Men And Their Machines

This was published in 1962 but is MUCH more pertinent today than it was then. 

“As the clay in the hands of the Potter . . . so are we in your hands.’’ 

When we say that truth is stranger than fiction, I think we are really saying that there is truth that transcends, defies, and ignores reason or the sensible. Fiction is written within the realm of reason. A fiction story that is unreasonable is ridiculed. Truth can be unreasonable or illogical and simply prevails whether we accept it or not. I feel that Kol Nidre represents this message, the message of a truth that overpowers man’s reason. You are no doubt familiar with the dramatic portrayals of the recitation of this soul-stirring prayer and melody in fifteenth-century Spain when the sword of the Inquisition hovered over the head of every professing Jew. Do you know anything about Spain of that day? Spain was the imperial power of the day. Her armada roamed the oceans to carry on trade, conquer lands, and return riches to her treasuries. On the day of the final expulsion of Jews from Spain, Columbus set sail to uncover new continents to annex to her empire. Spain was the home of Arabic culture and Christian advance. Spain was rich, powerful, civilized, respected, and feared. Anyone looking on at the scene of glorious Spain and the cringing Jews, hidden in the cellars on Yom Kippur eve, reciting in passion-filled melody the meaningless prayer of a law on vows— for Kol Nidre is only a nullification of vows contracted against G-d, not a supplication, a prayer of petition or praise—would have logically concluded that the mighty arm of the empire would soon destroy these wretches and their declaration which, as a prayer, is senseless. 

Yet truth, not logic, prevails. We are still reciting the Kol Nidre of the wretched, defenseless Jews and mighty Spain has fallen so that her glorious days are forgotten. This truth of Kol Nidre, in contrast to the logic of the continued prevalence of power, ought give us modems much about which to think. Logically, it would be fair to say that with our scientific reach to outer space, we are freer than ever before, we are less hemmed in. Yet recently Time magazine reported on a starkly brutal French film which portrayed modern man in the society he has fashioned, as a child in a centrifuge. You know the centrifuge at the amusement park which begins to spin, forcing the child against the wall, so that he can’t move backward or forward, and scrambles on the walls upside down. He is a prisoner of the machine. So, modern man, who sought salvation through science and technology, finds that instead of being freed by these advances, he is bound in their chains. The threat of unparalleled war is not distant, the curtains of tyranny are closing in, that which augured good has been distorted for disaster. Man is becoming a slave to that which was to serve him in our “have-button-will-push” age. Scientific advance is not only our master, but our god. Its minister is the white-frocked scientist, with mathematics as its bible, the split atom is its revelation, and the production line and warhead are its Inquisition techniques. 

This does not mean that technology is bad, for it has much to give man, so long as it is piously directed. However, technology as a religion is disastrous, for it submits to no other standard of piety. It has not answered man’s problems of life— how to live at peace with himself, his fellow men, and the universe— it has greatly deepened the confusion. The tyranny of technology grows in the minds of men who behold it as the end-goal of life, rather than as a means to enriching life. It is a tribute to man’s reason and genius to bow before his own progress. Dr. Wemher von Braun, for whom I have little regard as a man who served Hitler as well as the United States, and who now directs the Army Ballistic Missile Agency, recently stated: "Nothing has probably retarded human progrress more than idolatry of our own achievements. By worshiping our own scientific achievements, we kill humility. By adoring our own technological advancement, we kill the urge for improvement.” I am sure that Dr. von Braun speaks from personal experience. 

Charles Lindbergh, who was once a hero of technology, wrote in his Of Flight and Life: “Living in rented apartments, jamming roads and subways, punching time clocks, cramming children’s minds with technical knowledge, modern man sacrifices health and freedom of spirit to the scientific idol of his time. On its altar go the smell of the earth, the feel of the wind and weather, vision of fields and rivers, warmth of friendship, understanding of children, even the contemplation of G-d; all these are given over to a metallic intellectual existence.” We collect things, live for things, and worship things. Our material enslavement has blinded the eyes of our soul with which to see the truth beyond the intelligence and reason that developed our technology. In our assembly-line age, man must respond to the timing and demand of the machine which he planned to run but which now runs him. Machines are replacing man in many functions, calculating better and faster than he, responding more effectively to instructions, even making love matches on Univac. Man becomes the robot before the machine and insignificant before its significance. His very self-worship and its creation may destroy him completely. This technological giant not only tends to dominate man physically, but spiritually as well. Power is the last word, with its predecessors: cars, television, comfort, gambling tables, instead of honesty, integrity, charity, character. Its pragmatism declares morality to be that which society accepts, we are told by its prophet, John Dewey. Hence, there are no moral absolutes; but shifting moral standards that are reacted in the Kinsey report, that can be cheated by payola, fake contests, kidcbacks. Thus does the machine that was to serve us now dictate our very spiritual response. 

Man made a machine which now makes him a machine. Scientific American once reported on a boy who plugged himself in when he ate. He imagined himself to be a machine. Dr. Bruno Bettelheim of the University of Chicago, who wrote the article, “Joey: A Mechanical Boy,” noted that the boy was “robbed of his humanity.” Carried to an extreme, is this not what communism does to its people? It robs them of individuality, of personality, and assigns them to be cogs in its industrial machine. The result of this great age, conceived in man’s mind, advanced by his logic, research, and ingenuity, is not the truth we expected. A truth, oblivious to our reasoning calculations, has resulted. As Professor Rheinold Niebuhr wrote in the opening of his Faith and History, “The history of mankind exhibits no more ironic experience than the contrast between the sanguine hopes of recent centuries and the bitter experiences of contemporary man. Every technical advance, which previous generations regarded as a harbinger or guarantor of the redemption of mankind from its various difficulties, has proved to be the cause, or at least the occasion for a new dimension of ancient perplexities.” He notes, “But our perplexities become the more insoluble and the perils to which we are exposed become the more dangerous because the men of this generation had to face the rigors of life in the twentieth century vrith nothing but the soft illusions of the previous two centuries to cover our spiritual nakedness.” 

Is not Kol Nidre eve, when we can look back on five hundred years of history, and behold that the truth of the faith of the death-threatened Jew outlived the logic of the might of the Spanish empire and its assurance of survival, an occasion to assess the truth of our present-day values? Can we not see the limitation of our logic when man becomes the victim and servant of this machine which he hoped to master? It is obvious that man limited by his own devices becomes day in the hands of naturalism, technology, and auto mation. We must seek a greater truth, the Truth, which will not betray us, which is beyond and above us. We must reach that truth which is beyond reason and scientific perception, which man intuitively feels and knows in faith. A few years ago we celebrated a Geophysical Year; maybe we ought now heed the advice of Dr. Immanuel Jakobovits and observe a Geospiritual Year. Man must rediscover that even as he has eyes in his head and in his mind, so has he eyes of his soul. He is not a servant of a machine which depersonalizes him, but a servant of a personal G-d who endows him with personality. "As the clay in the hand of the potter, the Creator, so are we in your hand, behold your covenant.” Such a commitment transcends a machine, is greater than man, his discoveries, and inventions. It speaks in absolute terms of morality, honesty, integrity, justice. It represents abiding Truth that seeks a Kingdom of G-d on earth. It demands a moral society in which human personality is sacred as an image of G-d, which expresses unalterable truths and provides man with solid foundations on which to build life instead of the shifting sands of man-made social mores. Beyad hayotzer not beyad hayetzirah; “in the hands of the Creator,” not "the creation.” Kol Nidre on the day of Yom Kippur, when we withdraw from technology and even from the physical demands of life insofar as is possible, ought to open our eyes, the eyes of our souls, to meet directly the eyes of the souls of the Jews in the underground cellars of Spain as they chanted this sacred expression; the eyes of the Jews before the gas chambers of mighty Germany, as they sang, Ani ma’amin be’emunah shlemah, “I believe with a perfect faith in the coming of the Moshiah.” It must make us aware that netzach Yiarod lo yeshaker, "The Eternal One of Israel will not deceive,” that we carry a Truth through centuries of suffering and tragedy that transcends the wisdom of man’s power and can defy the ridicule of his logic; that only in Torah can man find peace and salvation. It is for us to incorporate Torah in our lives, by submitting to its discipline of Mitzvos. Such a pattern of life, which dictates that man must be the image of G-d, automatically is guided by eternal moral standards, seeks spiritual meaning in life beyond the physical and the here, into the spiritual and the hereafter. Such a pattern of life allows machines to be used only in the best service of man’s interest, never bowing to the power of the machine that may come to enslave him. Let us become the material in G-d’s loving hand, before we become the material of machines’ grinding wheels: then can we pray, Labris habeyt, “Look O Lord to Your covenant” bestow on us Your eternal blessing—of peace, joy and abundance.

Making The New Year "New"!

On this holy night of the year I want to discuss with you only one of the many sins with regard to which we must do penitence. That sin can be described generally as the sin of habit. True it is that human beings can hardly be expected to dispense with habit altogether. If we did not rely on habit we would find living well nigh impossible. Moreover, there are good habits which we ought certainly cherish, and there are bad habits of which we ought try to rid ourselves. 

The sin that I want to discuss, however, is the sin that is ours because we so often do the habitual, because we indulge in routine performance, be cause we constancy accept sameness without showing elements of novelty. On the New Year I discussed with you one difference between human beings and animals. Animals have no enormous potential for good and evil as human beings do. Tonight I want to call your attention to the fact that another major difference between human beings and animals is that animals cannot help being creatures of habit and instinct. We human beings, however, can transcend the habitual, the monotonous. We can introduce diversity. We can reconsider a situation and adopt a new course, a new fashion, a new pattern, and even mold a new image. It is this creative capacity with which G-d endowed us that makes us superior to the beast. Yet in so many ways we reveal our basic animality, and without thoughtfulness, without inspiration, with out individuality, we yield to the habitual. 

I need not tell you that there is no woman in this congregation who would appreciate or respect an annual gift which her husband would give her on her birthday or anniversary if the gift came as a matter of routine, because the husband had left a standing order with his secretary to remember the occasion and place an order for some souvenir. No parent would appreciate this kind of remembrance from a child, nor would even a teacher cherish an expression of esteem from a pupil that was not spontaneous and not the result of some creative act on the part of the donor. Yet, to such an extent are we the creatures of habit that even intellectuals frequently find themselves adopting courses of action and embracing patterns of thought that are habitual. 

