תפילת המוספין היא כנגד יוסף שעניינו בסוד התוספת
תפילת מוסף, לא מצאנו לה מקביל ב"תפילות אבות תקנום", וגם אין זה נכון לומר שהיא נתקנה במקום קרבן מוסף, משום שמפורש בגמרא שתפילת מוסף היתה גם בזמן שבית המקדש היה קיים, כך אנו מוצאים בברייתא בסוף מסכת סוכה (נ"ג ע"א) "תניא אמר רבי יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו, כיצד, שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפלה משם לקרבן מוסף משם לתפלת המוספין וכו'" על כרחנו, כך מביאים זאת כל האחרונים, תפילת מוסף לא נתקנה אחרי שבטל קרבן מוסף, אלא היא נתקנה מלכתחילה כנגד קרבנות מוספים, וככשם שתפילת שחרית נתקנה על ידי האבות והיא כנגד תמידין גם בזמן שקרבו תמידין, כך גם תפילת מוספים נהגה בזמן שאמנם קרבו המוספים.
מדברי קדמונים למדנו, הדבר הזה שגור בפי כולם, שהאבא של תפילת מוסף זה יוסף, כשמה של התפילה. יוסף הוא האב שמכוון כנגד תפילת מוסף, זה השורש בכלל ישראל שמחמתו יש לנו את הכח להתפלל תפילה מיוחדת הנקראת תפילת מוסף, התפילה הזאת באה לנו מכוחו של יוסף. באמת הדבר יותר ממרומז, זה כתוב בשם עצמו. וכך, יש לנו תפילות כנגד האבות, יש תפילה אחת שהיא מיסודו של דוד המלך והיא מכוונת לגמרי כנגדו, זו תפילה שאינה מסדר התפילות, זאת פרשה מיוחדת של תפילה, ומה שמקביל לה בסדר החיים שלנו זה תיקון חצות, אכן, תפילת מוסף זו תפילה בפני עצמה, היא אמנם כן שייכת לסדר, אבל היא נקראת תפילת מוסף, זאת תפילה שנקראת תוספת, והתוספת נמצאת כאן בעצם שם התפילה. זאת תפילה של תוספת, שגם נתקנה על תוספת.
כיון שיוסף הוא כולו בסוד תוספת, זה עצם שמו, וזה עיקר שמו. זו גם הסיבה שנתנו לו את השם הזה, כמו שכתוב "יוסף ה' לי בן אחר", כשהוא נולד, לא נולד כאן הוא בלבד אלא נולד כאן עוד אחד. יוסף, היינו, בו, בשמו שלו, מונח, שהשם הזה הוא לא שם שהוא רק הוא אלא זה שם שמתכוין לעוד, לתוספת, ליותר. יוסף ה' לי בן אחר, עוד אחד, עוד. זה כמובן הסוד של תוספת, זה פירוש המילה, הכוונה היא, שהדבר לא נגמר, הוא לא מסתיים בשום מקום אלא הוא תמיד מתווסף.
והנה, בלשון הקודש, כך מלמדים אותנו רבותינו, לעולם י' נאמרת על שם העתיד. כך הוא בכל פועל, ולדוגמא, 'עשה' הוא שורש של עשיה, ויעשה זה על שם העתיד. וכפי שכותב רש"י על הפסוק אז ישיר, "למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה", שר לא נאמר אלא ישיר, משום שהעתיד הוא תמיד תוכנית, העתיד הוא תמיד במחשבה. הי' היא תמיד על שם דבר נעלם. על שם דבר שאליו רוצים להגיע, אבל הדבר כשלעצמו, נעלם.
עתה, למי שיש אוזן שומעת להבין קצת בדקדוק של לשון הקודש, פירוש המילה יוסף, זה עושה את הסוף לעתיד. כלומר, אין סוף בהוה אלא תמיד אנחנו נמצאים באופן שהסוף עוד יגיע, אין פה סוף, הסוף הוא שם, הלאה, הלאה. המילה יוסף מתכוונת להעתיק הלאה את הסוף שכבר קיים, את המצב של סוף שכבר נמצא בעולם, את המצב הסופי שהוא מצב המתנגד לברכה, לשפע, לֹמֵעֵבֶר לגבולות הקיים, אכן, בסוד תוספת, יש תמיד תוספת של ריבוי. יוסף, הכונה היא שהסוף תמיד נמצא הלאה, הסוף לא פה. פה אנחנו תמיד נמצאים באופן שמוסיפים. הסוף מועתק מפה ועובר הלאה. וכך, הסוף הוא אחרי מה שיבוא, ואחר כך שוב הסוף ילך הלאה.
