רש"ר הירש דברים ח'
(י) ואכלת ושבעת וגו' – "אכל": לכלות דבר כדי לחדש את עצמו (עיין פירוש, בראשית א, כט–ל).
שׂבע קרוב ל"צבה", "שׁבע", "שפע", "ספה", שכולם מורים על ריבוי.
"ברך את ה' " פירושו: לקדם ולממש את מטרות ה', אשר הופקדו ביד האדם הפועל בחירות מוסרית; ואף בטרם הופקדו: לקבל על עצמו לממש מטרות אלה הלכה למעשה (עיין שמות יח, י [ופירוש שם, יח, יא; השווה פירוש, בראשית ט, כז]). כל אימת שאתה נוטל מיד ה' הרחבה, כדי לחזק את עצמך ולספק את צרכי קיומך הגופני, עליך לזכור שלה' לבדו, אלוקיך שלך, אתה חב את חידוש כוחך וסיפוק צרכי קיומך. לכן עליך להקדיש את כל הווייתך – שנתחזקה ונתעלתה על ידו – לעבודתו, לקידום מטרותיו, ולמימוש רצונו עלי אדמות. "נדר" זה של הקדשתך צריך להיות מבוטא בתיבות של ברכה.
זוהי מצוות ברכת המזון, החלה לאחר שאדם אכל לחם. תכלית המצווה היא להזכיר לנו את השגחת ה' הישירה והפרטית, אשר התוודענו אליה על ידי הנס הגלוי של המן. הברכה נועדה לחזק מודעות זו אפילו במצבים הרגילים, כאשר אדם משיג מזון בדרכים המקובלות. כל פיסת לחם צריכה להיחשב כמתנה ישירה מאת ה', כדוגמת המן שירד מן השמים לדור המדבר.
ההלכה המקובלת במסכת ברכות (מד.) מייחסת את מצוות "ואכלת ושבעת" וגו' אל הלחם שנזכר בפסוק הקודם, שכן פסוק ט פותח מחדש ב"ארץ" ובא לתאר את אופי הארץ: יושביה אינם אוכלים לחם צר; אלא הם אוכלים את לחמם מתוך הרחבת הדעת, ובתיהם מלאים כל טוב. אך המושא העיקרי של הפסוק הוא "לחם", ועליו מוסב "ואכלת" וגו'. לפי זה, ברכת המזון נוהגת מן התורה רק לאחר אכילת לחם, וזוהי האזהרה האמורה כאן: אַל לנו לחשוב שה' מספק לנו רק מותרות. אלא אפילו את הלחם המקיים אותנו אין בכוחנו לבד לספק; אפילו הצרכים ההכרחיים ביותר, אמצעי הקיום הפשוטים ביותר, הם מתנה ישירה של השגחת ה' (עיין פירוש פסוקים יד–יח). הכל הוא "מוצא פי ה' ", וכל נשימה ונשימה באפינו תלויה במאמרו.
רק לחם העשוי מחמשת מיני דגן – חיטה ושעורה וכוסמין שיבולת שועל ושיפון – קרוי "לחם". חמשת מיני דגן אלה כלולים כולם ב"חטה ושעורה".
אולם ישנה דעה שגם לאחר אכילת כל אחד משבעת מיני הפירות הנזכרים בפסוק ח, החיוב לברך הוא מדאורייתא (עיין טור אורח חיים סי' רט ובית יוסף שם).
ההקשר שבו כתובה מצוות ברכת המזון בתורה, וכן גם עצם מושג הברכה, מלמדים אותנו שברכת המזון היא יותר מאשר אמירת תודה מנומסת על מה שקיבלנו. היא נועדה לא רק להזכיר לנו שלה', ולה' לבדו, אנו חבים את קיומנו, אלא גם להביאנו לידי הכרה במסקנות ההגיוניות הנובעות מכך למילוי ייעוד חיינו. משום כך מורכבת ברכת המזון מארבע ברכות המקיפות יחדיו את כל היסודות המהווים את מושג ה"היהודי". הנהגת ה' את העולם בכלל ואת ההיסטוריה היהודית בפרט, הציבה את היהודי על משמרתו, וצריכה להביא כל דור ודור של יהודים לידי הכרה בייעודו.
זהו היסוד שהוכיח המן לכל נפש מישראל כאמת בלתי ניתנת לערעור: כדרך שעצם שם ה' מרמז שהוא מעניק עתיד לכל נפש אדם (עיין פירוש, שמות ו, ב), כך הוא גם שומר על כל נפש בהשגחתו, ושם בראש מעייניו את צרכי המשך קיומה. לפיכך, כל פיסת לחם שנאכלת, וכל רגע של המשך הקיום המתאפשר על ידה, הם מתנות "טובו", אשר מתגלה כ"חן", "חסד" או "רחמים" – לפי זכויות המקבל. זה הדבר שבא לידי ביטוי בברכת הזן, הברכה הראשונה של ברכת המזון. כשאנו מברכים ברכה זו, אנו "נודרים" להקדיש את חיינו למי שזן את הכל.
