מבזה תלמיד חכם

 ה' אלול תשכ"ג.

חביבי יקירי,

שלום וברכה!

לאות תודה על טרחתך עבורנו לפני נסיעתך מכאן, הנני מוצא את עצמי מחוייב לעורר את תשומת לבך להלכה אחת. ראובן ושמעון הם שני תלמידי חכמים. ראובן גדול משמעון במדרגתו בתורה. אלא שלעומת זאת, ראובן הוא במדרגת "הבינוני" שבתניא ¹, ושמעון הוא במדרגת "צדיק גמור" שבתניא — הנה אם לוי מכבד את שמעון יותר מראובן, הרי הוא בכלל מבזה תלמיד חכם. ודי למבין.

בברכה ובצפיה להרמת קרנם של עמלי תורה

יצחק הוטנר

ארבעים שנה

ב"ה, כ"ח אלול, תשכ"ב

מעלת כבוד אלופי ומיודעי שליט"א.

שלום וברכה!

הנני בזה להגיד להדר"ג מה שהייתי אומר לו, אם לא אירע מה שאירע, והייתי מקבל ממנו ברכת הפרידה כאשר יאתה.

הנה אמרו חכמים: 'לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין'. ולמדים אנו מזה, "אז כאפן צו שנעל די דעה פון א רבי'ן איז נישט א גוטער סימן פאר א תלמיד"¹.

בבחינה זו הנני מכיר את עצמי עכשו בתור תלמידו של הרב, נשמתו עדן, הרבה יותר מכל אלה שתפסו, כביכול, את תורתו תיכף בזיקה ראשונה.

אודה ולא אבוש כי לא תמיד היתה תפיסתי כל כך טובה, וכוח הקליטה שלי לא פעל בנקל כלל.

אמנם עכשו, מדי התקרב הגבול של עמידה על דעת הרב, נתחדדו בפי כמה יסודות, אשר בשעתם הייתי מוכרח לדבר בהם מתוך "גמגום". ועצם ההופעה של עמידה על הדעת לאחר זמן דוקא, מורה הרבה יותר על ההשתרשות הנפשית, מאשר התפיסה התכופה והקליטה הסמוכה.

התחדשות ההרגשה בתורתו של הרב, היתה מלפפת אותי בכל עת שהותי הפעם בארץ.

מכיון שלא נזדמן לי להשמיע הדברים הנ"ל להדר"ג מפה לאוזן, אמרתי: יבוא נא מכתבי לפניו.

והנני חותם בזה בברכת השנים, ובבקשה מיוחדת להתפלל עלי שאזכה להצטרף, באיזו בחינה שהיא, לבנין מהלך התורה בארץ.

באהבה

יצחק הוטנר

1. תרגום: לתפוס מהר מדי את דעתו של הרב אין זה סימן טוב לתלמיד.

שחוק הכסיל

בסוף ספר דניאל (יב א) בפסוקים המדברים על מה שיהיה בעת קץ, כתוב, "ובעת ההיא יעמד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך", מיכאל הוא המלאך של כלל ישראל, הוא סנגורן של ישראל, הוא מלאך החסד העומד לימין, כאשר 'אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה' מיכאל הוא העומד לימין, ומפרש רש"י, "ובעת ההיא יעמוד מיכאל - ישתתק כאלם, שיראה הקב"ה דן בעצמו ואומר היאך אאבד אומה גדולה כזו בשביל ישראל". מדובר כאן על המלכות הרביעית, כשהגיע השעה שהיא צריכה להיאבד מן העולם, והקב"ה עומד כאן בשיקול גדול, כל העולם כולו עומד מעבר מזה וישראל עומדים מעבר מזה, והקב"ה צריך להאבידם מפני ישראל, והקב"ה דן באותה שעה 'היאך אאבד אומה גדולה כזו בשביל ישראל', ומיכאל השר הגדול צריך להגיד סנגוריא על כלל ישראל, אבל בעת ההיא מיכאל ישתתק כאילם, ולא יוכל לסנגר על כלל ישראל.

והנה בפסוקים שלפני כן (פי"א) מתואר המצב שיהיה באותה השעה בעולם, "ובעת קץ יתנגח עמו מלך הנגב וישתער עליו מלך הצפון ברכב ובפרשים ובאניות רבות, ובא בארצות ושטף ועבר, ובא בארץ הצבי ורבות יכשלו, ואלה ימלטו מידו אדום ומואב וראשית בני עמון, וישלח ידו בארצות וארץ מצרים לא תהיה לפליטה וכו'", אנחנו לא יודעים איך לקרוא את המפה הזאת, הדברים סתומים וחתומים, אבל בכל אופן יהיו דברים גדולים ונוראים, ואז כתוב "ובעת ההיא" - היינו באותו עת קץ, "יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך", היינו מיכאל שהוא צריך לעמוד לימין בני עמך, הוא יעמוד וישתתק, הוא יראה את הקב"ה דן בעצמו ואומר היאך אאבד אומה גדולה כזו בשביל ישראל, ומיכאל לא יהיה לו פתחון פה ללמד סנגוריא.

ומה הסיבה לכך, ממשיך הפסוק ואומר, "והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא", ומבאר רש"י, "והיתה עת צרה בפמליא של מעלה, וקטיגוריא בתלמידי חכמים בזוזי ובזוזי דבזוזי, כמו שאמרו רבותינו בהגדה בפ' אחרון של כתובות". והיינו שבשעה שיש בישראל קטגוריא בתלמידי חכמים לא יתכן סנגוריא של מיכאל, מיכאל אינו יכול לדבר סנגוריא כשיש קטגוריא בת"ח, הסנגור והקטגור לא יכולים לדבר ביחד, כשיש קטגוריא בת"ח אז משתתק הסנגור, מיכאל השר הגדול משתתק כאילם.

