים מִן הַחַיִּים, וְיֶתֶר הַחַיִּים יִשָּׁאֲרוּ לְעוֹלָם חָפְשִׁים מִמֶּנּוּ, אֲבָל נִשְׁמַת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא אוֹר אֱלֹהִים, הִיא מְחַיָּה אֶת הַחַיִּים, וְלֹא יוּסַד חֹפֶשׁ הַחַיִּים רַק לְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁיִּהְיֶה הוּא מֵאִיר בָּעוֹלָם.
מָה שֶׁאֵין אֱלֹהִים מֻשָּׂג כִּי אִם מִתּוֹךְ הַדָּת, זֶה הִפִּיל אֶת הָעוֹלָם בְּעֹמֶק הַשִּׁפְלוּת. הָאֱלֹהִים צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נוֹדַע מִכָּל הַחַיִּים, מִכָּל הַהֲוָיָה, וּמִמֵּילָא יִהְיֶה יָדוּעַ בְּכָל הַחַיִּים וּבְכָל הַהֲוָיָה. הַדָּת הִיא אֶמְצָעִי עוֹזֵר לְהַכְשִׁיר אֶת הַמַּעֲשִׂים, הַמִּדּוֹת, הָרְגָשׁוֹת, סִדְרֵי הַחֶבְרָה הַחִיצוֹנִים וְהַפְּנִימִיִּים, בְּאֹפֶן מַתְאִים הַמַּכְשִׁיר אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַהֲוָיָה לְדַעַת אֱלֹהִים.
דָּת זֶהוּ הַשֵּׁם הַנָּאוֹת אֵצֶל כָּל עַם וְלָשׁוֹן, לֹא כֵן בְּיִשְׂרָאֵל. תּוֹרַת חַיִּים אֵינֶנָּה דָּת לְחוּד, תּוֹרַת חַיִּים שֶׁלָּנוּ הִיא הִתְגַּלּוּת אֱלֹהִים, הַמִּתְגַּלָּה מִתּוֹכָהּ בְּיַחַד כִּמְכַל הַהֲוָיָה. הַתּוֹרָה וְהַהֲוָיָה, בִּהְיוֹתָם לַאֲחָדִים מְגַלִּים הֵם אֶת אֱלֹהִים בַּחַיִּים, בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה הַפְּרָטִית וְהַכְּלָלִית. הַקֹּדֶשׁ וְהַחֹל הוּא חָלוּק מִצַּד הַדָּת. הַדָּת תָּשִׂים מִשְׁטָרָה עַל עִנְיְנֵי הַקֹּדֶשׁ, וְתַנִּיחַ אֶת יָדָהּ מְעַנֵּנִי הַחֹל. זֶהוּ מֻשָּׂג מְחֻיָּב מִמֻּשַּׂג הַדָּת. הָאֱלֹהִים הוּא מִתְגַּלֶּה מִן הַכֹּל, מִתּוֹךְ הַקֹּדֶשׁ וּמִתּוֹךְ הַחֹל
------
כְּדֵי לִמְצא תְּרוּפָה לְעֻמַּת מַצָּב אָים זֶה, לְעֻמַּת מַחֲלָה כָּזאת, הָאוֹכֶלֶת אֶת שְׁתֵּי הַקְּצָווֹת אֲשֶׁר לַחַיִּים וּמִמֵּילָא נִחָר תּוֹכָם, אָנוּ צְרִיכִים לְהִתְאַמֵּץ בְּכָל הַיְכלֶת בִּשְׁמִירַת הַמַּעֲשִׂים, לְחַבְּבָם וּלְאַמְּצָם, אֲבָל לֹא לַעֲמד עַל תְּחוּם זֶה בִּלְבַדּוֹ. מְאוּמָה לֹא נִשָּׂא בַּעֲמָלֵנוּ, אִם לֹא נְצָרֵף אֶל רוֹמְמוּת הַמַּעֲשִׂים אֶת הַהֲשָׁבָה אֶל תְּעוּפַת הָרַעְיוֹן הָאָצוּר וְגָנוּז בָּהֶם. אִם יִשָּׁאֲרוּ הַמַּעֲשִׂים מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, לֹא לְבַד שֶׁלּא יוֹעִילוּ אֶלָּא גַּם יַשְׁפִּילוּ עוֹד אֶת הָרַעְיוֹן, וְסוֹף שִׁפְלוּת הָרַעְיוֹן לְהִגָּמֵר בְּבִטּוּל הַמַּעֲשִׂים. אֲבָל לֹא נִבָּהֵל כְּלָל מֵהַמַּפְחִידִים אוֹתָנוּ מִתְּעוּפַת הַמַּחֲשָׁבָה, הָאוֹמְרִים שֶׁאָנוּ מִתְאַמְּרִים לַעֲלוֹת מְרוֹמֵי שְׁחָקִים בְּאֵין סֻלָּם. לֹא כֵן, יֵשׁ לָנוּ סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְראשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה: הַמָּאוֹר שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ, בְּנִשְׁמַת הַכְּלָל וּבְנִשְׁמַת הַפְּרָט, אֲשֶׁר יִתְעוֹרֵר יָפֶה עַל-יְדֵי אוֹר גִּנְזֵי תּוֹרָה.
