Tantilizing Teachings And Talks On Ta'aseh Vi-lo Min He-asui #13

HERE!!:-)!! 

לתקופת המעבר

 כל מה שהעולם מתבסס ורוח האדם מתפתח בקרבו, רואים אנו את החיים עוברים מן המצב האינסטינקטיבי אל מצב ההכרה. חק חפץ הקיום ושמירת הקיום שורר בדרך הכרח בנטיה טבעית בכל החי אשר על פני האדמה ובכל מלא היקום, בכל מקום שחיים נמצאים שם. במקום שמתפתח השכל השופט המבחין את ערך הקיום לא בהכרעה טבעית כי אם בשפיטה שכלית תיכף ומיד שלטונה של הנטיה הטבעית מתחלש. תיכף ומיד כשהשכל מתעורר אפילו מעט, אעפ"י וגם מפני זה שעדיין איננו מספיק להכריע ולהורות בתוקף את דרך החיים, הרושם השלילי של סתירת המצב הקודם כבר נגלה וניכר. וגם זה הוא לטובה ושכלול, כדי שמתוך חפץ הקיום הכללי, שאיננו זר גם לשכל, יעזר בזה גם הוא, והמצב החדש המעולה, מצב ההכרה, ימהר על ידי זה ויבא ויתבסס על המצב הקודם, עד שלא יגיע אותו הרושם השלילי למדה גדולה מאד. 

תכונת השכלול של האדם ביחוד לא תתן לו להשאר לעולם במעמדו הטבעי, ומתרומם הוא ועובר אל מדרגת ההכרה, ומאבד בה הרבה מסגולותיו של האינסטינקט שהוא אמנם יותר בטוח במהלכו ויותר מכוון בפעולתו לקיום החיים, אבל סוף סוף מסגל הוא לו אותן עצמן בצורה יותר יפה ומשוכללה. בכל זמן שהאדם וכל החיים נתונים במעמדם הטבעי פועל עליהם האינסטינקט של שמירת הקיום והמשכת ההויה. וכל מה שהם מתחילים להיות יותר בעלי תרבות והכרה הנם צריכים לעשות את המעשים הקודמים בעצמם, לא מתוך דחיפה פנימית עורת, כי אם מתוך הכרה פנימית ברורה. 

כך הוא גם בנוגע לקיום הדת והאמונה באנושיות הכללית. כח הנטיה הטבעית גרם לזה שהדת והאמונה הוחזקו ונשתמרו באנושות, בכל "שדרותיה הרחבות", מפני שבלעדן לא היה אפשר לחיי החברה להתקיים. אעפ"י שיחידי הסגולה, גדולי הרוח, היו מעולם בעלי דת ואמונה מתוך הכרתם הפנימית העמוקה בערכן הגדול האמיתי, הנה בהמון הגדול אשר בכלל לא היה מפותח בשכלו ובמדעו, והכרה זו חסרה לו מלא אותו הכח האינסטינקטיבי החזק הגנוז את מקומה של ההכרה ותפקידה, לקיום הדת והאמונה. אבל עם השתכללות החיים והתפתחות השכל וההכרה המוסרית שהיא מתפשטת מתוך אוצרותיה הגדולים, האישים הפרטיים החשובים, אל הכלל כלו נתחלש כח הנטיה הטבעית הזאת, ולפי מדה זו אין הדת והאמונה מתקימות עוד כ"כ בהמון ע"פ הנטיה הטבעית, כי אם גם על פי הכרעת ההכרה בטובן ואמתתן. אמנם ההכרה עוד לא נתבררה, כי לא באה עדיין ההתפתחות הרוחנית לידי מדה זו, מכל מקום הועילה התחלת ההתנוצצות שלה להחליש את הנטיה הטבעית. וכיון שסוף כל סוף אי אפשר להיות לעולם מעמד קבוע ומלא בלא אור האמונה, המאיר את כל מחשכי האדם, הרי מוכרחת היא ההכרה שלא להפסק באמצע מהלכה, כי אם ללכת ולהתעלות עד אשר תבא אל מטרתה, אל מצבה הנכון, שהנטיה הטבעית תשוב להתגלות בו בכל שלמותה ועוזה על פי הארתה והישרתה של ההכרה הברורה. וכן הוא גם ביחס היהדות, הוקרת האמונה ושמירת התורה והדת בכנסת ישראל ביתרון של קדש עליון. 

מהלך כללי זה, המתגלה בכל החיים, נוהג גם בה: מספר היחידים הגדולים הענקיים, אנשי קדש, הולך ומתמעט ולעומת זה הכלל כולו הולך ומשתכלל ומתפתח, וכנסת ישראל עומדת עכשו בכללה במצב המעבר לצאת מתוך חיים אינסטינקטיבים לחיים של הכרה. במעמד האומה בגולה, האינסטינקט של חפץ הקיום הלאומי שלט בכל יחיד ויחיד מישראל לשמור את הדת ולכבד את האמונה בכלל ואעפ"י שלא היתה לו לאותו היחיד הכרה ברורה בערך הדת והאמונה הישראלית וערך קדושת ישראל מתוך ההרגשה הטמירה האינסטינקטיבית, שבהתרפות אותו הקשר המאחד של הדת והאמונה, יבוטל מהלך רגשי האומה, והתפוצצות עתידה לאומה כולה. בעוד שלא היה אפשר לה כלל להכרה הברורה בחפץ קיום האומה וארחות תחיתה לצאת אל הפועל ולהתגלות באומה בכללה, בעוד שלא התנאים החיצוניים ולא התנאים הפנימים היו מוכשרים לכך, אז אם היה בא איזה רפיון בהשפעה הטבעית היתה הסכנה איומה מאד, אמנם לאשרנו היה אז כל זה במצב איתן. עתה, עם זריחת אורה של התנועה הלאומית מתוך חפץ והכרה, מתוך בסיס מעשי ושאיפה חזקה, להתאסף בארץ ישראל ולחדש את חיי העם הקדמונים כימות עולם, בא התור להתגלות ההכרה הברורה בכלל האומה וכשתשלם תחולל גדולות לקיום האור האלהי, לדעת ה' המיוחדת לישראל, לאמונה ולשמירת התורה, שהיא כולה ארחות החיים לישראל הרבה יותר מכל פעולות הדחיפה הטבעית העורת.

אך כעת, אחרי ההתחלה הקטנה של ההתנוצצות שלה, גרם הדבר לבטול וחלישות האינסטינקט ביחש לקשר הדת והאמונה, וההכרה לא השלימה את תפקידה על כן הננו משתוממים למראה ההריסה. אבל עלינו לבלי להשתומם ולהתיאש, גם לא לשבת בחבוק ידים מבלי עשות דבר, אלא לאחוז בשרשי תחית הרוח ולהפרות את ענפיו בהתאמה והסתכלות אל הסבה הפנימית של המכשולים כולם, שהיא הארה פנימית ההולכת לקראת הכרה ברורה שהחלישה מדי התגלותה את כחו של האינסטינקט. אמת, שאם נעזוב את המצב כך ילך מדחי אל דחי, ובודאי שאם אי אפשר להשיב מיד את האבדות כולן, נתאמץ להשיב את אשר נוכל גם בכל האמצעים השונים והנאותים שיהיו לנו. אבל התקנה השלמה אינה אלא הגברת התגלות ההכרה העממית הברורה, הכרת הערך העצמי של האומה ותחיתה, באותה הצורה האלהית האמיתית שלה. אז כשנאיר את הרוח ונשכלל יותר ויותר את ההכרה הפנימית למהר להביאה לידי גלוי, תחל היא בעצמה להשיב את כל מה שנאבד לאומתנו על ידי ירידת האינסטינקט, ובצורה יותר בהירה ואדירה תפעל מעתה ההכרה הברורה, שתכלול עמה את כל עזו של האינסטינקט, את כל הגדולות אשר פעל הרגש הטבעי של האמונה בעולם היהדות הנאמנה בימים הטובים של האמונה התמימה ושמירת המצוות כהלכתן. החיים הרוחניים ישובו לקבל צורה מאירה, החיים המעשיים יוחלו להיות יותר מלאים טל תחית קדש, והכרת האמונה, כבודה והוקרתה, וחמדת קיום המצוות בחיים הפרטיים ושכלול החיים הישראליים הצבוריים תשוב לנו בכל יפעת הודה והדרה, ותגלה את פעולתה לטובה במקום צמיחת קרן ישועה בארץ התחיה. (העברי שנה ב', גליון ח' כ"ו שבט תרע"א)

Hegseth's Tattooes

Secretary of Defense Pete Hegseth has ignited controversy after revealing a previously unnoticed tattoo on his right forearm that reads "كافر" (kafir) in Arabic—a word that translates to "infidel" or "nonbeliever." Derived from the root K‑F‑R, meaning "to cover" or "to conceal," the term implies that a kafir recognizes the truth of Islam but chooses to reject or hide it. [In Hebrew a כפרת is a covering and that relates to כופר - denier. Also כפרה - atonement which "covers up" sins]. As author and Cato Institute fellow Mustafa Akyol explains in a 2019 article: "Kafirs are seen as the sworn enemies of Islam and Muslims."

Hegseth identifies as a Christian and has often expressed his faith publicly. His religious beliefs are central to both his personal and professional identity, as demonstrated by his collection of tattoos, which he describes as extensions of his faith, patriotism and worldview.

His ink includes several religious symbols: "Deus Vult" ("God wills it") on his bicep—a slogan from the First Crusade—a cross and sword referencing to the verse in the NT, which he interprets as "not peace, but a sword," and a Jerusalem cross, a heraldic cross and Christian cross variant consisting of a large cross potent surrounded by four smaller Greek crosses, one in each quadrant, representing the Four Evangelists and the spread of the Christian gospel to the four corners of the Earth (metaphor for the whole Earth). 

Remember - The Crusades were a series of religious wars initiated, supported, and at times directed by the Papacy during the Middle Ages. The most prominent of these were the campaigns to the Holy Land aimed at seizing Jerusalem and its surrounding territories from Muslim rule. Beginning with the First Crusade, which culminated in the capture of Jerusalem in 1099, these expeditions spanned centuries and became a central aspect of European political, religious, and military history. [See wiki].

This fan of armies of murderers [of Jews and others] in the name of Yoshke is one of the most powerful people in the administration and thus in the world. This is besides his other significant personality flaws. Remember - this man is second in command of the US military. 

I will leave the interpretation and practical conclusions to you and keep my thoughts on this matter to myself [for now:-)]. 

Slicha And Mechila

I ask anyone and everyone for forgiveness if I wronged you in any way shape or form. 

You may contact me personally if you want to specify anything I might have done and I will gladly acknowledge and apologize. Somebody who is hurt can't be wrong. Maybe it was a misunderstanding but feelings are legitimate. 

The Ethics Of War

15 Elul 5784

Rabbi B---,

Thanks to the miracles of internet technology, I was able to find a photograph of you with a copy of Rabbi Soloveitchik’s groundbreaking work, Kol Dodi Dofek, and the caption said that you were teaching it to students at Stern College. As one who actually had the privilege to “pour water upon his hands,” you doubtlessly are aware of Rabbi Soloveitchik’s call, towards the end of the book:

In the crisis that the Land of Israel is [at present] passing through, Providence is again testing us. It is fitting that we openly state that this matter does not just involve Israel’s political future. The evil intentions of the Arabs are not only directed against our national independence but against the continued existence of the Jewish presence in Israel. They aspire to exterminate (God forbid) the Yishuv — men, women, children, infants, sheep, and cattle (cf: I Samuel 15:3). At a meeting of Mizrachi (the Religious Zionists of America), I repeated, in the name of my father (of blessed memory), that the notion of “the Lord will have war against Amalek from generation to generation” (Exodus 17:16) is not confined to a certain race, but includes a necessary attack against any nation or group infused with mad hatred that directs its enmity against the community of Israel. When a nation emblazons on its standard, “Come, let us cut them off from being a nation so that the name of Israel shall no longer be remembered” (Psalms 83:5), it becomes Amalek.23 In the 1930’s and 1940’s the Nazis, with Hitler at their helm, filled this role. In this most recent period they were the Amalekites, the representatives of insane hate. Today, the throngs of Nasser and the Mufti have taken their place. If we are again silent, I do not know how we will be judged before God. Do not rely on the justice of the “liberal world.” Those pious liberals were alive fifteen years ago and witnessed the destruction of millions of people with equanimity and did not lift a finger. They are liable to observe, God forbid, the repetition of the bloodbath and not lose a night’s sleep.