והנה, הגמ' בסוף כתובות שהביא רש"י עוסקת שם בסוגיא של ארץ ישראל, וזה על דרך מה שביארנו לעיל שמסכת סוטה עוסקת באשה שסטתה מתחת בעלה והיא מסיימת בסוגיא של עקבתא דמשיחא, וכך גם מסכת כתובות שעוסקת בכל מה שהבעל חייב לאשתו בתנאי כתובה, וביניהם שחייב לה מדור, עוסקת בסופה בסוגיא של ארץ ישראל, שזהו המדור שהקב"ה כביכול התחייב לתת לעם ישראל. ולקראת סיום המסכת אומרת הגמ' איך זה ייראה בסוף הימים, "א"ר זירא א"ר ירמיה בר אבא, דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים", ופירש רש"י, "הרבה מסטינים ומלמדים חובה יעמדו עליהם".

דברים אלו נכתבו לפני הרבה שנים, כך בצורה הזאת הם נכתבו הרבה לפני דורנו אנו שבו הדברים מתקיימים לנגד עינינו, ועל המצב הזה נאמר "והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי", מצב כזה עוד לא היה בכלל ישראל מעולם, שהתורה תהיה מושפלת באופן כ"כ נורא כפי שהיא מושפלת בימינו, שפלות כזאת שאי אפשר כלל להוציא את כבודה של תורה כלפי חוץ, וכל מי שמנסה להוציא את התורה במשהו כלפי חוץ, או שהוא יהיה לבזיון גמור, או אם הוא ירצה להראות את עצמו יפה לעיני העם אז בהכרח שהוא ישפיל את כבודה של תורה ויחלל את קדושתה, וכדברי קדשו של הרמב"ם בענין זה, שכתב (הל' ת"ת פ"ה ה"ד), "וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע שוטה וגס הרוח, ועליו נאמר 'כי רבים חללים הפילה' וכו', אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם וקופצין ויושבין בראש לדין ולהורות בישראל, הם המרבים המחלוקת והם המחריבים את העולם והמכבין נרה של תורה והמחבלים כרם ה' צב', עליהם אמר שלמה בחכמתו 'אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים'". ואין צריך להוסיף על דבריו.

המצב בעת קץ הוא כמו 'מכירת סוף עונה', הצטברו הרבה דברים ועכשיו צריך לקיים את הכול, הצטברו הרבה הבטחות הרבה דברי נבואה והרבה דברי חז"ל, ועכשיו הכל צריך להתקיים במהירות, 'וחש עתידות למו', צריך מהר מהר לקיים את הכול, השטרות נפרעים מהר, כל הדיבורים כולם מתקיימים יחד במהירות.

וזה המצב שאנו נמצאים בו, מצב של ניסיון שנקרא 'רחל ויוסף אחרונים', פירושו של דבר, שאותם תלמידי חכמים שאין להם בעולמם אלא תורה, דעתה של תורה, עומקה של תורה, ואין להם בעולמם אלא להבין עוד משנה, עוד גמרא, עוד פסוק בחומש, פסוק בנביא, עוד רש"י, עוד רמב"ם, עוד רעק"א, זה כל עניינם, האנשים האלה הם נחשבים התחתית שבתחתית, הבזויים ביותר המושפלים והנמוכים ביותר, ואם בכל זאת הם לא לגמרי בזויים זה רק משום שהם לא מבליטים את עצמם שהם כאלה, מצד ה'לא ראי זה כראי זה' יש להם בזיון גמור, ורק מצד 'הצד השוה שבהם' אז בכל זאת גם הוא בן אדם, הוא נראה די נורמלי, מה שהוא מקבל צד של כבוד זה מצד 'פרנסני ככלב', הוא לא יותר גרוע, אבל כשניכר לעין שזה כל עניינו וכל חייו אז באותו רגע הוא בזוי בזיון גמור, מואסים בו, 'יראי חטא ימאסו', הם יהיו לגועל ממש, הפירוש ימאסו זה 'איך אפשר להסתכל עליהם בכלל', זאת אומרת, מי שניכר עליו שכל עצמו וכל עניינו וצורת חייו זה יראת חטא, ואין לו בעולמו אלא התורה ורצונו ית', האדם הזה הוא מושפל בתכלית השפלות.

והדבר מפליא שמצב זה כבר הושרש במעשה אבות סימן לבנים ע"י יעקב אבינו ששם את רחל ויוסף אחרונים, וע"י ישעיה הנביא שקילל אותנו ב'ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד', והכל משום שרק מכח זה תוכל לבוא הגאולה, שדוחקא זו היא נשיכת הנחש שפותחת ומביאה את הלידה.

נשיכה זו עליה אמר הקב"ה לנחש (בראשית ג טו) "ואתה תשופנו עקב", וביאר הגר"א (תז"ח כט.), שהקב"ה הבטיח לנחש שאמנם 'הוא ישפוך ראש' דהיינו כשהוא יהיה ראש הוא ישופך, אבל 'ואתה תשופנו עקב' כשהוא יכנס למצב של 'עקב', כשכלל ישראל יהיה במצב של 'עקב' בעקבתא דמשיחא, אז 'ואתה תשופנו עקב'. זהו הנשיכה של הנחש.

