כְּשֶׁהָאוֹר הָאֱלוֹהִי, שֶׁהַנְּשָׁמָה מַרְגֶּשֶׁת אוֹתוֹ בְּכָל חוּשֶׁיהָ הָרוּחָנִיִּים בִּכְלָלוּתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, בְּעֶצֶם גָּבְהוֹ וְתֹקֶף זָהֳרוֹ, עוֹלֶה לִמְרוֹמֵי עֶלְיוֹנִיּוּתוֹ וּמִתְרַחֵב לְכָל מֶרְחֲבֵי פְּעֻלּוֹתָיו בַּמְּצִיאוּת, בָּאָדָם וּבָעוֹלָם, כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל מִתְרוֹמֶמֶת עַל יָדוֹ, וּמִתְחַבֶּרֶת בְּחִבּוּר אַהֲבָה וְזֹהַר, מְלֵא חַיִּים חָכְמָה חֶסֶד וּגְבוּרָה נֵצַח וָהוֹד, וּמִתְעַטֶּרֶת בָּאֱלוֹהוּת הַמִּתְגַּלָּה בְּכָל הַהֲוָיָה, שֶׁכְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל מִתְגַּלָּה אָז כְּנוֹשֵׂא הַמְקַבֵּל אֶת הָאוֹר הָעֶלְיוֹן, הַבָּא מִמָּקוֹר יוֹתֵר נַעֲרָץ וְיוֹתֵר עָשִׁיר וּמְמֻלָּא אוֹר אֵין־סוֹף לְכָבוֹד וְלִשְׁלֵמוּת. וְקִשּׁוּר זֶה כְּפִי גָּדְלוֹ חוֹזֵר וּמַשְׁפִּיעַ הֶאָרוֹת עֶלְיוֹנוֹת בְּכָל הַנְּשָׁמוֹת הַפְּרָטִיּוֹת שֶׁל כָּל הַיְקוּם, וּבְדֶרֶךְ הַרְגָּשָׁה בְּטוּחָה לְנִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקֵי עוֹלָם, הַמְשֻׁתָּפִים בְּעֶצֶם הֲוָיָתָם בְּשִׂמְחַת ד' בְּמַעֲשָׂיו.
כְּדֵי לִהְיוֹת מוּכָן לִקְלִיטַת אוֹר נַעֲלֶה זֶה, הַמָּלֵא שְׁלַל גְּדֻלָּה אֱלוֹהִית מְרֻבַּת צְבָעִים וּגְוָנִים מַרְהִיבִים, אַדִּירִים וְנִצְחִיִּים, צָרִיךְ רוּחַ עֲנָוָה תְּמִימָה בְּעֶצֶם טָהֳרָתָהּ, עֲנָוָה טְהוֹרָה הַמַּדְרִיכָה עֹז וּמוֹסִיפָה כָּבוֹד וְחֵפֶץ חֶסֶד כְּלָלִי לְכָל הַיְקוּם, הַמְחֻבֶּרֶת עִם הַכָּרַת אֱמֶת עַל־דְּבַר הַשְּׁלֵמוּת הַמֻּחְלֶטֶת וְעַל־דְּבַר הַיַּחַשׂ שֶׁל הָאָדָם אֵלֶיהָ, שֶׁעַל יָדָהּ הוּא מִתְמַלֵּא צִמָּאוֹן לֵאלוֹהִים וְרִנְנַת־קֹדֶשׁ רַעֲנַנָּה וְנֶעֱלָסָה.
החלק הראשון בסעיף מברר את תפקידה של כנסת ישראל וקישורה לאור ד', והחלק השני מבאר את התכונות הנדרשות מאדם פרטי כדי לקלוט את האור הזה מכנסת ישראל. האדם המוכן והמוכשר לכך, הוא הצדיק.
ישנם גילויים אלוהיים עליונים של השפעה ישירה, כמו למשל במתן תורה או בדבר ד' אל עבדיו הנביאים, מעין מה שאנחנו אומרים בהגדה של פסח – "אני ולא מלאך, אני ולא שליח". לעומתה, ישנה השפעה שאינה ישירה, הנעשית על ידי אמצעים, מסכים וכלים. במצב כזה, הכלי עלול להסתיר את הכוח המפעיל, כי נדמה שהוא עושה את העבודה בעצמו. הרבה פעמים נדמה לנו שישנו כוח או אמצעי אחר, שגם אם לא רק הוא הפועל, הרי שוודאי גם הוא מעורב ועושה חלק מהפעולה. הקב"ה פועל באמצעותו, כביכול הוא שותף שלו. מובן מאליו שזו טעות, כי לקב"ה אף פעם אין שותפים; אבל לנו נראה כאילו שישנם אי אילו מסכים, אמצעים וכלים בינינו לבין ד'. הָאוֹר הָאֱלוֹהִי, העוֹלֶה לִמְרוֹמֵי עֶלְיוֹנִיּוּתוֹ זו ההתגלות היותר גדולה, הבלתי אמצעית.
כשהאור עוֹלֶה לִמְרוֹמֵי עֶלְיוֹנִיּוּתוֹ, גם כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל מִתְרוֹמֶמֶת עַל יָדוֹ. וככל שהאור האלוהי שופע יותר, כנסת ישראל תופסת מקום רם יותר, וּמִתְחַבֶּרֶת בְּחִבּוּר אַהֲבָה וְזֹהַר, מְלֵא חַיִּים חָכְמָה חֶסֶד וּגְבוּרָה נֵצַח וָהוֹד. וזאת, מפני שכְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל קולטת את האור הזה, ועל ידי כך היא מִּתְגַּלָּה, כלומר מאירה בעצמה. היא מתגלה בתור הנוֹשֵׂא הַמְקַבֵּל אֶת הָאוֹר הָעֶלְיוֹן, הַבָּא מִמָּקוֹר יוֹתֵר נַעֲרָץ וְיוֹתֵר עָשִׁיר וּמְמֻלָּא אוֹר אֵין־סוֹף. זה סוג של פענוח דברי חכמים שכנסת ישראל נמשלה ללבנה (רמ"א או"ח תכו, ב). כפי שהלבנה קולטת את אור החמה ומאירה, כך כנסת ישראל מאירה מהאור האלוהי. כמובן, ככל שהאור שופע יותר, גם עוצמת ההארה של כנסת ישראל גדולה יותר. מעלתה הגדולה מתגלה על ידי רוממות הָאוֹר הָאֱלוֹהִי, כלומר עוצמת ההתגלות האלוהית כלפיה, ולכן גילוי אלוהי עליון כלפי האומה מתבטא גם במדרגה גבוהה שלה עצמה. כך קרה, לדוגמא, במעמד הר סיני. כאשר עם ישראל – מבטאיה של כנסת ישראל בפועל, חונים למרגלות הר סיני, הם מגיעים לדרגה מופלאה של "כָּל עַם ד' נְבִיאִים" (במדבר יא, כט), כולם כמו נביאים שמעו בפועל את דבר ד'. על דרגה זו אמר משה אחר כך "וּמִי יִתֵּן" (שם) שיהיה כך. עוד אומרים חז"ל, שכיוון ש"בא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן" (שבת קמו, א) והתבטל המוות (שיר השירים רבה, פרשה ח). העלייה היתה כל כך עצומה, עד לדרגה של קליטה ישירה של האור האלוהי. גם בקריעת ים סוף, "ראתה שפחה על הים מה שלא ראהו יחזקאל" (מכילתא בשלח, פרק טו).