In the subsequent footnote, the Rav showed that his fathers actually had Maimonidean inferences as to the persistence of Amalek even until today, despite the ancient Canaanites and others, for example, having gone extinct. Rabbi Bar Hayim has brought even more pre-Maimonidean rabbinic supports for this thesis. In the seventy years since the Rav made this call, nothing has changed. The heirs of the Mufti and Nasser still thrive in and around Eretz Yisrael and still scream their intention to destroy Klal Yisrael, and have demonstrated such beyond any possible doubt. For the sake of intellectual clarity, I will follow the Rav’s precedent and continue to refer to these people as Amalek.

Rabbi Solovietchik concluded:

Come, let us pray “for our friends” (Job 42:10). Let us feel for the suffering of the Yishuv. We must understand that the fate of the Jews in the Land of Israel is our fate too. The Arabs have declared war not only on the State of Israel, but on the entire Jewish people. They are now the leaders and financial supporters of international antisemitism. Let us overcome the foolish fears of dual-loyalty that our enemies have instilled in us. To begin with, it is always impossible to satisfy antisemites, and they will find fault in whatever we do. Second, the matter relates not only to the continued existence of a state, but to the physical salvation of masses of Jews. Is it not our sacred obligation to come to their aid? Is it forbidden for us to seek the security of the Yishuv? We are being put to the test of Job. We have been given the opportunity to pray, by virtue of deeds and self-sacrifice, for “our friends” (Job 42:10) — and our friend is the Jewish community in the Land of Israel. We must do but one thing: open the door to the beckoning Beloved, and immediately all dangers will disappear.

But of course, this was a call to Jews in the diaspora. What about those of us in Eretz Yisrael? I would humbly venture that the war to wipe out Amalek is required of us, not because we are bloodthirsty, but because God has commanded us, because they seek to destroy us. As Rabbi Nachum Rabinovitch told me, the yearly rabbinic requirement to read Parshas Zachor in public is not an exercise in Biblical pronunciation; it is a reminder that if we are to succeed as a people in our land and rebuild the Temple, we must first ensure that we have eliminated all clear and present threats to our existence.

The first and most important issue at hand is the extension of an invitation to you to come visit the Jewish towns in the liberated areas of Eretz Yisrael west of the Jordan River, where I and my neighbors live. If you are in Israel, then tomorrow, Tuesday, there is a special, all-day tour organized by the locals for outsiders to come and acquaint themselves with the various new settlements. We would be honored if you would join us.

The Jews who live in these towns are the cream of humanity. They are fully observant of the Torah, and they raise their children al taharas hakodesh (“in the purity of holiness”). They are at the forefront of adopting and revitalizing the orphaned mitzvos that, by force, were lost during the centuries of exile. They are the last true pioneering Religious Zionists, who have risked life and limb for the sake of the Land and the Torah, and therefore, they have been vilified and slanderously libeled by the so-called international community and the current deep-state regime. In the history books that describe Mandatory Palestine, such people are considered Jewish heroes. Today they have been painted as violent aggressors toward their Arab neighbors, which could not be farther from the truth, which is that, as you will discover, these noble princes of Israel have persistently sought to settle the land with the implicit and explicit offer to the non-Jews in their midst that peace will be met peace. In the last few years the local Ishmaelites have become more and more emboldened, and have shown their true colors, and have subjected them to more and more terror, all while the regime, instead of coming to their defense, has continued to allow, passively, our enemies to do as they please. Some of these unguarded, and largely unarmed, fellow Jews have been fighting back stubbornly, and have not, despite everything, allowed themselves to be sent back into exile.

The brothers Rabbis Eliyahu and Yitzchak Sharvit are pillars of our community. The younger, Rabbi Yitzchak, is our neighbor and one of the finest sons of Israel ever born, a pure-hearted melamed who uses music and song to teach children to memorize tracts of Torah, a true protege of King David (and likely a descendant). His son Harel, one of those vicious settlers you would read about in the evil western press, a fine and gentle young man who had not a cruel bone in his body, fell at the hands of the enemy in Gaza almost two years ago, on the seventeenth of Teves. His surviving brothers named one of their settlements after him. And the anarchists and leftists proceeded with an international campaign to have their homesteads destroyed. The Biden (ym”sh) regime had the family debanked (their savings seized and their ability to make financial transactions blocked – I cry as I write this), because they had been labeled as lawless settlers who harm innocent Palestinians. All without any due process, by the way. Many Jewish young men in these communities have been arrested and incarcerated without trials, without legal counsel, without any indictments, or even being told of what “crimes” they have been accused, a significant number of them just yesterday. Many are minors, and many have been tortured and subject to actual inhumane conditions, unlike the proud, admitted, and unrepentant murderers of our people held in official legal prisons.

In Orah Hayim mark 329:6-9, The Beis Yosef ruled:

Gentiles who besieged Jewish cities: if they have come to extract property, then we do not desecrate the Sabbath because of them. If they have come to kill Jews, or if it is just not known their purposes, then we confront them with weapons and we do desecrate the Sabbath because of them, and if a particular city is on the frontier, even if the Gentiles have come to extract “hay and straw,” we desecrate the Sabbath because of them. Gloss: and even they have yet to come, and rather have sought to come. There are those who say that nowadays, even if the gentiles have come to extract property, we desecrate the Sabbath, because if the Jews would not let them plunder and despoil their property, they will kill them, which makes this a case of where they have come to kill. Any who confront [the enemy] in order to save [the fellow Jews] may return to their places with their weapons

These halachot are not obscure. They can be found in the Talmudic sources and the various codes throughout the ages, and they are quite significant. Firstly, because they obligate every one of us to risk our own lives to fight to save our fellow Jews who come under attack from gentiles, even on the Sabbath. Secondly, they teach us about how to view other Jews under threat. We saw the westernized Jews who lived, until two years ago, in the mostly secular towns in the Gaza envelope, and how they were murdered. We understood how their war was our war, and how we have a responsibility to them. We see the Jews in the northern towns along the Lebanon border and how they were driven from their homes for years because of the threat from beyond the border, and we felt that their fight was our fight. But, and for this we must beg their forgiveness, when many of us hear of the poor Jews in Judea and Samaria who are beset by their enemies who would love to murder them in the most brutal fashion if they could, we turn against them, and instead of fighting their fight, as the halacha demands, we betray them, and dutifully declare, as CNN and the rest tell us to, that they are violent extremists beyond the Jewish pale. Our assumption should be that because we are dealing with fellow observant Jews, they have ne’emanus, credibility, and if they claim they are under attack by hostile gentiles, then we are on their side, and we will of course violate the Sabbath to come and fight their fight. We are not on the side of those who would bad mouth us for not being civilized westerners.

And that is why my invitation to you is extended, to actually visit these places, overnight and over the Sabbath, and see what is really going on, because I feel that their inhabitants have been mischaracterized and judged unfairly, and your letter may have perpetuated this libel.

I also echo my brother’s call to come and actually see, but not enter, all the no-go zones in Eretz Yisrael, ba’avonoseinu harabbim (in our numerous iniquities), where actual Jews, if they are not visible and vocal leftists, anarchists, or useful idiots, (like Amira Hass, for example), would get lynched if they were to enter. The government and army have even placed multilingual signs on the roads leading into some of these places warning of such eventualities. We have friends and neighbors who nearly lost their lives in these places. To deny this fact is almost laughable. For example, can you or any Jews visit Joseph’s Tomb whenever you wish without a specially arranged military entourage? Of course you can not, because it is right in the middle of one of the largest and most dangerous no-go zones in all of Eretz Yisrael, and that is why in the news today, aside from the heartbreaking tidings of another murderous Amalekite attack in the heart of Jerusalem, there is also an article about how maybe the Minister of Defense will somehow arrange for Jewish prayers to be held at Jospeh’s tomb on Rosh Hashana. That’s very kind of him, but I wish that you and I could just safely visit that holy site without the need for military intervention. As you know, there is no Jewish community in the world where any gentile, even the most Hamanly or Hitlerist among them, should be scared of entering. Yet, there are possibly hundreds of such places in Eretz Yisrael, and even some within the municipal borders of Jerusalem!

…

Regarding the issues of the current war addressed in your letter, I believe that there still is room for us to debate this matter because even though you correctly stated that I do not agree with what you hold to be the facts of the matter, in your words, the humanitarian crisis in Gaza, the main thrust of my arguments is irrelevant to that. Concerning whether there is a crisis or not, and even if there is, on whom any responsibility lies, I find the response from the Coalition for Jewish Values to be a sufficient rebuttal to many of your points, and it is my desire to make a different point:

Even if, for argument’s sake, the state of Israel, in prosecuting this war, were to actually and deliberately deprive the people of Gaza of the basic living requirements, food, water, and energy, and subject the place to abject starvation in order to bring about either its immediate and unconditional surrender or its utter destruction, then such would not only be welcomed by the halacha, it would be demanded by the halacha. And such was the practice of our greatest, most righteous leaders.

Nay, I and others are distressed that such has not been done and shall not be done, all at the cost of hundreds of fine and holy Jewish lives. It could have ended the war much sooner. The aforementioned is known in English as “laying siege,” and is one of the oldest, most utilized, and most successful military tactics used in human history, both by our enemies and by Klal Yisrael.

This being the case, I request of you to now listen to the rest of my video, because the essence of my arguments are irrelevant to the question of whether or not there is a “humanitarian crisis” in Gaza, because one man’s humanitarian crisis is another man’s milchemes mitzva (war as required by the Torah).

Deuteronomy 20:10-20 details the basic laws of laying siege to enemy cities. The midrash halacha ad loc. has much more to add, and these laws are brought in the Talmud and in the Mishneh Torah. These are halachos that still bind us today. Considering that we are not dealing with Canaanites or actual Amalekites (descendants of the original Amalek), we can grant the most lenient application of these laws out of doubt: the city is to be besieged (i.e. deprived of all resources) although one side should be left for those who wish to flee, as the IDF has done, and all the males are to be killed, while the women and children are to be enslaved. And we are not to destroy the fruit trees (or by extension, anything else that can be of use to us) surrounding the city.

Nowhere have Moshe Rabbeinu or our sages modified these injunctions to besiege enemy cities with, for example, warnings to avoid civilian casualties or collateral damage. Nowhere have they ever hinted that they wished somehow to ensure that the inhabitants of the besieged city receive food or water or medical attention. The halacha even addresses how sieges are to be conducted in relation to the Sabbath, and that the siege of Jericho resulted in miraculous success on the Sabbath. All of the inhabitants thereof were destroyed by Joshua and his people. (Were they war criminals by international standards?) I also can not find in the Bible any matter regarding how Gideon and Ehud took care not to harm innocent enemy civilians, but I did find much about how God granted tzaddikim (righteous individuals) disproportionate victories over our enemies, and David composed many beautiful songs, the ones “God chose among all others,” about his outstanding God-given victories, and how Saul was pushed aside in his favor for showing a drop of compassion to an Amalekite. As a matter of fact, we can see from the halacha that as we make war, we should have absolutely no concern for the enemy whatsoever, as Maimonides ruled, once again, based on our sages:

Once a soldier enters the throes of battle, he should rely on the Hope of Israel and their Savior in times of need. He should realize that he is fighting for the sake of the oneness of God’s Name. Therefore, he should place his soul in his hand and not show fright or fear. He should not worry about his wife or children. On the contrary, he should wipe their memory from his heart, removing all thoughts from his mind except the war. Anyone who begins to feel anxious and worry in the midst of battle to the point where he frightens himself violates a negative commandment, as it is written (Deuteronomy 20:3): “Do not be faint-hearted. Do not be afraid. Do not panic and do not break ranks before them.” Furthermore, he is responsible for the blood of the entire Jewish nation. If he is not valiant, if he does not wage war with all his heart and soul, it is considered as if he shed the blood of the entire people, as ibid. 20:8 states: “Let him go home, lest he demoralize the hearts of his brethren like his own.” Similarly, the prophetic tradition explicitly states: “Cursed be he who does God’s work deceitfully. Cursed be he who withholds his sword from blood.” Jeremiah 48:10 In contrast, anyone who fights with his entire heart, without fear, with the intention of sanctifying God’s name alone, can be assured that he will find no harm, nor will bad overtake him. He will be granted a proper family in Israel and gather merit for himself and his children forever. He will also merit eternal life in the world to come as I Samuel 25:28-29 states: “God will certainly make my lord a faithful house, for my lord fights the wars of God and evil will not be found with you… and my lord’s soul will be bound in a bond of life with God.”