דרגה של 'עקב', שחוק הכסיל

עוד כתב הגר"א (ליקוט סוף ספד"צ), שהיום כל מציאותנו וכל השגתנו הוא בדרגה של 'עקב', ה'ראש' הוא בדרגה של 'עקב', אין יותר גבוה מ'עקב'. והנה, ה'עקב' אין בו כמעט שום תחושה, גם אם דוקרים אותו בסיכה הוא לא חש, אבל הדבר היחידי שהוא יודע זה לצחוק, יש בו רגישות עדינה מאד שאין בכל הקומה כולה, שכשמגרים אותו זה מגרה את האדם לצחוק, זה מה שהוא יודע, העקב יודע לעשות 'שחוק הכסיל'.

והנה כתוב (קהלת ז ו), "כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל", סירים הם קוצים שכשעושים מהם מדורה הם משמיעים מיני פיצוצים ורעשים, והפסוק מדמה את שחוק הכסיל לאותם קול הקוצים. ומבאר בזה הגר"א (ליקוט סוף יה"א), שיש באדם ב' מעלות יותר משאר בעלי חיים - הדיבור והשחוק, והיינו שהאדם נבדל מהבע"ח בכח הדעת שיש בו, ומכח זה יש בו דיבור ושחוק, הדיבור הוא הפרי העיקרי של הדעת שמדבר דברי השכל שזה התכלית, והשחוק הוא הדרגה הפחותה של הדעת, שיש בו דעת להבין דבר שחוק, שכדי לשחוק צריך איזה דרגה של דעת, להבין את ההיפוך שנעשה ממה שהשכל קובע, ולכן אצל בע"ח אין שחוק. והפסוק משוה את השחוק של הכסיל לקולות הקוצים בשעה שנשרפים, משום שגם בעצים יש כמה דרגות, יש עצי פרי שהם העץ המעולה שנועד להניב פירות, ויש עצי סרק שאמנם אין בהם עשיית פירות אבל מועילים לשמש כהגנה וצל, ויש קוצים שאינם מניבים פירות וגם אינם מועילים כצל, אבל מ"מ גם בהם יש איזה שימוש שאחר שכבר הפסיקו לצמוח הם יכולים לשמש כעצי בעירה, ובשביל זה הם טובים מאד, התועלת שבהם כ'עצים' הוא שאפשר ע"י הכילוי שלהם להבעיר אש. ולכן הקוצים בשעה שמבעירים אותם הם משמיעים רעש גדול, כדי להכריז 'הנה גם אנחנו עצים', אנחנו גם טובים כעצים לשמש כחומר בעירה טוב, אנחנו טובים בשביל להישרף. וכך הוא ג"כ שחוק הכסיל, שאדם שיש בו דעת להבין ולהשכיל, הוא מראה את עצמו ע"י דיבור שהוא הפרי של הדעת, 'ניב שפתים', השפתים שלו מניבים פירות, אבל הכסיל שאין בו דעת להשכיל, אין לו אפשרות להראות צורת אדם ע"י דיבור, אז הוא מראה את הצורת אדם שלו ע"י שחוק, ולכן הוא משמיע קול רעש גדול של שחוק כדי להכריז 'גם אני בן אדם', גם בי יש מעלה של דעת להבין דברי שחוק.

כל מי שרואה איך העולם בימינו נראה, העולם כולו מלא ב'שחוק הכסיל', כולו שחוק, העולם כולו נהיה משחק, יש אפשרות הצחקה כזאת ואפשרות הצחקה כזאת, כל מיני גוונים של הצחקה, אם האופן הזה לא מספיק 'מצחיק' אז מצחיקים באופן אחר, הכול נעשה למשחק, משחקים את הכול. וגם אנחנו נכנסים לתוך המשחק הזה, את כולנו הם מכניסים לתוך המגרש, כולנו מצטרפים למשחק, שחוק הכסיל ממלא היום את כל חלל העולם. זה נורא ואיום, איפה ה'צורת אדם', איפה ה'מדבר', האם כך האדם נראה, וכי על זה נברא האדם בעולם. כך זה נראה, כקול הסירים תחת הסיר, העולם נשרף והוא משמיע קול, הנה, גם אני בן אדם, כך מתקיימת הצורת אדם של הכסיל עי"ז שהוא מבעיר את עצמו ומשמיע קול (וצריך לזה אריכות בפנ"ע).

האבר בגוף האדם שהוא החריף ביותר ב'חישה' הזאת הוא העקב, כשאתה מגרה אותו מה שיוצא מזה הוא 'שחוק הכסיל', לא יוצא שום פרי, רק שחוק חסר משמעות, בשביל מה הוא טוב, בשביל שתגרה אותו ויצא ממנו צחוק, וזה המצב של עקבתא דמשיחא, כך אנו נראים, זה הצורת אדם של היום, כל הצורת אדם מכף רגל ועד ראש הוא בשביל הצחוק, העקב כדי לגרות את הצחוק, והראש כדי להוציא את הצחוק דרך הפה.., זהו הצורת אדם, כך אנחנו נראים. [מו"ר הגרמ"ש זצ"ל]

Prosecution Against the Talmidei Chachamim

At the close of Sefer Daniel (12:1), regarding the final Ketz (the End of Days), the pasuk states: "At that time, Michoel, the great prince who stands over the children of your people, shall stand." Michoel is the celestial advocate (sanegor) of Klal Yisrael, the angel of Chesed positioned on the right flank. In the heavenly tribunal where some incline to the right for merit and others to the left for liability, Michoel champions the defense.