"כי כל בשמים וארץ" חיבור ה'די' לשורש האין סוף
ונוסיף להעמיק בדברים. אנו יודעים שהקב"ה כביכול הוא אין סוף. אין תכלית, אין קץ, וכל השמות שאנו יכולים להגיד. הקב"ה הוא אין סוף, והוא ברא בריאה מוגבלת, בריאה שנמצאת בתוך מסגרות שאין סוף סותר אותם. אילו היתה מציאות של אין סוף בבריאה עצמה, הבריאה היתה מתאפסת. היא היתה חוזרת לאַיִן. היא לא היתה יכולה להיות קיימת. היא לא היתה מה שהיא. הבריאה חייבת להיות קיימת בסוד סוף. היא קיום של סוף. היא באה עד איזה גבול מסוים.
הגמרא בחגיגה אומרת (י"ב ע"א, ועי' עוד בתנחומא מקץ ט"ז) "ואמר רב יהודה אמר רב בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו שנאמר עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו, והיינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב אני א-ל שד-י אני הוא שאמרתי לעולם די", שם 'שד-י' עניינו שהקב"ה אמר לעולמו די, עד פה תבוא ולא יותר. בריאת העולם היתה ב'אמר לעולמו די', תגיע עד גבול מסוים ויותר אל תתפשט. וכך גם אומרים חז"ל שהשמים היו נמתחים והולכים עד שגער בהם הקב"ה ואמר להם די, עד פה תבואו ולא יותר. הסיבה שמצד עצמם הם היו נמתחים והולכים, משום ששורשם הוא בלי גבול. השורש שלהם הוא ב'בלתי גבול', ברצונו יתברך שהוא בלי גבול ובלי תכלית. לכן, הם מצד עצמם, מצד שורש בריאתם, היו נמתחים והולכים, עד שגער בהם הקב"ה. ישנה גערה בעולם. המידה הזאת של הקב"ה נקראת גבור. הוא גוער בדברים ומעמיד אותם על מקומם, מצמצם אותם על גבולותיהם. "עד שגער בהם הקב"ה", אותה גערה שהקב"ה גער בהם, היא מקיימת אותם בגבול, היא מקיימת אותם בתוך ה'די' שלהם, 'די', עד פה תבוא ותו לא. אבל רצונו של הקב"ה שהוא הרצון בבריאתם של כל הדברים כולם, הרצון הזה הוא תמיד קיים מעבר לגבולות, מעבר ל'די'. ה'די' הזה, זאת גערה של אותם נבראים, אכן, בהם גער הקב"ה ואמר להם די, אל תתפשטו יותר, אולם הרצון שהוא בשורשם, הוא בלי גבול ובלי תכלית, הוא מעבר לכל גבולות, הוא אין סוף כמו שהיה. לגבי דידיה, כמובן מאליו, הגערה לא קיימת. אבל אנחנו יודעים, והדבר חייב להיות כך, שחלילה לא ניתק הקשר בין הבחינה ההיא לבחינה הזאת. אם חלילה היתה ניתקת השייכות, שוב הדבר היה מתאפס. הדבר צריך להיות קיים בקשר לאותו מקור, לאותו שורש שממנו הוא נובע. אין דבר שקיים בניתוק משורשו, חלילה. נמצא שהבריאה אחוזה על אותו רצון שהוא מעבר לכל גבול ומעבר לכל תכלית. היא אחוזה שם. אבל היא בעצמה כאילו מופקעת מזה, אבל ישנו צינור דק, קו דק ביותר, מעודן מאוד, מעודן במיוחד, המקשר את ה"כי כל בשמים ובארץ", הוא מקשר את הלמעלה והלמטה. העליונים והתחתונים קשורים זה בזה. כל מה שנמצא פה, קשור למעלה. "כי כל בשמים ובארץ", כך נקרא הקו הזה. זה קו שאיננו רואים אותו בעולם, העולם כולו לא מגלה אותו, הוא לא מתגלה בעולם, אבל הוא נמצא, ברור לנו שהוא חייב להימצא, הדברים מוכיחים מעצמם שהדבר הזה חייב להימצא, אחרת אין שום קיום לדברים. "כי כל בשמים ובארץ", זאת היא המידה המיוחדת, הקו המיוחד הזה שמקשר את כל מה שלמטה עם כל מה שלמעלה, עם כל שורשו של הדבר למעלה. שורשיו של כל דבר ודבר, שכאן הוא נמצא בתוך הגערה, בתוך הדי שלו, שם הוא נמצא, והוא קשור לאותו שורש.