--------
… וְהַדּוֹר הַזֶּה הַלָּקוּי כ"כ בְּמַחֲלַת הַכְּפִירָה, שֶׁהִיא רִפְיוֹן הָאֱמוּנָה, הַאִם אֵין לָנוּ יְסוֹד לוֹמַר, שֶׁלִּתְשׁוּעָתוֹ אָנוּ צְרִיכִים לְהַרְבּוֹת בְּתוֹרַת הָאֱמוּנָה. וכ"ז שֶׁהָאַרְטוֹדֶקְסִיָּה אוֹמַרְתִּי בְּעַקְשָׁנוּת דַּוְקָא, לֹא, רַק גְּמָרָא וּפוֹסְקִים לְבַדָּם, לֹא אַגָּדָה, וְלֹא מוּסָר, לֹא קַבָּלָה וְלֹא מֶחְקָר, לֹא דַּעַת הָעוֹלָם וְלֹא חֲסִידוּת, וְעִם כ"ז אָנֹכִי אַחֲזִיק אֶת מִלְחַמְתִּי, נֶגֶד כָּל הַקָּמִים עָלַי מַעֲבָרִים, – הֲרֵי מְדַלְדֶּלֶת אֶת עַצְמָהּ, וְכָל הָאֶמְצָעִים שֶׁהִיא לוֹקַחַת בְּיָדָהּ לְהָגֵן עַל עַצְמָהּ, מִבְּלִי לָקַחַת אֶת סַם-הַחַיִּים הָאֲמִתִּי, אוֹר הַתּוֹרָה בִּפְנִימִיּוּתָהּ, הֵם לָהּ לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל, וְהִיא מִתְמַלְּאָהּ עי"ז בְּקֶצֶף אֵין-אֱיָל, וּמִתְמַלְּאָהּ מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל מַשְׂטֵמָה, וּמְדָנִים, גַּם בֵּינָהּ לְבֵין עַצְמָהּ, וְכֹחָהּ הוֹלֵךְ וְכָשַׁל. … וּמִזֶּה בָּאָה הַתּוֹצָאָה שֶׁל הַצִּמְצוּם הַמְּקֻצָּף, שֶׁכָּל תִּקּוּן עוֹלָם, וְכָל כֹּחַ חַיִּים מִתְגַּלֶּה, הַכֹּל הוּא נִרְאֶה לָהּ כְּבָא לְבַלֵּעַ אוֹתָהּ, לְהוֹרִיד עֹז מִבְטָחָהּ. עֲמִידָתָהּ עַל יְסוֹד רָעוּעַ זֶה, מִבְּלִי פִּנּוֹת אֶל אֲשֶׁר הָרוּ וְהָגוּ כָּל הַחֲכָמִים וְהַקְּדוֹשִׁים הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנִים, שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וְגַם בָּאָדָם, עַד שֶׁהִיא מֻכְרַחַת לְהֵאָחֵז תָּמִיד בְּמִלְחָמָה שְׁלִילִית לְבַדָּהּ, חוּץ מֵהַדָּבָר הַגָּלוּי וּמוּחָשׁ, הַנִּגְלֶה שֶׁבַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת לְבַד, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל בְּשׁוּם אֹפֶן לָבֹא וּלְהָבִיא לְמַטְּרָתוֹ, בְּכָל הַדּוֹרוֹת וּבְיוֹתֵר בְּדוֹרֵנוּ, כ"א בְּיַחַד עִם הִתְרַחֲבוּתָם שֶׁל שָׁרָשָׁיו הַמְּרֻבִּים הָרוּחָנִיִּים, – שְׁלִילָה זוֹ הִיא בֶּאֱמֶת מוֹלִידָה הֲשָׂפְקָה שֶׁל הַבְלֵי שָׁוְא וְדִמְיוֹנוֹת כּוֹזְבִים, שֶׁהַחַיִּים וְהַמְּצִיאוּת, הַגַּשְׁמִי וְהָרוּחָנִי, מַחֲרִיבִים אוֹתָהּ. …