Rashi comments on this:

"At that time Michoel shall stand — he will become silenced like a mute, seeing the Holy One, Blessed be He, deliberating directly and saying: 'How can I destroy such an immense nation on account of Israel?'"

This refers to the fourth kingdom (Malchus Revi'is) when the hour arrives for its eradication. The Ribbono shel Olam weighs the cosmic scale: the entirety of civilization on one side, and Klal Yisrael on the other. Michoel must articulate the zechus (merit) of Israel, yet in that climactic moment, he is rendered mute, unable to plead their defense.

The preceding verses (perek 11) detail the geopolitical upheaval preceding this juncture: the violent clashes between the King of the South and the King of the North, sweeping armaments, naval campaigns, and widespread destruction overtaking the Holy Land (Eretz HaTzvi). While the precise contours of this prophetic map remain obscure (setumim ve-chasumim), catastrophic global instability is evident. At that precise juncture, Michoel the Archangel—whose mandate is to champion the right flank of Klal Yisrael—stands paralyzed in silence.

Why does Michoel lose his voice?

The pasuk continues: "And there shall be a time of distress such as never was since there was a nation until that time." Rashi elucidates:

"A time of distress in the Heavenly Court (pamalya shel ma'alah), and prosecution (kateigorya) against the Talmidei Chachamim..."

When there is open denigration and prosecution against the lomdei Torah (Torah scholars), Michael's sanegorya is nullified. The celestial prosecutor and defender cannot hold the floor simultaneously. The moment kateigorya is levied against Talmidei Chachamim, the heavenly advocate is silenced.

The Gemara at the conclusion of Maseches Kesubos (112b) develops this within the sugya of Eretz Yisrael. Just as Maseches Sotah begins with domestic betrayal and concludes with the breakdown of the generation of Ikvesa de-Meshicha, Maseches Kesubos—which addresses a husband's contractual obligations to his wife, foremost among them dwelling rights (mador)—culminates with Eretz Yisrael, the divine habitation pledged to the Jewish people. As the Gemara outlines the conditions prior to redemption:

"Rabbi Zeira in the name of Rabbi Yirmiyah bar Abba stated: In the generation wherein the Son of David arrives, there will be prosecution (kateigorya) against the Talmidei Chachamim."

Rashi notes: "Numerous adversaries and accusers will rise against them."

This ancient warning reflects our contemporary reality with precision. The degradation of Torah in our times has reached an unprecedented nadir. The true kavod haTorah (dignity of Torah) cannot be broadcast outward into the broader culture. Any attempt to package and market Torah externally either subjects it to outright derision or, conversely, forces the speaker to dilute and desecrate its sanctity in order to appeal to the secular zeitgeist.

This mirrors the sharp admonition of the Rambam (Hilchos Talmud Torah 5:4):

"Any disciple who has not attained the stature required to issue halachic rulings and yet presumes to do so is wicked, foolish, and arrogant... These are the junior scholars who have not acquired sufficient Torah depth, yet seek self-aggrandizement before the masses and among their townsmen, thrusting themselves forward to head tribunals and issue rulings in Israel. They amplify discord, lay waste to the world, extinguish the light of Torah, and ravage the vineyard of the Lord of Hosts. Concerning them did Shlomo state in his wisdom: 'Catch for us the foxes, the little foxes that spoil the vineyards.'"

The Final Liquidation and the Trials of the "Acharonim"

The era of the Ketz functions as a cosmic "end-of-season liquidation." Long-standing prophecies, covenants, and rabbinic declarations converge simultaneously at breakneck speed; as the verse states, "He hastens future events for them" (chash asidos lamo).

This trial is epitomized by the paradigm of Rochel ve-Yosef Acharonim—Rachel and Joseph placed last in the camp. The Talmidei Chachamim whose entire universe is circumscribed solely by Torah—plumbing another sugya, an additional line of Gemara, Rashi, Rambam, or Rav Akiva Eiger—are relegated to the lowest social rung. If they retain any modicum of respect, it is only to the extent that they conceal their true absorption in Torah and present as ordinary members of society. The moment their unyielding devotion to yiras Cheit (fear of sin) and total detachment from material prestige become conspicuous, they are met with disdain: "Those who fear sin will be loathed" (yirei cheit yima'eisu).

This paradigm was established historically through ma'aseh avos siman la-banim (the actions of the Patriarchs prefiguring the destiny of the children), when Yaakov Avinu positioned Rachel and Yosef at the rear. It was echoed in the rebuke of Yeshayahu: "The youth will act insolently against the elder, and the base against the honorable." This crushing suppression is the profound travail preceding the ultimate geulah—the venomous bite of the primordial serpent that induces the labor of birth.

As Hashem decreed to the serpent: "And you shall strike his heel (akev)." The Vilna Gaon (Tikkunei Zohar Chadash 29a) explains that while Klal Yisrael holds the status of "head" (rosh), they crush the serpent; but when the nation descends into the state of the "heel" (akev)—the period of Ikvesa de-Meshicha—the serpent strikes the heel.

The State of the "Heel" and the Derision of the Fool

The Gra further notes (Likkutim, end of Sifra de-Tzni'usa) that our current spiritual grasp and existential standing are relegated to the level of the akev. The "head" itself now functions merely as a heel; there is no higher attainment available.

The physiological heel possesses minimal tactile sensitivity—it barely registers the prick of a pin. Yet it harbors an acute, peculiar reflex: ticklishness, which triggers involuntary laughter. The heel instinctively produces "the laughter of the fool" (sechok ha-kesil).

