ושואלים: הולכה שנעשתה שלא ברגל, האם אפשר לתקונה [לחזור ולתקנה] אם יוליך מחדש כראוי, או לא אפשר לתקונה [לתקנה]?
ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: קבל הכשר ונתן מידו לידיו של פסול — יחזיר לכשר. הרי שאפשר לתקן את ההולכה הראשונה שנעשתה שלא ברגל.
ונהי נמי [ואם גם כן] אתה אומר שאין צורך להחזיר לראשון, אלא, כפי שהצענו בעמוד הקודם, שיחזור הכשר ויקבלנו ויזרקנו על המזבח, מכל מקום אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] שהולכה שאינה ראויה לא אפשר יותר לתקונה [לתקנה] — הרי איפסלא לה [נפסלה] בהולכה הראשונה!
ומשיבים: מי סברת דקאי זר גואי [האם סבור אתה שמדובר כאן כאשר עומד הזר בפנים] קרוב יותר למזבח מן המקבל, וכאשר נתנו הכשר לפסול עשה מקצת עבודת ההולכה? לא, מדובר דקאי זר בראי [שעומד הזר בחוץ] רחוק יותר מן המזבח, ונמצא שהכשר שנתן לו לא עשה כלל הולכה למזבח, שהרי הרחיק את הדם מן המזבח.
ומביאים ראיה ממה שאיתמר [נאמר] כך: אמר עולא אמר ר' יוחנן: הולכה שלא ברגל — פסולה. אלמא [מכאן] ממה שהשתמש בלשון פסולה (ולא כדבריו לעיל "לא שמה הולכה") משמע שלא אפשר לתקונה [לתקנה].
איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לעולא ממה ששנינו במשנה: נשפך הדם מן הכלי על הרצפה ואספו שוב לכלי — כשר, משמע שלמרות שהדם נשפך (גם) לכיוון המזבח אפשר לתקן עבודה זו!
ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשיצא הדם לחוץ כשנשפך, ולא לעבר המזבח, ולא היתה כאן הולכה.
ותוהים: וכי דם שנשפך לבראי נפיק לגואי לא עייל [לחוץ הוא יוצא לפנים לא נכנס]? הרי ברור שכאשר נשפך דם הוא מתפזר לכל צד! ומשיבים: מדובר במקום מדרון שהדם נשפך לצד אחד, מן המזבח ולחוץ. איבעית אימא [אם תרצה אמור]: מדובר שנשפך הדם בגומא, שלא יצא למקום אחר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] מדובר בסמיכא [בדם סמיך], שלא נשפך לכל צד.
ותוהים: ואיכפל תנא לאשמועינן כל הני [וכי התאמץ התנא להשמיע אותנו כל אלה] שהם מקרים נדירים? ועוד יש להקשות: אדתני באידך פירקין [עד שהוא שונה בפרק האחר שלנו במסכת זו]: נשפך הדם מצואר הבהמה על הרצפה ולא נכנס לכלי, ואספו — פסול, ליפלוג בדידיה [שיחלק בו עצמו] בדם שנשפך מן הכלי, ויאמר כך: במה דברים אמורים שהוא כשר? כשיצא הדם לחוץ, אבל נכנס לפנים — פסול! ומסכמים, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי עולא בשם ר' יוחנן, ונדחו דבריו.
א אתמר [נאמר]: הולכה שלא ברגל האם הולכה היא או לא — מחלוקת ר' שמעון ורבנן [וחכמים] במשנתנו היא, האם מחשבה פוסלת בהולכה כזו. ומסבירים את הדברים: בהולכה רבתי [גדולה] שמוליך ברגליו את הדם למזבח — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שהיא פסולה, כי פליגי [כאשר הם חולקים] הרי זה בהולכה זוטרתי [קטנה] ששחט סמוך למזבח ממש, שר' שמעון סבור שאינה הולכה, ולכן אין מחשבה פוסלת בה, וחכמים פוסלים.
מחכו עלה במערבא [צחקו על כך בארץ ישראל], אלא לפי זה, חטאת העוף, הנמלקת סמוך למזבח וכשהוא אוחזה מזה מדמה על קיר המזבח, שנאמר שפסולה בה מחשבה בהזאת דמה, לדעת ר' שמעון היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? כי אי דחשיב עלה מקמי דליפוק [אם שהוא חושב עליה, כשהוא מקרב את גופה למזבח, לפני שיוצא] הדם — לא כלום היא, שהרי לדעתו הולכה שלא ברגל היא, שאינה נחשבת כלל עבודה. ואי בתר דנפק [ואם אחרי שיצא] הדם מן הצואר — הרי איתעבידא ליה [כבר נעשתה לו] מצותו שכבר הוזה הדם!