Kal Vachomer (how much more so) that the Jewish commanders and soldiers should not be concerned with Amalek’s wives and children! What immeasurable harm has befallen us because too many misguided Jews have these alien thoughts on their minds during wartime! In most times and places, the notion of aiding and abetting the enemy at a time of war is a capital crime, and as Rabbi Dulitz used to say, “every child knows that” supplying the enemy with any resources increases his ability to fight and withstand. It is inconceivable that the Rav, who defined this war as though one against Amalek, would suggest anything you may have advocated in your letter, but instead would have desired to see what the sages said to do in the Sifri:

And if the city does not accept surrender, and makes war with you: the verse informs you that if it does not surrender to you, then it will come to make war with you.

Then you shall besiege it: Even to starve it. Even to subject it to thirst. Even to cause it to die of diseases.

and the Lord will deliver it into your hand: I understand from this that even the children [will be delivered]… Perhaps the city’s spoils should be forbidden to you? The verse therefore says, “you shall plunder for yourself, and you shall devour the spoils of your enemies.”

However, a tree you know is not a food tree, you may destroy and cut down, and you shall build bulwarks against the city that makes war with you, until its submission.

If anything, our government should be working on the removal of all of these hostile eliminationist antisemites, (Professor Goldhagen’s term to describe the Nazi ideology) as we suffer every single day from the consequences of not heeding this unequivocal verse, and we have the body count to prove it:

“ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה”.

“But if you will not drive out the inhabitants of the land from before you, then those of them that you let remain shall be as thorns in your eyes and as pricks in your sides, and they shall harass you in the land wherein you dwell.”

Until a few hours ago, my family was the most recently bereaved due to Arab terror, when my sister in law Tze’ela was shot dead on her way to give birth. We are shocked when anyone, let alone Rabbinic figures, suggests that our tormentors deserve anything but death. How many more Jewish victims must “moral clarity and superiority” claim?

Concerning the claim that these Biblical and Talmudic laws applied thousands of years ago, but have been superseded by new rules of war as agreed to by international convention and as ratified by the IDF in its code of ethics, as you stated during your conversation with Zev Brenner, my rabbeim can not find the halachic mechanism by which Torah law has been replaced with a new, Christian law, one that the Western and Christian world do little to uphold themselves, and only seems to matter when Israel and the Jews are unable to keep them, even when they try their utmost. What other sections of the Torah can Dr. Asa Kasher and his friends nullify? His arguments, by the way, lack any and all Talmudic precedent or rigor, and, like most Christian-influenced ideas, rely heavily on nebulous and overly generalized appeals to the mandates toward kindness and compassion. Indeed, we are all obligated to behave with kindness and compassion, but toward fellow Jews and Noahide gentiles, and not to those who seek to destroy us.

Further, Maimonides ruled:

A person who negates a king’s command because he was occupied with a mitzvah, even a minor one, is not liable. Whose words should have precedence in case of conflict, the words of the Master or the words of the subject? Needless to say, if a king decrees that a mitzvah should be negated, his words should not be heeded.

That is, even the anointed scion of David, who is commander in chief of the army of Israel, can not abrogate Torah law. Assuming the most generous interpretation of the law today, that the government of Israel or its ministers have a measure of legitimacy as the stand-in for the king, by what halachic principle may they or the commanders of the IDF decide to abrogate The Covenant in favor of some other covenant with the nations? If King Jehoshaphat’s orders to violate the Torah are not to be followed, why would we obey those of IDF commanders to violate the Torah? The IDF code of ethics holds the principle of blind obedience to all orders to be one of its highest, but the truth is that the principle of blind obedience to orders is not from our Torah. It’s from the arch-Amalekite Eichmann.

Even if we were to somehow grant that all of these rules of law do apply initially, because the enemy has already disregarded these rules, we are in no way bound by them, and on the contrary, because we foolishly and continuously follow them and declare to do so, we seriously handicap ourselves in this war, and create new weaknesses for the enemy to exploit. (I would even imagine that most gentiles disdain us for being so foolish. When they make war, they try to defeat their enemies; yet we help ours in an attempt to score points with them. I guess those three gentiles abroad who applaud us for being “the most moral army in the world” can also be honored with eulogizing us, saying that although we allowed our enemies to persist and eventually destroy us, at least we maintained the moral high ground.)

Regarding the claim that Israel must stay in favor with foreign allies, who supposedly supply critical support, it can not be resolved with the many demands of the old prophets, including Isaiah and Jeremiah, of the Kings of Judah to not ally with or rely on the kings of Egypt and Assyria, etc., for help. Then, it was wrong because the price was too high and because it demonstrated a lack of trust in God, and ultimately led to the downfall of the Hasmonean kingdom, for example, but for some reason today it has become essential. Many here in Israel advocate for Israel being able to fight in her defense without having her hands tied behind her back due to disgusting political considerations and machinations.

For example, you invoked the issue of the Abraham Accords and achieving diplomatic relations with Saudi Arabia. I can grant that on some economic-political level, the state benefits from the current arrangements, and stands to similarly benefit even more if the accords are expanded, but at what cost? It is apparent that the Israeli government has basically relinquished the Jewish people’s rights, or better, their halachic duties, to major parts of Eretz Yisrael. By what halachic mechanism can we consent to that? There were major scholars of the last century who made tenuous and ultimately regrettable halachic-sounding arguments about how “land-for-peace” deals, i.e., we surrender territory for empty promises not to kill us, were permissible because of pikuach nefesh, mortal danger, even though the halacha was clear that maintaining control Eretz Yisrael requires subjecting ourselves to instances of pikuach nefesh. R’ Schachter has pointed this out many times. Worse, it seems that as part of these accords and other international agreements, the government has agreed to continue to restrict Jewish access to the Temple Mount. (We shed tears, and tear our clothes in grief at this point.) We can barely davven at the place of the beis hamkidash (the Temple) today, and of course there is no serious political discussion about rebuilding the beis hamkidash, even though it is also clear from the sources that this is the greatest of the orphaned mitzvos still incumbent upon us. How can we deliver God’s house to these heathens? How can we not protest this with every fiber of our being? It seems that with regards to the next stage of “the first flowering of our Redemption,” even the most prominent Religious Zionists have become the most ardent Satmarers, holding that we absolutely may not do anything towards the Redemption until the Messiah himself shows up. How he will prove his credentials before succeeding in the building the Temple, which is apparently forbidden, has not been adequately addressed.

The general call to maintain the moral high ground is foreign to many of us. As we see it, Israel is at war with a mortal enemy in the greatest of zero sum games: kill or be killed, and we are fighting this war while trying to adhere to the Torah and halacha. Where is there room for a new consideration, namely to be better than our enemies? The Torah already commanded us to destroy them with starvation, disease, and violence. And does this consideration over ride the explicit consideration that chayeinu kodmim, our lives take precedence? How many losses can we sustain as the price for maintaining this moral high ground? For that matter, which of our sages or prophets described this moral high ground or similar ideals? The most I could find was the passage in Deuteronomy 23 and the ensuing commentaries regarding soldiers maintaining high moral, spiritual, and ritual standards of purity, but none that have to do with showing some sort of concern for the enemy or making sure that Esau or Ashur or Yavan approve of our actions. Maybe Saul should have used a moral-high-ground claim in his defense? “My master Samuel, I did not want me and my men to lower ourselves to the level of the Amalekites.”

(I would like to eventually show that the requirement to sanctify the Name of Heaven is accomplished by the Jewish people upholding the Torah, not by the Jewish people living up to the impossible, illogical, and baseless standards dreamed up by Chachmei Esau (western intellectuals.)

As for winning the public-relations war and the like, the sages already stated that Esau hates Jacob. Esau, the western world, does not care one iota about how badly his grandson Amalek or father-in-law Ishmael have been treating Jacob. He actually takes pleasure in Jacob’s whining. No matter how much hasbara (PR) we try, Esau is just waiting to hear the next blood libel so that he can go back to justifying his murderous hatred for Jacob. Jacob will not get any true sympathy from Esau. As we quoted earlier from Rabbi Soloveitchik: “It is always impossible to satisfy antisemites, and they will find fault in whatever we do.” Similarly, when he voiced his opposition to the Catholic cardinals visiting the RIETS beis midrash, Rabbi Bronspigel told us that Esau is most dangerous when he comes in the guise of a brother, and not a tormentor. Esau still holds a grudge against Jacob for deceiving him, and that is why Esau seeks to use deception in order to bring about Jacob’s downfall, and, as the sages describe, he allied himself with Ishmael right before he sent Elifaz, Amalek’s father, to do the dirty work (Genesis 28:10-11). Our relationship toward Esau should be as Jacob put it: “You go your way with yours, and I will go my way with mine.”

On the contrary, the greatest boon to Israel’s public image and the greatest sanctification of God’s Name in this world would have been an overwhelming, speedy, and decisive Israeli victory in this war, s has happened before in History, most recently the Six Day War, and a long protracted war, even one that ends in some sort of victory, only serves to make Esau hate us more, and does not sanctify God’s name.

Regarding the youngsters in the west who are less and less politically supportive of Israel, whom, you fear, will grow into a new generation of Jew-haters, or at least Israel-antagonists, we now a have a world full of tens of millions of modern Nazis, millions of whom are in Eretz Yisrael. It is odd that you would recommend foregoing destroying those eliminationist antisemites of the present in order not to perhaps produce the next generation of them. I would argue that we have to deal with those who are around now and who have already started a war with us, and deal with the next potential generation if and when it may happen. I believe that the existence of these types of enemies has less to do with how well we keep toras esau, western “laws,” and more to do with how well we keep toras moshe, Mosaic Law, such that if we start to actually keep the latter, we will be spared from future tribulation.

As for the claim that the people of Gaza are not Hamas, I should answer that the people of Israel are not the IDF. But just like the IDF, for better or for worse, is the army of, by, and for the people of Israel, so too the Hamas organization, is, for all intents and purposes, of, by, and for the people of Gaza, and enjoys more popular support among the Gazan population than the IDF enjoys among the population of Israel.

As we saw from the Sifri, the command to kill all the males of the enemy (even in wars not involving Canaanites and actual Amalekites) is necessary because as we have witnessed too many times, every man is capable of being a combatant, and among this particular enemy we have seen that even if their women and children can not fight like men, they have been used as couriers and spies and the like, and as convenient and often-willing human shields. The victory celebrations throughout Gaza, which they themselves held spontaneously and broadcast to the world on Shemini Atzeres two years ago, should have removed any doubt that Hamas is the military force that represents the people of Gaza just like the German army was the army of the German people.

I therefore close with this question: Had you been in a similar position during the Second World War, would you and your co-signers have called for the Allied High Command to treat the people of Nazi Germany in the way you seek Israel to treat the people of Islamo-Nazi Gaza? I think the prophet Samuel already showed us how God wants us to have treated Nazi Germany wherever and whenever it may (re-)appear in history.

