ב"ה, כ"ח אלול, תשכ"ב
מעלת כבוד אלופי ומיודעי שליט"א.
שלום וברכה!
הנני בזה להגיד להדר"ג מה שהייתי אומר לו, אם לא אירע מה שאירע, והייתי מקבל ממנו ברכת הפרידה כאשר יאתה.
הנה אמרו חכמים: 'לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין'. ולמדים אנו מזה, "אז כאפן צו שנעל די דעה פון א רבי'ן איז נישט א גוטער סימן פאר א תלמיד"¹.
בבחינה זו הנני מכיר את עצמי עכשו בתור תלמידו של הרב, נשמתו עדן, הרבה יותר מכל אלה שתפסו, כביכול, את תורתו תיכף בזיקה ראשונה.
אודה ולא אבוש כי לא תמיד היתה תפיסתי כל כך טובה, וכוח הקליטה שלי לא פעל בנקל כלל.
אמנם עכשו, מדי התקרב הגבול של עמידה על דעת הרב, נתחדדו בפי כמה יסודות, אשר בשעתם הייתי מוכרח לדבר בהם מתוך "גמגום". ועצם ההופעה של עמידה על הדעת לאחר זמן דוקא, מורה הרבה יותר על ההשתרשות הנפשית, מאשר התפיסה התכופה והקליטה הסמוכה.
התחדשות ההרגשה בתורתו של הרב, היתה מלפפת אותי בכל עת שהותי הפעם בארץ.
מכיון שלא נזדמן לי להשמיע הדברים הנ"ל להדר"ג מפה לאוזן, אמרתי: יבוא נא מכתבי לפניו.
והנני חותם בזה בברכת השנים, ובבקשה מיוחדת להתפלל עלי שאזכה להצטרף, באיזו בחינה שהיא, לבנין מהלך התורה בארץ.
באהבה
יצחק הוטנר
1. תרגום: לתפוס מהר מדי את דעתו של הרב אין זה סימן טוב לתלמיד.