Even when circumstances change and the realities warrant a new look and a new approach, they find it difficult to extricate themselves from that which they had been doing for a long time. Take for example in our own day, a distinguished religious leader, Ghandi, who had become aware of the effectiveness of the hunger strike in his strife with the British Empire. He was effective. Yet when he was asked about the plight of Jews in Germany he did not have the depth of heart or mind to consider a different kind of situation and make a new proposal. He thought that what the Jews should have done was simply to engage in a hunger strike against Hitler. He had one solution for the world’s ills. Little thought did he give to the fact that while he was warring against the British Empire, he at least had a foe who had some respect for moral law, while Jews were engaged in a war with a foe who would have taken great delight in beholding their starvation. As a matter of fact, the Nazis themselves introduced starvation as a weapon for the extermination of the Jew and there was no mercy and there was no compassion. 

Similarly, Bertrand Bussell, a philosopher, developed certain programs for pacifism during the first half of the century. His approach made sense in the 1930’s — it made less sense in the 40’s, and it makes no sense whatever in the 1960's when we are dealing with a foe who has no respect whatever for any of the values which we cherish as civilized human beings. Yet, Bertrand Bussell with his sympathizers in the British Empire can only resort to techniques to which he was committed at an earlier date in his career as a philosopher and a political thinker, and somehow he cannot alter his position even in the face of a new reality. 

In politics we encounter the same inability to change policies. The United States is engaged in a very desperate cold war with the Soviet Union. On every front we are losing. Yet our State Department finds it impossible to give its position a “new look.” Almost all its personnel remain prisoners of habit. At Santa Barbara, in the Center for Democratic Institutions, new ideas are being advanced. We are urged to change our conceptions even of foreign aid. We are being cautioned that the word “democracy” cannot mean to Africans and Asiatics what it means to us. And yet with respect to these continents we are deporting ourselves as if we were dealing with western Europe in the first half of this century. It is very difficult for even great men to change their point of view; they become addicted to a particular action and are ultimately plagued by sameness, by routine attitudes which have become very much a part of their lives. 

Now in religion this plague has become one of our greatest curses. There are many who look upon Orthodoxy as requiring Jews to be the creatures of habit and routine. This is not true. On the other hand, while there are rituals in Orthodoxy that are mandatory. Orthodoxy tries to stimulate every Jew to inject an element of personal creativity into his performance. Routine and habit are deadly to the religious life and experience of all people, and especially to Jews. Orthodoxy would like to have every Jew inject into his Shabbos and his chagim an element of newness. Every Seder should yield a new question and a new answer. Our prayers must not be perfunctory and every communion with G-d should always have some spontaneity about it. That is why we have a mandate in Talmud that one may not make his prayer a matter of habit. And that is why even our recitations of sins we do as a matter of habit and we do not mean what we say. That is why our Sages were wise enough to include in the list of sins one which deals specifically with the routine recitation of sins committed, the routine confession, the meaningless mouthing of words. Our Sages tell us that this emphasis on newness is the very heart of Judaism. It is for this reason that we fix all our religious festivals on the basis of the movements of the moon which is seen anew every month. It is because of the fact that in this instance we can, with our own eyes, behold an experience of newness in nature that we compute our calendar on the basis of that phenomenon. Moreover, our Sages say that this has been the unique capacity of the Jew. No matter how many times we felt defeated and frustrated, we were reborn and started anew. This capacity to introduce newness into one’s life is therefore uniquely human and uniquely Jewish and we are not being hu man when we so live that all of our performance is the product of routine. 

Now, on this holy night of the year, I am making a simple plea to everyone to become a human being who can transcend the habitual and rethink a situation, so that in everything we do there will be one aspect, one nuance, which represents the product of our own ingenuity. And in no area is there more routine performance than in the area, alas, of Jewish philanthropy. This should have been an area that requires constant rethinking of our own situation and other people’s situations; our abilities and other people’s needs; and yet in almost every instance when one approaches a Jew for a contribution his immediate question is, “What did I do last year?” 

Patterns are established at one time and no matter how needs and circumstances may have changed there is sameness in that which we do. I cannot tell you what tragic consequences this commitment to sameness can have. This was brought home to me most dramatically when in Norway this past summer I became aware of a tragedy which is almost too dramatic for mere verbalization. In one of the concentration camps where Norwegian Christians and Norwegian Jews were being held there was a pile of some two hundred corpses. The surviving inmates of the camp noticed, however, that there was one hand moving in the pile of cadavers. They rushed over to the Nazi commander and said that someone was still alive. The Nazi commander said he could do nothing about it; he had already reported two hundred dead; all the papers had been made out; everything had been entered in accordance with the prescribed routine and he could not undertake to make a change. The hand continued to move, and finally one man said that he had an idea: there was another pile of cadavers in regard to which no report had as yet been prepared—why couldn’t they take a cadaver from the unreported pile and exchange it for the human being who still lived? That was done—permission was granted, and that human being still lives and is a very distinguished citizen of the community of Oslo, Norway. 

Friends, we may loathe and denounce the Nazis for their unrelenting discipline and the meticulous manner in which they follow through on every routine. Even in a matter of life and death they do not care to deviate. But why should we loathe and denounce them when we are so similar? So often we, too, are made aware of hands that are moving, hands that beg for rescue, hands that beg for succor, hands that plead for salvation. Yet, our response is one of habit and routine. We are made aware of the fact that a new situation has developed in one country or another, a new need, or a new crisis, new refugees, new es capees. Hands are moving, hands are clamoring, but each year we give the same amount. We learn from the U.J.A., or from Federation, for example, of new needs, new problems. Yet our response is the same. We invariably ask what did we do last year. Within our own congregation, too, needs change. The number of scholarship cases may increase; the number of children may increase; the complexion of a community changes. There may be more and more underprivileged. There may be more and more low-cost housing, and there may be a greater demand on our personnel and our facilities. But no matter how different the present may be, so many of us are creatures of habit. We give the same amount, year in and year out, with out any consideration of changes. Friends, with regard to the sin of habit, I ask you to do Teshuva. 

However, it is not principally with regard to money that I make my plea. I make it principally with regard to our religious life. The one thing that prevents so many of us from coming closer to our faith, closer to G-d, closer to the tradition, closer to our great ancestral heritage of learning, is habit. We are embarrassed to make a change. Sometimes it isn’t even laziness or indolence. It is simply embarrassing to us to have anybody think that we are going to do something unusual—that we are going to do something different — that we are going to do something that our neighbors and friends and associates do not do. And that prevents us from doing the right thing even when we feel we want to do the right thing, even when we want to start embracing so much from which we have heretofore been estranged. And that is why I plead with you. Learn to transcend habit, learn to transcend routine. Remember that G-d endowed us with a spark for creativity, for originality, for novelty, and let us introduce some of it into our own lives. How enriched our lives will become.  This is my plea to you on this holy night of the year. Let us make the New Year really new.

Glorious Gleanings From Shittas Ha-Gra That EVERYONE'S Judgment Is Sealed On Yom Kippur For Olam Ha-zeh

 HERE!!!:-)!!

The Marvel Of Man's Mystical Memory And His Predilection To Forget

HIGHLY RECOMMENDED!!:-)!!

 

Tantilizing Teachings And Talks On Ta'aseh Vi-lo Min He-asui #6/ Poetic Penitence

 HERE!!:-)!!!

Penetratingly Profound Chaburos On Zevachim #1c - Machsheves Lishma And Lo Lishma/ If Only You Knew How Special You Are....

 HERE!!:-)!!!

חשיפת אורות מלאי חיים ממקור הדומיה

כְּשֶׁהַצַּעַר הָרוּחָנִי, מִמַּעֲמַד הַחַיִּים הָרוּחָנִים שֶׁל עַצְמוֹ, שֶׁהוּא כְּאֵב הַתְּשׁוּבָה, וְשֶׁל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, גָּדוֹל עַד מְאֹד, עַד כְּדֵי סְתִימָתָם שֶׁל הַמְּקוֹרוֹת אֲשֶׁר לְרַעְיוֹנוֹת, לְדִבּוּרִים, לִתְפִלָּה וְלִצְעָקָה, לְהַרְגָּשָׁה וְשִׁירָה, – מִתְרוֹמְמִים בִּדְלִיגָה לַחְשֹׂף אוֹרוֹת מְלֵאֵי חַיִּים, מִמְּקוֹר הַדּוּמִיָּה. "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם".

אנו תופסים את החיים כתהליכים של סיבה ותוצאה, פעולות ותגובות. אך לעתים מתגלה מצב אחר, כאשר המציאות ריקה מכל אפשרות להתקדם, ואין גם זיז קטן לאחוז בו כדי להמשיך ולעלות. מציאות זו עלולה להביא לייאוש וכניעה מוחלטת לנטיות הרעות, לקושי ולרוע שבחיים. הרב קוק מלמד שדווקא הריקנות והיובש יכולים להיות בסיס להפיכה, החלפת המציאות הרגילה במציאות אחרת לגמרי, טובה יותר.

מצבים רגילים של צער וכאב הם מקור לרעיונות וחידושים בחיים, להתחדשות הקשר עם ה' בתפילה עמוקה או הבעת געגועים וכמיהה, ליצירה אומנותית, לשיח ושיתוף עם אנשים אחרים שחווים צער דומה. אלה דרכים נכונות וטובות, מכיוון שעל ידי כך האדם מזדכך, מגיע לתובנות חדשות וצומחת לו ישועה. אולם, כְּשֶׁהַצַּעַר הָרוּחָנִי, מִמַּעֲמַד הַחַיִּים הָרוּחָנִים שֶׁל עַצְמוֹ, שֶׁהוּא כְּאֵב הַתְּשׁוּבָה, וְשֶׁל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, גָּדוֹל עַד מְאֹד, עַד כְּדֵי סְתִימָתָם שֶׁל הַמְּקוֹרוֹת אֲשֶׁר לְרַעְיוֹנוֹת, לְדִבּוּרִים, לִתְפִלָּה וְלִצְעָקָה, לְהַרְגָּשָׁה וְשִׁירָה; אחרי תקופות ארוכות של מצב רוחני ירוד או אחרי נפילות בחטאים קשים, אדם שלפתע מגלה את שפל מצבו הרוחני ורוצה לשוב בתשובה, לתקן ולהיטהר – עלול שלא לראות כל נקודה להתבסס עליה ולהתעלות. הוא לא מוצא רעיון כיצד לשוב בתשובה ולא דיבור אמיתי שיוכל לרומם אותו. השמיים נדמים לו אטומים ודוממים, אין תפילה שיזדהה עמה ואף לא ביטוי מכל סוג שהוא לכאבו. הוא שכח לגמרי מהי הרגשת התשובה, ההיטהרות.