With blessings of shalom v’nitzachon al kol oy’veinu, mibayis umichutz, Peace and victory over all of our enemies, within and without,

Avi

l neglected to include that the first source from the Shulhan Aruch is the best refutation of the arguments for land for peace deals. The sages have already told us what to do when such demands are made of us.

As is evident from my own writings, I also greatly disagree with the aforementioned statement from the Coalition for Jewish Values because it does not explicitly disapprove of Israel’s attempts to provide “humanitarian aid” to Gaza, nor does it call for Israel to refrain from providing any resources to Gaza. The Torah calls for a siege of the entire place, with everything that entails. Anything less prolongs the war and costs Jewish lives. Which is why I fully support the popular civilian movement to block the entrance of “aid” to the Gaza Strip, and for this and other reasons, accuse the political establishment that has facilitated this with treason and crimes against the Jewish People.

Upon reflection, I realized that the Torah does allow for the provision of aid to certain former belligerents: the people of Gaza who surrender on the Torah’s terms, by accepting second-class citizenship and national servitude, following the seven Noahide commandments, and affirming that the Jewish people are sovereign in the Land Of Israel, are entitled to food and medical care and the like. But anyone else is not.

Further, the discussion regarding whether or not Hamas represents the people of Gaza or if the people popularly support Hamas is a red herring. The argument is that those who do not support Hamas do not deserve to be harmed in this war, and they are perhaps a majority. But the halachic standard is different. Anyone in Gaza, or other enemy territories is assumed to be an enemy if he does not accept the conditions listed above. That is, if one has no intentions to keep the basic Torah obligations incumbent on all mankind, or if he is dedicated to the proposition that the Jewish people are not sovereign in the land of Israel, or if he seeks to replace the Jewish people in the land of Israel, etc., then we are not permitted to allow him to remain alive in war or to persist in our land during peacetime.

Doctors Find Most Effective Treatment For Clinical Depression Is Giggling Baby

U.S. - Researchers at the University of Maryland have discovered that the most effective treatment for clinical depression is a giggling baby.

Patients treated with giggling babies showed remarkable improvement in depression symptoms, with the rapid results in mood scores outpacing all currently available therapies.

"Giggling babies are the new standard of care for depression," said Dr. Joseph Madden. "Randomized trials have definitely shown that five minutes listening to a baby belly laugh is more effective than any serotonin or norepinephrine reuptake inhibitor. Plus, they're really cute. It's also way more fun for doctors to write prescriptions for 'giggling babies' than dumb pills."

Several patients suffering from depression shared incredible stories of their experience with the revolutionary treatment. "I couldn't enjoy anything, even things I knew I loved. I was like a shadow in my own body, unable to access emotion," said local man Chase Rogers. "My doctor enrolled me in this trial, and I was a little nervous about what to expect. Then I watched as this chubby little baby giggled uncontrollably, and the darkness began to lift. He was laughing so hard, just because his uncle was pretending to fall asleep and wake up. Just, like, squealing with delight. I couldn't believe how much better I felt."

At publishing time, researchers had stated that giggling babies do still come with possible side effects, like being vomited on or your wife suddenly demanding to have another child.

עם המשכיל בעולם

בפרשת שופטים מופיעה מצווה חריגה בנוגע למלך ישראל: הוא חייב לכתוב לו ספר תורה, ולקרוא בו "כל ימי חייו". זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שחוק דרש באופן רשמי שהמלך ידע קרוא וכתוב. בפועל אנו אכן יודעים שדוד המלך, למשל, כתב בעצמו מכתבים (שמואל ב י"א, יד). זו עובדה חריגה מאוד, משום שמעט מאוד אנשים ידעו קרוא וכתוב בימים ההם - קל וחומר מלכים, שהיו להם דברים אחרים לענות בהם. ולא רק אז: שנים רבות מאוד לאחר ימי המקרא, אצל אומות העולם אפילו מלך דומיננטי כמו קרל הגדול היה אנאלפבית. מספרים שכאשר נפטר היו לוחות ללימוד כתיבה מתחת למיטתו – אך מעולם לא הצליח להשתלט על המיומנות הזו. 

עם ישראל היה העם המשכיל הראשון בהיסטוריה, והעם שיש לו ההיסטוריה החינוכית העתיקה ביותר. מה שאומר שאם יש לנו בעיות חינוכיות - וכידוע, יש לנו - לא צריך לחפש רחוק את המענה להן. אבותינו מסרו את נפשם כדי ללמד ולחנך את ילדיהם. מתוך הניסיון החינוכי העצום שצברה המסורת שלנו נדע בע"ה להתמודד עם כל קושי. 

שלום כיתה א', וברוכים הבאים לדרכי אבותינו.

Charlie Kirk wrote of his ‘deep love’ for Israel in letter to Netanyahu about how to counter rising opposition to the Jewish state in the US

WASHINGTON — Assassinated conservative activist Charlie Kirk advised Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu how to counter “anti-Israel sentiment” among Gen Z and win the “information war” being waged against the Jewish state, according to a letter obtained by Mevakesh Lev.

Kirk wrote to Netanyahu in the May 2 missive that he was alarmed by “anti-Israel and anti-Semitic trends” hitting “record levels on social media” since one of his “greatest joys as a Christian is advocating for Israel and forming alliances with Jews in the fight to protect Judeo-Christian civilization. Jesus was Jewish and if my false god is Jewish then heck - I like Jews. I am a Cubs fan so I like all Cubs fans [and HATE White Sox fans, leftists, gays, and black feminists].”

“My team and I have spent months analyzing these trends and debating ideas that could help you and your country pushback [sic - my team isn't so good with the grammar and I never graduated college] against these disturbing developments. Anti-Israel sentiment can undermine American support for Israel.”

“The purpose of this letter is to lay out our concerns and outline potential remedies. Everything written here is from a place of deep love for Israel and the Jewish people. The proof is that I love Erica and if Erica was Jewish then I would love a Jew” added Kirk, who defended Israel when speaking on college campuses as part of his duties leading Turning Point USA, one of the nation’s largest conservative youth organizations.

“I think it’s important to be brutally honest with those you love. In my opinion, Israel is losing the information war and needs a ‘communications intervention'. Some good ol' fashioned propoganda to combat the outright lies of those Hamas-Nazis and their partners at Ha-aretz, CSNBC, CNN, the New York Times etc."

"Now it is true that I argue that we have to give Tucker Carlson and Candace Owens and other hard-hard-hardcore Jew haters a platform but that is all about free speech. Free speech is a higher value than some State in the Middle East."

He added some rebuke: "While on the topic.... Why do you have a State? What right do you have to colonize Palestine? You guys came in 80 years ago, drove the Arab population out and took over. Is that moral?? OH - you say the Bible? G-d promised you? I believe that TOO!! So why do I keep Shabbat and you don't??? ME?? A goy ben goya!!! Your grandfather was a rabbi, for crying out loud!!! Why do I care about EVERYTHING it says in the Bible and you only use the verses in the Bible that fit your political agenda? I am saying this because I love you and Sarah. So start laying tefillin every day. Stop eating unkosher. Wear Tzitzit [with tcheilet] and return to the faith of your fathers.

With much love,

Chuck"  

'We Don't Need Help Against Antifa,' Announces Portland Mayor Currently On Fire

PORTLAND, OR — Despite urgent pleas from the public to address the chaos unleashed on the city by radical leftist terrorists, the mayor of Portland downplayed the threat of Antifa and announced that the group that had just lit him on fire was completely under control.

Mayor Keith Wilson bristled at media questions about the city's response to President Donald Trump's authorization of military troops being used to restore order to the city, assuring everyone that the fact that he had been set ablaze by Antifa was not an indication of a greater problem.

"We don't need help against Antifa," Wilson told reporters as he was engulfed in flames. "There is no ‘organization' known as Antifa anyway. Antifa is just an idea. And though members of that idea have just lit me on fire, I want to make it clear that we will not stand for military troops being deployed in our overwhelmed, domestic terror-ravaged city. Boy, it sure is hot for late September, isn't it, folks?"

Portland has long been known as a haven for Antifa, with widespread, violent protests becoming the norm over the last several years, but Mayor Wilson vehemently opposed any federal intervention. "The military has no business here," he said as the fire spread to his eyebrows. "President Trump lacks the authority to order any military action in this city, and we will fight against him with every legal option we refuse to utilize against radical left-wing terrorists."

At publishing time, CNN had reported that Antifa's act of setting the mayor of Portland on fire was mostly peaceful.

בשביעית מלחמות - הרב יצחק זאגא - פרשת האזינו תשפ"ב

 

א.    דברים לב' – כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעלם. אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם. אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר מדם חלל ושביה מראש פרעות אויב. הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו. רש"י - כשהקב"ה נפרע מן האומות פוקד עליהם עונם ועונות אבותיהם מראשית פרצה שפרצו בישראל. רמב"ן - כי אשא אל שמים ידי, על דרך הפשט, ענין שבועה בכסאו, ואמר "אשא" כי כל נשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו. ועל דרך האמת, בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל, יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים, והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל. וזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם - כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי, וסומך אותם לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי, כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם, והמשכיל יבין. ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם.. כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה, כי לא ישנאו את ישראל.. רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם, ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצותיו, ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם.. והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם. וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו, רק לעגו עליהם (נחמיה ג) מה היהודים האמללים עושים.. ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו. אור החיים - שתסכים גם מדת הרחמים ותתחזק במשפט להשיב נקם לצרי ה' שהם אויבי ישראל שאינם שונאים אותנו אלא על דביקותינו בה'. ר' חיים פלטיאל - ד' מיני נקימה כתוב בפסוק נגד נקימה לד' גליות. רבינו בחיי - ואולי מפני זה בא סימן ההפסקות לרבותינו ז"ל: הזי"ו ל"ך מתקנת עזרא הסופר הכהן הנביא.. ותקן הסימן הזה בהפסקות הפרשה הזאת המקובלת אצלנו לבאר שיחזור הזיו והזוהר והכבוד והתפארת לישראל כמבראשונה, ושבו בנים לגבולם.

ב.     נחמיה ג' - ויהי כאשר שמע סנבלט כי אנחנו בונים את החומה ויחר לו ויכעס הרבה וילעג על  היהודים.. ויאמר מה היהודים האמללים עשים היעזבו להם היזבחו היכלו ביום היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות. וטוביה העמני אצלו ויאמר גם אשר הם בונים אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם. שמע א-להינו כי היינו בוזה והשב חרפתם אל ראשם ותנם לבזה בארץ שביה. ואל תכס על עונם וחטאתם מלפניך אל תמחה כי הכעיסו לנגד הבונים.

ג.     אורות המלחמה א' - כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו.

ד.     מגילה יז: - ומה ראו לומר גאולה בשביעית. אמר רבא, מתוך שעתידין ליגאל בשביעית, לפיכך קבעוה בשביעית. והאמר מר: בששית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא. מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא.

ה.    הקדמה לשבת הארץ - אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמטה על האומה בכללה. צרך מיוחד הוא לאומה זו, שהיצירה הא-להית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור הא-להי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי-החברה-של-חול עם העמל והדאגה, הזעף, והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו-שהיא. ואם אותה האביריות, המוכרחת להתלוות עם כל סדר של חיי-צבור קבועים, גורמת להקטין את עדינות-החיים המוסרית, והנגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים, לבין הנגישה והכפיה ולחץ הקפדה של קנין ורכוש, המוכרחים להראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור הא-להי מתכונת הכרתה הצבורית של האומה, שהרחקה זו מפעפעת כארס גם במוסרם של היחידים, - הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו, כשהיא מסודרת, על מכונה, לידי עליתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחנים, מצד התכן הא-להי שבהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתי והוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם את שלמותם.

