בתקופה הזו של ערב ראש השנה, ובהמשך אף ראש השנה עצמו
ויום כיפור – יש רצון עז להרגיש משהו, להתרומם ולחוש את
התחושות הנעלות של הימים הנוראים. אשה שזוכרת את ימי
הבחרות בשנות הסמינר, את ההרצאות והכנסים והמצגות
והשיעורים שהיו בתקופה זו של השנה – מתקשה שלא לחוש
בגעגוע. באותם ימים הרגישו באויר את ראש השנה ואת אימת
הדין. היו שאיפות והיה רצון להתרומם מעל הקרקע. ועתה – מה?
ערב חג רגיל, ריצות וסידורים, קניות ובישולים, כלים וכביסות,
מקלחות והשכבה. עולם כמנהגו נוהג.
ומי מדבר על ראש השנה עצמו. בבית הכנסת מרגישים משהו
מחשמל באויר. האמן יהא שמיה רבא של מאות מתפללים,
ה"ונתנה תוקף" משבר הלב, קול השופר המרטיט, הלחץ והמתח
באויר – כל אלה עושים משהו, מטלטלים את הלבבות. ועכשיו –
מה? נמצאים בבית ומנסים להתפלל בחברת הקטנטנים, וזה לא
הולך בשום אופן. תמיד תמיד באמצע שמונה עשרה הילד דורש
תשומת לב, החלפה, הרגעה. אין שקט ואין ישוב דעת, בוודאי שאין
חרדת הדין באויר. בייביסיטר ובכיות, זה מה שיש.
הקושי הוא גדול.
אומרים בשם המשגיח רבי אליהו לאפיאן זצוק"ל שהתפילה
הרותחת של האם היהודיה בבית – מעלה יחד איתה את כל
התפילות של הגברים בבית הכנסת. מיום שחרב בית המקדש שערי
דמעות לא ננעלו. התפילה של האם ממעמקי הלב, הנישאת אל על
מתוך המצוות שהיא עסוקה בהן, עם דמעה אחת – פותחת את
שערי השמים. היא אמנם מצטנעת בבית, אך הכח של התפילה
שלה בוקע רקיעים.
ובכן, אין ספק שזו המציאות, וזו אמירה חשובה ויסודית שכל אשה
צריכה לשנן ולחיות על פיה. אך יחד עם זאת, עלינו לדאוג לכך
שהדמעה האחת הזאת לא תהיה דמעה של תסכול... בסופו של דבר
במעמקי הלב פנימה רוחשת השאיפה להיות חלק מכל האוירה
המחשמלת של ראש השנה, להרגיש "ונתנה תוקף" אמיתי, לשמוע
שאגת "אבינו מלכנו", לשמוע קול שופר פולח לב. התחושה היא
שבבית הכנסת מתרחש הדבר האמיתי, בבית זה כביכול תחליף
חיוור, עם עידוד מסוים. אחרי כל העידודים, עדיין יש הרגשה
חמצמצה.
ההרגשה החמוצה נובעת משתי סיבות: ראשית כל – היום זה יום
דין, מלך יושב על כיסא דין, והדרך לזכות בדין בין השאר היא –
לעורר את רחמיו על ידי תפילה רותחת. "תשובה ותפילה וצדקה
מעבירין את רוע הגזירה". זו הסיבה שכל כך חשוב לנו שהתפילה
תהיה באמת טובה ואיכותית, תפילה הבוקעת ממעמקי לב, עם
דמעות וסף רגש גבוה, שבכוחה לבקוע שערי שמים. והתפילה בבית
לא נראית לנו תפילה כזו שיכולה לזעזע עולמות.
ושנית – עצם ההרגשה שראש השנה עובר בלי הרגשה מיוחדת זו
הרגשה לא נעימה. אדם לא אוהב לחוות ימים מיוחדים בלי
להרגיש אותם. זה כמו להשתתף בחופה של אחות קרובה בלי
להרגיש שמחה משמעותית. אין ספק שזה לא נעים. אדם רוצה
להרגיש את גודלם ומשמעותם של האירועים העוברים עליו. ראש
השנה ויום כיפור הם ימים משמעותיים, ואנחנו רוצים להרגיש
אותם.
ננסה ללמוד את הדברים מהשורש: ראשית כל נבין מה הרגש הנכון
שיש לחוות בראש השנה, ולאחר מכן נבדוק איך אנחנו מגיעים
לזה.
בכדי להבין מה צריך להרגיש בראש השנה – צריך להגדיר מה הוא
ראש השנה בעצם. מה מהותו של היום. לכל מאורע יש צורת
התייחסות שמתאימה למאורע הספציפי הזה. מה המאורע של ראש
השנה, מה בעצם קורה היום?
ראש השנה הוא יום המלכת השם על הבריאה.
מה זו המלכת השם? ואיך היא נוגעת לחיינו?
למה זה אמור להיות איכפת לנו בעצם אם העולם מכיר בה' או
לא?