Koheles (7:6) compares this phenomenon: "For like the crackling of thorns under a pot, so is the laughter of the fool." The Vilna Gaon (Likkutim, end of Yahir Ohr) explains that man surpasses animals through two cognitive faculties: speech and laughter. Both stem from da'as (intellect). Speech represents the primary fruit of da'as—the verbalization of reason and purpose (niv sefasayim). Laughter represents a subordinate, inverted expression of intellect: the cognitive recognition of absurdity or incongruity, a capacity completely absent in the animal kingdom.

The pasuk compares foolish laughter to burning thorns because trees fall into three categories:

1. Fruit trees: The premier category, fulfilling their purpose through high-grade yield.

2. Barren shade trees: Lacking fruit, yet providing shelter and canopy.

3. Thorns: Devoid of fruit and useless for shade, yet serving a purpose when dried: fuel for fire.

When thorns ignite, they crackle loudly, as if shouting: "We too are trees! We too possess utility as combustible material!"

So too with the fool: lacking the genuine da'as to express his human form (tzuras ha-adam) through constructive, reasoned speech, he manufactures identity through loud, performative laughter. The cacophony of his jesting proclaims: "I too possess intellect; I too am a man."

Modern culture is consumed entirely by this "laughter of the fool." Life has devolved into continuous amusement, where every serious ideal is trivialized into lighthearted banter, satire, and performance. Humanity's divine stature (tzuras ha-adam) has been subsumed by entertainment. Like thorns crackling under a pot, an unmoored society burns while clamoring for trivial validation.

The physiological heel embodies this precise dynamic: stripped of productive function, stimulation yields nothing substantive beyond an empty, tickled giggle. In Ikvesa de-Meshicha, the entire human stature is inverted: the heel is agitated to provoke frivolous amusement, and the head is conscripted solely to project that laughter out through the mouth.

שיעורים חדשים ב"ה!!:-)

 Here!!

כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר

א. שורש מידות הגאווה והנקמה

המדרש (בראשית רבה, פרשת וירא) דורש את הביטוי "כְּחֹם הַיּוֹם" על אותו יום עתידי שעליו ניבא מלאכי: "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר". כדי להבין את פשר הקשר שבין ביקור המלאכים אצל אברהם לבין יום הדין באחרית הימים, יש להתבונן בשתי מידות המצויות אצל הקב"ה, אך נחשבות לעוון חמור כאשר האדם אוחז בהן:

• מידת הגאווה: אצל האדם היא מגונה בתכלית – נאמר עליה "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב", הקב"ה מעיד שאין הוא והגאוותן יכולים לדור יחד בעולם, וכל המתייהר כאילו עובד עבודה זרה. לעומת זאת, אצל הבורא נאמר "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ", שכן במקום גדולתו – שם מצויה ענוותנותו המוחלטת.

• מידת הנקמה: על האדם נאסרה הנקמה באיסור חמור: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר". מנגד, אצל הקב"ה נאמר "אֵל נְקָמוֹת ה'".

שורש ההבדל נעוץ במניע של השאיפה לניצחון. ישנם שני סוגים של רצון לנצח:

1. רצון אגוצנטרי: שאיפה אישית להיות "המנצח", הנובעת מדחף של כבוד והישג עצמי.

2. שאיפה לניצחון הצדק: רצון טהור ואובייקטיבי שהאמת והיושר הם שיגברו.

במצב השני יש מקום לנקמה – גביית מחיר מהרשעים כדי להעמיד את הצדק על תילו. הקב"ה, המופשט מכל מניע חומרי או אינטרס אישי, אינו מונע מ"תאוות ניצחון". כל הנהגתו מבוססת על משפט אמת צרוף, ופגיעתו ברשעים נובעת אך ורק מסטייתם מדרך היושר. האדם, לעומת זאת, בהיותו קרוץ מחומר, אינו מסוגל לפעול ללא נטייה עצמית סמויה, ועל כן נקמתו פסולה.

מצד עצם קדושתה של כנסת ישראל בשורשה, אין בה נטייה עצמית – כולה קודש לה'. אולם מדרגה זו מאירה כעת רק ברמת הכלל המופשט; בפועל, ברמת הפרטים והמעשים, טרם זכינו לגילוי קדושה שכזה. אך לעתיד לבוא, עם גילוי אורו של משיח, תתעלה האומה כולה למדרגה עליונה זו. אז יוכלו מושיעי ישראל לשפוט את העמים ולהיפרע מהם בטהרה מתוך אהבת הצדק, כנאמר: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו", ועל המשיח: "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר". על נקמה עתידית זו נאמר: "הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר".

ב. ברית המילה ושלילת הנגיעות העצמיות

את דרכה של אותה נקמה עתידית למדנו ממעשי אברהם אבינו בעת הפיכת סדום, על פי הכלל "מעשה אבות סימן לבנים". לכך רומז הכתוב "וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" – ישיבתו כוונה כנגד גילוי אותו יום עתידי.

מדרגה זו הונחה באברהם מכוח מצוות ברית המילה:

• משמעות העורלה: שורש כל הנטיות העצמיות והאינטרסים האישיים נעוץ בבחינת ה"עורלה" שבאדם. עורלה זו מתפשטת בכל איברי הגוף ומייצרת נגיעות אישיות בלתי נמנעות.

• פעולת המילה: בכריתת העורלה הסיר אברהם את אותו מסך וגילה את קדושתם המהותית של ישראל. מהות הברית היא סילוק העורלה והזרמת כוח הקדושה הטהור באומה.