ו.      מהר"ל נצח ישראל לב' - הרי אמרו, כי ביאת המשיח, שבו התחדשות הויה, יגרום הפסד הויה הראשונה.. ובששית - קולות, כאשר הוא קרוב אל הויה החדשה שתהיה בעולם, אז תצא לפעל מה בקולות אשר יהיו. וכל זה מכח התקרבות אל הויה החדשה. ובשביעית - מלחמות, כי אז יתחיל כח ישראל מכח ההויה החדשה שתחול בעולם. וכבר ידוע כי כח ישראל הוא מתנגד לכח האומות, ולכך מלחמות בשביעית. ובמוצאי שביעית בן דוד בא. יש לך להתבונן.. כי מדריגת המשיח על עולם הזה, ועולם הזה הוא מיוסד על ז'. ובמסכת ערכין (יג ב) כינור של מקדש של ז' נימין.. ולימות המשיח של שמונה נימין.. כי לימות המשיח יתאחד הרבוי אשר הוא בעולם הזה על ידי המשיח, ולכך הכינור הוא של שמונה. כי השמיני הוא נגד האחדות אשר הוא לאלו השבעה אשר יש בהם הרבוי, ולכך הכינור הוא של שמונה נימין. ומפני זה אמר כי בשביעית מלחמות. כי השביעי הוא קרוב אל השמיני, שבו יהיה התחלת הויה של ישראל. כי התחלת השמיני מיוחד דוקא לישראל, כמו שהתבאר. ודבר זה ידוע ממה שהיו מקריבים בשבעת ימי סוכות, שהיו מקריבין שבעים פרים כנגד האומות, כי אין באומות אחדות רק רבוי.. ואחר השבעה מקריבין פר אחד, נגד האומה הישראלית היחידה (סוכה נה:).

ז.     אוה"ק ב' הקודש הכללי כא' - יש קדושה בונה, ויש קדושה מחרבת, הקדושה הבונה טובה גלוי, והמחרבת טובה גנוז, מפני שהיא מחרבת כדי לבנות מה שהוא יותר נעלה ממה שכבר בנוי.. מהקדושה המחרבת יוצאים הלוחמים הגדולים, המביאים את הברכה לעולם, מעלת משה בעל היד החזקה, ששבר את הלוחות. מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בנינים עצמיים. הוא חוסה בצלם של הבנינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבנינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה.

אדוני המבקר - שחרר!!

לשוב בתשובה - זה קודם כל לשוב אל עצמנו, אל מי שאנחנו באמת. כך חידש ודייק לנו הרב קוק זצ"ל: "והתשובה הראשית... היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלקים (ש"ק ח רי"ג). כן, דווקא לפי הסדר הזה: אל עצמנו ואז אל ה'.

השאלה המתבקשת היא: מי זה אותו ה"עצמי" שאני רוצה וצריך לשוב אליו? הגוף שלי? ההרגלים המעשיים או הרגשיים שלי? האישיות שלי?

התשובה הפשוטה היא כמובן: אל הנשמה שלי. היא האני הפנימי העצמי של כולנו. אבל מה לעשות שבדרך אליה אנחנו נתקלים בהמון קליפות שעוטפות, מכסות ומסתירות אותה? אותן תאוות, מידות רעות, דעות שגויות וכדומה - שמחפשות את עצמן לדבר האמיתי, למרות שלמעשה הן חיקוי עלוב בלבד.

אחת הקליפות העבות, הקשות והשכיחות ביותר היא מידת הביקורתיות. אותו "אני" שנדמה בעיני עצמו כצדיק גמור שרוצה, בטובו הגדול ובחוכמתו העליונה, להבהיר לזולת מה לא בסדר איתו - "רק כדי לעזור לו" כמובן. הרי אם אני לא אומר לו מה לא בסדר איתו - איך הוא יידע, המסכן? התורה הרי מצווה אותנו במפורש: "הוכח תוכיח את עמיתך". לא ככה?

אז זהו, שברוב ככל המקרים הקול הביקורתי ששוכן בנו רחוק מלהיות צדיק. גם לא בינוני מה"תניא". אותו בעל ש"רק" מסביר לאשתו מה נכון לעשות, אותה אישה ש"רק" מעירה לבעלה כדי שישתפר, אותו מחנך או חבר שמצביע על מה השני חייב - אבל ממש חייב - לשנות... כל אלה רחוקים מלהשמיע את קול הנשמה. הם מחליקים על קליפתה.

מאיפה באמת באה הביקורת? מהרגלים ואמונות מגבילות שאנחנו סוחבים מהעבר, מהרצון לחפות ולפצות על פגיעות מהילדות, מצורך להצטדק או להתנשא וכן הלאה.

במילים פשוטות - לרוב, הביקורת נובעת משני גורמים עיקריים: הגאווה והכעס.

גאווה - כי אם אני מבקר מישהו, הרי שאני בהכרח טוב ממנו (גם אם מחשבה זו לא מודעת כל צרכה).

כעס - כי המציאות והאדם מולי לא מיישרים קו איתי - ואיך ייתכן שמישהו חושב, מרגיש או פועל אחרת ממני? הרי בשבילי נברא העולם!

אז איך מתקנים?

בראש ובראשונה, נושמים עמוק לפני כל מילה או מבט של ביקורת. משהים לרגע את התגובה האוטומטית ושואלים את עצמנו:

האם הפרשנות שלי על המציאות היא היחידה? אולי קיימת דרך טובה יותר להסביר את מה שקרה?

למה זה "מדליק" אותי? מה זה אומר עלי? הרי חז"ל לימדונו: הפוסל - במומו פוסל.

על מה אני באמת כועס בעצם? כל ביקורת נובעת מכעס - וכעס הוא מיקוד במה שחסר.

איזה רגש עדין מסתתר מתחת לכעס ולביקורת? איפה נפגעתי? מה חשוב לי שלא השגתי? ממה נעלבתי?

האם אני יכול להביע את מה שאני רוצה, חושב ומרגיש - מבלי להאשים את הזולת? מה אני יכול לומר בשפת ה"אני" - מבלי להשתמש ב"את" או "אתה". בלי "אתה תמיד" ו"את אף פעם", אלא "אני מרגיש", "חשוב לי".

על מה אני יכול לקחת אחריות? מה אני יכול לעשות כדי לשפר את המצב? מה אני תרמתי לריב ולהתנהגות? ואם אני לא יכול לשנות שום דבר והדבר לא באחריותי - אולי עדיף פשוט למלא את פי במים ולעבוד על מידת הסבלנות שלי?

מה המתנה שה' שולח לי דרך הסיטואציה הזו, מה אני יכול ללמוד ואיך אני יכול לגדול מזה?

ברוב המקרים, אחרי שאלות מעין אלה - הביקורת החדה והחותכת פשוט מתפוגגת. מה שנשאר הוא הקול הפנימי של הנשמה, המבט אל הטוב והאמיתי והנצחי – שמתבטא כדיבור "היוצא מן הלב ונכנס אל הלב".

זו הגישה הטובה ביותר לכניסה אל יום הדין - מצוידים במבט ממוקד בחיובי, מתוך קרבה אמיתית אל עצמנו ואל ה'. 

ר' אהרן דרמון

סליחות

 אין מצב שהוא עשה את זה שוב,

הפעם אין מחילה,

פשוט אין מחילה.

*

"מישהו ראה את הוופלים שלי"?

הצעקה שזרקתי לחלל האוויר נבלעה בדממה שענתה לה. נראה שלאף אחד אין תשובה בשבילי.

מאתמול אני מפנטז על הוופלים האלו, שומר אותם בקנאות לרגע שאני אחזור הביתה. איזו כוס קפה טובה כזאת, ספר טוב במיטה וחבילת וופלים פתוחה. מושלם.

רק שעכשיו שום דבר כבר לא מושלם. הוופלים שהיו לי בתיק נעלמו, כאילו יד נעלמת העלימה אותם. שוטטות ברחבי הבית בניסיון למצוא אותם, אולי בטעות שמתי אותם איפשהו ואני לא זוכר, נידונה לכישלון. הם לא היו בשום מקום. גם הצעקות שניסו לברר מי במקרה יודע מה עלה בגורלם של הוופלים המסכנים לא נענו.

כבר כמעט פתחתי מטה להשבת הוופלים הנעדרים, כשהסתמן לו קצה חוט. פירורים מחשידים נצפו באזור החדר של אחי הקטן איצי, מסמנים מסלול הליכה שנקטע בדלת סגורה. בזהירות של לוחם סיירת מיומן פתחתי את הדלת בפתאומיות בליווי צעקת קרב אינדיאנית. חבילת וופלים ריקה והרבה פירורים היו סיבה מצויינת לכעוס מאוד.

יש לו מזל שהצעקות שלי ושלו הזעיקו את אמא, זה הוסיף לו כמה שנות חיים.

תיווך זריז והבנה מהירה שהוא באמת לא היה בסדר הובילו אותו למעשה לא צפוי – בקשת סליחה.

הוא ביקש סליחה באמת, אז באמת סלחתי, תוך אזהרה חמורה שזו פעם אחרונה.

*

"מישהו ראה את השוקולד שלי"?

חודש עבר מסיפור הוופלים ובכל הזמן הזה לא נרשמו אירועים חריגים. פעם אחת הוא אפילו כיבד אותי בחטיף שלו, שזה בהחלט אירוע נדיר.

אבל היום חזרתי מהישיבה עם חפיסת שוקולד שקיבלתי אתמול מהר"מ על הצטיינות מיוחדת במבחן, והיא איננה. האמת שתכננתי לכבד גם את איצי… אבל לא בכל החפיסה.

הפעם אחרי צעקה אחת וחיפוש זריז לא בזבזתי זמן בחיפושים עקרים בבית. הפריצה לחדר של איצי לא הייתה אלגנטית כמו הכניסה הקודמת, פשוט פתחתי את הדלת כמה שיותר מהר כדי להציל את מה שעוד אפשר.

נס גלוי. חצי חפיסה עוד היה שם. הפעם אמא כבר לא תציל אותו, היא לא בבית.

אמא אמנם לא הייתה בבית אבל אבא היה. באסה. הוא שוב ניצל.

בקשת הסליחה שלו שהייתה מכל הלב לא ממש שכנעה אותי. זו כבר פעם שניה, למה הוא חושב שאני אסלח לו?

אבל אבא מאוד ביקש, וגם אני הרגשתי שבסוף הוא עדיין קטן.

טוב, בסדר, סלחתי.

*

"מישהו ראה את העוגיות שלי"?

זהו. הפעם אין מחילה. חאלס!

*

מוכר לכם? נכון שגם בפעם השניה אנחנו כבר לא ממש מעוניינים לסלוח? מי שחוזר על אותה טעות שוב ושוב שיישא בתוצאות.

*

תהפכו את המצלמה לסלפי ותחזרו ליום כיפור לפני שלוש שנים. על מה ביקשתם סליחה?

ולפני שנתיים, על מה ביקשתם סליחה?

ולפני שנה, על מה ביקשתם סליחה?

על מה אתם צריכים לבקש סליחה השנה?

יכול להיות שבגדול עניתם את אותן תשובות על כל השאלות?

למה נראה לכם שהוא יסלח לכם?

*

אז זה הסוד הגדול של התשובה.

ה' יתברך הוא אין-סופי וגם הסליחה שלו אין-סופית. ובניגוד לתכונה המאוד אנושית שלנו לא לסלוח אחרי שדברים חוזרים על עצמם, אצל ה' יתברך המחילה והסליחה הן כל פעם כמו בפעם הראשונה.

חטאת ביום כיפור שעבר? וגם בזה שלפניו? וגם בזה שלפניו? כשאתה מגיע לבקש סליחה השנה, ה' יתברך סולח לך כאילו זו הפעם הראשונה שאתה מגיע.

מלך מוחל וסולח.