ומה ההשלכה של זה על עצם החיים שלנו? הרי יש לנו כל כך
הרבה דברים דחופים ומעשיים שחשובים לנו מאוד: הצלחה עם בן
הזוג, נחת מהילדים, פרנסה, רוגע נפשי, בריאות, משפחה וכו'. איך
המלכת השם אמורה לעלות לראש סדר העדיפויות שלנו ביום כל
כך גורלי?
נבאר את הדברים, ונראה כמה הם פשוטים ונוגעים לכל אחד.
העולם העצום והענק שבו אנחנו חיים, ומירוץ החיים שבו אינו
נתונים – גורם לנו לשכוח את המציאות האמיתית של חיינו.
העולם הוא לא מצב נתון וקיים, אלא בריאה של בורא, שלא
נעשתה מעצמה ואין לה קיום מעצמה.
כל אחד מהאנשים המאכלסים את העולם הוא לא מצב נתון, אלא
הוא יציר כפיו של בורא כל יכול שמטפל בו ומנהל את חייו. אתה
לא מנהל את עצמך, לא שולט על חייך, לא בעלים על עצמך. יש לך
אבא, שלא כמו אבא בשר ודם שרק הביא אותך לעולם, אלא אבא
שכל מציאותך תלויה בו. אבא שמחיה אותך ואת העולם שסביבך
בכל רגע מחדש.
החיים העמוסים שוטפים אותנו, ומשכיחים מאיתנו את העובדה
הפשוטה הזאת. בשכל כמובן כולם יודעים שהם נבראים ולא אנחנו
יצרנו את עצמנו, אך בחוויה הפנימית האדם עלול בהחלט לשכוח
את הבורא, ואת העובדה שהוא וכל אשר לו הינם בעצם נבראים.
ראש השנה הוא יום של תחילת הבריאה, "זה היום תחילת מעשיך
זיכרון ליום ראשון". זה היום שבו הכל התחיל. ולכן כל שנה מחדש
כשאנחנו מגיעים ליום הזה – הכל מתחיל באמת מההתחלה.
מתחיל מחזור חדש שנתי של בריאה.
ביום של תחילת הבריאה – זה הזמן לעצור את החיים ולהתבונן
על העובדה הפשוטה והבסיסית: אני נברא.
ואני רוצה לפנות אל הבורא שלי ולהגיד לו: תודה שבראת אותי,
תודה שאתה מנהל את חיי, ואני רוצה שתמשיך.
דוגמה לדבר ניקח מיום נישואין. זוג מתחתן וחי את חייו בשמחה
ובטוב לבב. מטלות החיים שוטפות, ילדים, לידות, פרנסה
ומשכנתא, שיניים ועיניים, מוסדות חינוך וריטלין. הדהירה המהירה
עשויה להשכיח מבני הזוג את העובדה הפשוטה שהם נשואים,
שהם בחרו זה בזו ושהם כרתו ברית לחיות ביחד.
בשביל לחוות את זה נכון צריך פעם בשנה (לפחות, מומלץ יותר)
לעצור את שטף החיים ולחגוג את הנישואין. זה המקור למה שנהגו
בדור האחרון להקפיד לזכור את יום הנישואין. אולי התאריך לא כל
כך קריטי, אבל הרעיון בבסיסו בוודאי חשוב מאוד: בשביל לחיות
דבר היטב – צריך להקדיש לו מחשבה והתבוננות, לעצור את
השטף ולחשוב.
זה ראש השנה. יום של עצירת הכל, התבוננות מבחוץ והבנה
אמיתית של מציאות החיים: אנחנו ברואים של הקב"ה, הוא מחלק
לנו שפע כל שנה מחדש, הוא קוצב את קיצבת חיינו, הוא מנהל
אותם, הוא בודק מה אנחנו עושים עם הכלים שקיבלנו ומעצב לנו
את החיים ואת הכלים בהתאם לפעולותינו.
זו המהות של המלוכה, וזו גם המהות של המשפט.
המשפט בראש השנה אינו משפט של עונש, אלא משפט של קיצבת
חיים וחלוקת תפקידים. הבורא שבחר בעם ישראל מחלק את
התפקידים בצורה הכי טובה שאפשר לטובת כל יהודי ויהודי.
כל המטרה של פחד הדין ושל כל ה"ונתנה תוקף", הפיוטים,
האוירה, ההרצאות שלפני, וכל ההכנה הגדולה – הכל מכוון למטרה
אחת: להביא אותנו להכרה שיש עלינו מלך. שאנחנו לא מנהלים
את החיים לבד, שלא אנחנו בעלים על המציאות, שאנחנו שייכים
למישהו, ותלויים בו.
לא רק שאנחנו מכירים בעובדה הזאת, אלא אנחנו גם רוצים בה.
אנחנו פונים אל הבורא מתוך רצון להיתלות בו. הרמב"ם כותב
שימים אלה הם ימי "מברח ומנוס – אליו". כלומר: ימים שגורמים
לאדם תחושה של רצון לברוח אל הקב"ה. להבין שהוא ורק הוא
המציאות הנכונה של החיים. חוץ ממנו הכל דמיון. שהוא אוהב
אותנו ורוצה בטובתנו.