בעוד שה' קרוב לגורלו ולייעודו של כל אדם, הרי שגורלו וייעודו של אדם מישראל קשורים ביחס מיוחד אל ה' והשגחתו. כעדות נצח לקשר זה, הבטיח ה' ונתן את ארץ ישראל למשפחת האדם מישראל. ארץ ישראל, בפריחתה ובחורבנה הזמני, היא הערבון למעמדו ההיסטורי הייחודי של ישראל עלי אדמות; ולארץ ישראל מוקדשת ברכת הארץ, הברכה השנייה של ברכת המזון.
אולם ישראל צריך להקדיש תשומת לב לתנאים ולמטרה של מתנת הארץ. כל מעמדו ההיסטורי של ישראל בארצו נשען על ברית אברהם (בראשית יז, ז–ח), המעמידה את כל הבחינות החומריות של החיים לצורך עבודת ה', ותכליתו של מעמד זה היא קיומן הנאמן של מצוות התורה: "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וגו' בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ" (תהילים קה, מד–מה). לפיכך יש להזכיר את הארץ רק בהקשר לברית ולתורה. רק על ידי היותנו ממשיכים להחזיק ב"ברית בבשרנו", והתמסרותנו התמידית לתפקידים שהתורה קבעה לנו, נזכה להתייחסותה המיוחדת של השגחת ה' המפרנסת אותנו "בכל יום, ובכל עת, ובכל שעה".
הייעוד הלאומי של ישראל הוא להביא את תורת ה' לידי קיום בפועל. ביטויו הנצחי של ייעוד זה הוא מקדש התורה על הר ציון, ונושאו הנצחי של ייעוד זה הוא מלכות בית דוד, דוד שלחם את מלחמת עמו לעצמאות מדינית, ובנוסף הנחיל לעמו את צלילי כינורו לרומם את עמו אל במתי הרוח של ייעודו. להם [למקדש ולמלכות בית דוד] מוקדשת הברכה השלישית.
ירושלים, השוכנת למרגלות הר ציון, שפסגתו היא מקום מקדש התורה, מייצגת את עם ה' החונה סביב תורת ה'. תורת ה' היא נשמת העם, המושלת בו והמלמדת אותו. והמשפחה האצילה ביותר בעם היא שושלת בית דוד, הקשורה לנצח עם השגת המטרה הנשגבה ביותר של ישראל. ירושלים־ציון מטביעה על כל ארץ ישראל את חותם ייעודה הרוחני, אשר לדעת חז"ל (ברכות מח:) רמוז בפסוקנו בתיבות "הארץ הטובה". ובדומה לכך, הובעה גם לעיל (ג, כה) תכליתה הרוחנית של הארץ שמרכזה בהר ציון, בתיבות "הארץ הטובה וגו' ההר הטוב" וגו' (עיין פירוש שם).
הברכה השלישית עוסקת בהמשך קיומו ועצמאותו של היחיד, בהקשר של בקשה על רווחתו החומרית והרוחנית של הציבור. בעת שבית המקדש עמד על תלו ומלכות בית דוד הייתה קיימת, הבקשה על טובת הציבור באה לידי ביטוי בדמות תפילה על המשך קיום בית המקדש ומלכות בית דוד, מאחר שהם נושאי עתידנו הלאומי. וכאשר נחרב המקדש וגלינו מארצנו, הפכה תפילה זו לתפילה על בניין ירושלים, ברכת "בונה ירושלים".
שלוש הברכות האלה מקיפות את כל העניינים שצריכים להיכלל מדאורייתא בברכת המזון. אולם הוספה אחת נעשתה על ידי חז"ל. כאשר בימי מלכות אדריאנוס, נתגלה מרד בר כוכבא כטעות הרת אסון, היה צורך להזהיר את היהודים בכל הדורות לא לחזור על ניסיון זה. שכן לא בכוחם ובעוצם ידם ינסו להחזיר את עטרת ישראל ליושנה, אלא עליהם להפקיד את עתידם הלאומי אך ורק ביד ההשגחה האלוקית. לפיכך, לאחר שהאומה השבורה והרצוצה התחילה לחזור לעצמה, ואף קידמה בברכה – כאות לימים טובים יותר שיבואו – את הרשות שהוענקה לבסוף לקבור את רבבות הרוגי ביתר, תיקנו חכמי ישראל שהתכנסו ביבנה את ברכת הטוב והמיטיב, הברכה הרביעית של ברכת המזון. ברכה זו מנציחה את זכר המפלה חסרת התקדים בביתר בצורה של תפילת הודאה: אפילו העובדה שגופות הנופלים נשארו בשלמותן עד שניתנו לקבורה נראתה כסימן של חסד ה' – " 'הטוב' שלא הסריחו, 'והמטיב' שניתנו לקבורה" (ברכות מח:). לדורות עולם מפנות עינינו מַבָּטָן מכל עזרה אנושית ופונות אל ה' לבדו: "הוא הטיב וכו', הוא יטיב לנו וכו', הוא יגמלנו וכו', הוא ימלך וכו', הוא ישבור" וכו'.
