Jonathan Haidt—professor of social psychology at New York University’s Stern School of Business, ethnically Jewish, politically left-leaning, and religiously atheist—stood on the main stage of the Council for Christian Colleges and Universities (CCCU) conference.
“I was born to be the sort of person who is opposed to your mission,” he told about 1,200 college leaders.
“Within two years of my bar mitzvah, I started calling myself an atheist. And not just an atheist, but one of those atheists that sees religion—Christianity especially—as the opponent, as the enemy, because they believe creationism and we scientists believe in evolution.”
Several things changed his mind, Haidt said. Not to convert to Christianity—he’s still an atheist—but to drop his hostility toward it.
As one who studies morality, Haidt was also impressed with the Bible (“among the richest repositories of psychological wisdom ever assembled”) and with the actions of religious Americans (“religious conservative Americans are . . . more generous with their time and money [than secular Americans]”).
“I started realizing that the scientific community at that time . . . was really underestimating and misunderstanding religion,” he said.
Haidt’s charming introduction softened the room, but his academic work got him the invitation. Haidt has been earning accolades in the public square for some time—he was named one of the top 100 global thinkers by Foreign Policy in 2012 and one of the top 30 world thinkers by the British Prospect Magazine in 2013.
He’s been studying and writing about morality and religion since graduate school, penning The Happiness Hypothesis: Finding Modern Truth in Ancient Wisdom in 2006 and The Righteous Mind: Why Good People Are Divided by Politics and Religion in 2012.
It was The Righteous Mind—“the most important book in years,” Ethics and Religious Liberty Commission president Russell Moore once tweeted —that caught the CCCU’s attention. Haidt’s book is laced with evolutionary explanations, but it’s not hard to see the design in what he has discovered.
The book is laid out in three parts. First, Haidt argues that people make most of their decisions emotionally rather than logically. Second, he posits that political conservatives have twice as many foundations for morality (six) as liberals (three). And third, he explains the “hive mentality,” or the way humans operate optimally in groups. (That’s why religion—a prime way that people belong to one another—has been good for society, he writes.)
For these reasons, Haidt explains, politically liberal and conservative people can talk right past each other, each amazed and appalled at the “immorality” of the other.
The Righteous Mind debuted at number six on The New York Times bestseller list, and got good reviews from almost everybody. “Liberals like it!” exclaims the book’s website, which includes segments of 32 reviews. “Conservatives like it! Libertarians like it! The British Right likes it! The British Left likes it! Non-partisans like it! Scientists like it! Religious intellectuals are . . . interested in the book!”
Since then partisan differences in America have only widened, according to a recent Pew Research Center survey. And President Donald Trump, it seems, is more of an effect than a cause. The growing gap on a variety of values—government regulation of business, welfare, corporate profits, race issues, immigration, homosexuality, environmental regulations, and military strength—was happening long before 2016.
That change is making politics a lot less friendly. Almost half of both Democrats (44 percent) and Republicans (45 percent) view the other party “very unfavorably,” a “dramatic” increase since the 1990s, Pew stated.
In the early ’90s, he spent three months in India on a Fulbright fellowship, watching women serve men in silence in a “sex-segregated, hierarchically stratified, devoutly religious society.”
As a 29-year-old liberal atheist, he struggled with this culture, but only for a few weeks.
“I liked these people who were hosting me, helping me, and teaching me,” he wrote in The Righteous Mind. “Wherever I went, people were kind to me. And when you’re grateful to people, it’s easier to adopt their perspective.”
Haidt began to open to their interpretation of reality—where men weren’t oppressors of helpless female victims but all were part of an interdependent family, where “honoring elders, gods, and guests, protecting subordinates, and fulfilling one’s role-based duties were more important” than personal autonomy and equality.
In this, Haidt is his own example of the “rider and elephant” analogy, which he introduces in The Happiness Hypothesis. If our emotions are like an elephant, reason is a rider perched on top. Most of our decisions are gut reactions, our intuition as strong and unwieldy as an elephant. Our reasoning comes later to justify our decisions, and only through hard work can the rider get the elephant to switch directions.
Moral Foundations
“[A]n obsession with righteousness . . . is the normal human condition,” Haidt writes. He told the CCCU, “Human beings [are naturally] religious. It’s in our nature. . . . There is a God-shaped hole in the heart of each man.”