ר' אורי צוקר

הנרטיב הפרוגרסיבי

לפני כמה שנים הוזמנה הסופרת השמרנית הת'ר מקדונלד להרצות בקולג' קליירמונט. סטודנטים פרוגרסיבים ניסו למנוע ממנה בכוח לדבר בקמפוס. כאשר טענו כנגדם שהם פוגעים בחופש הביטוי ובאפשרות לברר את האמת, הם כתבו בתגובה מניפסט מאלף: "חופש הדיבור... הפך לאחרונה לכלי שנוכס בידי מוסדות הגמוניים... העליונות הלבנה העריצה את רעיון האובייקטיביות, והשתמשה בדיכוטומיה של "אובייקטיבי מול סובייקטיבי" ככלי להשתקת עמים מדוכאים. הרעיון שיש אמת אחת - "האמת" - הוא הבניה אירו-מערבית... מיתוס שהוליד את העליונות הלבנה, האימפריאליזם, הקולוניאליזם ואת ארצות הברית" וכו' וכו'. 

תנו דעתכם לכך ש"ארצות הברית" מסווגת כאן בין הרעים, ולא בין הטובים; אך אני רוצה להתמקד במשהו אחר: בהנחה ש"חופש דיבור" הוא המצאה כוחנית של המערב ההגמוני. בפרוגרסיביות האלימה הזו מתבטאת התכה של שני זרמים רעיוניים, שלא מתיישבים זה עם זה היטב במישור התיאורטי, אבל בכל זאת מתיישבים היטב ביחד בראשם של פעילים קיצוניים: רלטיביזם ערכי ורדיקליות נאו-מרקסיסטית. 

ההיגיון (או פסאודו-היגיון) הוא כזה: אין אמת, אלא רק נרטיבים; ממילא כל דיבור אינו ניסיון לבירור האמת, אלא הפעלת כוח; כיוון שאין אמת, לא צריך לשאול מי צודק, אלא מי חלש; אחרי שהחלטת מי החלש ומי החזק, כלומר: מי המדוכא ומי המדכא, הכול מוצדק במלחמת המעמדות הזו נגד המדכאים. בקצה היותר מתון, "הכול מוצדק" יכול להיות התנכלויות אלימות למכוני מחקר ימניים; בקצה המוטרף - אתם כבר יודעים מה יכול להיות בקצה הזה.

הלב היהודי

נתברכנו בשבעה ילדים מקסימים (אני עורכת דין ובעלי מחנך, גרים בישוב דתי וקטן בשומרון) כאשר לפני חצי שנה הגיעה אלינו בבוקר בהיר אחד הילד שלנו (כיתה י) והודיע לנו שלאחר לבטים ומחשבות על אלוהים והדת הוא החליט שזה לא בשבילו ולכן הוא רוצה להוריד את הכיפה, לעזוב את ההדרכה, לעזוב את התיכון שלו ו"אם ההתנהלות החילונית שלי תפריע לכם, אז אני מוכן גם לעזוב את הבית".

בעלי, שבעצמו משמש כמחנך של תלמידים בכיתה יא היה בהלם וחווה משבר אישי קשה:

הוא הרגיש שלמרות שהוא רואה ברכה בעמלו בעבודתו החינוכית, מה כל זה שווה עם הוא לא מסוגל להשפיע על הילד שלנו להמשיך בדרך שחינכנו בה אותו

אני הייתי מבוהלת מהמחשבה שהילד הבכור שלנו יעזוב את הבית בכיתה י'. נראה לי הזוי ולא שייך.

אז החלטנו שאנחנו נכבד את הדרך שהוא יבחר בה, רק שבשבת הוא מתבקש לכבד אותנו, ללכת עם כיפה משום כבוד למשפחה ואם הוא רוצה הוא מוזמן להצטרף לארוחת שבת וכמובן...שום חילול שבת בתוך הבית.

וכך היה: הילד עזב את הישיבה שלו, הוריד את הכיפה, מצא עבודה בירושלים והחל לישון אצל חברים ומידי פעם לבקשתי היה חוזר הביתה לשבת ומכבד אותנו בנוכחותו.

מאחר שהוא ילד נשמה והוא היה מודע לכך שההחלטה שלו קורעת את הלב של בעלי אז השתדל שהוא היה בבית בשבת גם ללכת לבית הכנסת רק משום כיבוד הורים.

ועכשיו מגיע החלק שהשאיר אותנו נדהמים וללא מילים: אבא שלי, שנאלצנו לשים אותו לפני שנתיים בדיור מוגן בירושלים נמצא במצב לא טוב וסובל מאלצהיימר כך שהוא לא יכול לזכור כולם.

היום בבוקר בעלי ואני הגענו לבקר אותו ופגשנו במקרה אמא של מישהי שגם גרה בישוב שמתגוררת חדר ליד אבא שלי. היא אמרה לנו:

"שתדעו שכזה ילד מלאך עוד לא יצא לפגוש"

לא הבנו על מה היא מדברת, ואז היא הסבירה:

"אתם לא יודעים שהילד שלכם מבקר את סבא שלך כל יום? הוא גם ביקש ממני לסדר עם האחראים תמורת תוספת תשלום שהוא שילם מכספו שסבא שלו יקבל בנוסף לתנאים הרגילים גם מחשב נייד ואחד מהעובדים יסדר לסבא שלו לצפות בכל יום בקונצרטים של חזנות שהוא כל כל אוהב".

היינו בהלם. הילד שלנו לא סיפר לנו על כך שום דבר. לי בתור הבת היחידה שלו שמשתדלת לעשות כיבוד הורים לא יוצא לבקר את אבא שלי בכל יום...והילד שלי למרות שהוא עובד בכל יום, לומד בתיכון אקסטרני הצליח בכל זאת לבקר אותו יום אחרי יום

אז לגבי הדת אני לא יודעת איך זה ייגמר ובכל שבת כשאני מדליקה נרות אני מאחלת לילד שלי להיות הכי מאושר בעולם בדרכו שלו ושהקב"ה ינחה אותו בדרך הנכונה ביותר שיש

אבל כששמענו את החדשות הללו, בעלי לא יכל להתאפק ובכה מרוב התרגשות:

אז הילד לא הולך עם כיפה כמו שהוא רצה, אבל איזה לב ענק יש לו. וזו הגאווה שלנו!

היום נפגשנו איתו ודיברנו ושאלנו למה הוא לא סיפר לנו? הוא ענה לנו:

"מה יש כאן לספר? זה לא איזה משהו מיוחד. נדמה לי שכל אחד היה עושה את זה".

אנחנו משתדלים יותר מתמיד לתת לו את התחושה שבכל דרך שהוא לא יבחר. אנחנו איתו

ואנחנו מתפללים שהלב הענק שלו יהפוך אותו למאושר ולהמשיך להיות אדם מדהים כמו שהוא

פתחתי קבוצה להורים שרוצים להצטרף ולהחליף חוויות ואני מבקשת שתפנה אותם אליי.

תהילה

מי כעמך ישראל !!

 טוב. בעלי מילואימניק והבן שלי לומד בישיבה בדרום הארץ ועלה השנה לכיתה ז'.

ביום רביעי היה להם מסע גיבוש שהסתיים בשתיים בלילה. 

כמובן שלא ידעתי איך להחזיר אותו בגלל שמה בדיוק אני אמורה לעשות עם שאר הילדים שלי שיישארו בבית לבד. 

ניסיתי לברר עם שאר הילדים אולי יש איזה אבא או אמא שיהיו נחמדים ויעשו לי טובה שיהיו מוכנים להחזיר את הילד שלי. 

איך ששאלתי בקבוצת הווטסאפ של ההורים, קיבלתי מעל עשר הצעות! של הורים שהתנדבו להחזיר את הילד שלי וכולם ממש יצאו מגדרם. 

יש לי שכנה שהיא אם יחידנית ועובדת בתור אחות מחלקת טיפול נמרץ וגם הבן שלה לומר ביחד עם הילד שלי וגם הוא צריך לחזור מאוחר. אני זוכרת שהיא סיפרה לי שבימי רביעי יש לה משמרת ולכן היא לא תוכל להחזיר אותו.

רציתי להציע לה לשאול כמוני בקבוצת הווסטאפ של ההורים אם מישהו יוכל להחזיר את הילד שלה כמו שמחזירים את הילד שלי אולם הרגשתי קצת לא בנוח:

חששתי שבלב שלה היא תתרעם על זה שכל הרבה הרבה הורים מציעים לה להחזיר את הילד שלי בגלל שאני אשת מילואימניק ואילו את הילד שלה אף אחד לא מציע להחזיר כי היא 'רק' אם חד הורית. 

אני יודעת עד כמה שקשה לה ועד כמה שלמרות שהיא שמחה, באמת שמחה בשבילי שאני מרגישה עטופה, עדיין חורה לה שזה מרגיש כאילו שהיחס לאמהות חד הוריות כמו גם לגרושות הוא הרבה פחות מחבק. 

להפתעתי היא ענתה לי:

"הא, אני כבר מסודרת תודה!"

לא כל כל הבנתי ושאלתי אותה: "מה זאת אומרת שאת כבר מסודרת?".

והיא אמרה לי שיש שלוש משפחות שהחליטו 'לאמץ' אותה ובכל פעם הם עושים תורנות איזה אבא או אמא מחזירים את הילד שלה כשהיא צריכה...

"ולא רק זה...אלא יש לי גם כתובת ברורה כשאני צריכה 'הנדימן' בבית. 

אבל את יודעת מה היא מרגש אותי?" היא שאלה אותי...

"שאני אפילו לא צריכה לפנות אליהם...הם שם בשבילי. תגידי, באיזה עוד קהילה יש דברים כאלו?".

אז למה אני כותבת לך? אולי בכדי להודות על הטוב לכל אותם משפחות נפלאות שהתנדבו להסיע את הילדים שלי אבל באותה נשימה להזכיר לנו כחברה דתית לאומית שחיים בתוכנו אלפי אמהות חד הוריות מקסימות ונפלאות שלא צריכות לקבל את התחושה הלא נעימה שהם צריכות 'לרדוף' בשביל שיעשו להם טובה...

בואו נזכור אותם ונציע להם ונעטוף גם אותם.

תודה על תשומת הלב, 

אביטל רגב

אנחנו הינדיק

 הרב שניאור קץ זצ"ל  

לרבי נחמן יש סיפור מוכר בסיפורי מעשיות, מעשה מהינדיק, שקשור מאוד ליום הכיפורים, סוכות והמעבר ביניהם.

נחזור על הסיפור בקצרה; פעם בן מלך אחד קיבל שיגעון שהוא 'הינדיק' – תרנגול הודו. הוא הוריד בגדים, ישב תחת השולחן, ואכל פירורי לחם… הביאו לו את כל הרופאים בעולם, אך הם לא הצליחו לרפא אותו. למלך היה מזה צער גדול. בסוף הגיע חכם גדול שאמר שהוא יצליח לרפא את בן המלך.

מה הוא עשה? בהתחלה הוא הוריד את החולצה והמכנסיים שלו, ישב מתחת לשולחן והתחיל לאכול ביחד עם בן המלך את הפירורים. אחר כך לאט לאט הוא שכנע את בן המלך שהוא יכול ללבוש כותונת ועדיין להישאר הינדיק. ככה הוא עשה גם עם המכנסיים וכל שאר הבגדים, עד שהוא הצליח לגרום לבן המלך לאכול על השולחן כמו שמתאים לבן מלך.

בסיפור לא מתואר מדוע בן המלך השתגע; לא כתוב שאבא שלו כיבה עליו סיגריות, או לא נתן לו חיבוק ונשיקה כשהוא חזר מבית הספר. הוא לא השתגע בגלל איזושהי סיבה כזו. אבא שלו היה מן הסתם אבא טוב שאוהב את הבן שלו, וכיוון שהוא גם היה מלך בטח הוא דאג לו למחנכים הכי טובים, למטפלים הכי טובים, וככל הנראה הייתה לו ילדות טובה.

