אחדות כלל ישראל – כולם נחשב כאדם אחד

  אחדות כלל ישראל – כולם נחשב כאדם אחד

 הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (כט, כח)

 ברש"י : 'הנסתרת לה' אלהינו - ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (פסוק יז) פן יש בכם איש וגו', ואחר כך (פסוק כא) וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים.וגו'. 

כלל ישראל ערבים זה לזה, ומי שאינו מוחה בעוברי עבירה נתפס עם העונש של החוטא, ויש להתבונן מהו הביאור בזה שמקבל עונש כל כך בשביל שאינו מוחה על העבירה שחבירו עושה.  

וכתב המהר"ל שיסוד חיוב ערבות שייך דווקא בכלל ישראל ולא בשאר אומות העולם. והטעם; שכלל ישראל הם אחד 'בעצם', ושונה משאר האומות שכל מה שהם עם 'אחד' מחמת הסכמתם להיות לעם אחד, אבל כלל ישראל הם בני אברהם יצחק ויעקב ויש להם אחדות 'בעצם'. והם דומה לגוף אחד כשיש לו מכה באבר אחד מרגיש כל האברים, מחמת שהם שלימות אחת. ה"ה כשאחד מישראל עובר עבירה מרגיש כל מי ששייך לזה. וזהו החיוב ערבות שאם חלק ממנו עבר על עבירה השפעתו והרגשת החטא הוא לכל חלק וחלק מהכלל שכולם יש להם אחדות[1].

'ומי שיש בידו למחות', פירוש – לדוגמא בגוף האדם יש אברים חשובים שהנשמה תלויה בהם ונותנים חיות לכל שאר אברי הגוף כדמיון הלב שבו מקור החיות לכל שאר אברי הגוף, וחסרון וקלקול בלב מתפשטת לכל האברים. וכמו"כ 'מי שבידו למחות', פירושו - שיש לו כח השפעה למרחקים, והא גופא מורה שהוא 'אבר חשוב' בגוף כלל ישראל. דיש אחד שהשפעתו מגיע לאנשי ביתו, ולאחד גם לאנשי עירו, ולאחד לכל העולם, נמצא מי שאינו מוחה בעוברי עבירה, דומה ל'לב' שאינו פועל פעולתו, דיש קלקול וחסרון בכל האברים. וכשאינו מוחה נתפס באותו עונש שהרי המכשול תלויה בו, שהרי ניתן לו 'כח' להשפיע חיות ומונע עצמו ממנה. 

ועצם החוטא גורם חסרון, שכמו אבר אחד באדם שנתקלקל, שלפעמים גורם הפסד וקלקול לאברים אחרים, ואפילו אבר ראשי כמו הלב וכדומה שהרי הכל קשורים ביחד, כמו כן מי שבידו למחות ואינו מוחה נענש באותו עונש שמגיע לעובר העבירה, שכמו שיש בידו לקיים הכל, כן יש בידו לקלקל הכל שהם מקושרים יחד.   

וז"ל בנתיב התוכחה (פרק ב) :

ובפרק במה בהמה (שבת נ"ד, ב') רב ורבי חנינא רבי יוחנן ורב חביבא מתנו בכולי סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל ר' יונתן כל שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו באנשי עירו נתפס על אנשי עירו בכל העולם נתפס על כל העולם כלו אמר רב פפא והני דבי ריש גלותא נתפסים על כולי עלמא.

פירוש כל ישראל ערבים זה בזה בשביל שהם עם אחד, מה שלא תמצא בשום אומה שאינם עם אחד כמו שהם ישראל. ודומים לאדם אחד שאם יש מכה באחד מאבריו שכולם מרגישים בעבור שהם גוף אחד, וכן כאשר אחד מישראל עובר עבירה מרגישין בחטא זה כל ישראל שהם כמו אדם אחד כי הם עם אחד.

וכאשר 'יש בידו למחות' אז נתפס על כל הדור שאז הוא דומה לאבר הראש כמו הלב, ואם אין אותו האבר פועל פעולתו והוא יוצא ממה שנברא לתת קיום אל שאר איברים, והרי כל המכשול תלוי בו במה שנברא אותו אבר לקיום הכל.

[1] ורק לישראל שייך לייחד הקב"ה בעולמו ב'שמע ישראל', וכמבואר בנתיב עבודה פ"א. ואולי י"ל הביאור בזה משום שיחוד הקב"ה בעולם פי' שאין מצוי בעולם מציאות אחרת חוץ מיחודו יתברך. וכדי להשיגו באמת אי אפשר אלא מי ששייך בעצם ל'מציאות העולם', אבל מי שטפל בבריאה אינו יכול ליחדו, והאומות הם בעצם מחולקים.   