It’s a remarkable statement for an academic atheist.
“If there is a God-shaped hole in everyone’s heart, regardless of how it came about, then it matters how that hole gets filled,” he told the CCCU. “If you fill it with a community that values service and decency and responsibility and caring for your family and caring for others . . . then things will go well for those people and for the community and for the country.”
He’s alluding to his moral foundations theory—or the six different values he believes are common across time and cultures:
Care/harm (We want to help those who are hurting, and punish those who are cruel.)
Fairness/cheating (We want to work with people who won’t exploit us, and shun cheaters.)
Liberty/oppression (We are sensitive to—and don’t like—attempts to bully or dominate.)
Loyalty/betrayal (We reward those who are trustworthy, and avoid or hurt those who betray us.)
Authority/subversion (We keep order by forming social hierarchies.)
Sanctity/degradation (We give certain objects what Haidt calls “irrational and extreme value,” which serves to bind us together socially.)
Using multiple surveys, Haidt found that political liberals don’t give much credence to the last three.
Even in the first two, which conservatives and liberals both hold highly, the interpretations cause fractures. While both parties prize care, they disagree on crime (Should we focus on rehabilitating criminals or on protecting victims?) and abortion (Do we prioritize the mother or the child?). And while both prize fairness, liberals tend to value a fair division of resources, while conservatives value a fair opportunity to earn those resources.
No wonder it feels like the right and left are talking past each other.
“American politics is set up perfectly for this battle of self-righteousness from the left and the right,” Hansen said. “One thing that’s really helpful to remember is that Christians are not the only people with moral convictions. We cannot treat our neighbors as if they are amoral, in part because our neighbors believe us to be immoral.”
The #MeToo movement is a clear indication that our culture is not becoming less moral, but prioritizing differently, he said. “Haidt helps us to recognize that we can’t be content to touch on one or two moral realms we find compelling. We must press deeper into empathetic understanding of others to realize there are other realms of reality we often underplayed or ignored or even acted against.
Created for Community
“Hiving [living in community] comes naturally, easily, and joyfully to us,” Haidt wrote in The Righteous Mind.
But drawing lines to create inclusion also creates exclusion—being close friends with some people means you aren’t close with others, joining one group means you aren’t a member elsewhere, living in one country means you aren’t a citizen of another.
And that “we are not them” reality means our gut reactions—our elephants—are always leaning toward our community and away from others. So when a political or theological issue crops up—say, the environment, or immigration, or infant baptism—we’re wired to agree with our clan right off the bat, and then look for reasons to support that decision. (Alan Jacobs also explores this theme in his recent book How to Think: A Survival Guide for a World at Odds .)
That realization “has been extremely helpful for me—especially during recent political turmoil—to understand why people so easily change their minds about individual characters or policy positions or ideological priorities,” Hansen said. “People are not primarily rational actors basing decisions off intellectual convictions, but in fact they have deep tribal instincts formed in an essential dichotomy where we find our own virtue and righteousness in condemning another group.”
This message caught the attention of Biola University president Barry Corey. Over the last few years, he and other CCCU leaders have been advocating to the California legislature that faith-based colleges should not be forced to change their standards on sexual identity, such as housing based on biological gender and standards on marriage as between man and a woman.
“As we’re going through a lot of the dynamics in California, I realized that I needed to spend more time with influencers outside of our circles who could help us understand what we were doing and how we could do things better,” Corey said.
Haidt is another advocate, Corey said. “His research bears out that religious organizations are actually doing good for our society. Instead of graduating bigots, we’re graduating people who make a contribution to society for the good.”
-----------
The Heights Lounge was buzzing Wednesday Sep. 3 for the inaugural event in President Ari Berman’s new Great Conversations series, featuring renowned social psychologist Jonathan Haidt. President Berman welcomed Haidt as not only a brilliant academic and influential author, but as a chaver tov — a good friend.
Haidt, whose ties to New York stretch back to his childhood, began by expressing genuine pleasure at finally visiting YU — a first for him. “I grew up in New York, but had never been here,” he admitted, smiling. He noted two promising things he’d discovered about YU: first, “everyone who runs this place is either a rabbi or psychologist, which is good in this day and age,” and second, that “the men’s campus and the women’s campus are a hundred blocks apart, but you still find ways to get together, which is also really good in this day and age.”
