להתפלל עם העבריינים אך לא להתחשב עם דעותיהם העברייניות

 אגרת תקמא' – ..הלאומיות הכפרנית, האומרת בקול חצוף, שאין לה חלק בכל קודש, מיסודו, מפני שהיא כופרת בעיקר, ופשוט שכיון שבטל העיקר בטלה הטפלה, "שורשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה" (ישעיהו ה'), וכל כך למה מפני "כי מאסו את תורת ד' צב-א-ות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו" (שם), הרשעה הזאת היא עשירה כ"כ ברוחה, מחומשת בכשרונות רבים, ממולאה הגיון ושירה, והלך נפש, עד שהיא מטלת עלינו – לא בחינם – אימה בגדלה, ואחר כל זה הננו בטוחים, שהיא מוכרחת לכרוע וליפול, ולהמס כדונג מפני אש, מאור אלוקי אמת צור ישראל באמת.. הכח המוסרי היסודי שצפון בקרבה – דוגמת שם המפורש שבפי צלמו של נבוכדנאצר.. שאי אפשר.. לידות בה אבן, שלא יהיה כרוגם איקונין של מלך – הוא האומר "כללות האומה", הגוי כולו השגור בפיה. לאומיות זו היא אומרת, ולפעמים גם בלא לב ולב, שהיא דורשת את ישועת כלל ישראל, כולו דוקא, אינה מתחשבת עם פרטים ולא עם סיעות ומפלגות, כי אם דוקא את הכלל כולו היא חפצה לתפוס בלבבה, את כל ישראל, את האומה, והאומה בערכה הכללי היותר חסון, שאפשר למח אנושי חלוני, שלשד האור האלוקי נתיבש ממנו, לתופסו, האומה בערכה ההיסתורי והמוסרי, ועם זה היא פושטת ידה על ארץ ישראל וחבת ציון וכל מקראיה באומץ לב וגבורה בלתי מצויה. ואחרי כל זה יודעים אנו ברור, שלא תוכל להצליח.. כל זמן שלא תשא עיניה למרום להשען על קדוש ישראל.. אסור לנו להפריד ולפרר, אסור לנו לומר: "זהו שלנו ואנו דואגים עליו, וזהו לא שלנו". כשנעסוק לפעמים בפרטים בודאי נפלה בין איש לאיש ובין סיעה לסיעה לפי ערכם, אבל כשאנו מתרוממים אל התוכן היסודי כולל הכל, אין אנו רשאים להבדיל בו בין טובים לרעים, ועל דעת המקום ועל דעת הקהל הננו מוכרחים להתפלל עם העברינים ג"כ, ותקות לבבנו צריכה להיות מקפת את הכל, את הכלל כולו, ובכל ערכיו.  "להתפלל עם העברינים" אני אומר, אך לא להתחשב עם דעותיהם העבריניות, לא להזמינם במחיצותינו בתור פועלים ומנהיגים, אבל להתפלל, כלומר: לדרוש בלב ונפש את שלום הכלל כולו וישועתו, במובן היותר רחב..