הנהגת 'די' היא יד - אולם ה' פותח את ידך ומגלה רצון
עוד מצינו בדברי חז"ל, שאותה הנהגה הנקראת די, בגילוי שלה בבריאה, היא נקראת הנהגה של יד, הנהגה של ידים. יד זאת ההנהגה של ה'די', הנהגה של בגבול. היד שמה כל דבר ודבר במקומו. היא מגבילה כל דבר ודבר לפי עניינו, לפי מקומו. היד מטפלת בדברים בצורה שהיא מגבילה אותם עד כמה שהיא מתפשטת, עד כמה שהיד יכולה לפעול בדברים. אבל, הקב"ה נקרא "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". ישנה הנהגה מיוחדת שהיד נפתחת. הפתיחה של היד נקראת פתיחה של ה'די', ומה הדבר שמתגלה, מתגלה רצון. שם מתגלה הרצון בעצמו. הקב"ה כביכול 'פותח את ידך", הוא פותח את ההנהגה של די, את ההנהגה המוגבלת, את ההנהגה שעוצרת את ההנהגה של הדברים בתוך הגבולות שלהם באופן שאי אפשר לחרוג ולצאת ממנה ואי אפשר לצאת מהמסגרות האלה. הקב"ה "פותח את ידך", כך הוא נקרא, וזה המשך לרישא, "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו", לפי ה'ישברו' כך הוא ה"פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". הקב"ה כביכול פותח את ההנהגה של די ומשפיע רצון, והרצון הוא בלי די.
כשאנחנו נותנים מעשר, כתוב על כך בפסוק במלאכי (ג' י') "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די". ברכה עד בלי די, הכוונה בזה, שהברכה עוברת את הגבולות של די. שפע של ברכה. מה שנקרא "ומשביע לכל חי רצון". "והריקתי לכם ברכה עד בלי די", מעבר לכל די שהוא.
יוסף הצדיק שומר על השפע שיהיה גדור בטהרתו
הקו הזה, שיורד ומשפיע, חייב להיות נשמר מכל משמר. כי הנה, השפע הזה, שפע שהוא קשור ל'בלי גבול ובלי תכלית', הוא יורד, הוא מושפע ויש לו קיום בעולם, רק באופן שלא מעבירים אותו מהמכוון אפילו בזיז כל שהוא. שפע כזה לעולם לא יוכל להגיע, להשתלשל, להיות פה למטה, ולהתבזבז, היינו, ללכת למקומות זרים, למקומות שאסור, למקומות שלשם השפע הזה לא יכול להגיע. זה פשוט שאי אפשר, על הדבר הזה לא שייך שתהיה שליטה כל שהיא לשום כוח של רע, חלילה וחלילה.
האבא של הקו הדק הזה, הוא יוסף הצדיק, זה הכח של יוסף הצדיק, הוא שומר את השפע הזה מכל משמר, הוא מחזיק את אותו שפע שצריך להיות מכוון להשפיע ולהמשיך הלאה את המקור שממנו הדברים נובעים, מבלי סטיה כל שהיא. באופן שהשפע לא יזוז זיז כל שהוא מהמקור שמשם הוא נובע וימשיך בדיוק בהמשך הקו כמו שהוא התחיל. הכח הזה של יוסף הצדיק הגיע על ידי הנסיון שלו, "יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל ישראל בזכותו" (ויקרא רבה ל"ב ה'), גדר את עצמו מן הערוה, הכוונה, לא להשפיע למקום אחר את השפע הזה שניתן לאדם כוח ושייכות אליו, הכח שניתן לאדם להיות בורא בדמותו ובצלמו, הכח להיות ממשיך את אותו קו שהתחיל אותו אברהם אבינו.
ונבאר, כשאדם יולד אדם, אדם מוליד אדם ונולד אדם מאדם, עתה, אם אנחנו מבינים פה שכשאדם נולד מאדם זה כדרך שחתול נולד מחתול, הרי שאין כאן שום קו ושום המשך והדבר הזה הוא טבעי לגמרי, נולד בעל חי כזה כדרך שנולד בעל חי כזה, וטבעם של דברים שווה. חתול נולד ואדם נולד, ולא צריך אפילו לטרוח ולהגיד 'להבדיל', אין כאן שום הבדל בין שני הדברים האלה. לידה כזאת לעולם לא היתה ממשיכה את הקו שנקרא אברהם יצחק ויעקב, את השם המיוחד הזה שנקרא כלל ישראל. ישנו שם מיוחד של כלל ישראל, זאת צורת אדם מיוחדת, וצורת האדם הזאת היא צורה בפני עצמה, ובשום פנים ואופן אי אפשר להמשיך אותה. כל עיקר העניין של הצורה הזאת זה בעובדה שהיא שייכת למעלה, שהיא מחוברת לעליונים, ולכן צריך להמשיך את אותו קו של חיבור לעליונים. כאן נמצאת טהרת הייחוס של כלל ישראל, כאן נמצא הייחוס בטהרתו.