הַנְּשָׁמָה של כל יחיד מרגישה בְּכָל חוּשֶׁיהָ הָרוּחָנִיִּים את הָאוֹר הָאֱלוֹהִי, בִּכְלָלוּתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. כלומר, האור האלוהי נקלט דווקא בכנסת ישראל ככללות, כתופעה אחת כללית ולא כמפורטת לאישים מסוימים. גם הנשמה הפרטית מרגישה את הָאוֹר הָאֱלוֹהִי בתוך כְּלָלוּתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. שכן, ברור שמי שמוביל את כנסת ישראל בדרכה ההיסטורית, שומר ומשגיח עליה, הוא הָאוֹר הָאֱלוֹהִי. כלומר, אם מתייחסים לאיש מסוים או לקהילה מסוימת, ודאי שניתן למצוא סיבות, נסיבות, תנאים ועניינים טבעיים, ולהסביר את כל מה שקרה להם באמצעות מערך של הבנות אנושיות מקומיות. אבל כשסוקרים באופן כללי את כל מה שקורה לכנסת ישראל – לכל השבטים, הקהילות והמאורעות, מתברר ומתגלה שיש כאן תופעה מיוחדת במינה שאיננה נתונה תחת עול חוקי ההתפתחות האנושית הרגילה. לכאורה, זו אמירה פרדוקסלית: ניתן להסביר באופן טבעי את קורותיו של כל פרט ופרט, אבל לא את אלו של הכלל כולו, אף שהוא לכאורה רק סכום של הפרטים. ואמנם, דברים דומים אנחנו מוצאים על כל צעד ושעל: אנחנו יכולים להבין את מנגנון הפעולה של כל תא ותא בגוף לפי מקומו ועניינו, אבל כשאנחנו רואים את האורגניזם הכולל, את שיתוף הפעולה שבין התאים, אנחנו עולים לרמה אחרת של הבנת פעולת הגוף.
כאן אנו נוגעים במושג חשוב מאד בכתבי הרב ובכלל בתולדות המחשבה האנושית – הכלל. רמת הכלל היא רמה שונה של תפיסה לעומת רמת הפרט. נכון שאין כלל בלי פרטים, אבל אלו שתי תפיסות שונות גם ביחס לפרטים. אפשר לתפוס את הפרט ברמת הפרט בלבד – התנהגותו ותפקודו, ואפשר לתפוס אותו ברמת הכלל, כלומר בקשר שלו אל הכלל, שהוא מציאות בפני עצמה. אף שמציאות זו תמיד מורכבת מפרטים, היא לא רק סך של פרטים, כפי ששום יצירה אינה רק סך של מרכיביה, ובודאי ששום אורגניזם אינו רק סך אריתמטי של תאים, שניתן לומר עליו שערימה של תאים במשקל זהה תהיה בדיוק אותו דבר. העיקר הוא לא כמות הפרטים, אלא דווקא הקשרים הפנימיים שמגדירים ומכתיבים את התפקוד של כל פרט ופרט בהתאמתו לכלל. פעמים רבות ההבנה ברמת הפרט תהיה מאד לא שלמה אם לא נתפוס אותו ברמת הכלל. למשל, כאשר מסתכלים בהתפתחות העובר של אדם או בעל חיים. בתחילה יש התחלקות של תאים זהים, ולפתע חלק מהם הופכים להיות תאים אחרים. לכאורה זה תהליך שאי אפשר להבין: התאים השונים באו כולם מאותו תא שהתחלק, הם נראים זהים לחלוטין, ופתאום כל אחד מהם מפתח מאפיינים שונים משל חברו. אבל אנחנו מבינים את התהליך הזה מפני שאנחנו יודעים שיש פה מנגנון פנימי המייצג את הכלל, את התוכנית הכללית, המכתיב את התפקודים השונים לכל הפרטים. תפיסת הכלל היא תפיסה ברמה שונה, ודווקא היא מסבירה טוב יותר, ובודאי ביתר שלמות, גם את התפקידים של הפרט, מערכת הקשרים שלו עם הפרטים האחרים, וכל שאר המאפיינים שלו.
אפשר לדעת מי היו ההורים של כל איש ואיש מישראל, באיזה בית ספר הוא למד, מה עשה ובמה הכישרון שלו. אבל הוא יותר מזה – הוא חלק מכלל ישראל. המושג הזה בא לידי ביטוי כמובן גם בהגדרה הלכתית. למשל, הכבוד והיחס לאדם שנפטר הוא לפי המעשים שעשה בעודו בחיים. אבל אם יהודי יהיה מה שיהיה, נהרג על קידוש השם – ההגדרה הפשוטה לכך היא שנהרג מפני שהוא יהודי, ואין למעלה מן הכבוד שנותנים לו. כבר אין חשיבות לשאלה מה היתה מעלתו האישית, שכן היחס אליו נעשה מתוך ההסתכלות הכללית. במותו הוא מייצג את כלל ישראל כולו. אצלו הכלליות היא זו שבולטת והפרטיות נעלמה, נבלעה לגמרי. ולכן "הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן" (פסחים נ, א). לא מגיע לשום צדיק פרטי, אפילו עליון וחשוב מאד, לעמוד במחיצתו של מי שנהרג מפני שהוא יהודי, חלק מכלל ישראל. זה לא מגיע לו, שכן יהיה מה שיהיה – זו מדרגתו הפרטית. היא יכולה להיות גבוהה מאד, אבל עדיין פרטית, והיא שונה בעוצמתה מן המדרגה הכללית.
בכל תא ובכל גרגר יש אור אלוהי. אם למשהו יש חיים, קיום וממשות, זה אומר שיש בו אור אלוהי, לא יכול להיות אחרת. אבל רק בכללות, האור הזה נתפס בְּעֶצֶם גָּבְהוֹ וְתֹקֶף זָהֳרוֹ. בצד הפרטי ישנן מדרגות שונות, כפי שמובא בגמרא (יומא פו, א): "וְאָהַבְתָּ אֵת ד' אֱלוֹהֶיךָ (דברים ו, ה) – שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה […] אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ד' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ (יחזקאל לו, כ)". במדרגה הפרטית יכולה להיות יחסיות של הופעת האור. אבל הופעתו בְּעֶצֶם גָּבְהוֹ היא עניין של כלל ישראל, מפני שכללות ישראל זו המדרגה האובייקטיבית, העצמית, הבלתי משתנה, וממילא כך היא קולטת את הופעת האור האלוהי. וְתֹקֶף זָהֳרוֹ זהו האור הזוהר בתקפו, בחוזק, לא כזה שאפשר לחשוב שהוא נובע ממקור אחר, שאולי הוא רק תופעות אופטיות ואין פה באמת אור, אלא אור חזק שאי אפשר להתעלם ממנו. על כן אנחנו יודעים שאור זה עוֹלֶה לִמְרוֹמֵי עֶלְיוֹנִיּוּתוֹ, רק כאשר הוא מִתְרַחֵב לְכָל מֶרְחֲבֵי פְּעֻלּוֹתָיו בַּמְּצִיאוּת, בָּאָדָם וּבָעוֹלָם. לומר שהאור האלוהי עולה ולא ניכר, זה כמו להגיד שהשמש עלתה אבל לא רואים אותה. ברור שאם בחוץ חושך, הרי שהשמש כלל לא עלתה עדיין. כשהאור עוֹלֶה לִמְרוֹמֵי עֶלְיוֹנִיּוּתוֹ הוא ניכר יותר: זה יכול להיות בניסים גלויים כמו ביציאת מצרים ומתן תורה, על ידי נבואה, על ידי תורה או על ידי תוקף המלכות בישראל. ישנן אפשרויות שונות של עליית האור הזה, אבל הוא תמיד בא לידי ביטוי במציאות, ומפני שאנחנו מוארים ממנו, אנחנו שמים לב לכך.
כאשר יש אור אלוהי, כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל מִתְרוֹמֶמֶת עַל יָדוֹ, וּמִתְחַבֶּרֶת אליו. חיבור יכול להיווצר גם באונס, על ידי פחד או על ידי שעבוד ועבדות, אבל כאן זה קורה בְּחִבּוּר אַהֲבָה, כלומר, יש רצון לקרבה. מצד נשמתה ובריאתה, רוצה כנסת ישראל בעליית האור האלוהי. בהרחבת הפעולה האלוהית במציאות, באדם ובעולם. כל הזדמנות לגילוי הנוכחות האלוהית בעולם משמשת למימוש הרצון הזה. לכן חז"ל ראו דווקא בשיר השירים את הדגם הבסיסי של מערכת היחסים שבין כנסת ישראל לקב"ה – דגם האהבה. נכון שגם באהבה יש משברים והתרחקויות, אבל היסוד הוא יסוד של אהבה ורצון לקרבה.