במצב כזה כבר אי אפשר להתעלות בדרך הרגילה, עומדים מול מציאות שנדמה שאי אפשר לשנות, ועל כן – מִתְרוֹמְמִים בִּדְלִיגָה לַחְשֹׂף אוֹרוֹת מְלֵאֵי חַיִּים, מִמְּקוֹר הַדּוּמִיָּה. במקום לעשות את הצעד הקל יותר, להתייאש וליפול, מתרוממים ומדלגים מעל התהום כדי לחשוף אורות אחרים. לא מתחשבים במציאות הקיימת, שלא מראה כל סימן לתקווה. יש התפתחות שנעשית על בסיס הקיים, 'יש מיש', וכאן נצרך דילוג, 'יש מאין'. מציאות שהושחתה, אך עדיין יש בה שורשים שאפשר להשתמש בהם כדי להצמיח מחדש, מצריכה תיקון של 'יש מיש', עיצוב וסידור מחדש של אותם חיים. ואילו במציאות שהושחתה לגמרי צריך מתוך הרִיק להוליד מציאות חדשה. תשובה קדמה לעולם (פסחים נד, א), היא לא תלויה בעולם, ולכן יכולה להיות גם מקור להולדת מציאות חדשה, 'יש מאין'.

ויקטור פרנקל [116] היה פסיכולוג יהודי שבתקופת השואה נלקח עם שאר היהודים למחנות הריכוז. הוא הגיע למחנה ההשמדה אושוויץ, בו המציאות הייתה אותה עמידה מול דומיה נוראה ואכזרית, רִיק מכל תקווה. בספרו, 'האדם מחפש משמעות', מתואר כיצד במשך כל השהות במחנה הוא לא פסק מלהיות אדם חושב. הוא ראה את המצב הקשה שהגיע אליו כהזדמנות לחקור את הנפש האנושית במצבים הקשים ביותר, והשאיפה לפרסם בעתיד את מחקריו, אף שנגדה את ההיגיון ואת המציאות הריאלית סביבו, היא שסייעה לו לשרוד בחיים את התנאים הפיזיים והנפשיים הנוראיים שהיו במחנה. אדם שלא איבד את משמעות חייו ועוד נותרה בו תקווה קלושה לעתיד טוב, הצליח בכך לדלג מעל ההיגיון הטבעי הפשוט, ובזכות זאת שרד. מי שהצליח לשמור על אנושיות וחמלה וגמל חסד בשארית כוחותיו עם אסירים גוססים לצדו, אף שלכאורה לא היה בכך היגיון, מאחר והם היו על סף המוות – היה בעל סיכוי גבוה יותר לשרוד מאשר אלה ששמרו לעצמם את מזונם הדל ואת כוחותיהם. השאיפה לפעול ולהיטיב לעולם מתוך אמונה בעתיד טוב יותר, גם כאשר ההווה שרוי בדומיה שאין דומה לה מכל בחינה, היא דליגה שחושפת חיים חדשים, אחרים וטובים יותר.

לדברים אלה הרב קוק מצרף את חזון הגאולה של הנביא ישעיהו: "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם" (ישעיהו לה, ז). זהו תיאור של מהפך מן הקצה אל הקצה. לא מדובר על אדם שהלך צמא בחום הכבד ולפתע מצא כוסית מים, אלא היובש המוחלט מכל לחלוחית נעשה לאגם שלם, הצימאון עצמו – למקור של מים. ההתחדשות היא מן היסוד. מן הדומיה, הדומם – יפרצו חיים, צומח, חי ומדבר.

חז"ל אומרים על יום הכיפורים שעיצומו של היום מכפר (עי' שבועות יג, א). לא תמיד התפילות בימים הנוראים מרגשות את האדם. לעיתים הוא כלל לא מזדהה עמהן, לא חש ביראה ובאהבה כפי שחשים המתפללים סביבו, מסתכל בעצמו ורואה שכולו חטאים. מרגיש שהוא רק חושך ותהום, רחוק מכל לחלוחית של קודש. על כך אומרים לו חז"ל שעיצומו של היום, הדומם שנדמה שאין דבר מעבר לו, הוא עצמו המכפר ומתוכו יצמחו חיים חדשים. הקב"ה "מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים" (שיר השירים ב, ח) בכוחה של התשובה, דווקא על ידי הצער השומם שאין לו ביטוי. האדם המודע בכל מלוא האכזריות לנגעי עצמו, המכיר בהם וכואב אותם, זוכה בישועת התשובה ביום הכיפורים בזכות הדליגה מעל המציאות הפשוטה.

[116] ויקטור אמיל פראנקל, ה'תרס"ה-ה'תשנ"ז (1905-1997), רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, מייסד שיטת הלוגותרפיה בפסיכולוגיה.

תשובה המאחה כל הקרעים

הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מָלֵא הוּא הַרְמוֹנְיָה. הַהַתְאָמָה הַמְּאַחֶדֶת, מְפַלֶּשֶׁת בְּכָל חַדְרֵי הַמְּצִיאוּת וַחֲגָוֶיהָ. הַמּוּסָר הַפְּנִימִי וּתְבִיעוֹתָיו הַחֲזָקוֹת הִנָּם נִמְשָׁכִים וּבָאִים מֵהֵד קוֹלָם הַמְאֻחָד שֶׁל כָּל חֶלְקֵי הַהֲוָיָה, שֶׁכֻּלָּם חוֹדְרִים זֶה בָּזֶה, וְהַנֶּפֶשׁ כֻּלָּהּ הִיא מְלֵאָה בְּכֻלָּם וּמְאֻחֶדֶת בְּכֻלָּם. כָּל קְצִיצָה מוּסָרִית, בְּרַעְיוֹן וּבְמַעֲשֶׂה, בִּתְכוּנָה וּבְמַזֶג, גּוֹרֶמֶת חֲתִיכוֹת רַבּוֹת שֶׁמְּבִיאוֹת יִסּוּרִים רַבִּים פְּנִימִיִּים לְכָל מַעַרְכֵי הַנְּשָׁמָה, שֶׁיְּסוֹדָם שֶׁל יִסּוּרֵי רוּחַ אֵלֶּה הוּא כֹּחַ הַמַּרְעִיד שֶׁל סִלּוּק אוֹר הַחַיִּים שֶׁל הַסִּדּוּר הַכְּלָלִי שֶׁל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ מִצִּנּוֹרֵי הַחַיִּים שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַחוֹטֵאת. וְכָל מַה שֶּׁהַנְּשָׁמָה יוֹתֵר טְהוֹרָה, הִיא מַרְגֶּשֶׁת יוֹתֵר אֶת הַרְעָדַת מַכְאוֹבֶיהָ, עַד שֶׁתַּשְׁקִיט אֶת כְּאֵבָהּ בַּזֶּרֶם שֶׁל חַיֵּי הַתְּשׁוּבָה, הַנּוֹבַעַת מִמָּקוֹר הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא מְאַחָה אֶת כָּל הַקְּרָעִים כֻּלָּם, וּמַזֶּלֶת טַל חַיִּים הַהוֹלְכִים לְמֵישָׁרִים מִכָּל שְֹדֵרוֹת הַהֲוָיָה, אֶחָד בְּאֶחָד יִגָּשׁוּ, עַד חֶלְקֵי הַנְּשָׁמָה הַשָּׁבָה לִתְחִיָּתָהּ הָעֶלְיוֹנָה בְּרַחֲמִים רַבִּים וּבְחֶדְוַת עוֹלָמִים.

בהוויה כולה יש התאמה, שילוב ואיזון בין הכוחות והחלקים השונים, ורק על ידי שילובם ואיזון נכון ביניהם ההוויה יכולה לתפקד. האדם הוא דוגמא טובה לכך: הוא בריא רק כאשר כל איברי גופו מתפקדים כראוי, וכאשר נפשו בריאה ומתאימה לגוף; אם אין הרמוניה בין היכולת והרצון, ההבנה וההוצאה לפועל, יש צרימה וכאב. כך בנויה ההוויה בכללותה, מבחינה פיזית ומבחינה מוסרית. כאשר אדם חוטא הוא יוצא מאותה הרמוניה, וממילא גורם לעצמו ייסורים נפשיים. תשובה עמוקה צריכה להיות ביחס למכלול, לאותה הרמוניה שיש בהוויה, ורק כך היא מרפאת את ייסורי הנשמה שגרם החטא.

הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מָלֵא הוּא הַרְמוֹנְיָה, שאיננה רק חיצונית: הַהַתְאָמָה הַמְּאַחֶדֶת, מְפַלֶּשֶׁת בְּכָל חַדְרֵי הַמְּצִיאוּת וַחֲגָוֶיהָ. ההרמוניה שבהוויה חודרת אל פנימיותו ועיקרו של כל דבר ודבר, אל מגמתו ותכונותיו. הרמוניה בין אנשים למשל, יכולה להיות חיצונית – דמיון במבנה הגוף או במעשים. אך כדי שיסתדרו זה עם זה בנקל, ההרמוניה צריכה להיות פנימית, חודרת לנפשם, כך שיהיה גם דמיון בתכונותיהם. הרב מוסיף שההרמוניה, ההתאמה, צריכה להיות מְאַחֶדֶת. כאשר יש התאמה בלבד אמנם אין הפרעה, אפשר להסתדר, אך כדי שהחלקים השונים גם ישלימו זה את זה צריכה להיות אחדות, מפגש ושיתוף פעולה. ההשלמה מעמיקה ומסובכת יותר מן ההתאמה, כי לעתים היא מצריכה גם ניגודיות, לא רק תכונות דומות.

הַמּוּסָר הַפְּנִימִי וּתְבִיעוֹתָיו הַחֲזָקוֹת הִנָּם נִמְשָׁכִים וּבָאִים מֵהֵד קוֹלָם הַמְאֻחָד שֶׁל כָּל חֶלְקֵי הַהֲוָיָה, שֶׁכֻּלָּם חוֹדְרִים זֶה בָּזֶה. באדם יש תביעה פנימית להעצים את ההרמוניה, האחדות שבהוויה. זהו המצפון, תנועת הנפש להיטיב את העולם המתחוללת כאשר מרגישים שמשהו חורק, מקולקל. יש תחושה עמוקה שהכל צריך להיות מתואם, מאוחד, ועל כן חריגה של חלק אחד בהוויה גורמת לכאב. מכאן הנטייה הנפשית להחזיר את האחדות על כנה, על מנת למנוע את הצער והכאב. וְהַנֶּפֶשׁ כֻּלָּהּ הִיא מְלֵאָה בְּכֻלָּם וּמְאֻחֶדֶת בְּכֻלָּם. אותה הרמוניה פנימית יורדת לחדרי בטן, לכל חגוי הנפש. כמו באורגניזם חי, האיברים השונים קשורים זה בזה על ידי מערכות כלליות, והכל ניזון ומזין זה את זה, ופגיעה במקום אחד בגוף מורגשת גם במקום אחר.