ומשיבים: מאי קושיא [מה הקושיה]? דלמא מדפריש ועד דמטא [שמא מזמן שפרש הדם מן העוף עד שהגיע בפועל] למזבח, זה הוא הזמן הנחשב כזמן ההזאה ובו פוסלת מחשבה!
וראיה לדבר שמשך זמן זה פוסל, דהא בעא מיניה [שהרי שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: היה הכהן מזה את הדם, ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר המזבח, מהו? האם ההזאה פסולה משום שהמזה הוא כעת בעל מום (ופוסל), או שמא שהדם כבר יצא בכשרות? ואמר ליה [לו]: [פסולה, והסביר: מאי טעמא [מה טעם הדבר]]? כי "והזה... ונתן" בעינן [צריכים אנו], ששתי פעולות אלו נכתבו בסמוך (ראה ויקרא ד, ו—ז), כדי להקישן זו לזו, ללמדנו שהזאה כמו נתינה, נגמרת על המזבח. ואם כן, פוסלת המחשבה בשלב זה!
כי אתו [כאשר באו] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע מבי רב [מבית רבם], אמרי [אמרו] הסבר אחר לדברים: היינו חוכא [זהו עניינו של הצחוק שצחקו] בארץ ישראל: וכי בהולכה רבתי [גדולה] לא פליגי [חולקים] ר' שמעון וחכמים? והא כי פליגי [והרי כאשר חולקים] ר' שמעון וחכמים במשנה, בהולכה רבתי [גדולה] פליגי [הם חולקים], שהרי ר' שמעון מנמק את דבריו שם בכך שאפשר בלא הילוך, ומכאן שמדובר שם במקרה שמהלך!
אלא כך צריך לומר: בהולכה זוטרתי [קטנה] כולי עלמא לא פליגי דלא פסלה [הכל אינם חלוקים שאין המחשבה פוסלת], כי פליגי [כאשר הם חלוקים] — הרי זה בהולכה רבתי [גדולה] שמוליכה מרחק ניכר, וחכמים פוסלים אף שאפשר לבטלה.
ב דם אשר הוליכו זר, והחזירו כהן למקום שהיה בו הדם מלכתחילה, וחזר הכהן והוליכו למזבח — פליגי [נחלקו] בה בני רבי חייא ור' ינאי, חד [אחד מהם] אמר: כשר, וחד [ואחד מהם] אמר: פסול. ויסוד המחלוקת, מר סבר [חכם זה, המתיר, סבור]: אפשר לתקונה [לתקנה], שהולכה שלא נעשתה כראוי אפשר לתקן בהולכה ראויה. ומר סבר [וחכם זה שפוסל סבור]: לא אפשר לתקונה [לתקנה] אם מתחילה נעשתה בפסול.
ושואלים: אם הוליכו כהן והחזירו, וחזר והוליכו זר, מה יהיה הדין? אמר רב שימי בר אשי: לדברי המכשיר בהוליכו זר והחזירו והוליכו כהן — הרי זה פסול, שהרי הולכה אחרונה נעשתה בפסול. לדברי הפוסל שם, לפי שהולכה ראשונה נעשתה בפסול — הרי הוא מכשיר במקרה זה, שהולכה ראשונה נעשתה כראוי.
רבא אמר: אף לדברי הפוסל כשהוליכו הזר בתחילה — פסול במקרה זה, שהוליכו כהן וחזר והוליכו הזר, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דהא [שהרי] צריך לאמטוייה [להביא אותו] להוליך את הדם כדי לזורקו על המזבח. ודבר זה שאי אפשר בלעדיו — בוודאי לא יכול הזר לעשותו.
אמר ליה [לו] ר' ירמיה לרב אשי, הכי [כך] אמר רב ירמיה מדיפתי: הא [זה] ההנחה שמה שצריך לאמטוייה [להביא אותו] את הדם כדי לזורקו הוא הילוך הנחשב כעבודה — היא המחלוקת בין ר' אליעזר ורבנן [וחכמים] במשנתנו.