כנסת ישראל מתחברת לאור האלוהי בְּחִבּוּר אַהֲבָה וְזֹהַר,[45] חיבור שהוא מְלֵא חַיִּים חָכְמָה חֶסֶד וּגְבוּרָה נֵצַח וָהוֹד, ואחר כך היא מִתְעַטֶּרֶת בָּאֱלוֹהוּת הַמִּתְגַּלָּה. המילה 'עטרת' רומזת לספירת ה'מלכות'. אף שאין כאן פירוט של כל עשר הספירות, מופיעה כאן הקומה השלמה של הקו המחבר בין המקור האלוהי לבין המציאות – האדם וכנסת ישראל. הרצון ההדדי – רצון אלוהי להאיר, ורצון של כנסת ישראל להתקרב לקלוט את האור, הוא הקו המחבר. אין הכוונה לחֶבֶל או לקו המסורטט על נייר. קו הוא גם היסוד של המילה תקווה, שפירושה רצון ושאיפה. הפועל 'לקוות' משמעו – לטוות קו דמיוני, רגשי, אינטלקטואלי או אחר, ליצור דרך לחיבור בין דבר לדבר, בין המציאות הנוכחית למה שרצוי ונשאף. גם זיכרון זה קו מסוים בין מה שהיה פעם כעובדה, לבין מה שחי ומחייה עד עכשיו בשכל ובנפש. הרצון לקרבה הוא הקו עצמו, והמילוי של הקו הזה הוא חַיִּים חָכְמָה חֶסֶד וּגְבוּרָה נֵצַח וָהוֹד, התכונות השונות שבהן החיבור והאהבה באים לידי ביטוי בפועל, במציאות של מעשים מסוימים, תקוות, שאיפות, ותכונות שונות. זהו חיבור מָלֵא. בניגוד לקו שהוא דקיק וכביכול ריק ולכן מבטא רצון מופשט, המילוי מבטא ממשות, שהיא התכונות, הגילויים, המצבים וקווי האופי השונים, כל מה שבונה את האהבה והחיבור בפועל.
מִתְעַטֶּרֶת בָּאֱלוֹהוּת הַמִּתְגַּלָּה בְּכָל הַהֲוָיָה. האהבה המלאה תכונות שונות, מתממשת בגלוי. ישנו החיבור המקווה, הרצוי והנשאף, וישנו החיבור הממשי, הנגיעה ממש, שיכול להתממש כלפי מה שמתגלה בלבד. לדוגמא, אדם שרואה את חברו האהוב עליו אהבת נפש ורוצה להביע קרבה אליו – לוחץ את ידו. ודאי שלחיצת היד היא כלום לעומת עוצמת הרגש, אבל זהו החיבור הממשי עכשיו, והוא מחזיק בתוכו את התכונות, הרגשות, הרצונות, השמחה וכל השאר. זוהי הנגיעה – כשלעצמה היא רק משהו, גילוי, לא הדבר כולו, אבל היא המעשה האפשרי, זוהי הממשות. החיבור המגולה בין הגופני ובין הגשמי, הוא אף פעם לא הדבר כולו, אבל אם מלבדו ישנם דברים נוספים בנפש וברצון, הם מתממשים על ידו במידת האפשר. גם כאן, בודאי שהשאיפה היא אל האלוהות האינסופית הגדולה שהיא מעל ומעבר, אבל ישנה גם האֱלוֹהוּת הַמִּתְגַּלָּה, שהיא הרצון האלוהי שהתממש במציאות. בתוך המציאות הזאת, המעשים והמצוות הם הנגיעה ההכרחית המביאה לידי גמר מלאכה את הרצון, הרגש, השאיפה, ההבנה והעומק.
כנסת ישראל מתגלה, מִתְעַטֶּרֶת ונוגעת בָּאֱלוֹהוּת הַמִּתְגַּלָּה בְּכָל הַהֲוָיָה. לכאורה, עכשיו כבר אין גדול ממנה, וכאן באה הענווה שאחר כך נדרשת גם מן הצדיק, שמקורה בידיעה שֶׁכְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל מִתְגַּלָּה אָז כְּנוֹשֵׂא הַמְקַבֵּל אֶת הָאוֹר הָעֶלְיוֹן. אין שוויון בין החמה והלבנה. חז"ל מתארים שבתחילה באה הלבנה בטענה חשובה לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" (חולין ס, א) – הרי כל קיומו של האור הוא כדי שאפשר יהיה להגיע למקום מסוים, ולכן ברור שהתכלית חשובה יותר מהאור עצמו. האור נברא כדי להגיע למשהו – וזה היא עצמה, אומרת הלבנה. היא הקולטת, זה בשבילה. אם לא תהיה הקולטת – האור יתפזר סתם. לא צריכים להיות "שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" (בראשית א, טז), אלא אני אהיה המאור הגדול מבחינת הערך, אומרת הלבנה. השיב לה הקב"ה: נכון, "לכי ומעטי את עצמך" (חולין שם). את צודקת ששני מלכים לא מולכים, ואם זו את שאומרת את זה, אז בבקשה – לכי להיות "הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (בראשית שם). נדרשת כאן תכונת הענווה, ואם היא לא היתה בך קודם כשהיית מאור גדול בפועל, והתכלית שבקיומך היתה גלויה כל כך, היא תהיה בך עכשיו כשאת קטנה יותר. אילו היתה בך ענווה לא היית מתחרה עם מקור האור, עם הסיבה. היית יודעת שיש סיבה ויש תכלית, והן אינן צריכות להתחרות: הסיבה גדולה מצד עצמה, והתכלית גדולה מצד עצמה. אבל אם נוצרת תחרות, הפגם הוא בך. אי אפשר להשיג את התכלית אלא אם כן היא כוללת בתוכה את תכונת הענווה כלפי המקור.
גדולת אלוהים, שהוא הנעלה והנערץ מעל ומעבר, יוֹתֵר נַעֲרָץ וְיוֹתֵר עָשִׁיר וּמְמֻלָּא אוֹר אֵין־סוֹף לְכָבוֹד וְלִשְׁלֵמוּת. היא זו שמאירה ויוצרת את ערך גדולת הבריאה. ואם תטען הלבנה שהכל בשבילה, תיענה שאין ולא יכולה להיות תחרות, שכן רק לפי הכרת גודל המקור – יגדל גם ערך התכלית, וזוהי תכונת הענווה. אם למקור היוצר את התכלית, מחייה ומאיר אותה, אין ערך, אז ברור שאין שום ערך גם לכל התוצאות שלו. ואם הלבנה לא מבינה את זה לבד, עליה להתמעט עד שתבין זאת. לכן כנסת ישראל כוללת בתוכה את תכונת הענווה, היכולת לראות את עצמה רק כְּנוֹשֵׂא הַמְקַבֵּל אֶת הָאוֹר הָעֶלְיוֹן ולא כיוצר או מתחרה שלו. היא מסוגלת לזה, מפני שהיא מכירה בכך שהאור הזה הוא הַבָּא מִמָּקוֹר יוֹתֵר נַעֲרָץ וְיוֹתֵר עָשִׁיר וּמְמֻלָּא אוֹר אֵין־סוֹף לְכָבוֹד וְלִשְׁלֵמוּת – יש מקור שהוא יותר גדול ממנה. כאשר המשימה הזו תושלם, יוכל אור הלבנה לשוב ולהיות כאור החמה, והלבנה תוכל לשוב למקומה ולגודלה המקורי.
וְקִשּׁוּר זֶה, החיבור בין כנסת ישראל לאור האלוהי, כְּפִי גָּדְלוֹ חוֹזֵר וּמַשְׁפִּיעַ הֶאָרוֹת עֶלְיוֹנוֹת בְּכָל הַנְּשָׁמוֹת הַפְּרָטִיּוֹת שֶׁל כָּל הַיְקוּם. כל דבר פרטי שממנו מורכבים ההוויה, או הַיְקוּם, עולה ומתמלא יותר משמעות, גודל וערך. וּבְדֶרֶךְ הַרְגָּשָׁה בְּטוּחָה לְנִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקֵי עוֹלָם.[46] כולם מקבלים את זה בלי לשים לב. למשל, האביב מגיע, השמש זורחת, העשב עולה והצמחים מתעוררים. רוב האנשים אומרים שככה זה בטבע: יש יותר אור, יש יותר חום, ולכן יש יותר חיים. אבל יש מי שמרגיש בכך – הצדיקים. ישנה שִׂמְחַת ד' בְּמַעֲשָׂיו, והצדיקים שותפים לשמחה זו. הם מרגישים את השפע וההארה ומודעים להם, ולכן הם מתמלאים שמחה. אמנם לכל נשמה פרטית טוב כאשר היא יותר גדולה וחזקה, אך מבחינת הצדיקים לא זה העניין העיקרי. הם שמחים לא מפני שהם עכשיו יותר חיים, אלא מפני שהכל יותר חי. הם שותפים לשִׂמְחַת ד' בְּמַעֲשָׂיו, כביכול הם מביטים על המציאות מנקודת הראות של הבורא, ולא רק מזו של הבריאה. כמובן שהם חלק מן הבריאה והם אכן נהנים מהחיות האלוהית, אבל לא זה העיקר אצלם, שכן הם עולים לדרגה גבוהה יותר – משפיע האור השמח בעצם קיומו.