זו העבודה של ראש השנה, המלכת הקב"ה.
זו עבודה לא פשוטה, כי בטבענו אנחנו רוצים להרגיש שולטים
ומנהלים, ובטבענו אנחנו נמשכים אחרי המציאות החיצונית
שנראית לעינינו, ולא רואים את הקב"ה בעיניים. אנחנו רואים
בעיקר את עצמנו, את האני שלנו.
התפקיד הוא להמליך את ה' על חיינו, וכל נקודה של עומק נוסף
ואמיתי בהמלכת ה' – היא הצלחה גדולה יותר ומשמעותית יותר
בעבודת היום.
לא רק שזו הצלחה גדולה יותר, אלא שזה גם גורם לקבלת שפע
יותר, לזכות בדין יותר. ככל שאדם יותר תולה את בטחונו בה' –
כך הוא זוכה לקירבתו וישועתו.
כך אנחנו אומרים ב"היום הרת עולם": "אם כעבדים – עינינו לך
תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטינו". כלומר: מה יכול לעזור
לנו לזכות בדין, אם אנחנו בדרגה לא גבוהה, רק כעבדים? התשובה
היא – "עינינו לך תלויות". התלות בקב"ה, הרצון להישען עליו,
הרצון להתקרב אליו ולהכיר במלכותו ולקבל אותה על עצמנו – זה
מה שמשנה את היחס של ה' אל האדם.
מה המסקנה המעשית העולה מכל זה?
יש רצון טבעי להרגיש בראש השנה הרגשות עוצמתיות, חוויות
רוחניות, בכי מטלטל וכדומה – כי כך יש תחושה שהצלחנו. וזו
הנקודה שצריך לזכור, שלא זו ההצלחה.
הקב"ה לא סופר את כמות הטישו שהשתמשנו בו במהלך התפילה.
לא כמות הדמעות ששפכנו היא זו שתכריע את הכף. הקב"ה בוחן
כליות ולב, והוא מבקש את הנקודה האמיתית של מעמקי הלב
שלנו. כמה אנחנו רוצים בו וחפצים בקירבתו. זה מה שקובע, זה
מה שחשוב באמת. שם יש להשקיע את המאמץ.
לפעמים בתפילה בבית יש יותר אפשרות להגיע להצלחה אמיתית
בעבודת היום. כי כשמתפללים בבית הכנסת – אין ספק, יש הרבה
אוירה, הרבה רגש באויר, הרבה "מצב". אך לפעמים דווקא בגלל זה
הדעת מוסחת מהעבודה הפנימית שצריך לעשות. תשומת הלב
מופנית אל המנגינות של החזן ואל ה"אמן יהא שמיה רבא"
העוצמתי. ואין ספק שזה יפה וחשוב, אך לא זה העיקר.
כשמתפללים בבית – אין ריגושים חיצוניים. יש רק אמת: אשה
עומדת מול קונה, מול אבא שלה, זה שנותן לה את החיים ואת
הבריאות ואת הבעל ואת הילדים, את כל הדברים היפים, וגם את
כל האתגרים שמקיפים אותה. היא מול ה', מתוך הילדים
המסתובבים סביבה – יש לה את האפשרות לפנות אליו ישירות,
במילים שלה, בתפילה רותחת, בהמלכה פרטית שנעשית בין
ארבעת הקירות הפרטיים שלה.
כל החיים שאנחנו חיים, סובבים סביב התפקיד שלנו בעולם:
להקים משפחה יהודית לקב"ה, להעמיד לו בנים ובנות, עם ישראל.
הבית היהודי הוא המקום שבו ה' שוכן, ויש כח אדיר להמליך אותו
מתוך הבית הזה.
לפנות אליו בשפה פשוטה, במילים שלנו, ולהגיד לו: כל זה שלך.
אתה עושה את הכל, גם את הדברים הנעימים וגם את הדברים
הפחות נעימים. אתה הקובע ואתה המחליט ואתה עושה הכל הכי
טוב שאפשר, ואני עומדת לפניך ורוצה בזה, רוצה את מלכותך ואת
הנהגתך, מבינה שלא אני מנהלת את חיי אלא אתה, מבינה שאתה
עושה הכל הכי טוב ושלם שיש, ואני מקבלת זאת, ורוצה שתמשיך
להוביל אותי ולנהל את חיי. מבקשת שלום בית ונחת מהילדים
ובריאות ופרנסה, אך בד בבד מקבלת את הנהגתך ורוצה להישען
עליך.
זו המלכה שהקב"ה חפץ בה, זה נקרא לתקן עולם במלכות ש-די.
וזו גם הדרך הטובה ביותר לזכות בדין: "אמרו לפני מלכויות – כדי
שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה,
ובמה בשופר". המלכת ה' היא הבסיס שעליו יושבת כל ההצלחה
של היום הזה ושל כל השנה כולה.
הרב בוצ'קובסקי