כָּל קְצִיצָה מוּסָרִית, בְּרַעְיוֹן, בעצם השאיפה, באידאל, וּבְמַעֲשֶׂה, בהגשמה של האידאל, הנעשית באופן מצומצם, בִּתְכוּנָה, בניסיון לשנות את האופי העצמי, הפנימי, וּבְמַזֶג, בהשתדלות ליישם בפועל את האופי העצמי כראוי: גּוֹרֶמֶת חֲתִיכוֹת רַבּוֹת, חיתוכים, שֶׁמְּבִיאוֹת יִסּוּרִים רַבִּים פְּנִימִיִּים לְכָל מַעַרְכֵי הַנְּשָׁמָה. הן חטאים שבין אדם לחברו, היוצרים כאב לנפגע, והן חטאים שבין אדם למקום – שניהם יוצרים כאב פנימי לפוגע, לחוטא. שֶׁיְּסוֹדָם שֶׁל יִסּוּרֵי רוּחַ אֵלֶּה הוּא כֹּחַ הַמַּרְעִיד שֶׁל סִלּוּק אוֹר הַחַיִּים שֶׁל הַסִּדּוּר הַכְּלָלִי שֶׁל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ מִצִּנּוֹרֵי הַחַיִּים שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַחוֹטֵאת. נשמת החוטא כמו ניתקת מהכלל, מההרמוניה הבריאה של ההוויה, ומשום כך מתייסרת ומזדעזעת, כמו שאדם מזדעזע כאשר חותכים בבשרו או כשהוא חולה מאוד ורועד מקור.

ישנו איסור מימי הבית השני לגדל בהמה דקה בארץ ישראל (בבא קמא עט, ב; עי' פניני הלכה כשרות ב' יג, יד). העיזים אוכלות את הקליפות של העצים הצעירים, חושפות את החלק התחתון של העץ, והעץ מת. כך מתמעטים העצים בארץ, וחלק פורה נעשה מדברי. לכן אחרי יציאת ישראל לגלות ובמיוחד לאחר הכיבוש הערבי, שתושביו היו בעיקר רועי צאן ולא חקלאים, הארץ נעשתה מדברית וחלקי הארץ שירדו בהם גשמים הפכו לביצות. כך ארץ ישראל הפכה לאחת הארצות מוכות הדלות והשממה. במאה השנים האחרונות ניתן לראות שמקומות שאליהם באו יהודים והתייחסו בצורה נכונה לקרקע, שוב פורחים ומשגשגים. החלוצים שתלו מיליוני עצים, וכך נעשה מחדש ניצול נכון של מים, צמיחה ואיזון נכון בין משאבי הטבע השונים, ואילו מקום שאליו לא הגיעו יהודים נותר באותה שממה, כפי שניתן לראות בארצות ערב הסמוכות לארץ ישראל: ארצות כמו ארם נהריים – אירן ועירק של היום, שבעולם העתיק היו ערש התרבויות הגדולות, בזכות המים המרובים וניצול נכון של הקרקע – נהרסו ונעשו למדבריות צחיחים. כך גם בצד השני של הסהר הפורה – מצרים של היום. הדבר נכון בהוויה בכללותה, בכדור הארץ, בגוף האדם ובנפשו; יציאה מן ההרמוניה על ידי הפרה של האיזון, גורמת לחורבן והרס ויוצרת כאב.

וְכָל מַה שֶּׁהַנְּשָׁמָה יוֹתֵר טְהוֹרָה, הִיא מַרְגֶּשֶׁת יוֹתֵר אֶת הַרְעָדַת מַכְאוֹבֶיהָ. לפני שאדם נכנס לניתוח עושים לו הרדמה, כללית או מקומית, כדי שלא יחוש בכאב החיתוך בגופו. ככל שהוא יותר חי ויותר מודע, הוא יותר מרגיש בכאב. כך הנשמה היותר טהורה, הפחות מסוממת ומזוהמת בחטאים שלא תוקנו, יותר מרגישה כאשר יש כאב של ניתוק מההרמוניה של הוויה, כשיש חטא של טעות או כישלון, איזו התנגשות עם האחדות הכללית.

עַד שֶׁתַּשְׁקִיט אֶת כְּאֵבָהּ בַּזֶּרֶם שֶׁל חַיֵּי הַתְּשׁוּבָה, הַנּוֹבַעַת מִמָּקוֹר הָעֶלְיוֹן. רק ממקור עליון יש פרספקטיבה רחבה בה ניתן לראות כיצד לחבר את חלקי ההוויה השונים. וככל שהמקור יותר עליון כך הוא יותר כללי, ומאפשר חזרה ואיחוי נכון יותר עם המכלול. לכן תשובה יסודית צריכה להיות כרוכה בלימוד תורה, דבר ה', מקור ההוויה בכללה שרואה כיצד חלקיה השונים משתלבים זה בזה. על מנת שתזמורת של כלים רבים תנגן יצירה באופן מדויק והרמוני, צריך שיהיה מנצח שיעמוד מחוץ לקבוצת הנגנים וינחה אותם כיצד לנגן נכון. נגן שיחליט שאינו נשמע להנחיות המנצח יגרום לזיופים ויקלקל את ההרמוניה.

שֶׁהִיא מְאַחָה אֶת כָּל הַקְּרָעִים כֻּלָּם, וּמַזֶּלֶת טַל חַיִּים הַהוֹלְכִים לְמֵישָׁרִים מִכָּל שְֹדֵרוֹת הַהֲוָיָה, אֶחָד בְּאֶחָד יִגָּשׁוּ (איוב מא, ח). על ידי התשובה מתחבר חזרה כל מה שקודם הופרע ונקרע, הולך ומתאחה אחד לאחד באופן הרמוני, עַד חֶלְקֵי הַנְּשָׁמָה הַשָּׁבָה לִתְחִיָּתָהּ הָעֶלְיוֹנָה – הנפש, הרוח והנשמה שניתקו זו מזו בגלל החטא, ובזכות התשובה מתכללות שוב בחיים ההרמוניים של ההוויה. הכלליות מרוממת את האדם, ואליה הוא שב כאשר הוא מתנקה מהחטא הגורם לו פירוד וניתוק ממכלול ההוויה, בְּרַחֲמִים רַבִּים, באהבת ה' לברואיו, שנותן להם את דרך התשובה. ואפילו בפשעים נוראים וטומאה שעליה נאמר "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן" (משלי ב, יט) – יש תשובה, כאשר מתאמצים מספיק עבורה. וּבְחֶדְוַת עוֹלָמִים. האותיות ח' וד' שבמילה חדווה מופיעות במילים 'אחד', 'יחיד' ו'יחד' – חדווה זו שמחת ההתאחדות. מנודה שהותר לו נידויו וכעת שב ובא בקהל, נמלא בשמחה שהסתיימה תקופת הבדידות שלו. העולמים השונים, חלקי ההוויה שבים ומתאחדים בתהליך התשובה.

בתשובה מתקיימים דברי משורר התהלים "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (תהלים ב, יא); בתחילתה של התשובה יש רעדה פנימית של זעזוע מפגמי החטא בנפש, ויחד עמה גם שמחה על התשובה וסילוק החטא. המענה לרעד הפנימי של החטא, לאותו הסילוק והחיתוך, הוא התשובה שמאחה מחדש את קרעי הפירוד מאחדות המציאות. לפעמים השיבה אל ההרמוניה איננה פשוטה, ובעצמה מצריכה לחתוך רקמות וגידולים ממאירים של חטאים שהשתרשו בנפש, באופן שגורם לייסורים קשים, אך המטרה היא התאחדות ולא התנתקות.

תשובת הצדיקים

 כְּשֶׁהַצַּדִּיקִים עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה, מְאִירִים הֵם אֶת אוֹר הַקְּדֻשָּׁה בְּכָל דַּרְכֵי הָעַרְפִלִּים וְהַפְּגָמִים שֶׁהֵם מוֹצְאִים בְּנַפְשָׁם, וְהָעֵצוֹת שֶׁהֵם מְחַדְּשִׁים לְעַצְמָם, לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ הַנְּפִילָה וְהַיֵּאוּשׁ שֶׁבִּלְבָבָם לְתוֹךְ הָאוֹר הַבָּהִיר שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה וְהַיֹּשֶׁר הָעֶלְיוֹן, הֵן עַצְמָן נַעֲשׂוֹת אוֹרוֹת גְּדוֹלִים לְהָאִיר לָעוֹלָם. וְכָל הַמַּרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ עֹמֶק נֹחַם הַתְּשׁוּבָה וְהִתְמַרְמְרוּת הַמַּחֲשָׁבָה לְתִקּוּן פְּגָמָיו, בֵּין אוֹתָם שֶׁתִּקּוּנָם כְּבָר עוֹלֶה בְּיָדוֹ, בֵּין אוֹתָם שֶׁתִּקּוּנָם אֵינוֹ עוֹלֶה עֲדַיִן בְּיָדוֹ וְהוּא מְצַפֶּה עֲלֵיהֶם לְרַחֲמִים – יִכְלֹל אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה בִּכְלַל הַצַּדִּיקִים, שֶׁמִּמַּחְשְׁבוֹת הַתְּשׁוּבָה שֶׁלָּהֶם הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִתְחַדֵּשׁ בְּאוֹר חָדָשׁ.

מגמתו של צדיק ששב בתשובה היא כללית ועמוקה יותר מאשר בתשובתו של אדם רגיל (ראו לעיל ד, ה). על כן, הצדיק בתשובתו חודר לשורש חטאיו והיסוד הנפשי שהביא להם, ומגלה דרכים חדשות בנפש ואפשרויות נוספות לשוב בתשובה. זאת בניגוד לאדם רגיל, שעל פי רוב מסתפק בתיקון חיצוני יותר לחטאיו ועל כן אין בתשובתו חידוש של דרכים ואפשרויות נוספות. במצבים מסוימים, גם אדם שאינו צדיק יכול להשתמש בעצות שהצדיקים חידשו בתשובתם, או אף למצוא דרכים חדשות לתשובה כפי שהצדיקים עושים, אם תשובתו יסודית ועמוקה כך שיהיה בה דמיון לתשובתם של הצדיקים.

כְּשֶׁהַצַּדִּיקִים עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה, בניגוד למחשבה הפשטנית שצדיקים אינם עושים תשובה, שהרי אם הם צדיקים – אין להם על מה שישובו, נקודת ההנחה בדברי הרב קוק כאן היא שתשובה קיימת גם אצל צדיקים. אלא שישנם שני סוגים של תשובה: אדם רגיל ששב בתשובה עושה זאת מתוך התוודעות לכישלונותיו – חטאים או מידות רעות שקיימות בו והוא מבין שאינן טובות. תשובה כזו היא טובה וחשובה, אולם תשובתו של צדיק נובעת מתוך מקור אחר – מתוך שאיפת ההתעלות שלו. יסוד הצדקוּת הוא המסירות ואף הנכונות להסתכן מבחינה רוחנית כדי לגלות פסגות חדשות ולהיטיב לָעולם. ממילא, התשובה היא חיפוש מעמיק אחר הכישלונות שיש בהתעלות, בין אם אלו נפילות כמו של אדם רגיל ובין אם אלו נפילות המיוחדות לצדיק, שנובעות מתוך הסיכון שבהליכה למקומות שאדם רגיל אינו מגיע אליהם.