The conversation quickly turned to Haidt’s influential new work, “The Anxious Generation” (2024). Summing up its thesis in one sentence, Haidt asserted: “We have overprotected our children in the real world and underprotected them online.” The result, he warned, is the widespread psychological dysregulation of Gen Z — children raised with less freedom to play and more dependency on social media for social experience and validation.
He described the digital revolution between 2010 and 2015 as a “turning point” that disrupted not only childhood but family life itself. Since 2010, studies have found a sharp decline in all manner of prosocial behavior from state-trait confidence to marital intimacy, with people finding fewer ways to be present with each other.
Throughout the evening, Haidt took multiple opportunities to interact with the audience, bringing them into the conversation with a warm charisma. In one such case, he asked how many students, by show of hands, had accessed social media by the time they were in middle school. A decent number, but not a majority raised their hands. When he asked if this was for religious reasons, the crowd’s affirmation prompted him to observe wryly, “Okay, so there we see the beginning of wisdom.” He contrasted this with secular campuses — including his own NYU classroom — where the overwhelming majority would have raised their hands.
Haidt underscored how most young people intuitively realize the damage that social media brings to their lives. The problem, he explained, is not with individual understanding but with collective action. His book outlines four practical pillars for change: no smartphones before high school, no social media before age 16, phone-free schools and normalization of unsupervised play and childhood independence. To uphold these pillars, Haidt advocates for legislation to bar children from accessing social media, and following the publication of his book, 39 states have gone phone-free in schools.
What seemed to have brought Haidt and President Berman together was the shared belief that when we lose our rootedness within our communities, we “shred any possibility of shared meaning” as Haidt soberly framed it. He added that since 2011, the percentage of young Americans who feel their lives are meaningless has doubled (from 9 percent to 18 percent), and he lauded the rootedness that faith-based communities like YU provide.
President Berman reflected how this sense of rootedness permits reverent disagreement rather than hostile division. If we see ourselves as a part of an intergenerational story, he said, we have the space to argue fiercely with those at our side without antagonizing them. Haidt received a tepid response when he asked the audience if their college experience has helped them better understand how they fit into the context of western civilization. But when President Berman stepped in and asked how many in the audience see themselves as a product of Sinai, as the children of the Avot and Imahot, nearly everyone in attendance raised their hands. This sense of rootedness and meaning is such a given for so many in the YU community that it didn’t need to be instilled during college.
Toward the end of the evening, Haidt answered a question about religious life and technology dependency by sharing that one of his “greatest regrets in life is not having honored Shabbat.” In his research — and in the lived experience of Jewish students — he has seen that even one unplugged day per week significantly improves mental health and fosters communal connection. He urged students to delete addictive “slot machine” apps and embrace collective efforts to reclaim the fullness and vibrance that an undistracted life can offer.
While the audience was engaged throughout the whole conversation, perhaps the most resounding of all the applause breaks came after President Berman quipped that Haidt should come teach a course at YU. The importance of this sort of event for the culture of YU’s campus was not lost on the room. [!!!!!]
Addressing the perennial eagerness of young people to “do big things,” Haidt advised patience and self-cultivation. “Your job is to discover your strengths … become excellent and effective,” he said, “so in the years to come, when the opportunity arises, you’ll be equipped to answer the call.”
Haidt closed with a simple message: adjusting one’s relationship with transportative media as an individual is a struggle, but it is worthwhile. More than this, he urged, “if you do it together it’s easy and fun, because you’re not alone.”
---------
A lost Jewish soul.
NEBUCH!!!
He has a non-Jewish wife, non-Jewish children and a sad empty life. He decides as a teenager that there is no G-d [*clearly* after spending years studying philosophy, science and religion and reaching his *objective* conclusion] and that was it.