רק כאשר הגיע אברהם למדרגת טהרה כה עליונה, שבה נשללה ממנו כל פנייה אנוכית, היה ביכולתו לחזות בנקמה האמיתית של הפיכת סדום – נקמה שכולה אהבת הצדק.

ג. עצת ענר, אשכול וממרא ועניין הגלות

זהו פשר פתיחת הפרשה: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" – הגילוי האלוקי התרחש דווקא בחלקו של ממרא, מפני שהוא היחיד מבין שלושת בני בריתו של אברהם שתמך במילתו, בעוד ענר ואשכול התנגדו.

אברהם נועץ בהם לא מתוך ספק בציווי האלוקי, אלא משום שרוממות קדושת ישראל מגיעה לשלמותה דווקא כאשר אומות העולם מכירות במקומן ומודות שהן רחוקות, בעוד ישראל קרובים לה' – בבחינת "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". במצב מתוקן זה, ישראל מובדלים בקדושתם, ואומות העולם זוכות לתיקונן מתוך ענווה והכרה בריחוקן ("מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי"), ומקבלות שפע דרך עם ישראל.

ענר, אשכול וממרא ייצגו את שורש כל נשמות הגרים. אילו היו מסכימים כולם למילה, הייתה מתרחשת כבר אז הפרדה גמורה: כל הניצוצות והנשמות הקדושות שהיו שקועות באומות היו נחלצות מתוכן, והיה מגיע "גמר התיקון". משסירבו ענר ואשכול, נותרו נשמות הגרים מוטמעות בקרב העמים, ועל כן נגזרה הגלות כדי ללקטן, כמאמר חז"ל: "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים". מאחר שבאותה שעה פעל פוטנציאל התיקון השלם, ישב אברהם "כְּחֹם הַיּוֹם", באחיזה באותו יום עתידי.

ד. תפילת אברהם על סדום ו"השחוק המלא"

משום כך, בעת הפיכת סדום, ניגש אברהם להפגיע בתפילה וללמד עליהם זכות: "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם", ועד עשרה צדיקים. הוא הצהיר "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" כדי להעיד שאין בו שמץ של נטייה אישית או התנשאות.

זהו בדיוק סדר הנקמה לעתיד לבוא: תחילה יחפשו מליצי זכות עבור העמים, ורק כאשר לא יימצא כל צד זכות – תצא לפועל נקמה צרופה, כפי שהיה בסדום: "וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם גָּפְרִית וָאֵשׁ", וכפי שנאמר על אחרית הימים: "יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית".

אז יכלה הרע ותתגלה קדושת ישראל, כנאמר: "עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן", וכן: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ". בדרך כלל גאווה ונקמה מלוות בכעס, וצחוקו של האדם אינו אלא לעג פגום. אולם כשאדם אוהב את כל הבריות ומשוחרר מכל פנייה אנוכית, השמחה היא "שחוק מלא" הנובע מצדק טהור. לכן כשנתבשר אברהם על יצחק וצווה על המילה, נאמר בו: "וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק" – גילוי של אותו שחוק עתידי.

ה. צחוקה של שרה והתעלות הטבע

שרה האמינה ביכולת הבורא לחולל נסים שלמעלה מן הטבע, וסברה שלידת יצחק צריכה להתרחש באופן על-טבעי לחלוטין. אך כאשר ראתה שהבשורה נמסרת על ידי מלאך הלבוש בגוף אנושי – דבר המחייב פעולה בתוך גדרי הטבע – תמהה וצחקה: כיצד ייתכן הדבר בדרך הטבע?

תביעת ה' עליה הייתה משום שהיה עליה לדעת שכשם שהבורא פועל מעל הטבע, בכוחו גם לרומם את הטבע עצמו למדרגה עליונה שבה נס וטבע מתאחדים. שרה כיחשה ואמרה "לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה", משום שחששה שמא השתרבבה בצחוקה כוונה פסולה. אולם באותה שעה האיר פוטנציאל של תיקון שלם ולא היה לה לחשוש, ועל כך נתבעה.

מכוח הסרת העורלה זכה אברהם לראייה רוחנית: תחילה ראה "שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים" בראייה חושית, אך מיד "וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם" – בכוח המילה הבין שאלו מלאכים, ופנה אל השכינה: "אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ".

ו. מעלת ישראל מעל המלאכים

מצד שורשם, ישראל עליונים ממלאכי השרת. המלאכים משוללים בחירה חופשית מצד עצמם, וכל כוח בחירתם וחיותם מואצלים עליהם מעם ישראל (ועל כן שייך בהם עונש "שיתין פולסי דנורא"). המלאכים הם בחינת "חיצוניות העולמות" וישראל הם "פנימיות העולמות".

הבדל זה ניכר בקריעת ים סוף: המלאכים ננזפו כשביקשו לומר שירה ("מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!"), מפני ששירתם הייתה עלולה לנבוע משמחה על עצם אובדן המצרים. לעומתם, משה וישראל שרו "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה" – אך ורק על התקדשות שמו וניצחון הצדק.

תיקון המלאכים הוא להתלבש בגוף ולאכול אכילה גשמית כבני אדם כדי לרומם את החומר. לכן כשהציע להם אברהם פת לחם, השיבו בהשתוקקות: "כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ". אף שהתיקון השלם התעכב, בשרה אכן נברא טבע חדש לגמרי, עד ששבו נעוריה ויצחק נולד בתוך גדרי הטבע המרומם.

ז. שני הסדרים ביצחק וגילוי הישועה

מכיוון שהאיר אז ניצוץ מאורו של משיח, ניצל לוט – שבו היה גנוז שורש המשיח, כדרשת חז"ל: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי... היכן מצאתיו? בסדום".