ראש השנה

יום הדין –ביאור האופן הדין  

במשנה (ר"ה טז.) 'כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"', ובגמ' (יח.) 'מאי כבני מרון, הכא תרגימו כבני אמרנא, ריש לקיש אמר כמעלות בית מרון, רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד'[1].

הרי שיש שלשה פירושים בבני מרון, א] כרועה שבודק צאנו, ב] כמעלת בין מרון שהדרך קצר שם ואי אפשר לעבור אלא ביחיד, ג] כחיילות של בית דוד.

בפשוטו מפרשים שהם שלשה פירושים אחרים, אבל המהר"ל מבאר שבאמת אינם מחולקים אלא כל אחד מוסיף על חבירו[2], מקודם אומר 'מהו' הבדיקה ואח"כ מוסיף 'היאך' הוא הבדיקה.

מ"ד כבני אמרנא מפרש שכוונתו לומר 'מהו' הבדיקה, והיינו – שכמו שהרועה בודק צאנו, כן השי"ת בודק ביצוריו בדיקה יפה. וריש לקיש מוסיף,  שאכן הבדיקה הוא כרועה שבודק צאנו, אבל 'היאך' הוא, והאופן הבדיקה, וע"ז אמר 'כמעלת בית מרון', היינו – שאין כאן בדיקה כללית לכל העם ביחד, אלא יש כאן בדיקה בידיעה פרטית, כמעלת בית מרון [מקום] שהדרך צר ואי אפשר לעלות שנים ביחד, אלא כל אחד עולה לבדו, כמו כן המשפט ר"ה הוא באופן של 'לבדו', שהרי כל אדם הוא עולם בפני עצמו, ונברא יחידי, ויש לו מעלה 'יחידית', ולכן דנין אותו לפי מדרגתו, ומעלתו היחידית, וזהו 'כבני מרון' שכל אחד נידון לפי מעלתו הפרטי[3].  

חידושי אגדות ראש השנה (יח.): 

'כבני מרון וכו'. (פי') נראה דהכי פירושו כי תרגומו של מרון הוא אמרנא, ר"ל לפי פשוטו כרועה שהוא בודק בצאנו, כן הוא יתברך בודק ביצורים כרועה אשר בודק בצאנו.

אמנם ריש לקיש הוסיף, איך הוא הבדיקה, שהוא כמעלות בית מרון, כי שם יעלו אחד אחד ואין המקום מחזיק יותר מאחד רק אחד הוא מחזיק, וכן הוא בעצמו שהוא יתברך בודק אותם כי לכל אחד ואחד בידיעה פרטית, וזה כי כל אדם הוא עולם אחד והרי נברא אדם יחידי, וכמו שהתבאר בסנהדרין (ל"ח א') כי כל אדם הוא בידיעה פרטית, ולפיכך דומה למעלות בית מרון, כי לכל אדם ואדם יש לו מדריגה בפני עצמו כמו שהתבאר בסנהדרין, וזאת נקראת מעלות בית מרון. 

אמנם שמואל מוסיף, שבני מרון היינו כ'חיילות בין דוד', פירוש; החיילות שהולכים למלחמה, מצד אחד כל אחד יש לו מעלה יחידית, מעלת כוחו, וגבורתו וכדו', מ"מ חייל אחד בפני עצמו אינו שוה מאומה, וכל מעלתם וכוחם אינם אלא כשמתקשרים ביחד להיות לצבא אחד, ואז בידם לנצח המלחמה. וכמו כן באדם, יש שני צדדים אלו, מצד אחד נברא יחידי ויש לו מעלתו היחידית, ומצד שני הוא חלק מכלל, ומשתתף עם אנשים אחרים'.

דמיון לזה הוא דינו של אדם בראש השנה, שהקב"ה דן האדם מצד מעלתו הפרטית, אמנם ג"כ דן אותו מצד מה שהוא שייך להכלל[4]. ולפי"ז עולה להפליא הדמיון ל'חיילות של בית דוד', ששם מתבטא ביותר שני צדדי המטבע, מעלתו היחידית וגם שייכותו להכלל.

ובאמת יש גירסא, ששמואל אכן אמר שניהם 'כחיילות של בית דוד וכבני מרון', ולפי מה שנתבאר הדבר עולה נכון מאוד, שהוא מוסיף על שלפניו שאמר שדנים האדם בפרטי, והוא מוסיף שזהו צד אחד, אבל יש עוד דין מצד הכלל ג"כ. ואינו חולק אלא מוסיף. ומסיים המהר"ל בזה הלשון: 'מאד שמחתי בגרסא זאת' ומבואר להדיא כמו שהתבאר שיש שני צדדים, מצד עצמו , וב'יחד' ככלל. וכחיילות של בית דוד – ביחד, וגם כבני מרון – בפרטית בפני עצמו.