אדם אובד הוא הכופר, חייו אינם חיים. כיוון שאין אידאל במציאות הכללית, לפי מעמדו הנפשי, שוב אין אפשרות לזיק של אידאליות פנימית אמיתית שתהיה מושרשת בקרבו, וחיים בלא אידאל מושרש בעומקם הרי הם גרועים מחיי בהמה. ועל כן מי שמטהר נפשו, ומעמיד את סכום חייו על התוכן האידאלי הראוי באמת לאדם ישר לחשוק רק בו, ימצא מיד את נטייתו החזקה אל האמונה, והשעשוע העליון של אור אלוהים יחייהו, וממילא ירצה להצביע את הצבע של חייו, שהם המעשים וההתנהגות החיצונית, על פי אותו העניין המתאים אל החשק האידאלי הפנימי, ובעצמו ידור נדרים ויסכים הסכמות לסמן בהם חייו בסימנים של זיקוק אלוהי, וקל וחומר שישמח מאוד בכל הנדרים הכלליים, שהם כל מסורת האבות, בזיקוקם העממי הכללי לצור משגבם ואלוהי חשקם ותשוקתם. ובירור דעה עליונה וטהורה זו תנצח את העולם כולו ביפעתה, וכל היצורים יתנו כבוד לשם ד', ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם, כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד, ככתוב בתורתך ד' ימלוך לעולם ועד.
אדם שמלווה לחברו סכום כסף, נותן בו אמון שהוא ישיב לו את ההלוואה, מתוך מחשבה ותחושה המבוססות על חוויות מהעבר שזהו אדם הגון וישר. האמון השורר בין המלווה ללווה מאפשר את הביטחון הנפשי בכך שסכום הכסף ישוב בעתיד לבעליו. תחושת האמון היא מרכזית בחיים האנושיים. כל מערכות היחסים שמתקיימות לטווחים ארוכים מבוססות על אמון. האמונה באלוהים, כמו אמון בין אנשים – היא זיקה אל עניין שקיים מעבר לרובד המוחשי והמיידי.
בדברים אלה מתייחס הרב קוק לתפיסה מטריאליסטית קיצונית, השוללת את קיומו של כל מה שאינו מוחשי ומוגדר. קשה לחיות בתפיסה כזו, ועל כן מעטים הם המטריאליסטים הקיצוניים, אך השקפתם משפיעה על רבים בצדדים שונים. גרסה אחת של המטריאליזם באה לידי ביטוי בעמדתו של קרל מרקס,[44] שראה את הדת כמבוססת על אמונה בלבד, שאין לה כל גורם מדעי מוחשי שיכול לאשש אותה. על כן מרקס השווה את הדת לאופיום – סם הגורם לתודעה כוזבת של אושר, אושר מדומה שאין לו טעם וסיבה אמיתית במציאות, מלבד הסם שהשפיע על מערכות הגוף והמוח.[45] גם אדם אומלל שאין לו כל סיבה לשמוח, ירגיש מאושר על ידי צריכת הסם. כך, טען מרקס, עושה הדת למאמינים: הדת יוצרת תודעה כוזבת של אופטימיות וביטחון, וכך בפועל מונעת מן האנושות להתפתח ולהתקדם לקראת אושר אמיתי, חומרי ומוחשי. ואילו תודעת אמת, לפי מרקס, משקפת את מצבו הפיזי, החברתי והגלוי של האדם – האם הוא בריא או חולה, עני או עשיר, שולט או נשלט.
אדם אובד הוא הכופר. שכן הוא איבד את זיקתו אל כל מה שמעבר לגבולות החומר. כמו אדם שטעה בדרכו והוא תועה ביער עבות, ללא אפשרות ליצור קשר עם מכריו וחבריו שהוא יכול לסמוך עליהם. לכופר אין דבר מלבד העולם החומרי. הוא תועה ביער המציאות החומרית הסבוכה, ללא זיקה אל מה שמעבר לה, ואין לו עוגן להיאחז בו כדי שיושיע אותו ממגבלות החומר ואכזבותיהן. ממילא חייו אינם חיים. בחייו חסר ממד כה מרכזי – קשר אל הרבדים הנשגבים יותר של המציאות, עד שאינם יכולים להיקרא חיים.