בגלל הייחודיות שבתשובת הצדיקים יש בה הארה מיוחדת: מְאִירִים הֵם אֶת אוֹר הַקְּדֻשָּׁה, לא אור רגיל של תיקון, שגם שהוא דבר גדול, אלא אור הקדושה, הנעלה מההארות של דרכי התיקון הרגילות. הצדיק מבין שאם לא ישאב ממקור עליון יותר – לא יוכל לשוב בתשובה, כי גם כישלונו נבע מתוך רצון להגיע לאותו מקור עליון. בְּכָל דַּרְכֵי הָעַרְפִלִּים וְהַפְּגָמִים שֶׁהֵם מוֹצְאִים בְּנַפְשָׁם, במידות ותכונות אופי שמעכבות מלהגיע למטרות הגדולות, ונחשפות בנפשו של אותו הצדיק כפגם. הָעַרְפִלִּים הם גם כל המציאויות והמצבים הנפשיים שמחוץ לתמונה הבהירה. הצדיקים רוצים לצרף גם אותם אל הקודש, "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב' יד, יד).

ישנה עבודה רגילה, שאדם עושה בבית חרושת או בשדה, וישנה עבודת המקדש. ההבדל בין העבודות הוא שהמטרה בעבודת המקדש היא השראת שכינה, ואילו בעבודה הרגילה המטרה היא לייצר את המוצר הרצוי, לקצור את היבול. כמובן, אפשר וצריך גם בעבודה רגילה לגרום להשראת שכינה, אך זה לא מחויב, ניתן להסתפק גם במטרות הרגילות, שהן לגיטימיות. זהו ההבדל שבין עבודתו של צדיק לעבודתו של אדם רגיל, שנשמר אמנם מעבירות ועושה כראוי את המצוות לשם קיום חובתו, אך אינו שואף לתיקון העולם באופן כללי יותר. צדיק לעומת זאת, מכוון גבוה ועמוק הרבה יותר מהמודעות הכללית. עבודתו הנפשית היא עבודת הקודש, שכמובן גם בה יכולים להיות כישלונות כמו בעבודה הרגילה, אך קנה המידה אינו רק האם הדברים נעשו באופן תקין, אלא האם הייתה השראת שכינה, האם יצאה השפעה לכלל העולם מעבודה זו. לכן בתשובת הצדיקים ישנה הארה מיוחדת למקומות החשוכים והנידחים שאין בתשובתם של אנשים רגילים, מתוך השאיפה המתמדת של הצדיקים שבמעשיהם יוכלו להיטיב לכלל ההוויה.

וְהָעֵצוֹת שֶׁהֵם מְחַדְּשִׁים לְעַצְמָם, לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ הַנְּפִילָה וְהַיֵּאוּשׁ שֶׁבִּלְבָבָם, פעמים רבות חטאיהם של הצדיקים לא נחשבים כלל כחטא בעיני הסובבים אותם, לכן הרב קוק מציין שמדובר דווקא בנפילה שֶׁבִּלְבָבָם. כלפי חוץ מעשיהם נראים בסדר גמור, אך אדם שרגיל להתחדשות, לרוממות רוחנית, לעולם פנימי עשיר – כשהם אינם, הוא עלול להיות בייאוש נוראי וצריך להעמיק למצוא בעצמו דרכים להתגבר.[113] אותן עצות הן דרכים להתעלות לְתוֹךְ הָאוֹר הַבָּהִיר שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה וְהַיֹּשֶׁר הָעֶלְיוֹן, להארת הקדושה בכל מחשכי הייאוש שבלבבם. זוהי התעלות שאינה באמצעות דברים אחרים, אינה סוג של העתקה, אלא כזו שיש בה יֹשֶׁר, ולכן היא יחידאית באופן הקשר שלה עם המקור העליון. הדרכים שהצדיק מצליח למצוא כדי לתקן, לשוב לגובה הדבקות בו היה ולא לקמול בתוכו, הן חידוש עבור כל העולם: הֵן עַצְמָן נַעֲשׂוֹת אוֹרוֹת גְּדוֹלִים לְהָאִיר לָעוֹלָם – בנוסף לתשובה שנעשית בפועל, גם העצה שמביאה אליה היא כאור גדול, מכיוון שהינה תוספת של כלי נוסף בו אדם יכול להשתמש כדי לשוב בתשובה, כמו לעבור מעולם בו האדם משנע את עצמו בסוסים, לעולם של כלי רכב ממונעים. אותה מידת מקוריות, קדושה וגדוּלה, בה משתמש הצדיק בעבודת הקודש שלו, במאמציו לתיקון העולם, קיימת גם באמצעים ובעצות כיצד לקום מהחטא ולשוב בתשובה, בהם הוא משתמש. לאורך כל התקופות, לעתים באופן כולל ולעתים באופן נקודתי, חכמי ישראל הגדולים עסקו בחידוש עצות לתשובה; בהדגשת פסוקים, הסברה מחדש, אופן הבטה נוסף בו אדם יכול להביט בו על עצמו, עולמו ונפשו. לעתים עצות אלו היו מתאימות רק לדורם של הצדיקים או גם מעט יותר, ולעתים הן עצות שמתאימות לכל הדורות, והן הולכות ומאירות יותר ויותר.

דברים אלה מלמדים עיקרון חשוב: לפי דברי הרמב"ם, כל תכליתם של האנשים שאינם חכמים, שאינם עוסקים במושכלות, היא לשמש את החכם, הצדיק, ולהיות לו לחֶברה (הקדמתו למשנה; ראו שבת ל, ב). יכול להיות מבנה ענק ומפואר שנבנה במשך שנים וחיים בו עשרות אנשים, שכל תכליתו היא שכאשר יום אחד צדיק יהיה נתון בסכנה, הוא יוכל להתחבא בו ולהינצל. כאן הרב קוק מראה את הצד השני: מעשי הצדיקים משפיעים ברכה לעולם, וכשם שהצדיק משתמש בעולם ונהנה ממנו, כך הוא גם מביא תועלת לעולם. ודווקא ממקום של תשובה, מפני שכל אדם חווה כישלון, גם צדיק וגם זה שאינו צדיק, וההתמודדות עם עוצמת הכישלון ומציאת העצה לתיקון שמתחדשת אצל הצדיק מרוממת את כל בני האדם. הצדיק אינו רק לעצמו, אלא משרת את כלל המציאות, הן בפועלו הטוב והן בכישלונותיו ותשובתו.[114] חז"ל דורשים על דברי דוד המלך: "נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל" (שמואל ב' כג, א) – "שהקים עולה של תשובה" (מועד קטן טז, ב); לאחר שנכשל בחטא, התוודה עליו ועשה את כל תהליך התשובה, וכך לימד את העולם דרך לשוב ולתקן חטאים. התמודדותו עם הכישלון ועם דברי התוכחה של הנביא, ההתמודדות מול עצמו ועם המשבר העמוק שפקד אותו בעקבות החטא, הקללות שהטיחו בו והמרידות של בניו – את כל אלה דוד קיבל כדי להקים עולה של תשובה. לתת לעולם דוגמא ומופת להתמודדות עם כישלון וחטא, שאותה כל אחד יכול לאמץ.

בניגוד לתשובתם של הצדיקים, תשובה הנעשית רק מתוך רצון לסלק ייסורי מצפון ומועקה שיש בנפש בעקבות חטא, נותרת ברובד חיצוני יותר של הנפש ואינה מזעזעת את שגרת החיים. אולם גם אדם רגיל יכול לשוב בתשובה באופן שדומה לתשובתם של הצדיקים: וְכָל הַמַּרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ עֹמֶק נֹחַם הַתְּשׁוּבָה, הנחמה שיש בעצם הידיעה שיש אפשרות לתיקון החטא. גם אם דרך התיקון קשה וארוכה, ההתוודעות אליה מנחמת ומרגיעה. כמו אדם שגילה שהוא חולה במחלה חשוכת מרפא, ולאחר זמן מה אמרו לו הרופאים שמצאו לה טיפול – הוא יתמלא בנחמה, גם אם יגידו לו שהטיפול כואב ומסובך. זהו צד אחד בתשובה עמוקה. והצד השני: וְהִתְמַרְמְרוּת הַמַּחֲשָׁבָה לְתִקּוּן פְּגָמָיו, המרירות שבהכרה שהחטא עוד לא נתקן, שהתשובה עוד לא נעשתה במלואה ונפשו עוד מלאה בפגמי החטא, בֵּין אוֹתָם שֶׁתִּקּוּנָם כְּבָר עוֹלֶה בְּיָדוֹ, הפגמים שאדם רואה שהוא כבר מתחיל לתקן, אך עוד לא תיקנם לגמרי ומשום כך חש עדיין במרירות החרטה והסלידה מהחטא, בֵּין אוֹתָם שֶׁתִּקּוּנָם אֵינוֹ עוֹלֶה עֲדַיִן בְּיָדוֹ וְהוּא מְצַפֶּה עֲלֵיהֶם לְרַחֲמִים, כאשר מסיבות שונות הוא אינו יכול לעזוב את חטאו, למרות הידיעה על חומרתו וטומאתו. על כך אומרים חז"ל שאם הוא בכל־זאת רוצה ומתאמץ לשוב בתשובה, "בא ליטהר – מסייעים אותו" (שבת קד, א); אותו אדם מקבל את המרץ והעצה כיצד לתקן את מה שהוא יודע שצריך לתקן. אך גם קודם שזכה להסיר מעצמו את החטא: יִכְלֹל אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה בִּכְלַל הַצַּדִּיקִים, שֶׁמִּמַּחְשְׁבוֹת הַתְּשׁוּבָה שֶׁלָּהֶם הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִתְחַדֵּשׁ בְּאוֹר חָדָשׁ. מכיוון שתשובתו נוגעת בעומק נפשו ורגשותיו, הרי שיש בה איזה דמיון לתשובת הצדיקים; על כן, כפי שהצדיקים מחדשים בתשובתם דרכים חדשות לתיקון החטאים, כך ינסה אותו אדם למצוא דרך חדשה לתיקון החטא שתאיר לעולם כולו ותוכל לשמש דרך לרבים, או לפחות ישתמש בעצות שחידשו הצדיקים בתשובתם אם אינו יכול לחדש דרך בעצמו. כלומר, אף שהוא אינו צדיק בשגרת חייו, בגלל עומק תשובתו הוא נהיה צדיק לעניין זה, ויכול לפעול בתשובתו כצדיק.[115]

[113] אחד מגדולי המלחינים של המאה עשרים, סרגיי רחמנינוב (1873-1943), היה גם פסנתרן מבריק שניגן באופן מופלא. באחד הקונצרטים בהם ניגן לבדו, קבע עם ידיד שיחכה לו מאחורי הקלעים. ידידו סיפר שכשנפגשו בסיום הקונצרט, פניו של רחמנינוב היו חיוורות כסיד, והוא אמר לידידו שפספס תו אחד. תשואות הקהל היו אדירות, אף אחד לא שם לב לתו החסר, אך מבחינתו של רחמנינוב נחרב העולם. הנפילה שרק הוא היה מודע אליה, היסח הדעת לשבריר שנייה, הביאה אותו לאכזבה עמוקה ביותר ולייאוש נוראי מעצמו, בגלל עוצמת הדיוק שאליה היה רגיל. מבחינה מסוימת כך צדיק מביט על עבודת הקודש שלו.