וממשיך בזה הלשון :

'אמנם שמואל סבר 'כחיילות בית דוד' שהולכים מסודרים למלחמה כל אחד ואחד כפי מדריגתו בפני עצמו, והם מתקשרים בקשר אחד ג"כ, כי היצורים יש להם התקשרות אחד וזהו כחיילות בית דוד, ור"ל כי כפי מה שהאדם הוא בעולם כך הש"י יודע אותו והאדם הוא בפני עצמו כל אדם ואדם, ועם זה יש לו סדר וחבור עם שאר בני אדם, וכך הש"י יודע אותו כמו חיילות בית דוד שהבחינה בכל אחד ואחד בפני עצמו, לא כמו הרועה שאינו בודק רק כל הצאן ביחד, ואינו כבני מרון לגמרי שר"ל כמו הרועה שבודק כל הצאן ואין הבדיקה כל אחד ואחד בפני עצמו, ואין הדבר ג"כ כמו שהוא במעלות בית מרון שכל אחד עובר בפני עצמו ואין לו חבור אל אחר  רק כחיילות של בית דוד שכ"א יש לו מדריגה בפני עצמו ויש לו חבור אל הכלל כי זה ענין האדם כמו שהתבאר והנה זהו המחלוקת.

'ורש"י גרס עוד גירס' אחרת 'ארבב"ח כחיילות של בית דוד וכבני מרון', "ומה מאוד שמחתי בגרסא זאת" כי רבה בב"ח סובר כי הידיעה ביצורים על שני הצדדים, כי הם מתקשרים בקשר אחד ומסודרים בסדר אחד הכל ביחד, וזהו כחיילות בית דוד אמנם יש לכל אחד ואחד מדריגה בפני עצמו גם כן במה שהוא אדם זה, כי כאשר אמרנו למעלה כי האדם ג"כ פרטי והוא עם זה נקשר בקשר ובסדר כלם יחד והרי הוא בכלל ופרט כי הוא נכלל עם האחר וגם מסודר הוא במדור אחד עד שהם כלל אחד[5]'.

[1] רש"י: כבני אמרנא - ככבשים שמונין אותן לעשרן, ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן, שאין יכולין לצאת כאחד. כמעלות בית מרון - הדרך קצר, ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה, שהעמק עמוק משני צידי הדרך.הכי גרסינן: ורב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד, והדר גרסינן אמר רבה בר בר חנה כו', כחיילות של בית דוד וכבני מרון - כבני חיילות של מלך, מרון - לשון מרות ואדנות, וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה, בצאתם למלחמה.

[2] וראה במהרש"א (שם) שמפרש ג"כ שאינם חולקים מדרך משלו. אבל ברש"י משמע שחולקים [שהרי בני מרון ומעלת בין חורין שניהם הם האיך מונין]

[3] להמתבונן, יש כאן דבר קל וגם דבר חמור. מצד אחד אינו דין כבי"ד בשר ודם שדנין, אם הדבר הוא דבר טוב או רע בלבד, אלא הקב"ה דן לפי 'יכולתו' של כל אחד ואחד. אבל מצד שני יש חומרת הדין שיודע מחשבות יודע כוחות של כל אחד ואחד, ולפעמים יש דבר שלאחד אינו נחשב לחסרון אבל לפי כוחות שלו נחשב שקיצר העבודה למקום. ויש לציין לדברי המדרש הידועים בפרשת (ויגש), 'אבא כהן ברדלא, אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה וכו', לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד 'לפי מה שהוא', שנאמר (תהלים נ) אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה'. מבואר שיש כאן דין מיוחד לפי 'מה שהוא'.  

[4] פירוש- כמו שמצינו דיש גזר דין של יחיד וגזר דין של ציבור כמבואר בגמ' ר"ה יח. ע"ש. היינו האדם יש לו תפקיד מצד עצמו, ויש לו כלפי הכלל.   

[5] ולפי"ז זהו עומק דברי רבה בר בר חנה שאמר 'וכולם נסקרין בסקירה אחת', שאינו כפשוטו אע"פ שעוברים זה אחר זה נסקרים ונידון כולם ברגע אחד, אלא שאע"פ שדנים הם כפרט, נסקרים ונידונים ב'סקירה אחת' שנידונים כחלק מן הכלל. 