דתנן [ששנינו במשנתנו], ר' אליעזר אומר: המהלך במקום שצריך להלך — מחשבה פוסלת, המהלך במקום שאין צריך להלך — אין מחשבה פוסלת.
ואמר רבא על כך: הכל מודים, אם קבלו את הדם בחוץ כלומר, רחוק מן המזבח, והכניסו בפנים כלומר, קירבו אל המזבח — זהו הילוך שצריך להלך. אם קבלו בפנים סמוך למזבח והוציאו לחוץ הרחיקו מן המזבח — זהו הילוך שאין צריך להלך.
לא נחלקו אלא כשהכניסו וחזר והוציאו, ועכשיו הוא חוזר ומכניסו, מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור]: הא צריך לאמטוייה [הרי צריך להביא אותו] ולכן הילוך זה עבודה הוא, ומחשבה פוסלת בו. ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: לאו [לא] כהילוך הצריך לעבודה דמי [הוא נחשב], כיון שכבר נעשתה עבודת הקודש של הולכה.
איתיביה [הקשה לו] אביי מברייתא, ר' אליעזר אומר: המהלך מקום שצריך להלך — מחשבה פוסלת, כיצד? קבלו בחוץ והכניסו לפנים — זהו הילוך שצריך להלך, קבלו בפנים והוציאו לחוץ — זהו הילוך שאין צריך לילך, ונדייק: והא [ואולם] אם חזר והכניסו — הילוך שצריך להלך הוא, ומודה בו ר' אליעזר!
אמר ליה [לו]: אי תניא תניא [אם שנויה ברייתא שנויה] וחוזר אני מדבריי.
א משנה כל הזבחים שקבלו דמן זר מי שאינו כהן, או כהן אונן (מי שמת מתו עליו ולא נקבר עדיין), טבול יום מי שנטמא וטבל, ועדיין לא שקעה השמש ולא נטהר לגמרי, ומחוסר כפורים כהן שנטהר לגמרי אלא שצריך להביא קרבן כפרה לשם השלמת טהרתו, כמו מצורע או זב לאחר היום השביעי לטהרתו, ומחוסר בגדים כהן שלא היו עליו כל בגדי כהונה, או מי שלא רחץ ידים ורגלים בכיור לפני העבודה, או כהן ערל, או כהן טמא, או שקיבל את הדם כשהוא יושב, או שהיה עומד לא על הרצפה אלא על גבי כלים, או על גבי בהמה או על גבי רגלי חברו — בכל המקרים האלה העושה כן פסל את הדם להקרבה.
אם קבל ביד שמאל — פסל, ר' שמעון מכשיר.
ב גמרא ומבררים: זר מנלן [מנין לנו] שהוא פוסל בעבודת קדש? דתני [ששנה] לוי: נאמר בפתיחת רשימת הטומאות שצריך להיזהר מהן בקודש: "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, ב), ונברר: מה שנאמר "קדשי בני ישראל" למעוטי מאי [למעט את מה הוא בא]? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] נשים שהן בנות ישראל — וכי יעלה על הדעת כי קרבן נשים בטומאה קרב?
אלא תאמר שהכוונה היא למעוטי [למעט] גוים שקרבנם קרב בטומאה — גם זאת יש לדחות: השתא [עכשיו, הרי] בגוים גם ציץ לא מרצה על טומאה של קודש, שאמר מר [החכם]: ובגוים — בין בשוגג בין במזיד לא הורצה לא עלה הקרבן לרצון על ידי הציץ, אם נתגלה בדיעבד שהיה טמא, וכי בטומאה גמורה קרב?
אלא הכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין את לשון הכתוב: "וינזרו מקדשי, בני ישראל ולא יחללו" כלומר, הכהנים אליהם נאמר ציווי זה ינזרו מן הקדשים כשהם טמאים, וגם בני ישראל צריכים להינזר ולפרוש מעבודת הקדשים, כדי שלא יחללו אותם בעבודתם.
דבי [בבית מדרשו] של רבי ישמעאל תנא [שנה] כך: אתיא [בא, נלמד הדבר] בקל וחומר מכהן שהוא בעל מום, מה בעל מום שאוכל בקדשים — בכל זאת אם עבד בקודש חילל את העבודה,