[114] שמונה קבצים ד, עה: "אין שום אדם יכול להבין את עומק הנשמה של האצילים הגדולים, אנשי השמים, שחיי הרוח הוא כל תוכן חייהם. סוברים העולם שהם אריסטוקרטים, אוהבי עצמם, או בטלנים ועצלים, בשעה שכל העולם כולו נהנה אך מאורם […] ומתוך שהם יודעים את ערכם, ואת ערך חייהם לעולם, הם מכירים את האחריות הגדולה שיש עליהם בשמירת מהותם, כשרונם וכבודם, עד שבאמת כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, והם הם יסודי העולם הרוחניים, עד שאם היה נפסק לרגע הרצון האידאלי שלהם, המתנשא למרום הקודש העליון, היה העולם כולו הולך ושוקע בהבוץ המגואל של הזוהמא שבחיים ורשעתם המנוולת".

[115] ראו לעיל פרק ב והערה 15. רבי אלעזר בן דורדיא כל ימיו היה חוטא, ובכל זאת נתכנה "רבי", ולאחר שנפטר אף יצאה בת קול והכריזה שהוא מזומן לחיי העולם הבא (עבודה־זרה יז, א). זאת מכיוון שהעמיק בתשובתו עד לנבכי נפשו, כך שגילה דרך חדשה לתשובה; חייו הזדעזעו באופן כה מוחלט עד כדי כך שמת מתוך תשובתו, ובכך דמה עומק תשובתו לזו של צדיקים.

Penetratingly Profound Chaburos On Zevachim #2c: Why Is There No Ona'a For Hekdesh?/ Teshuva Through Yissurim Is ALSO Teshuva

 HERE!!:-)!!!

Penetratingly Profound Chaburos On Zevachim #2b: Why Is There No Ona'a For Hekdesh?/ The Harmony Of The Universe

 HERE!!:-)!!!

Penetratingly Profound Chaburos On Zevachim #2a: Why Is There No Ona'a For Hekdesh?/ Why Is There She'elah Bi-Hekdesh?/ The Teshuva Of Tzadikim

HERE!!:-)!!

Penetratingly Profound Chaburos On Zevachim #1b - Machsheves Lishma And Lo Lishma/ What REALLY Bothers Great People

 HERE!!!:-)!!!

Penetratingly Profound Chaburos On Zevachim #1a - Machsheves Lishma And Lo Lishma/ Why Are Reshaim Filled With Rage?

 HERE!!:-)!!!

Kanye West Starting To Think Candace Owens Might Be A Little Crazy

 U.S. — Grammy winner and former presidential candidate Kanye West, also known as Ye, expressed concern Thursday that his friend Candace Owens might be a little crazy.

"I'm really happy for you, and Imma' let you finish, but Candace Owens is losing it," West said, interrupting a random stranger on the street. "Someone should check on her. It's weird. She ain't alright."

West's diatribe was in reference to a recent episode of The Candace Owens Podcast in which Owens claimed the twisted experiments of Josef Mengele at The Auschwitz Death Camp during World War II probably never happened because they didn't even make sense. She later claimed that Kirk was threatened by a billionaire Jew, Bill Ackman, before he was killed, implying that he - the Jew - was behind the horrific act.

Owens, a former Daily Wire host and media provocateur, has been using her platform to share anti-semitic talking points for a long time, but, according to Ye, enough is enough.

"Yes, the Jews are in control of everything, but let's not pretend the holocaust didn't happen. That's just a bridge too far," Ye said. "And that this homo dude was put up to it by the Jews, yo man, dass too much." 

When reached for comment, Owens make a super-sour-pouting-face and blamed all the backlash on the Jews.

Bill Ackman On The Accusations Of The Crazy Black Lady [Note: This characterization not racist. In my life I have known a lot more crazy white ladies than black ladies. A lot more:-)]

This afternoon @RealCandaceO slandered me by accusing me of ‘staging an intervention’ with Charlie Kirk in which ‘threats were made’ with respect to his supposed ‘evolving stance’ on Israel at an event I hosted in the Hamptons. Candace also intimated that I ‘blackmail[ed]’ Charlie.

On the show, Candace said that she ‘would be very happy for me to dispute this narrative.’ While it pains me to drive more traffic to her program, I am responding here to clear my name. It saddens me that we live in a society where social media influencers seek to monetize the tragic death of Charlie Kirk.

For the record, at no time have I ever threatened Charlie Kirk, Turning Point or anyone associated with him. I have never blackmailed anyone, let alone Charlie Kirk. I have never offered Charlie or Turning Point any money in an attempt to influence Charlie’s opinion on anything. In fact, my interactions with Charlie Kirk have been extremely cordial, albeit limited, regretfully so, as I was very impressed by him and his work and I will sadly never see him again.

In an effort to clear the record, I share the following:

I have followed @charliekirk11 on @X for some time and greatly admired him. While I didn’t agree with Charlie on every issue, I had enormous respect for his intelligence, vast knowledge about religion, and his willingness to take on all comers in open mic sessions on campus and otherwise. Periodically, I would repost some of his posts and video clips.

I connected with Charlie when he DM’d me in late May of this year and expressed interest in meeting me. In light of our respective schedules, we were unable to find a time to meet in person so we scheduled a zoom on June 11th.

On the zoom, he explained to me that conservatives, in particular, young conservatives were getting tired of defending Israel, and this was very concerning to him. I asked him how I could learn more, and he suggested that it might be useful to convene a group of young conservative influencers on a host of topics that could include Israel to get a better sense of how the conservative community was thinking about Israel and other relevant issues of concern to young people.

On the zoom, Charlie also said that his open mic conversations on campus were very effective in addressing issues on the minds of students, but he was only one person with limited bandwidth. He suggested that recruiting a group of junior Charlie Kirk’s who could host open mic sessions on college campuses would be an effective way to encourage debate on a host of issues, an approach he believed to be worthy of consideration, and better enable students to get to the truth.

I expressed interest in learning more and we thereafter scheduled a series of conference calls and zooms with Charlie, Turning Point staff and members of my team in an effort to assemble a diverse group of influencers who we could convene for a day and a half session. In addition to getting a better sense of what and where young conservatives were on various issues, Charlie thought doing so might enable him to identify potential candidates who could launch their own campus tours and carry forth his approach to dialogue.

We chose the afternoon of August 4th to the afternoon of the 5th for the convening, and Charlie and members of my team worked to put together an invitation list. I offered to host the sessions in Bridgehampton (and cover the costs) so that I could attend some of the sessions as I was working from there at that time.

Charlie sent out the invitations and about 35 or so influencers accepted. Charlie estimated that the influencers who attended collectively had more than 100 million followers.

Charlie and Turning Point put together the agenda for the meeting and the topics were:

The Economic Future of America

The Cultural Landscape of Dating and Marriage

The Convergence of East and West

Mamdani, the New Threat to America

Charlie asked me to moderate the Economic Future discussion which I did, and I thereafter hosted a Q&A session with the participants.

The Convergence of East and West included a discussion of immigration, value systems, the U.S. approach to foreign policy and Israel. While I had wanted to attend the Convergence panel, I had a board meeting that conflicted with this session.

Those that attended this session said that the Israel discussion was similar to the other sessions with the attendees expressing varying points of view as well as explaining the views of their followers. Some participants were critical of Israel and U.S. support for Israel, and others were supportive.

The sessions were punctuated by meals. I attended one group lunch and a group dinner where I sat with Charlie and others.

I found the sessions I attended interesting and I really enjoyed meeting the influencers. It gave me considerable perspective on what is on the mind of young Americans on a wide range of issues.

At the end of the event, I sat with Charlie and members of my team and we discussed the events of the convening. Charlie believed that he had identified a number of potential Turning Point ambassadors who could launch open mic events on campus and that he would follow up with them. We agreed to keep in touch thereafter.

We corresponded by text thereafter over the next few weeks on a range of topics that did not include Israel, and the next thing I knew, he was gone.

In short, this was not an ‘intervention’ to ‘blackmail’ Charlie Kirk into adopting certain views on Israel. It was nothing of the sort.

The Meshugena Black Lady With The Podcast

She is literally nuts, filled with vile acrimony and hatred, consistently advances insane conspiracy theories [Israel was involved in 9/11, that the Anti-Defamation League was founded to protect a Jewish pedophile, that Stalin and Mustafa Kemal Ataturk were secretly Jewish, and that a covert group of Hollywood Jews orchestrated Michael Jackson’s death. She has also propagated anti-Christian conspiracy theories, such as claiming that the US bombed Nagasaki to target Christians, that elite Jews follow a secret religion called Frankism (based on the teachings of Jacob Frank), and that they were responsible for the Russian and French revolutions to "bring down Christian empires"] and there is really NO REASON anybody should pay any attention to her. She needs a good psychiatrist. That's all.  

Why is she so popular? Why does she get so much press? Why have tens of millions heard of her? What special talents does she have? What significant things has she done with her life?? What unique insight does she have? What sparkling brilliance does she possess??

My theory is that she became popular because she was black and female and minimally articulate [she also looks black but sounds white... an anomaly that added to her popularity. I personally look white but in my more jovial moments sound black] who used her platform to denounce feminism and reverse racism [i.e. preferring blacks over whites, affirmative action, calling America systematically racist etc.]. The right wingers ate it up and it infuriated people on the left. That gained her significant attention so she became a prominent "influencer". It is more a comment on the Internet and "influencers" than on this crazy anti-semite. 

But the world should just ignore her and she will go away. Again: There is NO REASON she should get any attention. She is a nobody she-bi-nobody.  

Covering every stupidity that emanates from her filthy mouth just gives her more publicity and attention - which is EXACTLY what she wants. More clicks=more money. וד"ל. 