ההצטרפות לד' בשמחתו במעשיו ולא מפני שהאדם מרוויח מכך באופן אישי, היא הענווה, ולכן כְּדֵי לִהְיוֹת מוּכָן לִקְלִיטַת אוֹר נַעֲלֶה זֶה, הַמָּלֵא שְׁלַל גְּדֻלָּה אֱלוֹהִית מְרֻבַּת צְבָעִים וּגְוָנִים מַרְהִיבִים, אַדִּירִים וְנִצְחִיִּים, להגיע לדרגה הזאת של צַדִּיקֵי עוֹלָם, צדיקים המעמידים את העולם, כמו שאומרת הגמרא (ברכות ו, ב) שכל העולם קיים לצֶוות לצדיק, צָרִיךְ רוּחַ עֲנָוָה, שהיא היסוד והשורש לכל המידות. "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה" (ירושלמי שבת פ"א ה"ג). הצדיקים חשים שהם קיימים בשביל העולם ולא בשביל עצמם, ודווקא מפני שהם חשים כך, כדאי העולם להתקיים למענם. להם די בקב חרובים אחד, אבל העולם כולו ניזון בזכותם (עי' ברכות יז, ב). עֲנָוָה זו צריכה להיות תְּמִימָה. אמנם כל מידה צריכה להיות תמימה, אבל בענווה אי-התמימות קרובה קצת לרמייה, ולכן הדבר חשוב באופן מיוחד. אפשר להתנהג בענווה ובכל זאת לא להיות עניו, מפני שאלו שני דברים שונים. להתנהג בענווה זה לסגל מנהגים, מעשים ונימוסים מסוג מסוים, אבל להיות עניו זה קודם כל התמימות והשלמות. מה שיוצר את הענווה התמימה, הוא ההכרה העמוקה הממלאה את הנפש בגדולת ד', והתמימות נובעת מכך שזה דבר אמתי ומוחלט. לא קל להתחיל להיות עניו כלפי אדם אחר: הוא מצומצם, יש בו יתרונות אבל גם חסרונות. יסודה של הענווה הוא ענווה כלפי ד'. משם יכולה וצריכה לצמוח ענווה גם כלפי אנשים, הבריאה וההוויה בכללותה. אך זו כבר אינה ענווה של התבטלות, אלא של כבוד והכרה במקומו וערכו של האחר. כלפי ד' זו באמת ענווה הקרובה להתבטלות, במובן של חלק לעומת השלם. כלפי כל חלק אחר של הבריאה, זו תפיסה הנובעת מן הדרגה הראשונה המכירה במקום ובערך שיש לכל חלק, ועל כן נוצר הכבוד כלפי אחרים מבלי להתעלם מחסרונותיהם. עֲנָוָה תְּמִימָה לא במובן של נאיביות, כמו שאומרים על מישהו שהוא "תמים", ומתכוונים שהוא לא מבין ולא יודע שמרמים אותו. התמימות היא במובן של שלמות פנימית, שאדם שלם עם מה שהוא, מזדהה עם זה לגמרי. דרישת התמימות בענווה היא אבן בוחן בשאלה האם זו באמת ענווה, או רק התנהגות מסוג מסוים. יכול להיות שהחברה מסביב תסתפק רק בהתנהגות, מפני שאנשים לא יכולים לדעת מה בליבו של האדם. אבל כלפי עצמו או כלפי אלוהים היודע ורואה את הכל, בודאי שהאדם לא יכול להסתפק אך ורק בהתנהגות חיצונית, אלא חייב להתייחס אל המציאות העצמית והאמתית ולתקן אותה, וזוהי התמימות.
עֲנָוָה תְּמִימָה בְּעֶצֶם טָהֳרָתָהּ. גם אם ישנה ענווה תמימה, היא עדיין צריכה להיות טהורה, כלומר – לנבוע מהמקום הנכון בנפש. באופן עקרוני, ישנם שני מקורות אפשריים לנביעת הענווה. האחד – פחיתות בערך עצמו, והשני – גדולת האלוהות. אם הענווה נובעת מפחיתות ערך עצמו, זה לא כל כך טהור. זו אמירה שהאדם עניו מפני שיש בו חסרונות, אבל אם לא היו בו חסרונות – הוא לא היה צריך להיות עניו. אדרבא, יכול היה להיות גאוותן, ובצדק, אבל הוא מכיר בחסרונות, בכך שיש אחרים חזקים, גדולים, נחמדים או חכמים ממנו. זה לא טהור, ולכן זה לא מספיק. עם ענווה פסולה של פחיתות בעיני עצמו, באים העצבות, העלבון הפנימי והמרירות הלא טובה. כמובן שצריך להכיר גם בחסרונות, אבל צריך גם לדעת את הערך. לא פחיתות ערך עצמו צריכה להיות המקור לענווה, אלא גדולת המקור האלוהי. אדרבא, דווקא על ידי ההכרה העמוקה בגדולת המקור, ישנה הכרת ערך עצמו גם כן: הכרת התפקיד, הכישרון, המשימה המוטלת והיכולת שניתנה לו על ידי המקור הנעלה. ענווה היא שורש המידות הטובות מפני שהיא קובעת אלו מידות תהיינה דומיננטיות בנפש. מענווה טהורה הנובעת מהכרת גדולת ד', באות המידות הטובות – האומץ, הגבורה והשמחה, ולא רק איזו הצטנעות של בריחה מהכל, וגם מאחריות. בריחה מאחריות לפעמים נתפסת כענווה, ואולי היא אכן כזו, אבל היא לא בְּעֶצֶם טָהֳרָתָהּ, מקורה אינו טהור כל כך. להיפך – ככל שאדם מכיר יותר בגדולה האלוהית, אף שהוא יודע את החסרונות שלו ושל זולתו, הוא גם מכיר יותר בערך עצמו ובערך זולתו, כי הוא מבין שהכל נובע מגדולה, ולא מפחיתות. הרב חוזר על כך ואומר שוב שיש צורך בעֲנָוָה טְהוֹרָה על מנת להדגיש את חשיבות העניין.
עֲנָוָה תְּמִימָה בְּעֶצֶם טָהֳרָתָהּ, עֲנָוָה טְהוֹרָה הַמַּדְרִיכָה כלומר, דורכת. להידרך זה להיות מוכן, להיות בכוננות, להיות מוכשר. ענווה זו יוצרת דריכות של עֹז, ולא בטלנות ורפיון כמו שיוצרת הענווה הפסולה, וּמוֹסִיפָה כָּבוֹד וְחֵפֶץ חֶסֶד כְּלָלִי לְכָל הַיְקוּם, ולא מפחיתה כבוד כמו הענווה הפסולה. היא מוסיפה כבוד לאדם עצמו וממילא לכל הבריות, מפני שהיא מביאה לידיעה העמוקה, לא רק של מילים בעלמא, אלא להבנה אמתית שלכל אדם יש מקום, שעה וערך. כדי להבין ולדעת את המקום, השעה והערך צריך חכמה גדולה, וכדי שהשעה והערך האלה ישמשו למטרה הנכונה, צריך גם גבורה, אומץ וכושר פעולה. האנשים הכוללים בתוכם הכרה זו ותכונות אלה, הם צַדִּיקֵי עוֹלָם. לא די בתחושת הכבוד העצמי הפשוטה שממילא יש לכל אחד, ועלולה לעמוד כנגד המקור. נדמה שעל ידי ענווה אנחנו מפחיתים מהכבוד הזה, מִתְגַבְּרים ושוברים את עצמנו, אולם באמת להיפך, הענווה מוֹסִיפָה כָּבוֹדאמתי לכל אדם ולכל ההוויה.
וְחֵפֶץ חֶסֶד כְּלָלִי. שפיעת הטוב לכל הברואים זו תכונה אלוהית, כי הא-ל חפץ חסד הוא. אצל הצדיק, חפץ זה נובע לא מאגואיסטיות אלא מהכרת הערך של הברואים כולם, וכך הוא יכול להצטרף אל העמדה האלוהית של חפץ החסד לכל היקום. הַמְחֻבֶּרֶת ענווה זו עִם הַכָּרַת אֱמֶת עַל־דְּבַר הַשְּׁלֵמוּת הַמֻּחְלֶטֶת. זו הַכָּרַת אֱמֶת של השלמות המוחלטת של הא-ל, שהיא ללא חיסרון, ללא פגם, ללא כל סוג של תכונה גשמית או צורה שיכולה להתחלף. זו חכמה מעמיקה והולכת, שהרי היא עוסקת בדבר אינסופי וממילא לא די להגיע בפעם אחת לאיזו רמה נכבדה של הבנה וידיעה. ומאחר שההכרה הזאת היא מקור הענווה, עֲנָוָה טְהוֹרָה צריכה להיות מְחֻבֶּרֶת תדיר עם האמת הזאת. אלו לא שני דברים נפרדים, האחד מוסרי והשני אינטלקטואלי, אלא רק החיבור ביניהם מסוגל לתת את התוקף המוסרי של ענווה, עז וכבוד, וגם את העומק האינטלקטואלי של הכרת האמת.
הַכָּרַת אֱמֶת עַל־דְּבַר הַשְּׁלֵמוּת הַמֻּחְלֶטֶת וְעַל־דְּבַר הַיַּחַשׂ שֶׁל הָאָדָם אֵלֶיהָ שהוא כיחס החלק אל השלם, הנשגב, המוחלט והמופלא. שֶׁעַל יָדָהּ הוּא מִתְמַלֵּא צִמָּאוֹן לֵאלוֹהִים וְרִנְנַת־קֹדֶשׁ רַעֲנַנָּה וְנֶעֱלָסָה. הצימאון צריך להיות תמיד, מפני שהוא המניע הנפשי להוסיף חכמה, עומק, אמת, גבורה וחסד. בצימאון יש גם איזה צער, והרב אומר שאמנם הצימאון הוא כזה שאי אפשר להרוות אותו, מפני שהוא צימאון לשלמות המוחלטת והאדם הוא יצור מוגבל, אך בכל זאת, הכרת הַיַּחַשׂ שֶׁל הָאָדָם אֵלֶיהָ, הידיעה שיש קשר בין השלמות המוחלטת לבין האדם, נותנת לו רִנְנַת־קֹדֶשׁ חיה, רַעֲנַנָּה וְנֶעֱלָסָה. הרעננות היא החיות הפנימית, כך שאין קיפאון ועמידה סטטית. השפיעה המתמדת אמנם אינה מרווה את הצימאון כולו, אבל מקיימת ומחייה, ועל כן משמחת ומרעננת את האדם. הוא נמצא בתהליך של התגדלות והתעלות מתמדת, אף על פי שהוא יודע שהתעלות זו תמיד תהיה במצב של צימאון, כלומר – שאיפה אל השלמות המוחלטת. זהו תיאור מצבו של האדם שהגיע לדרגה של העֲנָוָה התְּמִימָה בְּעֶצֶם טָהֳרָתָהּ, כאשר מה שמחולל אותה זו הכרת האמת והשלמות המוחלטת.
אלה שקיים אצלם החיבור האורגני בין הצד המוסרי והצד האינטלקטואלי – הלב והמוח, כאשר האחד מחייה את השני, נקראים צַדִּיקֵי עוֹלָם, צדיק עולם כל כולו צמא לשלמות האלוהית. הוא צדיק עולם – כזה שיודע מה הערך של העולם, כי הוא יודע את ערך היחס שבינו לבין אלוהים. העולם מתקיים על ידו, למענו ובפעולתו, שכן הוא עצמו מתקיים ברצון ולא באונס, בחפץ של חסד ולא בדרישת התמורה, כפי שאלוהים מקיים את העולם. בתיאור הצדיק, הפרט הנעלה, יש מעין הדוגמא של כנסת ישראל בין העמים. אלא שהצדיק פועל במקום וזמן מסוים בין אנשים, ואילו כנסת ישראל פועלת בין האומות, בתנאים היסטוריים שאינם מוגבלים לחיי האדם הפרטי. החיבור של הצדיק לכנסת ישראל, הוא החיבור המגלה את אופייה ואת תפקידה. בשניהם יש מעין הדוגמא של ההתנהגות האלוהית עם העולם, שכן גם הא-ל הוא צדיק ביחס לעולם. אין לו צורך או תלות בעולם אבל הוא מחייה אותו וחפץ חסד כלפיו.
לפעמים נדמה שלא הועילה לצדיק צדיקותו. אף שהוא עזר לאנשים, את פלוני הציל מרעב, את אלמוני מצרות ואת השלישי טיפח וחינך – אך לבסוף כולם, כולל הוא עצמו, מתו. הכל כל כך מוגבל, ולכן נדמה גם כחסר ערך. מה זה חשוב אם אדם חי שנה יותר או שנה פחות? מה זה משנה מה היתה רמת החיים שלו? האם כל המאמץ הוא בשביל למות עם חיוך? נדמה שערך החיים הוא זמני וחולף. אמנם באותו רגע יש תחושה נפלאה של חסד, כבוד, אומץ וגבורה, אבל זה עובר, ואז זה עוד יותר גרוע מאשר אם לא היינו מנסים. המעשה חלף ולא הצליח להבקיע את תנאי הזמן והמקום, ועכשיו נדמה לנו שהרצון הטוב שלנו הוא בעצם שקרי. כמובן שאין הדבר כן. הצדיקים אמנם פועלים בתנאים של חברה אנושית כלפי אנשים מסוימים, אבל הם נפעלים על ידי הרמה הגבוהה יותר של הקיום האנושי, האנושות והבריאה בכללותה. מפני שהצדיק נפעל על ידי הרמה הכללית יותר של תפקידה של כנסת ישראל, וכנסת ישראל עצמה היא הכלי, הנוֹשֵׂא של האור האלוהי, יש ערך נצחי למעשה הכביכול חולף של הצדיק, כשם שלעת עתה הגופים חדלים מלהתקיים כמות שהם, אבל נשמותיהם באות ממקורות הקודש הגדולים ולכן אינן חדלות. הגוף יכול להתחלף, לחלוף, כאילו להיעלם, אבל הערך העצמי, עוצמת האומץ והגבורה ופלא החסד, כל אלה אינם חולפים. מבחינה זו, לכל מעשה יש גוף ונשמה: הגוף הוא הזמן, המקום והאיש המסוים. נשמתו היא התוכן העצמי הפנימי שהיה המניע, כלומר הכוח המחייה שהביא למעשה. האור הזה הוא הנשמה של המעשה, והנשמה איננה מתחלפת או זמנית, שכן היא קשורה למקורותיה. וככל שהיא קשורה יותר, ככל שהעֲנָוָה היא תְּמִימָה וטְהוֹרָה ומְחֻבֶּרֶת להַכָּרַת האֱמֶת, כך הערך שבמעשה יותר גדול. כך נשמתו היא בעלת יותר עוצמה וקיום, והיא ממשיכה להשפיע ולהקרין בכמה וכמה רמות ודרכים על הדורות הבאים בתור דוגמא ומופת מעורר התפעלות, המעורר את התכונות הנפלאות האלו בנפש. בנוסף, יש לכך השפעות נסתרות יותר, גם בעולם האמת וגם לעתיד לבוא, ועל כן ישנו ערך רב למעשה הטוב של הצדיק.
[45]. קודם ראינו שהאור מאיר בתֹקֶף זָהֳרוֹ, ועכשיו הרב משתמש בביטוי דומה – בְּחִבּוּר אַהֲבָה וְזֹהַר. אור זוהר אינו רק מאיר, אלא גם מתפשט, כאילו מתיז ניצוצות, זהרוריות. ייתכן שגם ספר הזוהר נקרא כך, כי כל הלומד, המעיין, המתחבר אליו והמבין בו, לא רק מואר על ידו, אלא גם מקבל סוג של ניצוץ, זוהר מיוחד, לתוך עצמו.
[46]. ניתן להבחין כאן בדרגה ראשונה של הָאוֹר הָעֶלְיוֹן השופע, דרגה נוספת של כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל שהיא הנוֹשֵׂא, הכלי המקבל והמאיר הלאה את האור הזה לכלל היקום, והדרגה השלישית היא הַנְּשָׁמוֹת הַפְּרָטִיּוֹת, ובייחוד אלה של צַדִּיקֵי עוֹלָם, הַמְשֻׁתָּפִים בְּעֶצֶם הֲוָיָתָם בְּשִׂמְחַת ד' בְּמַעֲשָׂיו. זהו תיאור המאיר את המבנה, האופן שבו האור האלוהי מתממש והופך להיות הוויה, הצינורות – התכונות הנפשיות בהן האור האלוהי שופע, גם מתקיים ממנו וגם מקיים על ידו את שאר ההוויה. יש בו משהו מצד הכלי, וגם משהו מצד התוכן – האור של הכלי.
---
יש מצב מיוחד, של "והתגדלתי והתקדשתי לעיני כל הגויים". הדוגמה היסודית לזה
היא יציאת מצרים- התרחשות כלל עולמית. רוב הזמן, האדם טרוד בסיבוכי
הפרטיות, מאבקי כוח בעניינים שונים. ויש זמן שבו מורגשת במציאות התרחשות
כלל-עולמית. האור האלוקי יוצא מהמושג הפרטי של רגש עמום, ומרגישים
התרחשות גדולה במציאות. הקדוש ברוך הוא מראה את כבודו בעולם. "בעבור זאת
העמדתיך למען הראותך... ולמען תספר...".
כאשר מתחוללת מלחמה גדולה בעולם, הרב אומר (אורות המלחמה): "כשיש
מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח משיח". "במלחמת העולם של עכשיו, צפייה
נוראה, גדולה ועמוקה יש בה... צריכים לקבל את התוכן הנשא של אור ד' המתגלה
בפעולה נפלאה בעלילות המלחמות הללו ביחוד. "בעל מלחמות זורע צדקות,
מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהלות, אדון הנפלאות, המחדש בטובו בכל
יום תמיד מעשה בראשית".
במאמר 'יסורים ממרקים', מבואר שבכל תקופה נופלת קליפת הגשמה. האור
האלוקי מתעלה. יש תהליכים היסטוריים, תרבותיים ומוסריים בעולם, הגורמים
למחשבת האדם על ה'כול' ועל מקור הכל, להיות נוכחת, מורגשת, תופסת מקום
משמעותי. החיים נעתקים מהצמצום. רואים שיש אדון לעולם.
בכל שנה יש לנו מעין הדבר הזה באופן מצומצם. לא בהתרחשות הגלויה של
ההוויה, אלא בסדרי הקדושה שלנו. יש זמן של התקרבות האור האלוקי: "דרשו
ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב". צריך להתכונן לימים האלה, כבהמשך
הפרק: "להיות מוכן לקליטת אור נעלה זה".
יש כמה בחינות למצב התעלות האור האלוקי. או מאורע היסטורי, או תהליכים
רוחניים תרבותיים בעולם, או בסדרי הקדושה. הנבואה גילתה לנו, שיש זמן
מיוחד שכל באי עולם עוברים לפני ה', כבקרת רועה עדרו; כל המציאות
מתרוממת להיות קשורה במקור הכל, במחשבת הראשית, המחשבה הראשונה
שקדמה לעולם. מלכות ה'.
יש פה צירוף של שני הדברים: קודשא בריך הוא ושכינתיה. כנסת ישראל.
"כשהאור האלוקי, שהנשמה מרגשת אותו בכל חושיה הרוחנים בכללותה של
כנסת ישראל, בעצם גבהו ותקף זהרו"- כלומר, התרחשות כזו, יכולה להיקלט
בצורה שפלה, העולם נשמט מהאדם. יש אנדרלמוסיה. מה קרה במלחמת
העולם? מיליארדי אנשים היו בתקופה זו, אבל היכן התרחשות עצומה זו
נקלטה? יש כלי קיבול שקולט את הרובד העמוק של המתרחש. יש גילויים
חיצוניים שיוצרים כל מיני ריאקציות, בתוך רוח האדם, בתוך המציאות. רוב בני
האדם נדבקים ב'הד' ההתרחשות, אך לא מזהים את המקום האמיתי שהדברים
קורים בו.
כנסת ישראל היא המקום שבו האור האלוקי מורגש בתור הדבר העיקרי ולא כטפל.
לא התרחשות מעשית שגם משפיעה על המחשבה והאמונה- אלא להיפך:
ההתרחשות הרוחנית היא העיקר. זו הפרספקטיבה של כנסת ישראל שהאדם
נעשה שייך אליה ככל שהוא יותר דבק ברוחה, במחשבתה, מעשיה, ובסגנון חייה;
ככל שהוא יותר מסור לתכונתה, להיות מלא תורה בכל מאודו, לא להשפיל את
התורה אלא להתרומם אליה, ומצפה לאור הגדול שימלא את רוחו, להיות ישראלי
לגמרי, בכל הבנתו, רצונותיו ומעשיו.
אמנם, יש גם חיים פרטיים. הרב זצ"ל, בזמן מלחמת העולם, דאג לשלום המשפחה
שנשארה בארץ. הוא יצא מיפו, ונשארו שם הבנות שלו, וההורים שלו. הוא לא יכל
לחזור ודאג להם מאד, כפי שרואים באגרות. הוא ניסה לשלוח להם כסף..
אמנם המקום המתאים להארת הנשמה, הוא האישיות הכלל ישראלית של האדם:
הדאגה לאומה, למצבה, לתחייתה, המשך התעוררות החיים בארץ ישראל. כל זה
מתוך דבקות בכל התורה...
בצד זה מתגלה האור האלוקי "בעוצם גובהו ותוקף זוהרו". דווקא שם, ולא בחוויה
הפרטית. הרגש האלוקי של האדם, נדמה כאילו הוא יותר שייך לו ומתחבר אל
אישיותו; אך האור האלוקי, הוא משהו אחר. זה לא אותה אמונה, כפי שהמהר"ל
אומר על הפסוק "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים": בני אדם
חושבים, שהמושג האלוקי שוה אצל כולם: אלוקים ברא את העולם. אבל זו
טעות גמורה: האור האלוקי של כנסת ישראל הוא משהו ענין נבדל.
בכנסת ישראל, האור האלוקי מתגלה "בעוצם גובהו"- בעדינות, בכלליות,
בנצחיות, בטהרה הכי גבוהה. "ותוקף זוהרו" - תוקף של מלכות; הוא מולך על כל
המציאות, ומאיר את הכול בזוהרו, מחייה ומשמח את הכול, וגם את האישיות
הפרטית. זו הדרך הישרה ביותר. להגיע אל האור האלוקי: דרך כנסת ישראל,
למצוא את האור האלוקי באצילותו, בטהרתו, בתוקפו ובחוזק שלטונו.
זה עיקרון כללי. כאשר האור האלוקי "עולה למרומי עליוניותו, ומתרחב לכל
מרחבי פעולותיו במציאות, באדם ובעולם - כנסת ישראל מתרוממת על ידו...".
כנסת ישראל היא השער לה'. "פתחו לי שערי צדק"- זה כנסת ישראל. היא
החיים האנושיים, המכוונים- על פי עצת ה'- 'עם זו יצרתי לי'- לספר תהילת ה';
לגלות את האור האלוקי. לא כרגש עמום בליבו של האדם, אלא כאור האמת,
כשלטון הצדק והטוב בעולם. זו ההתרשמות והסובייקטיביות של כנסת ישראל.
זה מה שמתגלה על ידי סגולת החיים האלו. כנסת ישראל מרוממת את האור
האלוקי- 'גדלו לה' איתי', והיא מתרוממת על ידו, מפני שהיא מחוברת למובן
של האור האלוקי כאמיתת המציאות, כערך הכללי של הכול. אצל רוב בני אדם,
המחשבה האלוקית מחפשת ביטחון. זעזועי המציאות תובעים את היחס
האלוקי כחוויה פרטית מנחמת בתוך הסערה. הם אינם מבחינים שכל
ההתרחשות נוגעת באופן ישיר להתרחבות האור, האור יוצא ממיצריו,
מהגורמים המשפיעים והלוחצים אותו. לכן, "כנסת ישראל מתרוממת על ידו".
"ומתחברת בחבור אהבה וזוהר, מלא חיים חכמה חסד וגבורה נצח והוד",
"ומתעטרת באלהות המתגלה בכל ההויה". ראינו לעיל (א, ד): "כנסת ישראל
בעומק חפצה איננה מחולקת מהאלהות כלל, היא מלבשת את האלהות המתגלה
שבעולם הכללי". 'האלוקות המתגלה בעולם הכללי'- זה הרושם הנובע מתוך ראיית
סדרי המציאות: המרחב, הגודל, העושר והחכמה לאין קץ, החודרת בכל פרט. זו
הכרה מתוך הבריאה עצמה. אבל הכרה זו משאירה את האדם מחוץ להכרה. הוא
בסך הכל נקודה קטנה במציאות; העובדה שהמציאות מלאה עושר, חוכמה, סדר,
גוונים שונים וכו', היא באמת מפליאה מאוד, ומעוררת הערצה, אבל זו הערצה
לעצם זר, ישות רחוקה מהאדם.
האלוקות מתלבשת על ידי כנסת ישראל בלבושי מלכות. וההתגלות הכללית הזו
מתהפכת לכוח מושך, מרומם, מתקן, מלא חסד, חיים וגבורה. וזה מה שמתחולל
בתוך כנסת ישראל. "כנסת ישראל מתרוממת על ידו, ומתחברת בחיבור אהבה
וזוהר, מלא חיים, חכמה חסד וגבורה נצח והוד". 'אהבה'- עצם הדבר, ו'זוהר'- כפי
שראינו לעיל, "עצם גובהו ותוקף זוהרו". הזוהר הוא מלא תוכן, מגמות, חיים, חכמה.
"חסד וגבורה, נצח והוד".
"ומתעטרת..."- זו עטרה לראשה. כך כנסת ישראל מולכת בעולם. זו המרכזיות
שלה. היא "מתעטרת, באלוקות המתגלה בכל ההויה".
"שכנסת ישראל מתגלה אז כנושא המקבל את האור העליון". הכוזרי (מאמר
שלישי), אומר שעניינה של ברכת 'אהבה רבה', הוא היות כנסת ישראל גוף מקבל
אור, כמראה הנקייה שמקבלת אור עליון, וממשיכה אותו לתוך העולם ולתוך
המציאות.
האור העליון לא נמצא אלא בהרמת העיניים כלפי השמיים, ועל ידי כנסת
ישראל הוא ממלא את הארץ, את החיים, את הערכים, את חשק החיים, את
שמחת החיים, את המידות, את כל המציאות. ישמחו השמים ותגל הארץ.
זה "הנושא המקבל את האור העליון, הבא ממקור יותר נערץ ויותר עשיר...",
מתגלה שכל העושר והגוונים של המציאות הם לא הבעיה; הניגוד בין השורש
האחד של המציאות ובין עושר המציאות... להיפך: האור האלוקי מתעשר על ידי
כך. כל הגוונים המופיעים במציאות הם אפס קצהו. מתגלה עושר לאין קץ.
חדשים לבקרים רבה אמונתך. התחדשות.
"הבא ממקור יותר נערץ ויותר עשיר, וממולא אור אין סוף לכבוד ולשלמות".
אור אין סוף נותן לכל המציאות כבוד, כלבוש, המציאות המוחלטת, הבלתי
נתפסת. ולהיפך: מפני שהיא לא נתפסת ולא מושגת, דווקא העושר העצום הוא
הלבוש הראוי לה.
העושר נראה לנו כדבר שמשפיל את הרוח, מפני הקנאה, שנאה ותחרות. בגלל
חולשת לב האדם. במקום להבחין בעושר העצום של הכוחות והכישרונות, ומה
שהוא אינו מסוגל לעשות, אדם אחר מסוגל לעשות... ריבוי כישרונות בעולם
אינם משתקים. אדרבא! זה מעצים את הכוח הרבה יותר. העושר הוא התגלות
ראויה לאור אינסוף. "לכבוד, ולשלמות"- לתביעת השלמות, להתעלות.
'ממולא אור אין סוף'- כבוד המציאות, הוא התגלות כל ההוויה כנושאת בקרבה
תעלומה גדולה, לאין קץ, טובה יותר מכל מה שאפשר להעלות על הדעת. הכול
שייך למלכות אינסוף. ו"לשלמות" - לתביעת השלמות. האור האינסופי מושך
להעלות ולתקן את הכול, לאין קץ.
"שכנסת ישראל מתגלה אז כנושא המקבל את האור העליון". הקישור של הכלי-
כנסת ישראל, אל האור- קודשא בריך הוא; "קישור זה, כפי גודלו"- כפי מה
שהקישור הזה מתבטא ומתגלה ברבדים יותר גבוהים ויותר שלמים- " חוזר ומשפיע
הארות עליונות בכל הנשמות הפרטיות של כל היקום, ובדרך הרגשה בטוחה
לנשמותיהם של צדיקי עולם, המשותפים בעצם הויתם בשמחת ד' במעשיו".
התלבשות האלוקות המתגלה בעולם, כאשר האור האלוקי מתעלה בזמנים
המיוחדים; כמובן, שהדוגמה שאנחנו יכולים ללמוד ממנה את כל העקרונות היא
יציאת מצרים. פה הדברים מבוררים בדברי התורה, בדברי חז"ל, מה המשמעות של
זה, בכל הבחינות השונות. "לכל בני ישראל היה אור במושבותם", "לבני ישראל לא
יחרץ כלב לשונו", "בני ישראל יוצאים ביד רמה".. זה לא מפני שההתגלות האלוקית
מחריבה את העולם, וכנסת ישראל יוצאת ממצרים... אלא מה שקורה באמת
בעולם, הוא מה שכנסת ישראל קולטת.
אנחנו קמנו ונתעודד. כל הזעזועים והנפילות, באים בגלל העקשנות של החומריות,
הצמצום, הקטנות, שבני האדם ספוגים מזה. ואז, כשמתרחש דבר גדול הם נסוגים
אחור, ויש חושך, לא יודעים מה לעשות.. יש מיצר כביכול. האור עולה למרומיו,
לשיא גבהו. בכנסת ישראל הכל נתפס כהתגברות החיים, שיא הפריחה. בנקודה
הזו, אנו מתמלאים חשק של בניית חיים.
מתוך מלחמת העולם חל מהפך גדול בכנסת ישראל. אמנם בסופו של דבר לא
הגויים עזרו לנו... הם לא עזרו לנו. הייתה הצהרת בלפור, נשמע צליל גדול של
קריאת חיים לכנסת ישראל. מתוך עולם חרב, לכנסת ישראל נשמע צליל הפוך:
אחרי אלפיים שנה, יש קריאה אלוקית, דיבור אלוקי, מתוך המעשים
וההתרחשויות, הקורא לנו לחזור לארץ, ולחיות.
אמנם הגויים מיד מחמיצים, והמדיניות של בריטניה בארץ ישראל ממש הפוכה
למנדט שהם קיבלו. ואף על פי כן, בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת
העולם השנייה, היישוב בארץ גדל בכמות עצומה. במלחמת העולם הראשונה
היו כאן שלושים אלף, ואחר כך ...600,000 גם אחר כך הייתה עליה גדולה, אך לא
ביחס כזה. אחרי שקמה המדינה הייתה עליה גדולה, והאוכלוסייה הכפילה את
עצמה, אבל לא כמו אחרי מלחמת העולם הראשונה. הייתה אז דחיפה אדירה
בכנסת ישראל, שאי אפשר לתאר. לפני כן עלו בטפטוף, ומכאן ואילך, יש עלייה
גדולה, למרות כל ההפרעות של הגויים השליטים, וגם הערבים.. עיקר הפרעות
של הערבים היו אחרי מלחמת העולם הראשונה- תרפ"ט וכו'.
צריך להבין שהתעורר כוח פנימי באומה, ולא גורם חיצוני. מתוך הקריאה
האלוקית: אמנם הקב"ה קורא לנו, אבל הכוח נמצא בתוכנו; אנחנו קמנו
ונתעודד. האנושות שקעה בחושך, עד שהתדרדרה לזוהמה של מלחמת העולם
השנייה. החורבן של מלחמת העולם הוביל את העולם למחשכים, אבל באותו
זמן בישראל המהלך הפוך: מתגברים ועולים.