אמרו לפני מלכיות – לייחד הקב"ה בעולם

ראש השנה הוא 'יום המלכות' שממליכים הקב"ה למלך על כל הארץ, וכדאיתא בגמ' 'אמרו לפני מלכיות כדי שתמלכוני עליכם'. ואומרים י' פסוקי מלכיות. אחד מן הפסוקים הוא 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', ולכאורה צריך ביאור, שלא כתוב להדיא בשמע ישראל 'מלכות' ולמה נמנו עם פסוקי מלכיות.

ומבאר המהר"ל יסוד גדול, שעל ידי שמייחד הקב"ה בעולם, זהו גופא 'המלכות'. שהמלך מובדל מן העם וכן הוא 'מיוחד' ומורם מהעם, ומטעם זה אין שני מלכים למדינה אחת ואין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, שהכתר הוא סמל המלכות ששייך רק 'לאחד' בלבד.

נמצא בזה שמייחדים את הקב"ה בעולם, שהוא אחד ואין שני, ואין עוד מלבדו. זהו גופא "המלכת הקב"ה בעולמו". וזהו עומק הדבר ש'שמע ישראל' הוא מלכות שמים. ותמיד אחר 'שמע ישראל' מוסיפים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שזהו הסיום של המלכת השי"ת השלימה.

וכמו"כ לאידך גיסא על ידי הממליך הקב"ה בעולם מייחדו בזה, שממליך פירושו - שמייחדו בעולם שאין יחידות כמוהו בשום פנים, וזהו יסוד ענין המלכות, ושפיר שייך שמע ישראל לפסוקי מלכיות.

וזה לשונו בגור אריה (בשלח) :

'ביאור ענין זה, כי השם של הקדוש ברוך הוא הוא "אחד", כדכתיב (ר' דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אחד", השם הזה נקרא שם המיוחד, שלא תמצא שם זה לשום נמצא בעולם.. וזה כי 'המלכות גם כן הוא אחדות', שהמלך הוא נבדל מן העם אשר מולך עליהם, והוא מיוחד בעמו, שהרי לא תמצא שני מלכים משתמשים בכתר אחד (חולין ס ע"ב). ולכך קיימא לן במסכת ראש השנה בפרק בתרא (לב ע"ב) "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" הוא מלכות שמים, כי מאחר שהוא אחד הוא מלך, כי המלכות בעצמו הוא האחדות, ואין אתו אחר. ולפיכך אחר שאנו אומרים "שמע ישראל ה' אלהינו וגו'" אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו" 

(פסחים נו.), כי אחדותו הוא מלכותו, ונקרא קבלת מלכות שמים (ברכות יג.)..'.

ומוסיף המהר"ל במקום אחר עוד העמקה, שהמלך הוא 'מאַחד העם', שעל ידי מלכותו הם נתהווים להיות עם אחד. נמצא שהמלכת הקב"ה על העולם, פירושו - שהוא המאחד כולם, והוא היחיד המיוחד. והם שני צדדים ממטבע אחת וזה תלוי בזה.

וזה לשונו  בגור אריה (פרשת פינחס) : 

'ויש לך לדעת, כי המלך הוא המקשר את מלכותו עד שהכל אחד. ולפיכך צריך שיהיה מלך אחד, ולא שני מלכים, כי איך יתקשר להיות אחד על ידי שנים, כי שנים הם מחולקים. וקראו רז"ל (ברכות יג.) "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו, ד) קבלת מלכותו, ומה ענין "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" אל מלכותו, רק כי אין אחדות אלא למלך, שהוא יחיד בעמו, ועל ידו יתקשר הכל להיות כלל אחד. וכן הכתוב קראו אותו שהוא שני למלך "משנה" (בראשית מא, מג), וזה כי המלך הוא כמו האחד במספר, ואותו שהוא אחריו שני. לכך קיימא לן במסכת ראש השנה (לב ע"ב) "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" הוא מלכות שלימה, וזה כי האחדות הוא המלכות, שמאחר שהוא אחד - ראוי למלכות[1]..'.

[1] ובגבורות ה' (פרק יב) כתב לבאר היחוד ה' שיש ב'שמע ישראל', שמייחדו שהוא יחיד בכל הצדדים וז"ל: 'וכבר אמרנו כי אשר הוא חלק אינו אחד, וכאשר יש בהם כל הצדדים שהם ששה צדדים אז אין כאן חלק כלל והוא כולל הכל שיש בו שש צדדין ובזה הוא אחד לגמרי. ולפיכך יבא מלכות שמים בשש תיבות 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד', וזה מפני שאנו מודים שהוא יחיד בכל הצדדין, והצדדין הם מחולקים זה מזה עד שיש לחשוב שיש כאן שניות מצד הצדדין, וכאשר הוא יחיד מושל בכל הצדדין הששה שהם חלוק המציאות, בזה תדע שהוא ית' אחד שאין כאן צד אחד'.