בסופו של דבר, גם תפיסתה הראשונית של שרה – שיצחק מתקיים בהנהגה שלמעלה מן הטבע – התקיימה בניסיון העקידה. אברהם ידע שאין סתירה בין ההבטחה "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" לבין הציווי להעלותו לעולה, שכן האמין שהקב"ה יכול לברוא בריאה חדשה בתחיית המתים. וכך היה: נשמתו של יצחק פרחה ושבה אליו. הציווי "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" הבהיר שהנהגה ניסית זו תיעשה בידי שמיים בלבד.

נמצא אפוא שביצחק התגלו שני סדרים:

1. הנהגה ניסית שלמעלה מן הטבע: בעקידה ובתחיית המתים.

2. התעלות הטבע עצמו: לידתו בטבע מחודש, כדוגמת הגאולה העתידית שבה יתקדש הטבע ותתגלה הנקמה האמיתית ברשעה.

על נקמה עתידית זו נאמר: "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַגּוֹיִם, תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים... הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו". בזמן הזה הנקמה אסורה מפני הנגיעה העצמית, אך לעתיד לבוא, כשתנבע מצדק צרוף, היא תהיה תפארת לחסידי ה' – הם ישראל עם קרובו – שיוכלו לעשות את המשפט באומות, ומתוך כך תצמח קרן הישועה במהרה בימינו.

סוד השחוק – בין ליצנות עשיו, מצחק ישמעאל ושחוק הגאולה: סיכום שיעור

א. מבוא: שמו של יצחק – שחוק העתיד מול שחוקי ההווה

השם "יצחק" ולשון עתיד: שמו של יצחק אבינו מורה על העתיד (אות י' בראש השם). חז"ל מלמדים שמשמעותו היא השחוק השמור לעתיד לבוא, בבחינת הפסוק: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה" – שמחה שלמה ואמיתית שתתגלה לעתיד עם גאולתן של ישראל.

שני שחוקים המקיפים את יצחק בהווה: בתורה מופיעים סביב יצחק שני מופעים שליליים של שחוק בעולם הזה:

"מצחק" דישמעאל: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית... מְצַחֵק" – שחוק שהיה העילה לגירושו מבית אברהם.

לצנותם של "ליצני הדור": הטענה הקנטרנית שהפיצו ליצני הדור: "מֵאֲבִימֶלֶךְ נִתְעַבְּרָה שָׂרָה" (שבאה לבטל את הקשר הישיר בין אברהם ליצחק).

ב. העמקה בשני סוגי השחוק השלילי: ישמעאל מול עשיו

1. שחוק עשיו ועמלק: ליצנות וביטול הכבוד (הציניות)

עמלק כתמצית הרע של עשיו: עמלק מכונה בחז"ל "לֵץ" (על פי הפסוק: "לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם" – עמלק קיבל מכות ויתרו החכים).

שורש הליצנות של עשיו: ליצני הדור שאמרו "מאבימלך נתעברה שרה" ביקשו לנתק בין אברהם ליצחק; לטעון שאין רצף של קדושה ואין קשר מוליד ביניהם. מטרתם הייתה לקטוע את הופעת יעקב אבינו – המחבר את מידת החסד (אברהם) והגבורה (יצחק). יצחק כשלעצמו, בלא חיבור לאברהם, מוליד את עשיו.

מהות הליצנות – ביטול מושג ה"כבוד":

ליצנות אינה רק בדיחה, אלא כוח ההורס ומאפס כל ערך, משמעות, גדלות וקדושה.

כנאמר במשלי: "זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ" – הליצנות מביאה לקלון "בא זדון ויבוא קלון" (היפך הכבוד). בכל מקום בו יש יחס של יראת רוממות או רצינות כלפי קודש ואמת, בא הליצן ומגחך אותו כדי לעשותו חול והפקר.

יעקב אבינו הוא שורש ה"כבוד" (צורתו חקוקה בכיסא הכבוד), וליצנות עשיו שואפת לעקור את שורש הכבוד הזה מן העולם.

2. שחוק ישמעאל: "מצחק" – עולם המשחק והפטור מחובה

הגדרת "מצחק": חז"ל ורש"י פירשו ש"מצחק" כולל את שלושת העבירות החמורות (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – כדברי הפסוק "יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ"). ישמעאל היה יורה חצים ביצחק ואומר: "הלוא מצחק אני!".

מהות ה"מצחק" – פריקת חובות והפיכת החיים למשחק:

ישמעאל אינו לועג לכבוד כפי שעושה עשיו, אלא מתייחס לכל המציאות כאל "משחק".

בעולם המשחק יש חוקים וכללים, אך אין בו חובה פנימית מחייבת. המשחק מקנה תחושת "פטור" תמידית – אין עול, אין אחריות מוסרית, והכל בגדר שעשוע שבו הכל מותר ("הרי רק שיחקתי").

הפרדוקס האמוני של ישמעאל:

ישמעאל מחזיק באמונה עמוקה ועוצמתית בבורא עולם ובהשגחה פרטית (שם שמיים שגור בפיו, משתחווה לאבק שברגליו).

אולם, האמונה אינה מייצרת אצלו שום עול חובה או ציווי, אלא להפך – מעניקה לו זכות וסמכות לעשות ככל העולה על רוחו בשם שמיים. הוא "יונק כוח" מהאמונה כדי להתיר לעצמו עריות ושפיכות דמים תחת מעטה של פטור.