כיוון שאין אידאל במציאות הכללית, לפי מעמדו הנפשי, שוב אין אפשרות לזיק של אידאליות פנימית אמיתית שתהיה מושרשת בקרבו. מכיוון שאין לו ציור של שלמות אלוהית אידאלית, דגם נשגב שאפשר לנסות ולדבוק בדרכיו, גם אין לו לאן לשאוף. אין לו מטרה עליונה שתאיר את חייו מחשכת מוגבלותם, אלא רק מטרות זמניות וחלקיות – שאינן עצמיוֹת אלא חולפות ומשתנות בנסיבות החיים. וחיים בלא אידאל מושרש בעומקם הרי הם גרועים מחיי בהמה. חיי בהמה הם מיידיים ומוחשיים. אמנם אצל בעלי חיים עיליים, כמו קופים וכלבים למשל, קיימת יכולת מסוימת של זיכרון המבוסס על רפלקס, שנראית כמו האמון והאמונה שקיימים אצל בני אדם – אך זה ודאי איננו הדבר המרכזי בחייהם, שעיקרם מבוסס על המיידי והמוחשי, בעוד העבר והעתיד אצלם חסרי משמעות כמעט לחלוטין. מכיוון שבבהמה לא קיים חוש האמונה (עי' לעיל פסקה ו), היא איננה יכולה להיות מודעת לחסרונו. ואילו האדם הכופר מרגיש בחסרון האמונה, ומנסה לפצות על כך בתחליפים שונים ולא מספיקים, לכן חייו של הכופר גרועים מחיי בהמה.
ועל כן מי שמטהר נפשו, מנקה אותה משכבות ההסתרה החומרית, כך שאפשר לראות מבעדה את הממדים הרוחניים העמוקים יותר שבאישיות, [46] ובכך מעמיד את סכום חייו – עיקר חייו, על התוכן האידאלי הראוי באמת לאדם ישר לחשוק רק בו, מכיוון שהוא אינו מתמקד בנתוני החושים, מעייניו נתונים לערכים ולעקרונות שעומדים בשורשי המעשים החיצוניים. אדם ישר חושק בכוונות הטובות ובמימושן הראוי, ולא רק בחוויית החושים החומריים שבמציאות הגלויה. כאשר אדם יתעלה למדרגה זו, ימצא מיד את נטייתו החזקה אל האמונה. יעמיד את האמונה במרכז חייו, כך שמעשיו יהיו הביטוי הממשי של אותה אמונה, והשעשוע העליון של אור אלוהים יחייהו. העיסוק הרוחני והמעשי בהשפעה ובמעבר מממד אחד של קיום לממד אחר, מן המציאות האלוהית האידאלית אל המציאות הממשית המוחשית ולהפך, יעצים אותו ויענג אותו, כך שהוא יותר ויותר ייפתח אל מלוא העומק של ההוויה וייגאל מן השעבוד לגבולות החושים החומריים.
וממילא ירצה להצביע את הצבע של חייו, שהם המעשים וההתנהגות החיצונית, על פי אותו העניין המתאים אל החשק האידאלי הפנימי. הוא ירצה לתת ביטוי לאמונה, שעולמו הפנימי, ערכיו ושאיפותיו יופיעו בחייו הגלויים באופן מוחשי. שכן על ידי טהרת הנפש הולך ופוחת הנתק והפער בין הכוונות הנעלות למעשים הגלויים. ומשום כך בעצמו ידור נדרים ויסכים הסכמות לסמן בהם חייו בסימנים של זיקוק אלוהי. הזיקה אל הרבדים הרוחניים בחייו, אל הערכים והאידאלים, גורמת לאדם לרצות לתת ביטוי מעשי ומוחשי לאמונה. כך הוא מסמן ומגלה תחומים בחייו שיש בהם זיקוק אלוהי, טהרה שמאפשרת זיקה וקשר אל המקור האלוהי. וקל וחומר שישמח מאוד בכל הנדרים הכלליים, שהם כל מסורת האבות. מאחר שאדם שטיהר את נפשו מחפש כיצד לבטא את הזיקה למקור האלוהי, הוא כמובן שמח על כל אפשרות שכבר קיימת עבור כך – על ידי מצוות ומנהגים שהתקבלו במסורת ישראל במשך הדורות, בזיקוקם העממי הכללי. הזיקה שיצר העם כנדר כללי שהציבור קיבל על עצמו, מתוך זיקוק וטהרה נפשית, לצור משגבם ואלוהי חשקם ותשוקתם. גם ההחלטה להתקשר אל צורת החיים המסורתית היא בחירה חופשית של היחיד כמובן. בעבר, תלותו של האדם בחברה ובקהילה בה היה חי הייתה גדולה הרבה יותר ממה שהיא כיום. מבחינות רבות כל אדם היה מוכרח לקבל על עצמו את ההסכמות הציבוריות. אחד מסימני התקופה המודרנית הוא אותה יכולת להחליט באופן חופשי – כשם שהאדם הוא בן חורין לכפור באמונה ולהתעלם מזיקותיו אל העולמות הרוחניים, כך הוא בן חורין לעצב את חייו על פיהן.