אז איזו סיבה הייתה לבן המלך להשתגע?

באופן כללי במלוכה יש שני רבדים: פנימיות המלכות והחיצוניות שלה. בן המלך מורד ושונא את גינוני המלכות – את חיצוניות המלכות, לכן הוא מוותר על הכל ורוצה להיות הינדיק. אצל אדוניה בן חגית כתוב שהיה "מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ", ובשביל זה הוא השתמש הרבה בחיצוניות של המלכות, "וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָֽיו". הוא רצה רק את חיצוניות המלכות, לא היה לו את פנימיות המלכות, את השפלות. דוד המלך, שהיה מלך ישראל, ושמלכות מלך המשיח תהיה ממנו, היה מלא בשפלות, כמו שרואים בספר תהילים.

ההינדיק מואס בעיקר בלבושי המלכות, ובשולחן המלכים, שהם הגינונים המרכזיים של המלכות.

בכל התנ"ך רואים שכשהמלך רוצה לכבד מישהו הוא נותן לו את לבושו, או מזמין אותו להיות מאוכלי שולחנו. סבא שלי ז"ל היה נותן מכה במרפק למי שהיה מניח את המרפק שלו על השולחן בסעודה, זה לא מנומס!

יש כזה דבר באנגליה שנקרא 'טִי טַיים', זמן תה. אצל האנגלים ממש מקפידים לשבת כל יום על כוס תה בצהריים. מי שקורא היסטוריה רואה שגם במלחמות בין האנגלים לאיטליה ובינם לבין עצמם, גם אם זה אחרי קרב שנהרגו בו 30,000 אנשים, המפקדים יושבים ל'טִי טַיים', זמן תה.

מו"ר אבי סיפר לי שפעם בארצות הברית בזמן הבחירות, ה'הִיפִּים' החליטו לצפצף על כל גינוני הכבוד. הם קנו לימוזינה עם גג פתוח, כמו של הנשיא, הושיבו שם חזיר גדול ששוקל משהו כמו 400 קילו, ויצאו למסע בחירות עבור ה'פרזידנט פיג'. היו מביאים איתו לכנסים, לערבי בחירות, והוא היה רוקע ברגליים – ומאות אלפים מריעים לו, הוא עושה את הצרכים על הבמה – וכולם מוחאים כפיים. ממש ככה. חזקים ההִיפִּים האלה.

ההינדיק מואס בחיצוניות המלכות. נמאס לו מגינוני המלכות האלה! זה מסריח! זה מסתיר את הנקודה העיקרית שבשבילה באנו לעולם!

אז מה הבעיה? מה רע בלהיות הינדיק? לכאורה זה לחיות חיים שמחוברים לאמת הפנימית בלי השקר של העולם הזה?

בשביל זה מגיע החכם הגדול, הצדיק, שמגלה את הסוד ומרפא את בן המלך. הצדיק הוא גם כן הינדיק, הוא גם יושב מתחת לשולחן ובלי בגדים, אבל הוא משתמש בכל הכלים של החיצוניות למטרות שיש לה' בעולם. 'נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים'. זה מה שקורה מהשלב הזה בסיפור; מגיע הצדיק ואומר לבן המלך: אתה צודק, העולם מסריח, אבל אפשר להישאר הינדיק, לשנוא את החיצוניות והשקר באמת לאמיתו, וביחד עם זה להשתמש בכלים של העולם כדי להופיע את מלכות ה'. כך הוא לאט לאט, כהינדיק, לובש עוד ועוד 'לבושים', עוד ועוד כלים של העולם ושל המלוכה.

בסיפור לא כתוב שבסוף בן המלך לא הרגיש הינדיק. הוא נשאר הינדיק, אך עם כל לבושי המלוכה, וזה התכלית! ה' לא צריך נזירים הודיים שלא נמצאים בתוך העולם, כאלה שיושבים ישיבה מזרחית על הידיים במשך שבוע שלם. יש לו מיליונים כאלה, יש לו אינסוף של מלאכים שעובדים אותו בלי גוף. הוא צריך צדיקים שמרגישים הינדיק, ולמרות זאת פועלים בתוך העולם.

הקוצקר, אחרי שהוא הסתגר עשר שנים בחדר, הוא פתח את החלון וצעק 'פארשלוגט!' – 'עולם מסריח!', והוא צדק. העולם מסריח! יש אנשים, צדיקים, שבאמת מרגישים כמה העולם הזה הוא עלמא דשקרא, שהכל בו מלא בסירחון של שקר וחיצוניות. יש צדיקים שהחיצוניות של העולם באמת מסריחה בעיניהם.

צדיק אמיתי, הוא מבחינתו שונא את כל הלבושים, אבל הוא מבין שכדי לקרב את החסידים לעבודת ה' הוא צריך גם לנסוע בלימוזינה, הוא צריך להשתמש בכלים של עולם הזה לגלות את מלכות ה'. צדיק אמיתי, יש להניח שאצלו הלימוזינה חשובה כמו גרגיר חול…

החיצוניות של העולם מתעתעת מאוד, וצריך שהסלידה שלנו מהשקר תהיה ב'אמת לאמיתו'. להשתמש בכלים של העולם ולשנוא בתכלית השנאה את השקר.

אנחנו צריכים להיות עם שנאה אמיתית לסירחון הזה, אך אין ענייננו להיות מלאכים. אנחנו צריכים את התנועה הזאת של המאיסה בחיצוניות, אבל להיות כמו רבי ישראל מרוז'ין, שכלפי חוץ הוא נהג כידוע בגינוני מלכות גדולים מאוד; מרכבה מפוארת, בגדים מפוארים, והוא אמר שהוא עושה זאת כי הוא רוצה להרגיל את עם ישראל למציאות של מלכות דוד – אנחנו מלכים! ולכן הוא היה לבוש ברוב פאר והדר, אך לא היו לו סוליות בנעל כשהוא הלך על קרח בקור של מינוס שלושים מעלות. ר' ישראל מרוז'ין לא התבלבל לרגע. הוא השתמש בכלים של העולם הזה, אך הוא לא איבד לרגע אחד את השפלות שלו.

לפני כמה שנים הגיע רב חשוב לדבר בישיבה אצלנו, והוא אמר משהו שקצת קשה לשמוע. הוא אמר לבחורים: אני מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה, אבל לכם לא טוב להיות קשורים למקום הזה. אני פעלתי על עצמי שלא יהיה לי שום התפעלות מהם, אני שונא את השקר של העולם לגמרי, ולכן אני יכול להתלבש בלבושים האלה של העולם הזה, כי ה' רוצה שהעולם שלו יהיה מפותח, שהעולם שהוא ברא יתקדם וישתכלל ושיכירו עוד ועוד את הנפלאות שהכניס בבריאה. זה יהודי, שמבחינתו הוא מלמד במקום שיש בו שלט גדול בכניסה ועליו כתוב: "המכון העולמי לחקר גו'קים". זה לא גורם לו לשום התפעלות מצד אחד, אך הוא גם לא עוזב את הלבושים, אלא עוסק בהם ומגלה בהם את מלכות ה'.

הסיפור הזה, זה מה שקורה איתנו ביום הכיפורים, ובמעבר מיום הכיפורים לסוכות, ומשם זה ממשיך איתנו לכל השנה.

ביום הכיפורים אנחנו עוזבים לגמרי את כל ענייני העולם, פסיביים לחלוטין, כפי שאמר הרב צבי יהודה. אנחנו חווים את התנועה הזאת של ההתנתקות והסלידה המוחלטת מכל הלבושים של העולם. לא רוצים כבוד, לא רוצים אוכל, נשים לא לובשות את תכשיטי הזהב שלהן, יום ללא קנאה שנאה ותחרות. יום שבו עיקר מה שאנחנו עושים זה להתנתק מכל ההבל של העולם הזה, ולהתחבר לנקודה הפנימית של העולם, לקשר שלנו עם ה', "פנים בפנים". הבן של המלך מורד בגינוני המלוכה ובכל מה שעוטף את הנקודה הכי פנימית שלנו.

כל זה אמנם עניין חשוב מאוד, ואסור לוותר עליו, אבל זו לא התכלית. לאחר יום הכיפורים, אנחנו בונים סוכה, ולאט לאט אנחנו לובשים את הלבושים של העולם הזה, אך בצורה חדשה ומתוקנת. כמו אצל ההינדיק, שלב אחרי שלב. בהתחלה בתוך סוכה, בתוך ענני הכבוד; אוכלים בסוכה, ישנים בסוכה, מטיילים בסוכה, עד שחוזרים למציאות העולם כשבתוכנו יש לנו את יום כיפור. 

אנחנו הינדיק.

הרב חנן פורת ז"ל

 ו' תשרי. יום פטירתו של הרב חנן פורת זצ"ל - איש תורה, חזון ומעש.

הרב חנן היה גדול בתורה בכמות ובאיכות. לו היה בוחר להישאר בין כתלי בית המדרש יכול היה ללא כל ספק להיות בשורה הראשונה של תלמידי החכמים ומורי ההוראה. היו לו כישרון וחכמה פנימית עמוקה עם יכולת התבוננות וכושר ביטוי נדיר.

מתוך תורת ארץ ישראל אותה ינק ממורו ורבו הרצי"ה זצ"ל ועל רקע תבנית נוף נולדתו בכפר עציון, נפילתה ותקומתה, הגה ומימש הרב חנן חזונות רבים של גאולה וישוב הארץ. איש חזון במלוא מובן המילה שבחר לשלב את בית המדרש בגובהו הנשגב עם הגשמה מעשית בצבא, בעליה, בהתיישבות ובעשייה הציבורית והפוליטית. בשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, בהקמת ישיבות גוש עציון, בית אורות וקבר רחל, בהובלת מהפיכת ההתיישבות של גוש אמונים והעלאת אחינו יוצאי אתיופיה, בעשיית החסד ובכנסת.

היו מי שטענו שכאיש רוח הוא אינו מתאים לעולם המעשה. תמים מידי. אבל הוא הוכיח יכולת מעשית והצלחה גדולה. המודל של הרב חנן של פעולה מעשית מתוך עומק מחשבתי ותורני עשיר כל כך חסר לנו כל כך מאז הסתלקותו מעימנו לפני 14 שנה.

מאז אנו דולים ממימיו שנשארו בכתובים, נשענים על זיכרונות מימים שזכינו אנו לפעול במחיצתו כבחורים צעירים וכתלמידים,  שומרים על קשר עם מחבריו ושותפיו בני דורו ומפעליו שעודם עמנו, ממשיכים בדרכו ומוסיפים את הקומה שלנו. מקווים לגרום לו נחת רוח שם למעלה בגן עדן, במושב הצדיקים המאמינים שזכו לכוון עין של מטה כנגד עין של מעלה, לראות בשוב השם ציון, להודות לו ולהיות מהפועלים עם אל המחזיר שכינתו לציון ברחמים.

שניאור – שני אורות לעולם

 

השבוע זכיתי להיות בניחום אבלים במגדל העמק, בביתו של הרב שניאור קץ זצ"ל, ראש ישיבת נחלת ישראל בעיר.

לא משנה כמה עמוס היה השבוע שלי – את הניחום הזה ידעתי שאסור לי להחמיץ. אי־אפשר היה לעבור על החיים של הרב שניאור כעל עוד סיפור, משום שאישיותו הייתה כל כך מיוחדת, מאירה ומקרבת.

שמו של הרב שניאור טומן בחובו סוד עמוק ופשוט כאחד: שני אור. לא אור אחד בלבד – אלא שניים. כפל של ברכה, השראה והארה לעולם.

שני האורות הללו התגלמו בכל מהותו: האור הרוחני – אור של תורה, אמונה וקדושה, שזרמו ממנו בטבעיות; והאור המעשי – טוב לב נדיר, מעשים אנושיים יומיומיים, לב רחב שחיפש תמיד את האחר. הרב שניאור לא הסתפק בלזרוח לעצמו, אלא היה נר שמדליק נרות אחרים. כל מי שפגש אותו הרגיש שהאור שבו מוכפל – שהוא הופך לשפע שמאיר הלאה.