ג. צירוף הכוחות באחרית הימים – ברית עשיו וישמעאל

האיחוד ההיסטורי והאחרית-יומי: עשיו הלך ונשא את מחלת בת ישמעאל. חז"ל והראשונים (כגון הרמב"ם באגרת תימן, והפייטן בסליחות "כַּלֵּה שֵׂעִיר וְחֹתְנוֹ") מלמדים כי הגאולה תלויה בהתמודדות מול החיבור המאוחד של שתי המלכויות הללו.

המדרש בילקוט שמעוני (ברית בין הבתרים):

אברהם ראה ארבע חיות: עגלה משולשת (אדום), עז (יוון), איל (פרס ומדי) ותור – שהוא לשון ארמית ל"שור", הרומז לבני ישמעאל.

נאמר במדרש: "אוי לארץ כשיצמד שור זכר (ישמעאל) עם הנקבה (העגלה של אדום)... שיפתחו וישדדו את כל העמקים". בעל "מגן אברהם" מפרש: "כך הישמעאלים מחריבים את העולם".

הצירוף בין ה"שור" (כוח הצורה/הרוח של ישמעאל) לבין ה"עגלה" (כוח המעשה החומרי של עשיו) חודר לעומק העמקים ומחריב כל חלקה טובה.

ד. השתקפות המשבר בתוך כלל ישראל בימינו

כלל ישראל נלכד בשני השחוקים:

מצד ישמעאל: אימוץ מנטליות של "משחק" ופטור. חיים בלא עול וחובה אמיתיים.

מצד עשיו: ציניות, קלות ראש, ליצנות וביטול כבוד שמיים, כבוד תלמידי חכמים ויראת חטא.

עיוות האמונה (סיפורו של הרב דסלר):

הרב אליהו דסלר זצ"ל היה מצטט ברבים את ג'יימס מקדונלד (שגריר ארה"ב הראשון בישראל), שכתב בספרו בפליאה: בהנהגה הישראלית, בכל תכנון אסטרטגי ומדיני, מכניסים תמיד לחשבון מראש "25% נס".

זהו עיוות ישמעאלי-עשיווי: מצד אחד פורקים עול תורה ומצוות ואינם מאמינים ("עשיו"), ומצד שני בטוחים ב-100% שבורא עולם מחויב לעשות להם ניסים בלי שום חובת ציות ("ישמעאל").

הסכנה הפנימית – "וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם":

בתוכחה בפרשת בחוקותי מובא: "וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם". רש"י מדייק: "שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם".

עובדי כוכבים חיצוניים פוגעים רק במה שבגלוי; אך כשהשונאים צומחים מבפנים, הם "מחפשים אחר המטמוניות שלכם" – חודרים לעומק הנפש, לחדרי החדרים, לתוך בתי המדרש ולעניינים הפנימיים ביותר, ומחללים אותם בפרהסיה ובתקשורת.

הפלת סדר "נעשה ונשמע":

הגר"א (אדרת אליהו, פרשת וזאת הברכה) ביאר שמעלת ישראל היא הקדמת "נעשה" (תיקון כוח המעשה של עשיו) ל"נשמע" (תיקון כוח השמיעה/אמונה של ישמעאל).

בדורנו המצב התהפך: אנו נמצאים במצב שאפילו אחרי ה"נשמע" – אין "נעשה". נותר רק דיבור ואמונה תיאורטית, בלא קבלת עול מעשי.

ה. הבחנת רבנו בחיי בין "אויב" ל"שונא"

רבנו בחיי (פרשת ניצבים) מבאר את הפסוק: "עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ":

שונא (עשיו): השנאה שלו נובעת מקינאה ומתחרות ("הֲלָכָה בְּיָדוּעַ שֶׁעֵשָׂו שׂוֹנֵא לְיַעֲקֹב"). הוא אמנם רודף תמיד, אך שנאתו עדיין מתנהלת בגדרי טבע אנושי, ובשעת מעשה עשוי להישאר בו שמץ רחמנות.

אויב (ישמעאל): בא מלשון "איבה" ו"אוֹי". זוהי איבה עולמית, עיוורת ולא רציונלית, שאינה יודעת רחמים כלל ("אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל"). כשהוא מתעורר לפעול, מתקיים בו: "אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ".

שלמה המלך כינה אותם בספר משלי: "לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת: הַב הַב" – כוחות היצר של התאווני (תאוות ישמעאל) והכעסני (רציחת עשיו).

ו. שורש התיקון והדרך לגאולה

ביטול הסיבה ל"וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ":

יצחק בירך את עשיו: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ". שלטון עשיו וישמעאל עלינו מתאפשר אך ורק כאשר ישראל מתנהגים בצורה ירודה ומאמצים את מידותיהם, ואז ניטלת ההצדקה לברכות יעקב.

עקירת הליצנות והמצחק מתוכנו:

יש לבער את קלות הראש, הציניות והסרת האחריות.

יש לשוב למושג של "עול באמת" ו**"חובה באמת"** – יראת חטא אמיתית הנובעת ממחויבות מוחלטת לתורה ולמצוות.

השבת כבוד שמיים:

מול ליצנות עשיו המבטלת את הכבוד, יש לקומם את כבוד השכינה, כבוד התורה וכבוד עמלי התורה.

ההגעה לשחוק האמיתי:

רק על ידי שבירת שני "שחוקי השקר" של ההווה (השחוק המפקיר של ישמעאל והליצנות המבזה של עשיו), ייפתח הפתח לשחוק העתידי של יצחק – הגאולה השלמה שבה: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה".