א. שורש האבלות: חרדה ושידוד מערכות פנימי
שנינו במסכת שבת (ק"ו ע"א): "אחד מבני חבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה". ופסק הרמב"ם בהלכות אבלות (פרק י"ג הלכה י"ב):
"כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, ואחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה".
מדברי הרמב"ם מתבאר יסוד מופלא בעצם מהותה של האבלות: תורף האבלות ועיקרה אינו אלא החרדה, הדאגה, פשפוש המעשים והתשובה. כל שאר גדרי האבלות – איסור תספורת ורחיצה, כפיית המיטה ושאר דיניה – אינם אלא הנהגה של נידוי ונזיפה, דרכי התנהגות של מי שהוכה בידי שמיים. אולם האבלות כפי שציוו עליה חכמים בטהרתה היא ההכרה הפנימית שהקב"ה הכה בנו מכה אנושה.
משום כך, על אף שבני החבורה אינם מחויבים בדיני נזיפה ונידוי כקרובים מן השורה, מכל מקום עיקר דין האבלות רובץ עליהם במלוא תוקפו: לידע שהוכו, לחרוד, לפחד ולשוב בתשובה.
וכה ממשיך הרמב"ם ומטעים: "כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו, והרי הוא אומר: 'הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ' (ירמיה ה, ג), מכלל שצריך להקיץ ולחול". "חול" עניינו פחד ורעדה, זעזוע עמוק האוחז בנפש. "ולא חלו" – פירושו אטימות, שוויון נפש כאילו לא אירע דבר. ומכאן שתכלית המכה היא היקיצה והחרדה; יתר הדינים אינם אלא פועל יוצא מן המכה, אך תמצית האבלות היא להקיץ מן התרדמה ולהיחרד.
ב. המאור הגדול והמאור הקטן – כוח ההשפעה וכוח הקבלה
בסוגיית הגמרא הובאו שני טעמים לאותה חרדה המוטלת על בני החבורה: "אמרי לה דמת גדול, ואמרי לה דמת קטן".
ממשנת המהר"ל למדנו כי בכל חבורה שלמה מקופלים שני כוחות יסודיים: כוח ההשפעה – כוח הנתינה בסוד המאור הגדול; וכוח הקבלה – כוח ההתבטלות והקיבול בסוד המאור הקטן. הגדול שבחבורה הוא המשפיע, ומעלתו נמדדת בריבוי השפעתו; הקטן שבחבורה הוא המקבל, המגלם את שורש הקיבול בעולם.
שתי הדעות נחלקו מהו עמוד התווך שחסרונו שובר את החבורה ומחריבה: האם עיקרה בכוח ההשפעה של הגדול, או שמא כל תכליתה וקיומה תלויים בכוח הקבלה של הקטן.
וברבי גדליה זצוק"ל נתאחדו שני הקצוות הללו כאחד במדרגה עילאית: הוא היה הגדול שבגדולים, ובד בבד הקטן שבקטנים. בכל בני החבורה לא נמצא משפיע כמותו, ולא נמצא מקבל כמותו. שתי המידות – "דמת גדול" ו"דמת קטן" – התקיימו בו במלוא שיעור קומתן.
כוח השפעתו היה כביר ונשגב, ומעוגן כולו בטהרה ובמידת האמת. כעין מה שאמרו תלמידיו של רבי יהודה הנשיא: "טוב אתה לישראל מגלגל חמה" (סנהדרין ק"א ע"א) – השפעה שאינה נזקקת למעשים יזומים או להליכה אל הזולת, אלא השפעה הנובעת מעצם צורת האדם ומאור פניו. נפשות היו עשויות להתהפך מן הקצה אל הקצה בפגישה אחת עמו, מתוך ראיית נקיות דעתו וטוהר מציאותו.
הוא גילם באישיותו את בחינת יוסף הצדיק – שורש כוח ההשפעה בעולם: "וְיוֹסֵף הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" (בראשית מב, ו). ושמו מעיד על מהותו: "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (שם ל, כד) – שעצם מציאותו תובעת ויוצרת המשכיות, להוסיף עוד בריות תחת כנפי השכינה. רבי גדליה זצ"ל, אף שראשית דרכו הייתה מתוך תשובה, שורשו היה מעיקרא מעולם הצדק. הייתה בו תמימות ונקיות כשל מי שלא טעם טעם חטא מימיו, זך וצח כבדולח. זוהי בחינת "דמת גדול".
ומאידך גיסא – "דמת קטן": לא היה מקבל כמותו בעולם. כל כולו היה כלי קיבול פתוח לשמוע, ללמוד ולהתעלות, מתוך צימאון מופלג שחרג מגבולות הטבע. עליו ראוי היה לקרוא: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקִים בּוֹ" (שם מא, לח).
ג. י"ג מידות של רחמים מול מאיסת התורה
אמרו במדרש (פתיחתא דאיכא רבתי, ב; ירושלמי חגיגה א, ז): "ויתר הקב"ה על עוון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה".
דברים אלו מוקשים לכאורה: והלוא שנינו בבבא קמא (נ' ע"א): "כל האומר הקב"ה ותרן הוא – יותרו חייו", ואם כן כיצד נאמר ש"ויתר"? אלא הביאור בזה, כפי שכתב הרא"ש (ראש השנה סי' ה) ונתבאר ב'מסילת ישרים' (פרק ד), שי"ג מידות הרחמים שנתגלו למשה רבנו ביסודן הן הנהגה של חסד ועקיפת שורת הדין: "וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן... וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" – אף על פי שאינו הגון. מידת הוויתור אינה שרירותית, אלא הנהגה הנגזרת ממידות הרחמים: "לנושא עוון – למי שעובר על פשע", למי שמעביר על מידותיו. אין הדין נמחק, שהרי "מאריך אפיה וגבי דיליה", אלא שהקב"ה מאריך אפו ומשהה את הפורענות כדי ליתן שהות לתשובה.
אולם כל זאת אמור בעבירות חמורות כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – שגם עליהן שייכת השפעתן של י"ג מידות. מה שאין כן במי שמאס בתורה: המאיסה סותמת את צינורות הרחמים ושומטת את עצם הזכות להנהגת י"ג המידות. על עוון זה אין ויתור והדין נגבה מיד.
בדורנו אנו רואים בבירור כיצד ממעט הקב"ה ברחמים ונוהג במידת הדין. הדבר נובע במישרין מאותה "מאסה של תורה" שחז"ל הזהירו עליה בעקבתא דמשיחא: "וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ" (סנהדרין צ"ז ע"א). האוויר ספוג בריחוק ומאיסה, וכנגד מציאות קודרת שכזו נדרשות תעצומות עילאיות של אהבת תורה טהורה – בבחינת "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שיר השירים ח, ז). כזה היה רבי גדליה זצ"ל: מעיין נובע וחי של אהבת תורה, שאינו מושפע כלל מרוחות הזמן.
אמרו בסוף יומא (פ"ו ע"ב): "גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו". רעק"א מביא שם בשם הרמ"ע מפאנו שכוונת הדברים לערבות ההדדית של ברית האלות. אך יתר על כן: יחיד השב בתשובה אמיתית בכוחו לעורר מחדש את ברית י"ג המידות – אותה ברית שנכרתה במעשה העגל ונתפרשה בנבואת מיכה: "מִי אֵ-ל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֺן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע... יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֺנֹתֵינוּ".
רבי גדליה היה אותו יחיד מיוחד, שבדבקותו ובטהרתו עמד כמשקל נגד למאיסת התורה של הדור כולו, ובזכותו הושפעה מידת הרחמים. בסילוקו מאיתנו ניטלה החומה הבצורה המגנה עלינו, והותרנו גלויים וחשופים למדת הדין.
ד. "חכמת סופרים תסרח" – חכמה שפירשה מן החיים
באותה ברייתא דעקבתא דמשיחא אמרו: "חכמת סופרים תסרח". כיצד תיתכן סירחון בחכמת התורה?
הכלל בבריאה הוא שכל דבר שהיה מחובר למקור החיים, ברגע שהוא נפרד מהם הוא מעלה צחנה. ככל שהדבר היה חי ומרומם יותר – פרישתו עמוקה יותר ומאוסה יותר; זהו שורש המושג "פֶּרֶשׁ", לשון פרישה מן החיים.
והנה, אין לך מקור חיים נעלה מן החכמה: "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" (קהלת ז, יב), ו"חכם" בגימטריה "חיים". וכתב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש ז, א): "חיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין". החכמה היא החיים בעצמם. ממילא, כאשר חכמת התורה הופכת לעניין מופשט, טכני וחיצוני שאינו קשור לחיים הפנימיים של האדם – אין לך פרישה גדולה מזו, ואין לך סירחון כבד מזה.