If she would be normal and say normal things then she might well just sink into anonymity which is the last thing she wants. Then she would have to get a real job and frankly it would probably be flipping burgers at McDonalds and making minimum wage [which she probably opposes...]. 

Most of what I wrote applies to her boyfriend TC as well [except for the part about being a black woman...].    

להתפלל עם העבריינים אך לא להתחשב עם דעותיהם העברייניות

 אגרת תקמא' – ..הלאומיות הכפרנית, האומרת בקול חצוף, שאין לה חלק בכל קודש, מיסודו, מפני שהיא כופרת בעיקר, ופשוט שכיון שבטל העיקר בטלה הטפלה, "שורשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה" (ישעיהו ה'), וכל כך למה מפני "כי מאסו את תורת ד' צב-א-ות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו" (שם), הרשעה הזאת היא עשירה כ"כ ברוחה, מחומשת בכשרונות רבים, ממולאה הגיון ושירה, והלך נפש, עד שהיא מטלת עלינו – לא בחינם – אימה בגדלה, ואחר כל זה הננו בטוחים, שהיא מוכרחת לכרוע וליפול, ולהמס כדונג מפני אש, מאור אלוקי אמת צור ישראל באמת.. הכח המוסרי היסודי שצפון בקרבה – דוגמת שם המפורש שבפי צלמו של נבוכדנאצר.. שאי אפשר.. לידות בה אבן, שלא יהיה כרוגם איקונין של מלך – הוא האומר "כללות האומה", הגוי כולו השגור בפיה. לאומיות זו היא אומרת, ולפעמים גם בלא לב ולב, שהיא דורשת את ישועת כלל ישראל, כולו דוקא, אינה מתחשבת עם פרטים ולא עם סיעות ומפלגות, כי אם דוקא את הכלל כולו היא חפצה לתפוס בלבבה, את כל ישראל, את האומה, והאומה בערכה הכללי היותר חסון, שאפשר למח אנושי חלוני, שלשד האור האלוקי נתיבש ממנו, לתופסו, האומה בערכה ההיסתורי והמוסרי, ועם זה היא פושטת ידה על ארץ ישראל וחבת ציון וכל מקראיה באומץ לב וגבורה בלתי מצויה. ואחרי כל זה יודעים אנו ברור, שלא תוכל להצליח.. כל זמן שלא תשא עיניה למרום להשען על קדוש ישראל.. אסור לנו להפריד ולפרר, אסור לנו לומר: "זהו שלנו ואנו דואגים עליו, וזהו לא שלנו". כשנעסוק לפעמים בפרטים בודאי נפלה בין איש לאיש ובין סיעה לסיעה לפי ערכם, אבל כשאנו מתרוממים אל התוכן היסודי כולל הכל, אין אנו רשאים להבדיל בו בין טובים לרעים, ועל דעת המקום ועל דעת הקהל הננו מוכרחים להתפלל עם העברינים ג"כ, ותקות לבבנו צריכה להיות מקפת את הכל, את הכלל כולו, ובכל ערכיו.  "להתפלל עם העברינים" אני אומר, אך לא להתחשב עם דעותיהם העבריניות, לא להזמינם במחיצותינו בתור פועלים ומנהיגים, אבל להתפלל, כלומר: לדרוש בלב ונפש את שלום הכלל כולו וישועתו, במובן היותר רחב..

Wokeness And Feminization

The libertarian economist Tyler Cowan once wrote a blog post describing all of

the revolutions he's seen in the course

of his lifetime, starting with the moon

landing when he was a little boy and

going up chronologically to today's

advent of AI. And there were only seven

revolutions on this list because this

was only the greatest and most

earthshaking ones. And right there

between the fall of communism and the

invention of the internet was something

called the great feminization.

That is not a phrase that a lot of

Americans know, but future historians

may well rank it as having greater

importance than almost any other

revolution on that list.

The great feminization is very easy to

define. It refers to the increasing

representation of women in all of the

institutions of our society. But as

simple as it is to define, it's very

difficult for those of us on the other

side of that revolution to fully grasp

its significance.

The first thing that most people fail to

understand about it is how unprecedented

it is in human history. There have been

many societies that have been feminist

to one degree or another in which women

have been queens and owned businesses

and held positions of authority that

commanded the respect of men. But there

has never been a society in which women

hold as much political power as they do

today. Think of all of the parliaments

that have ever existed. Every

legislature in every country in every

century.

None of them has been, as ours is,

one-third female.

The idea of a female chief of police

would have seemed very strange even to

many early feminists. And yet today, the

police department is led by a woman in

the largest city in America. And in the

city in which we are now standing, law

schools today are majority female. Law

firm associates are majority female.

Medical schools are majority female.

Women earn a majority of BAS and PhDs.

College faculty are majority female.

Women are 46%

of the managers in the United States.

and the white collar workforce overall

workers with college degrees a majority

of them are women.

These are in many cases very recent

developments with the tipping point

having occurred only in the last 5 to 10

years and that is the other common

misconception about the great

feminization. People tend to think of

feminism as something that occurred back

in the 1970s,

but it took several decades to go from

token representation to approximate

gender parody. The first woman on the

Supreme Court was appointed in 1981, and

in that year, women were 5% of the

judges in America. Today, there are, of

course, four women on the court, one

justice away from a female majority, and

women are 30% of the judges in America,

40% of the judges in the state of

California, and 63% of the judges

appointed by President Joe Biden. So,

from the first woman on the court to a

likely female majority on the Supreme

Court is probably going to be a span of

about 50 years. And the exact same

trajectory over the same timeline can be

seen in many other professions. There

was a pioneering generation in the 1970s

where a woman was often the only female

reporter in her newsroom or the only

female professor in her department and

then increasing female representation

through the 80s and 90s until healthy

female representation of about 20 to 30%

by the turn of the century. And today,

25 years later in many of these

fields they are now 40% female or

50-50 gender equal.

And the pendulum may not be done

swinging yet. As feminized as we are, we

may get more feminized still. Look at

the example of the profession of

psychology.

As recently as 25 years ago, psychology

was a predominantly male profession, up

to 70% male. Today, the youngest cohort

of psychologists just joining the

profession, 20% male. Men have evacuated

the profession of psychology. And it's

easy to understand why. It's because

psychology has become feminized. As

women increased their representation in

the profession, they reoriented the

field to be more friendly to their ideas

and preferences to be about caring and

empathy and non-judgmentalism.

So a man who wanted to become a

psychologist because he liked judging

other people

would naturally choose a different

profession....

The same thing has occurred in literary

fiction. Some of you may have read in

the last 12 months one of several

articles in the New York Times about how

men don't read novels anymore. And the

explanation why, which is very obvious

to me, even if it's not obvious to the

New York Times, is that the publishing

industry is overwhelmingly female,

almost 80% female. So men do still like

to read novels. They just don't like to

read the kinds of novels that today's

publishing industry produces.

Some fields are more susceptible to

feminization than others. There's very

little you can do to feminize the field

of math or engineering.

But as women join a field in greater

numbers, we should expect that any field

that can be feminized will be and the

dynamic will play out exactly as it has

in psychology. It may be that a 50/50

gender split is not a stable

equilibrium.

I have referred several times so far to

feminization without defining what that

means. I'll have a lot to say about it

in just a moment. But if you want to put

it in a single sentence, you could say

that feminization equals wokeness.

Everything you think of as wokeness is

simply an epiphenomenon of demographic

feminization.

Think about all the things that wokeness

means valuing empathy over

rationality, safety over risk,

conformity and cohesion over competition

and hierarchy. All of these things are

privileging the feminine over the

masculine. So if you have ever wondered

why wokeness appeared out of nowhere

when it did, that is my hypothesis that

all of the institutions that began

admitting women in the 1970s eventually

got enough women that they were able to

reorient them.

For example, women are consistently less

supportive of free speech than men. in

surveys asking which is more important,

protecting free speech or preserving an

inclusive society. Approximately

two thirds of men say free speech and

approximately two-thirds of women say

inclusive society.

In moral reasoning, the traditional way

of phrasing the difference between men

and women is to say that women have an

ethics of caring and men have an ethics

of justice. In making a moral judgment,

men will ask, "What are the rules and

what are the facts?" Women tend to be

more interested in context and

relationships.

So, let's apply that to wokeness. When

James Dour wrote his famous or I should

say notorious memo for Google arguing

that female under representation in the

hard sciences might not be the result of

bias and prejudice. No one even

attempted to argue that he was wrong on

the facts. The reason that he was fired

was because the things he had written

might make his female co-workers feel

bad. Or consider the Kavanaaugh

hearings. The masculine position was to

say that maybe something bad happened to

you, but if you do not have evidence,

then we can't allow you to ruin a man's

life and career over it. The feminine

position was to say, "How can you talk

about rules of evidence? Can't you see

she's crying?" Now, to be clear, many

women were revolted by the way the

Kavanaaugh hearings played out. In fact,

the very best book on the Kavanaaugh

hearings was written by two women, Molly

Hemingway and Carrie Severino. But a

political system in which men

predominate will tend to operate

according to rules of facts and

objectivity. And one in which women

predominate will tend to operate by the

rules of emotions and subjective facts,

even if there are individual men and

women who fall on the opposite side of

those camps.

There's a lot more that could be said

about sex differences and wokeness, but

I'll skip ahead to the controversial

part of my argument

because believe it or not, nothing I've

said so far has been particularly

controversial. So far, I have only made

two claims. One, men and women are

different. And two, as institutions

become more female, they change in

predictable ways according to those

differences. I think even most people on

the left would agree with that.

Feminization is a great example of what

Michael Anton calls the celebration

parallax, which is a fancy term for

anything where you're only allowed to

notice something if you think it's a

good thing. There are literally

thousands of articles out there saying

it's great that we have more women

judges now because women are more

empathetic or it's good to have more

women on corporate boards because

that'll make capitalism more humane. It

is only when you say women are

fundamentally changing the bedrock

institutions of our society and that

might be bad that you start to get into

trouble. But I have two actually

contentious claims today and that is the

first of them that feminization is not

just an interesting new development that

has had some pluses and minuses. It's

that feminization in the case of many

important institutions is a bad thing.

In a few cases, it is so bad as to be,

you know, to threaten the end of

civilization.

The rule of law, for example, is a very

important thing. It's also very fragile.

It requires a deep commitment to

objectivity and clear rules. even when

those rules yield an outcome that is not

nice. I do not want judges who are more

interested in context and relationships

than in what the law says.

Academia is the one part of our society

that's supposed to be about finding and

transmitting the truth. If it instead

becomes about censoring ideas that are

dangerous or threatening, then it no

longer serves its purpose.