ובירור דעה עליונה וטהורה זו תנצח את העולם כולו ביפעתה. בירור הדעה שיגרום לה להיות עליונה וטהורה יביא אותה לכך שהיא תנצח, כלומר – תוביל את העולם. העולם יבין שמעשי מצוות ומנהגים שנעשים כדי לבטא בחיים את האמונה, אינם עול מעיק, אלא ביטוי לצד הפנימי והאידאלי שיש באדם. ודווקא כאשר תפיסה זו תהיה מבוררת, שהאמונה וביטוייה יהיו מזוככים מכל מיני סיגים של טעויות ודמיונות כוזבים, כך שהם ירוממו את האדם ויעשו אותו יותר מוסרי, שלם ואידאלי, ולא להפך. במצב עתידי זה, כל היצורים יתנו כבוד לשם ד'. שם הוא הגדרה להופעת הדבר במציאות – כשתנצח הדעה העליונה של זיקת האדם לאלוהים, מכל היצורים יותן כבוד להופעה מוגדרת ומוכרת של ה' הנעלה ונעלם מכל הכרה כשלעצמו. שמות רבים לה'. אף שבמסורת ישראל יש אמנם שמות מבוררים ועליונים יותר, כל אדם, קהילה או אומה, נותנים שם אחר לה', שכן לכל אחד ישנה זיקה שונה לאותו אידאל פנימי נשגב, וממילא גם ביטויים שונים לזיקתו: "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי" (מלאכי א, יא). השוני בין השמות והזיקות לא יהווה גורם מפריד ומסכסך, כלשון התפילה: ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם. מתוך השלמה הדדית של השמות והזיקות השונים, כי המלכות שלך היא. כלל המציאות היא של ה', ובכולה ניתן לבטא את הזיקה אליו, שכן הוא מתגלה בכולה, ולעולמי עד תמלוך בכבוד. בכל אופן ורובד של המציאות יתגלה כבוד ה' – גילוי הזיקה אליו, וכך החיים יהיו מלאי כבוד, משמעות וערך. חיים ללא זיקה אל ה' הם נקלים ושפלים, שכן אין בהם קשר לנצח. עם כל כמה שאדם יפאר וישכלל את חייו בסופו של דבר הם חולפים ואובדים, על כל תענוגיהם, אכזבותיהם ואושרם. ככתוב בתורתך: "ד' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח) – למילה וָעֶד יש משמעות של נצח, וגם של עדות וסימן. כאשר המעשה הוא עד וגילוי לתוכן רוחני אידאלי נעלה, יש לו גם קיום נצחי.
[46] בשפות השֶמיות, האותיות ט' וצ' מתחלפות, ועל כן טוהר הוא כמו צוהר, חלון שמאפשר לראות מבעד לגבולות החומר. בניגוד לטומאה, שהיא צמצום הסתרה – טומטום הוא אדם שחלקים מגופו מכוסים ומוסתרים בעור עודף.
It is CRITICAL to remember that the purpose of creation is to connect to Hashem, bring His presence to our lives and to keep mitzvos. Someone who does none of that is ....
Is he a good, moral guy?
על פי המחשבה היסודית יש להחיים האידיאליים מקום במציאות רק עם המחשבה האלהית ברומה העליון, הצלול המזוקק, אשר רק הדבקות האלהית העליונה מגעת לנגוע בה. המוסר של כפירה אינו כלום, מפני שהכפירה בעצמה היא הפך הצדק והמוסר היסודי. ונמצא שהכופרים שהם בעלי מוסר, נובע המוסר לא מכפירתם, כי אם מהכרת האלהים הגנוזה בעומק נפשם, שהם אינם מכירים אותה.
It is also important to remember that our souls live for eternity in bliss but ONLY if one lived a life worthy of that and believed in Hashem and His Torah. כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא is a rule with notable exceptions. Professorships and NY Times bestellers are not tickets in.
Really sad.
I have a LOT more to say about this but כבוד א-להים הסתר דבר..... The Kotzker taught that one shouldn't write everything he thinks.