זהו שורש מאיסת התורה בימינו: אשמתנו היא, שחכמתנו אינה חיה. אילו הייתה התורה נלמדת ונתפסת כמקור חיים טהור, לא הייתה מאיסה בעולם; שכן אין דבר ערב ומושך מן החיים, ואין דבר מאוס ומאכזב ממה שנפרש מהם.
רבי גדליה זצ"ל היה דמות מופת שכל חכמתו הייתה כולה חיים זכים. עם הסתלקותו חל עלינו המקרא: "הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישעיה כט, יד).
ה. נבואת מלאכי: עבדי ה' לקראת "היום הבוער כתנור"
בנבואתו האחרונה של אחרון הנביאים – נבואה שתוקפה עומד לעד עד קץ הימים – נאמר:
"חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה'... אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹקִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת. וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים, גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה, גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹקִים וַיִּמָּלֵטוּ" (מלאכי ג, יג-טו).
מילים אלו משקפות בדייקנות את מציאות ימינו. ובתוך אותו חושך מוסרי, מאיר הנביא את הדרך:
"אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. וְהָיוּ לִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה, וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ" (שם, טז-יז).
הקב"ה גונז את שיח יראי ה' לעת קץ כסגולה מיוחדת. ומהו התנאי לאותה חמלה מובטחת? "כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ". אב חומל על כל בן, אך חמלתו מגעת לשיאה כלפי בן מסור המקדיש חייו לעבודתו. איפה מצינו בדורנו "בן העובד אותו" במסירות נפש צרופה כרבי גדליה זצ"ל, שהשליך מעליו את כל בורית עולם הזה, בחל בכל ברק מזויף, ובחר ללכת קדורנית מתוך ענווה ופשטות?
הנביא מסיים באזהרה נוראה:
"כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר... וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ... זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי... הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא... וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם".
מאז אותם דברים שותק הקב"ה, כביכול. אם אין אנו מצטרפים לתנועת התשובה של השבת הלבבות – הסכנה היא חורבן מוחלט.
ו. שבק חיים לכל חי – חובת הקבלה לעתיד
אמרו קדמונים על הנפטר: "שבק חיים לכל חי" – הוא מותיר את קומת חייו הרוחנית לעולם, כדי שנוכל אנו לינוק ממנה. רבי גדליה זצ"ל הוריד לעולמנו מדרגות של מסירות נפש, טהרת מחשבה, אמונה תמימה ונקיות הדיבור שכמותן לא נראו בדורותינו. כעת, משנסתלק, נותרו השגות אלו בהישג ידנו, ועלינו מוטל לאחוז בהן.
כשנפטר רב, קיבלו תלמידיו על עצמם את מידות החסידות שנהג בהן (תשובות הגאונים, שערי תשובה קע"ח; רמב"ם הל' דעות פ"ב והל' תפילין פ"ד). אף אחד מן התלמידים לא יכול היה לקבל את כולן – אלא כל אחד קיבל מידה אחת. עד כדי כך, ששניים מתלמידיו סימאו את עיניהם כדי שלא להיכשל בהבטה חוץ לארבע אמות, מתוך הכרה שאסור לאותן מידות קדושות להיעלם מן העולם.
אם בימיהם כך, בימינו – בעת שהיום בוער כתנור ומדת הדין מתוחה – על אחת כמה וכמה.
כל אחד מאיתנו, היודע נגעי לבבו, חייב לקבל על עצמו תוספת קבועה מעבר למורגל: התנערות מן המלומדה והשגרה, הוספת חיות בעבודת ה', טהרה במחשבה, זהירות ועדינות בדיבור, ותפילה זכה. לא לנהוג כאכזרי המטייח את המכה, אלא לעמוד באימה, לפחד, לדאוג, לפשפש במעשים ולחול.
הקב"ה ירחם על המשפחה השבורה – האלמנה והיתומים, ועל כולנו, עדת אבלים ובני חבורה נשברים; יאסוף נדחינו, יפרוש עלינו סוכת רחמים, ותחזינה עינינו בשובו לציון ברחמים גדולים.