נראה שיש משמעות מוסרית עמוקה להלכה העוסקת בשלושה שאכלו כאחד. הלכה זו מדגישה שיסוד השותפות בשעת הסעודה ראוי לתשומת לב מיוחדת. כאשר שלושה – או יותר – גדולים, בני מצווה, בוצעים יחדיו על לחם, הם מתחייבים גם לברך את ברכת המזון ביחד, כדי לתת ביטוי לעובדה שהם אכלו במשותף. אחד מהם מזמין את חבריו לברך יחד, וכך גם הוא וגם הם זוכרים שאֵל אחד בטובו נתן מזון לכולם: "נברך שאכלנו משלו", "ברוך שאכלנו" וכו'. לאחר מכן אחד מברך את הברכה עבור כולם, והם, על ידי עניית אמן הם הופכים את ברכתו לברכתם. בבקשת המזון – יותר מכל דבר אחר – נוטה אדם לחשוב רק על עצמו, וכל אחד מתחרה עם חברו. יסוד השותפות בסעודה ובאמירת הברכה מזכיר לנו את טובו של ה', המופנה בעת ובעונה אחת ובמידה שווה לכולם, ובכך אנו משוחררים ממחשבות אנוכיות. משום כך ברכת הזימון מתייחסת ביסודה לברכת הזן (שם מו. ותוספות שם).
מצוות "וברכת את ה' אלקיך" וגו' האמורה בתורה, הפכה לדוגמא הראשית למערכת הגדולה של הברכות, אשר חז"ל, בבקשם לתת צורה לרוחו של העם היהודי, שזרו אותו בתוך כל מארג חיינו. כאן התורה עצמה מצווה כיצד יש לנו לנהוג באכילת פירות הארץ: עלינו להפנות את מחשבותינו מן הפרי אל מי שנתן לנו גם את הארץ וגם את הפרי, ועל יסוד זה עלינו לקבוע את התנהגותנו ולהחליט על מעשינו ברוח מושג הברכה. כמו כן חז"ל הפכו את כל התופעות העוברות עלינו בחיינו למורים, כביכול, להורות לנו על ה' ועל חובותינו כלפיו. הם לימדונו לשאת עינינו אל ה' ברעננות תמידית, ולחדש את "נדרנו", כפי שהוא בא לידי ביטוי בתיבות "ברוך אתה" וכו', לעובדו עם כל הווייתנו. כל הנאה שאנו נהנים, כל תופעה מרגשת של הטבע, כל אירוע משמעותי בחיינו, כל אימת שבאה מצווה לידינו – ברכות הנהנין, ברכות הראייה והשמיעה, ברכות המצוות – כל אלה מעניקים לנו אפשרות לבטא בשפתיים את התחייבות "ברוך אתה ה' " וכו', ובכך להגיע לנקודת המבט הנכונה כלפי ה', האלוקים שלנו ["אלקינו"].
ולא עוד, אלא שהגרעין והפרח של כל עבודת ה' שלנו, כל ה"עבודה שבלב" (עיין פירוש להלן יא, יג), כל העבודה שאנו מחויבים לעשות על פנימיותנו, היא "ברכה", המבטאת את הקדשת חיינו למילוי רצון ה' בחיי המעשה. מבחינה זו, הברכה הנאמרת בעבודת התפילה דומה לעולה הקרֵבה בעבודת הקרבנות. שכן העולה מסמלת שהעלייה המתמדת אל פסגת ייעוד חיינו היא תמצית כל פעימת לבנו, ועבודת התפילה מתרגמת תמצית זו למילים באמצעות הברכה.