במלחמת העולם השנייה, כנסת ישראל קיבלה את המכה החזקה ביותר מכל
האנושות, אך התוצאה- מדינת ישראל קמה. קמנו ונתעודד! זה מעשה שלא
יתואר.. האומה לקחה אחריות על עצמה, ומופיעה מלכות, אחרי שהעולם גילה
לה פנים זועמות... לא מצאנו מקום שבו הגויים לא ירדפו אותנו (אולי על הירח
יש מקום כזה.. בכדור הארץ אין פתרון). אנו בונים את המדינה בתוך סביבה של
מאה מיליון מוסלמים שאינם מוכנים להתפשר עם מציאותנו פה. מה ההיגיון בזה?
וכי זה "מקלט בטוח"?! זה לשבת על חבית חומר נפץ! הכול נובע מהתעוררות חיים
באומה. האומה חשה תביעת חיים. מתגלה יד ה' במציאות, בעולם כולו, העולם אינו
שייך לבני האדם, אלא לקב"ה. זו ההרגשה בעולם.
"וקישור זה, כפי גודלו, חוזר ומשפיע הארות עליונות בכל הנשמות הפרטיות של
כל היקום". ההארות אינן מתקבלות בסבר פנים יפות, כי האדם שבוי בקטנותו,
בעקשנותו, במידותיו הרעות ובתפיסותיו הקטנות. אבל יש כוח עליון, אור עומד על
ראשו ואומר לו 'גדל'.
"ובדרך הרגשה בטוחה". יש מקום שבו ההארות האלו מתקבלות בסבר פנים יפות:
ב"נשמותיהם של צדיקי עולם, המשותפים בעצם הויתם בשמחת ה' במעשיו". כי
מאז ומעולם לזה הם מצפים: למלכות ה' בעולם.
"כדי להיות מוכן לקליטת אור נעלה זה, המלא שלל גדולה אלוקית, מרובת צבעים
וגונים מרהיבים אדירים ונצחיים...". כאשר מתגבר האור האלוקי, יש אחריות
מיוחדת לישראל, כי הדבר הוא בידינו: אנחנו פועלים עם הקדוש ברוך הוא. האור
האלוקי מתעלה, והדבר תלוי בנו לבאר אותו. האם הוא יתגלה רק בצורה של
זעזועים, קשיים, סיבוכים, שברים ומלחמות? או שהוא יתהפך לאור מחיה וממלא,
המלביש את האלוקות המתגלה בעולם לבוש של הדר ושלמות.
לשם כך צריך להבין את האחריות הגדולה, "להיות מוכן לקליטת אור נעלה זה,
המלא שלל...."- שפע רב של ברכה. 'שלל' מגיע באופן פתאומי, בלי שהאדם
טרח בו. הוא יוצא למלחמה, ולוקח שלל.
כך גם פה: 'שלל'- הכוונה, שמופיעים שלמויות, כוחות והופעות, שהן שייכות
לעולם המלאכים, לעולמות עליונים. "עיר גיבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה
(משלי כא, כב)": משה רבנו הוריד שלל מהשמים.
אחד הדברים הבולטים ביציאת מצרים, הוא השלל שלקחו ישראל. "ושאלה
אשה משכנתה... כסף זהב ושמלות". ישראל מצאו חן בעיני מצרים, והם השאילו
להם את כליהם. כשאדם משאיל חפץ לחברו, זה מעיד על אהבה ביניהם. הוא
נותן לשני חפץ להשתמש בלי לשלם (וכיוון שישראל עבדים של מצרים, יש גם
דין של בעליו עמו, שלא משלם על נזק...). זהו שלל שניתן ברצון. לא מתוך חוסר
ברירה, אלא מתוך מציאת חן בעיני המצרים, הם השאילו לנו.
השלל מקבל משמעות חדשה, כשהוא מגיע אלינו. יש שלל מלמטה, ושלל
מלמעלה. שלל שמים, ושלל ארץ.
"המלא שלל גדולה אלהית מרובת צבעים וגונים מרהיבים"- ('מרהיבים' כמו
מרחיבים) גוונים שנותנים מקום לכל צדדי החיים, לכל הנפשות, לאופי המיוחד
של כל אחד ואחד מהיצורים. לכולם יש מקום, ערך וחשיבות.
כדי לקבל את האור הנעלה הזה, "צריך רוח ענוה תמימה בעוצם טהרתה". בספר
מלכים מסופר על ארבעת המצורעים שהגיעו אל מחנה אדם, והתחילו לבזוז
אותו. עד שהתעשתו והבינו שיש כאן ישועה גדולה לעם ישראל ועליהם לעדכן
את המלך. אין פה שום צרות, יש פה רוחב אין קץ, שפע אדיר, שלל עצום. וצריך
ענווה, כי בלי ענווה, האדם ייקח לעצמו את מה שמועיל לו, ואת כל השאר יעזוב.
אבל יש פה שפע של כוחות, עצות, גילויי אמת המועילים לאין-קץ נפשות. וצריך
ענווה: הנושא הוא לא אני. "ענווה תמימה בעוצם טהרתה". חוץ מזה שהענווה
טהורה, היא גם תמימה: שייכת לכל. היא רוצה את הטוב לכל. "ענווה טהורה,
המדריכה עוז". העוז והענווה לחי עולמים. כשהענווה באה מתוך שהאדם מרגיש
את חולשתו, היא מזכירה לו את חולשתו. לעומת הגאווה, שהוא מתעלם מחולשתו,
והוא חש את הגבורה והיכולת שלו. אדם החש את חולשותיו, פוגע באמון שלו
בכוח, ביכולת ובעוז שלו.
אבל ענווה טהורה, אינה חולשה. תחילת הענווה מתבטאת בחולשה, (כמבואר
בעולה ראי"ה על הפסוק "בה' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו"); אבל הענוה
הטהורה היא ההתגלות האמיתית של היות הכול קשור לכול, היות הכול אחדות
אחת עליונה. הענוה הטהורה, היא, אדרבה, "מדריכה עז ומוסיפה כבוד וחפץ חסד
כללי לכל היקום". היות הנפש מתאימה לאור האלוקי; היא הענווה מוכנה לקליטת
אור.
"מחוברת עם הכרת אמת"- השכל. אלו שני הצדדים: החיים והשכל. בחיים מידת
הענווה, ובשכל- ההכרה, "הכרת אמת על דבר השלמות המוחלטת, ועל דבר היחס
של האדם אליה, שעל ידה הוא מתמלא צמאון לאלוקים ורננת קודש רעננה
ונעלסה".
ההכרה היא אור בהיר הוא בשחקים. הכרת השלמות המוחלטת, מעל כל
המושגים הסובייקטיביים. כפי שראינו לעיל, אור אינסוף לכבוד ולשלמות.
"הכרת אמת על דבר השלמות המוחלטת", ועם כל זה, "על דבר היחס של
האדם אליה". האדם מן העפר, הוא מוגבל, אבל עובדה זו אינה מצמצמת אותו,
אלא להיפך: לית ליה מגרמיה כלום, וכל עניינו הוא לקבל אור. השלמות
המוחלטת מאירה אותו מפני שכל מהותו היא קבלת האור הזו.
"שעל ידה"- על ידי ההכרה הזו, "הוא מתמלא צמאון לאלוקים". המובן של יחס
האדם אל השלמות המוחלטת הוא צימאון חיים. "ורננת קודש"- שמחה עצומה,
אל מה אנו שייכים. דווקא האפיסות הזו, היא הממלאת אותנו שמחה עצומה,
"רננת קודש, רעננה ונעלסה. 'נעלסה'- כמו נעלזה. שמחה שאנחנו מקבלים
אותה באופן פאסיבי.
הענוה התמימה שאין אנחנו חוסמים את האור. והכרת האמת, היא להתאחד עם
האור. מתוך כך, כנסת ישראל מתעטרת באלוקות המתגלה בעולם, שהיא
משפיעה על כל ההויה כולה, על כלל נשמות האנושות, תביעת התעלות,
ובחסידי אומות העולם, אנשים ששייכים לשמחת ה' במעשיו, שם זה מתגלה
בסבר פנים יפות. בצורה זו, העולם הולך ומשתכלל.
הרב בזק