In business, if the only way to advance

at your company is to behave in the most

HR compliant way possible, that's going

to exclude and discourage the very

people who are most likely to be leaders

and innovators. I happen to think that the most

important political issue in America

today right now is immigration. And

that is a perfect example of a political

issue where the elite consensus is

highly feminized. We have all of these

laws on the books about citizenship and

borders, but we're not allowed to

enforce any of them if it might make

somebody sad. So, rule of law, pursuit

of truth, borders, are out. Not feminine. 

Without these things, I am not being

hyperbolic when I say that a thoroughly

feminized civilization will set itself

on the road to collapse. So, that is the

first claim that feminization is in many

cases a bad and a threatening thing.

The second claim proceeds from a question

and it's a very important question. Can

we have demographic feminization in the

literal sense without having substantive

feminization of the kind that I believe

is so dangerous? That is, can we have

more female lawyers and judges and

academics without having or while

still maintaining the old standards?

Because in theory, of course, you can

imagine such a thing. There certainly

are enough women there who have the

talent and the inclination to meet the

old standards. There are many women who

are excellent judges. I know many female

journalists who are just as hard-nosed

and uncompromising as any of their male

peers. There definitely are such women.

But I am not sure that there are enough

of them because the question is not can

some women be excellent professors. The

question is is it possible to have an

academia that is majority female and is

still as committed to and still

respects the unhindered pursuit of 

unpopular truths as much as the old

predominantly male academia did. I

believe the answer is no. I believe

demographic feminization does inevitably

lead to substantive feminization. It

is a difficult thing to confront but I

genuinely believe it to be true. So what

does that imply? What should we do about

it? I hasten to make clear that I do

not propose to ban women from any field

or even to discourage them from pursuing

their goals as far as their talents and

ambitions will take them. I don't think

we have to do anything as as crazy as

that. The only thing that I propose and

I think all that is necessary to solve

the problem is to take our thumb off the

scale

because right now in ways that many

people don't quite appreciate there is a

thumb on the scale in favor of women.

The most important example of course is

anti-discrimination law. It is illegal

to have too few women employed at your

company. If women are statistically

underrepresented in

your institution, that is a lawsuit

waiting to happen.

So, companies and institutions give

jobs to women that they would not

otherwise have gotten, give women

promotions that they would not have

otherwise gotten, and in a pinch, they

create jobs that did not need to exist,

involving PowerPoint slides, just to

get their numbers up. This is why HR

departments exist and why they promote

gender diversity so assiduously, not

because they're ideologues, although

they are obviously, but because they are

protecting their company from lawsuits.

Anti-discrimination law also mandates

that the culture of every workplace be

feminized because if the atmosphere

of your workplace is too brash or

competitive or combative, that is also a

lawsuit waiting to happen because it is

an indication that your workplace is not

sufficiently welcoming to women. That is

why HR departments are so zealous about

policing every interaction and every

communication and making sure none of it

has any rough edges. So, that's agenda

item number one. Get rid of all the HR

ladies. 

The other thumb on the scale obviously

is the two income trap. Women pursue

careers because they have to for their

families to attain a middle class

standard of living. If we address that

through various other policies to make

it possible for families that want to

have one earner to do so, I think the

problem of feminization will subside on

its own as individuals make different

choices based on what's best for their

own families. That's just my prediction.

Maybe I'm wrong. Let's get rid of the

two income trap and give people the

choice and then we'll see what happens.

In conclusion, feminization is a

sensitive topic. I am acutely aware of

the sensitivities because I am of course

myself a woman. I very much enjoy being

a writer and I would never want to

discourage another woman from pursuing

the path that I have followed. On the

other hand, I am also someone with a lot

of disagreeable opinions.

So if society becomes more conformist

and less welcoming to ideas that are

controversial or unpopular, I'm also

going to have a hard time of it. The

important thing to remember is that it's

not about what's best for me personally.

It's about what's best for the society I

live in and the society my children are

going to grow up in. So my final

exhortation to all of you is that we

should all consider this difficult topic

unselfishly,

not from the perspective of what's to

our individual advantage, but from the

perspective of what's best for all of

us. 

Not Beyond the Sea

In the late 1960s – the era of student protests, psychedelic drugs, and the Beatles meditating with the Maharishi Mahesh Yogi – a story went the rounds. An American Jewish woman in her sixties travelled to north India to see a celebrated guru. There were huge crowds waiting to see the holy man, but she pushed through, saying that she needed to see him urgently. Eventually, after weaving through the swaying crowds, she entered the tent and stood in the presence of the master himself. What she said that day has entered the realm of legend. She said, “David, listen to your mother. Enough already. Come home.”

Starting in the sixties Jews made their way into many religions and cultures with one notable exception: their own. Yet Judaism has historically had its mystics and meditators, its poets and philosophers, its holy men and women, its visionaries and prophets. It has often seemed as if the longing we have for spiritual enlightenment is in direct proportion to its distance, its foreignness, its unfamiliarity. We prefer the far to the near.

Moses already foresaw this possibility:

Now what I am commanding you today is not too difficult for you or beyond your reach. It is not in heaven, so that you have to ask, “Who will ascend into heaven to get it and proclaim it to us so we may obey it?” Nor is it beyond the sea, so that you have to ask, “Who will cross the sea to get it and proclaim it to us so we may obey it?” No, the word is very near you; it is in your mouth and in your heart so you may obey it.

Deut. 30:11–14

Moses sensed prophetically that in the future Jews would say that to find inspiration we have to ascend to heaven or cross the sea. It is anywhere but here. So it was for much of Israel’s history during the First and Second Temple periods. First came the era in which the people were tempted by the gods of the people around them: the Canaanite Baal, the Moabite Chemosh, or Marduk and Astarte in Babylon. Later, in Second Temple times, they were attracted to Hellenism in its Greek or Roman forms. It is a strange phenomenon, best expressed in the memorable line of Groucho Marx: “I don’t want to belong to any club that would have me as a member.” Jews have long had a tendency to fall in love with people who do not love them and pursue almost any spiritual path so long as it is not their own. But it is very debilitating.

When great minds leave Judaism, Judaism loses great minds. When those in search of spirituality go elsewhere, Jewish spirituality suffers. And this tends to happen in precisely the paradoxical way that Moses describes several times in Deuteronomy. It occurs in ages of affluence, not poverty, in eras of freedom, not slavery. When we seem to have little to thank God for, we thank God. When we have much to be grateful for, we forget.

The eras in which Jews worshipped idols or became Hellenized were Temple times when Jews lived in their land, enjoying either sovereignty or autonomy. The age in which, in Europe, they abandoned Judaism was the period of Emancipation, from the late eighteenth to the early twentieth centuries, when for the first time they enjoyed civil rights.

The surrounding culture in most of these cases was hostile to Jews and Judaism. Yet Jews often preferred to adopt the culture that rejected them rather than embrace the one that was theirs by birth and inheritance, where they had the chance of feeling at home. The results were often tragic.

Becoming Baal worshippers did not lead to Israelites being welcomed by the Canaanites. Becoming Hellenized did not endear Jews to either the Greeks or the Romans. Abandoning Judaism in the nineteenth century did not end antisemitism; it inflamed it. Hence the power of Moses’ insistence: to find truth, beauty, and spirituality, you do not have to go elsewhere. “The word is very near you; it is in your mouth and in your heart so you may obey it.”

The result was that Jews enriched other cultures more than their own. Part of Mahler’s Eighth Symphony is a Catholic mass. Irving Berlin, son of a chazzan, wrote “White Christmas.” Felix Mendelssohn, grandson of one of the first “enlightened” Jews, Moses Mendelssohn, composed church music and rehabilitated Bach’s long-neglected St Matthew Passion. Simone Weil, a Christian thinker of the twentieth century, was born to Jewish parents. So was Edith Stein, celebrated by the Catholic Church as a saint and martyr, but murdered in Auschwitz because to the Nazis she was a Jew. And so on.

Was it the failure of Europe to accept the Jewishness of Jews and Judaism? Was it Judaism’s failure to confront the challenge? The phenomenon is so complex it defies any simple explanation. But in the process, we lost great art, great intellect, great spirits and minds.

To some extent the situation has changed both in Israel and in the Diaspora. There has been much new Jewish music and a revival of Jewish mysticism. There have been important Jewish writers and thinkers. But we still spiritually underachieve. The deepest roots of spirituality come from within: from within a culture, a tradition, a sensibility. They come from the syntax and semantics of the native language of the soul: “The word is very near you; it is in your mouth and in your heart so you may obey it.”

The beauty of Jewish spirituality is precisely that in Judaism God is close. You do not need to climb a mountain or enter an ashram to find the Divine Presence. It is there around the table at a Shabbat meal, in the light of the candles and the simple holiness of the Kiddush wine and the challos, in the praise of the Eishet Chayil and the blessing of children, in the peace of mind that comes when you leave the world to look after itself for a day while you celebrate the good things that come not from working but resting, not from buying but enjoying – the gifts you have had all along but did not have time to appreciate.

In Judaism, God is close. He is there in the poetry of the psalms, the greatest literature of the soul ever written. He is there listening in to our debates as we study a page of the Talmud or offer new interpretations of ancient texts. He is there in the joy of the festivals, the tears of Tisha B’Av, the echoes of the shofar of Rosh Hashanah, and the contrition of Yom Kippur. He is there in the very air of the land of Israel and the stones of Jerusalem, where the oldest of the old and the newest of the new mingle together like close friends.

God is near. That is the overwhelming feeling I get from a lifetime of engaging with the faith of our ancestors. Judaism needed no cathedrals, no monasteries, no abstruse theologies, no metaphysical ingenuities – beautiful though all these are – because for us God is the God of everyone and everywhere, who has time for each of us, and who meets us where we are, if we are willing to open our soul to Him.

What Moses meant in those extraordinary words, “It is not in heaven…nor is it beyond the sea,” was: Kinderlach, your parents trembled when they heard the voice of God at Sinai. They were overwhelmed. They said: If we hear any more we will die. So God found ways in which you could meet Him without being overwhelmed. Yes, He is creator, sovereign, supreme power, first cause, mover of the planets and the stars. But He is also parent, partner, lover, friend. He is Shechinah, from shachen, meaning, the neighbour next door.

So thank Him every morning for the gift of life. Say the Shema twice daily for the gift of love. Join your voice to others in prayer so that His spirit may flow through you, giving you the strength and courage to change the world.

When you cannot see Him, it is because you are looking in the wrong direction. When He seems absent, He is there just behind you, but you have to turn to meet Him. Do not treat Him like a stranger. He loves you. He believes in you. He wants your success. To find Him you do not have to climb to heaven or cross the sea. His is the voice you hear in the silence of the soul. His is the light you see when you open your eyes to wonder. His is the hand you touch in the pit of despair. His is the breath that gives you life.