ואכן, הרעיון הבא לידי ביטוי בתיבות "ברוך אתה ה' " כולל את סך כל האמיתות המהוות את הבסיס לתוכן המוסרי של חיינו: שה' מקיים מערכת יחסים מיוחדת עם כל יחיד ויחיד; שכל יחיד ויחיד נתון במסגרת עבודת ה'; ושה' חנן את האדם בחירות מוסרית. שכן בהעניקו לאדם את חירותו, הפקיד ה' את עולמו ביד האדם, ובכך עשה את מילוי רצונו, את השגת מטרותיו עלי אדמות, "הצלחת מעשה ידיו", לתלוי ברצונו החופשי של האדם. לפיכך, האדם המקדיש עצמו לעבודת ה' יכול לבטא הקדשה זו על ידי פנייה אל ה' בתיבת "ברוך" (השווה פירוש, בראשית ט, כז).
כבר מפסוקנו מוכח שהמברך ברכה צריך להזכיר שם ה', שכן נאמר כאן "וברכת את ה' אלקיך"; ומכאן במטבע הברכה: "ה' אלקינו". לזה חז"ל מוסיפים שהמברך ברכה צריך גם להזכיר את מלכות ה', ובמטבע הברכה: "מלך העולם". כפי שההלכה אומרת: "כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה" (ברכות מ:). שכן תכליתן של הברכות היא להוליכנו מהעניינים שאנו פוגשים בעולם הזמני, אל השליט הנצחי של כל הזמנים; כך שנדע שהאֵל שכל רגע ורגע של הווייתנו החולפת מעיד עליו, הוא "ה' אלקינו", ושלכן אנחנו חייבים להיכנע לפניו על ידי הקדשת כל הווייתנו וכל שאיפותינו אליו.
מחציתה השנייה של כל ברכה מזכירה את ה' בלשון נסתר, ואילו מחציתה הראשונה פונה אליו בלשון נוכח. הטעם לכך הוא, שהמחצית השנייה בדרך כלל מבטאת את העניין שעליו מברכים: היא מציינת את פעולתו של זה שאליו אנו מפנים את הכנעתנו במחצית הראשונה. ההנאה שנהנינו, התופעה הטבעית שראינו או שמענו, המצווה שעשינו, כולן מפנות אותנו אל זה שהוא "הזן את העולם כולו", "שכוחו וגבורתו מלא עולם", "אשר קדשנו במצוותיו" וכו'. במחצית הראשונה אנו פונים ישירות אליו בהכרזה על מחויבותנו: "ברוך אתה". אנו מתחייבים לעשות רצונו – בכוח שאנו מצפים להשיג, או שכבר השגנו; בעולם המלא מכוחו וגבורתו; במעשה שייעשה על פי ציווייו וכו'.
הברכות שחז"ל תיקנו לאומרן לאחר הנאת מאכל וכדומה, הן כדוגמת ברכת המזון הנוהגת מדאורייתא. כך גם סבורים הרבה פוסקים שהברכה שאומרים לפני לימוד התורה היא דאורייתא (ברכות כא.; עיין רמב"ן, בהוספותיו בסוף ספר המצוות, מצוות עשה, מצווה טו, ופרי חדש לאורח חיים סי' מז; עיין פירוש להלן לב, ג). לפי זה, שתי ברכות אלה הן הדוגמא הראשית לברכות שנתקנו על ידי חכמים לאומרן לפני ולאחר מעשים ואירועים מסוימים. רק אם נקבל על עצמנו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בברכה הנאמרת לפני אכילת כל דבר, שהכוח הנוסף שנקבל מהאכילה ישמש לעבודת ה', אז נהיה ראויים לאותה הנאה. כמאמר חז"ל: "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל". עד שהברכה נאמרת הכל קנוי לה'; ורק על ידי אמירת הברכה, נעשה האדם זכאי ליטול חלק בטוּב העולם הזה (ברכות לה.).
על דרך זו, תכלית אמירת הברכה לפני עשיית מצווה היא לטעת בנו את ההכרה שבה צריכה המצווה להיעשות. כך נעשה את המעשה כ"מצות ה' ", שנועדה "לעשותנו קדושים": "אשר קדשנו במצותיו". משום כך, ברכה נאמרת רק לפני אותן מצוות שנועדו לתקן ולשפר את מחשבותינו ושאיפותינו ולהשפיע עלינו השפעה מקדשת – כגון שופר, מגילה וציצית. אין אומרים ברכה לפני אותן מצוות שנועדו בעיקר להביא לידי תוצאה מוחשית – כגון צדקה, השבת גזלה והשבת עבוט; שכן תכליתן של מצוות אלה מושגת בעצם עשייתן, ללא תלות בכוונת עשייתן.
אנו סבורים שבכך מצאנו מפתח להבנת מערכת ברכת המצוות. הברכה היחידה שאינה מתיישבת לפי פירוש זה היא זו הנאמרת לפני עשיית מעקה (להלן כב, ח; עיין אבודרהם פרק ג). עיין חורב סימן תרעח.