באחד הסיפורים שסיפר בשבעה, ראש עיריית מגדל העמק לשעבר, מר אלי ברדה שכיהן כראש העיר במשך 25 שנה , הוא נזכר כיצד נכנסה הישיבה לעיר לפני כעשור.

הוא שיתף:

"בחודש אוגוסט קיבלתי טלפון משר החינוך שאמר לי: 'ב-ספטמבר הקרוב תגיע למגדל העמק ישיבה חדשה.' אמרתי לו: אין מצב. זה לא יכול לקרות. הוריתי גם לאנשיי שלא לשתף פעולה עם היוזמה הזו.

אבל אז התקשר אליי ראש הישיבה המיועד – הרב שניאור – וביקש להיפגש. ישבתי איתו יחד עם הצוות שלי, ותוך חמש דקות בלבד ידעתי: הישיבה הזו נכנסת עכשיו. כל הצוות שלי לא הבין מה קרה, אבל אני פשוט ראיתי את האור שבעיניו ואת הדיבור העדין והמיוחד שלו. לא יכולתי להגיד לו לא – הרגשתי שזו זכות בשבילי לומר לו כן."

הרב שניאור היה בקשר עמוק עם משפחות שכולות. כך למשל, לאחר שניחם את משפחת טביב ממושב אליקים על נפילתו של בנם עומר הי"ד, לוחם הנח"ל שנהרג בגבול עזה, הוא המשיך להגיע אליהם מדי שבוע.

באחד הביקורים שאל אותם: "איך אתם רוצים להנציח את עומר?" הם ענו שאינם יודעים. הרב הציע להכניס ספר תורה לעילוי נשמתו. ההורים שמחו, אך חששו מהעלויות הכבדות. הרב שניאור לא ויתר: הוא החליט שזה יהיה ספר תורה סביבתי.

במסירות גדולה, יחד עם תלמידיו, הוא פיזר מודעות ברחבי העיר, וביקש מהציבור להעביר בקבוקים ריקים לישיבה. כך, גרוש לגרוש, נאסף הסכום הדרוש לקניית ספר התורה ולהכנסתו. קשה לתאר את הדמעות וההתרגשות של ההורים ביום הכנסת ספר התורה – מחזה של אור, זיכרון וחיים חדשים מתוך כאב.

חבר לנשק סיפר שבתקופת שירותו בחטיבת גבעתי, יצאו החיילים לשבת הביתה ורק אחד נותר בבסיס. החייל שנשאר לא הצליח לעצור את הדמעות. שניאור, שכבר ישב באוטובוס, הבחין בו – ובלי לחשוב פעמיים ירד ונשאר איתו שבת שלמה בבסיס.

מעשה קטן לכאורה, אך כל מי ששירת בצבא מבין כמה זה חריג – וכמה זה מלמד על לב ענק שלא יכול להשאיר אדם בודד מאחור.

אחד מתלמידיו סיפר כי בכיתה י', רגע לפני שיצא לחופשת חנוכה, קרא לו הרב שניאור למשרד.

הרב אמר לו: "אף פעם לא אמרתי לך שאני אוהב אותך, אבל הנה ההוכחה – מכתב מיוחד ממני רק בשבילך."

במכתב כתב הרב:

"בס"ד

ל........ היקר והאהוב,

חג חנוכה שמח.

אני כל כך מתפעל ממך ושמח שאתה בישיבה.

יהי רצון שתלך ותגדל בתורה ותאיר אור גדול בעולם.

רק ה' יודע כמה קשיים וסבל בליבך, והוא ייתן לך אור תורה ושמחה.

האוהבך בכל לב,

שניאור קץ."

התלמיד סיפר: "כבר 11 שנה שאני מחזיק את המכתב הזה בארנק. בכל פעם שאני מרגיש לבד – אני פותח אותו, קורא, נזכר ומתחזק. הרב שניאור היה בשבילי כמו אבא. בזכותו הישיבה נתנה לי הכל בחיים."

תלמיד נוסף סיפר כי שנים ליווה אותו משפט ששמע מהרב שניאור באגביות:

"אל תדאג ותתערב לעולם הבא של חבר שלך. תדאג ותתערב לעולם הזה שלו – שכאן ועכשיו יהיה לו טוב ושמח."

משפט פשוט – אבל הוא תמצית חייו של הרב: לדאוג לרוחניות של עצמך, ולגשמיות של החבר שלך.

ואולי יותר מכל, נחרתו בלב דברי הפרידה שלו לתלמידיו, ימים ספורים לפני הסתלקותו:

"לפני 22 שנה כרתי ברית אהבה ביני לביניכם.

השתדלתי להראות לכם פנים שוחקות בלימוד, בתפילה עליכם, בהתעניינות בכל מה שמטריד אתכם – בגוף ובנשמה.

החזרתם לי פנים שוחקות, תודה רבה לכם, מתוקים שלי.

אני מבטיח להמשיך לפעול עבורכם גם בעולם העליון, כפי שהתפללתי עליכם כאן בעולם הזה."

הרב שניאור – שני אור.

אור של תורה ואמונה, ואור של לב טוב ומעשים קטנים־גדולים.

אדם נדיר שהפך את שמו למהותו, והאיר לא רק את חייו – אלא גם את חייהם של אינספור אנשים שזכו לגעת באורו.

סיפר תלמיד: כשהייתי בכיתה ט' רציתי לדבר עם הרב שניאור על עניין שדורש זמן מה, וביקשתי לדבר איתו.

זה היה בתחילת השנה, ולקח כמה ימים עד שהרב אמר לי: נועם, בוא היום ב22:00 אלי הביתה.

כשהגעתי, הרב שניאור התחיל להעמיס את הרכב ואמר לי: "בא תעזור לי להביא כמה דברים מהבית". הרמנו יחד ארגזים גדולים וכבדים, ארוזים בחובבניות מיוחדת לרב שניאור ומלאים בשימורים, קטניות, שמן ומאכלים נוספים. משם נסענו לחיפה או קרית אתא, העלינו הכל לדירה בעיר, ואז הרב שניאור הוציא מעטפה ואמר לי: מחילה נועם, תחכה לי ברכב? אני לא רוצה שבני המשפחה יתביישו".

משם נסענו לתחנת דלק, ומיד כשהגענו התחיל הרב לדבר בישירות עם המתדלק: "יהודי קדוש, מה עם חתונה? לא הגיע הזמן להתחתן?" המתדלק היה מופתע, והשיב: "רבינו אני מתחתן עוד שבועיים!!" הרב שניאור כמובן שמח איתו, ואז שאל: "אז מה עם תפילין?" ענה הבחור: האמת? אני מת להניח תפילין. אבל אין לי. אם היה לי הייתי מניח". הרב לקח את החשבונית של הדלק, וכתב את מספר הטלפון של הדלקן הקדוש. יומיים לאחר מכן, כששאלתי אותו על כך,  סיפר שכבר השיג ליהודי תפילין…

הנושא שדיברנו עליו במהלך הנסיעה זכור לי רק במעורפל, אבל סיפורי הצדיקים שחוויתי והיחס החם של הרב שניאור, עדיין חקוקים בליבי. חבל על דאבדין.

***

תלמיד נוסף מספר: זה היה כשלמדתי בישיבה התיכונית בכפר חסידים. המצב הכלכלי שלי היה לא טוב, ואני הייתי בחור ביישן ושקט. לא שתפתי פרטים עם אף אחד.

יום חמישי אחד בערב, ניגש אליי הרב שניאור ואמר: בֹא איתי, אני צריך אותך למשהו. באתי איתו ברכב, לא ידעתי לאן נוסעים, ואז הגענו למכולת ברכסים והרב אמר: "בוא תעזור לי". התחלנו בקניות, והוא העמיס בעגלה עוד ועוד מצרכים, חשובים וגם לא. ירקות, עוף, חטיפים ועוד ועוד. לא הבנתי מה קורה, ולמה אני שם, ובסוף הקנייה הוא הגיע לקופה וביקש מהמנהל לרשום לו במחברת. העפתי מבט וראיתי שיש שם הרבה מאוד שורות של חובות – זאת אומרת שהוא עושה קנייה כזאת לעיתים קרובות.

העמסנו את הרכב ונסענו חזרה לישיבה, ואמרתי לרב שאני צריך להזדרז כי עוד מעט יש לי הסעה הביתה. הוא אמר: "כן, אני יודע". הגענו לחניה שליד בית המדרש, לשם גם הגיעה ההסעה, ולפתע הוא לקח את הקניות והעמיס אותם להסעה תוך שהוא אומר לי: "הנה, זה בשבילך, שיהיה שבת שלום!"

רק אז נפלו לי האסימונים: הוא עשה לי תרגיל כזה, כי אני הייתי מתבייש ולא רוצה לקבל ממנו עזרה. גם אין סיכוי שהייתי מסכים להעמיס קניות על הסעה בין הרגליים של כולם, אז הרב שניאור העמיס בעצמו.

***

סיפור שסיפרו בישיבה מספר על הרב שניאור, שראה נער מסתובב בלילה במגדל העמק. הרב פנה אליו והם דיברו קצת, והנער סיפר שהוא בבעיה: הוא לא גר בעיר, ואין לו איפה לישון בלילה. הרב שניאור אמר מיד: "יש איזה ישיבה למעלה, שאתה יכול לישון בה". הנער פנה אל הרב ושאל אותו: "מה בדיוק לעשות? פשוט להיכנס לישיבה?" ענה הרב: "כן, תיכנס לישיבה ותגיד להם ש'שניאור אב הבית' אמר שאתה יכול לישון פה"…

הרב שניאור ע"ה היה ידוע בפשטות והענווה שלו, וגם בחסד השופע שקרן ממנו לכל עבר. והנה, מבואר בחסידות כי ישנם שני סוגים של חסד:

החסד האחד נובע מרוממות, מתחושה שכל העולם ודברי הערך שבו הם קטני ערך – ואין כל בעיה להעניק מהם עוד ועוד. זהו החסד האלוקי, וזו הסיבה שהמקובלים הראשונים כינו אותו "הגדולה" (כבפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת" וכו') – חסד שכל העולמות השופעים ממנו הם רק קו דק של אור, הצצה קטנה לגדולה אין סופית.

החסד השני נובע דווקא משפלות – מתחושה של הנותן כי כל הסובבים יקרים וחשובים ממנו, ולכן ראוי לתת להם את כל אשר לו. דוגמה לחסד כזה הוא אברהם אבינו, שנתן לאורחים את כל רכושו ומרצו – כשהוא רואה בכך דבר טבעי, ומתבטא "ואנכי עפר ואפר". אם לא היה מרגיש כך, היה החסד שלו מוגבל: הוא היה משפיע לזולת רק מה שנשאר לו אחרי ההוצאות ההכרחיות, או אפילו מחליט שאין לו יכולת לתת, כי הוא זקוק לחלוטין לכל מה שיש לו. אלא שהנחת העבודה של אברהם אבינו לא היתה "יש לי", אלא "יש עבור אחרים".

חסד כזה אפיין את הרב שניאור, שהיה מוכן ללא היסוס לבצע קניה גדולה עבור משפחה נזקקת, לתת מקום לינה לנער משוטט או להשאיל את הרכב לבחור שנזקק לכך בלי תנאים ושאלות.

עם זאת, דווקא אברהם אבינו נקרא "הגדול בענקים". שורש החסד הגדול של השפלות, הנכון לתת לזולת הכל, הוא בחסד העליון של ה', הנותן עוד ועוד בלי שיגרע ממנו דבר. "מאן דאיהו זעיר, איהו רב" – והממעט את עצמו ואת תחושת הבעלות שלו על רכושו, מפנה מקום לחסד האלוקי להופיע בעולם ולהשפיע רב חסד לברואיו.