עתה, כיצד ממשיכים את היחוס של בני אברהם יצחק ויעקב. באמת, צורת אדם עם השם המיוחד הזה שנקרא ישראל, לא יכולה להיולד בשום פנים ואופן, זה דבר שלא יתכן שתוולד צורת אדם שתהיה נושאת זאת בתוכה. כי הנה, כאשר נולד חתול, הרי שכל חתול הוא כמו החתול הראשון, אין שום הבדל בין החתול הזה לסבא שלו ולדורות הקודמים, אין כאן בכלל מציאות כזאת, כל אחד ואחד הוא ראשון, כל אחד ואחד הוא בזכות עצמו מה שהוא. כך זה המהלך כשהלידה היא בלי ייחוס, כך זה נראה כשהלידה היא בלי שום קשר למעלה.
אכן, כשזה עם קשר למעלה, כאן צריך להעביר קו אחר לגמרי, והקו הזה עובר בכלל ישראל רק דרך יוסף הצדיק. הוא האחד והיחידי שקבע בכל כלל ישראל את הגדר שלא להתערב, היינו, שמה שמושפע ממני לא ילך לעם אחר, זה ישאר תמיד בכלל ישראל. חלילה, כאשר שפע מועבר למקום אחר, הוא מפקיע את עצמו מהצורה של בני אברהם יצחק ויעקב. זה מה שיוסף הצדיק עשה בכלל ישראל, השפע קשור למעלה ונמשך בקו ישר, שהוא אמנם קו דק, כלומר, הוא בלתי נתפס למסתכל מן החוץ שאינו מבחין מה ההבדל בין צורת אדם זאת לצורת אדם זאת, לדידיה זה אדם וזה אדם. בזמן שהתחילה האבולוציה ברעש גדול לא נתקררה דעתם של חכמי אומות העולם להשפיל להנמיך ולהוריד את צורת אדם עד שהם החליטו שהאדם נברא מקוף, ואז אמר חכם גדול מהדורות שלפני פנינו, הם צודקים, וכי הם ראו מימיהם בן אדם. כל מי שהסתכל וראה פעם אחת בחייו אדם לא יכול להעלות זאת על דעתו, רק מי שלא ראה אדם יכול להגיד דבר כזה. כי אם בסך הכל האדם זה חתול פלוס או חתול מינוס, אז זה יכול להיות, אבל מי שראה אדם יודע ורואה שהדבר הזה לא יכול להיות, וסיים אותו חכם ואמר, האם הם ראו פעם אדם, האם הם ראו פעם את החפץ חיים, מי שראה פעם את החפץ חיים לא יכול לחשוב מחשבות כאלה, הדברים פשוטים. מי ששומר את הקו הזה, את הקו של צורת האדם של 'אתם קרויים אדם', מי שהשאיר את זה בכלל ישראל, זה יוסף הצדיק. הקו הזה זה קו הקשר, הקו שקושר את כל מה שנמצא פה עם כל מה שנמצא שם. הוא מפקיע את בחינת הגבול, את בחינת הסוף של הדבר הזה, את בחינת ה'די' שלו. הוא משייך אותו, שם אותו באופן שהדבר הזה מבטא דבר שהוא מעבר לו. אם תופסים את הדבר מבחינת ה'די' שבו הוא מבטא רק את עצמו, אולם אם תופסים את הדבר מעבר לבחינת ה'די', אז כל דבר ודבר, עם זה שהוא מוגבל, הוא מבטא משהו של 'כי כל בשמים ובארץ', הוא מבטא משהו שהוא משם. את הקו הזה מחזיק בכלל ישראל יוסף הצדיק. ובכניסה הזאת של הקו הזה לתוך עולם שהוא כולו סוף, כולו גבול, הרי שבאמת לא שייך כאן לעשות אין סוף בעולם, אלא פשוט הגבול של סוף, קיים, אבל הוא תמיד נדחה. זה הפירוש יוסף, הוא תמיד נדחה הלאה. הוא לעולם נדחה הלאה. העולם הוא סופי, העולם הוא מוגבל, אבל תמיד יש כאן הלאה, הלאה, הלאה, זה נדחה יותר ויותר.
זה סוד דברי הגמרא בתענית (ט' ע"א) הדורשת את הפסוק שהבאנו "אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די", "מאי עד בלי די אמר רמי בר חמא אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די", כי הנה, לכאורה הדרשה היא לא כפי הפשט הפשוט של הפסוק. בלי די, הכוונה היא שלא יהיה די, ואילו הפירוש שהגמרא אומרת הוא שבלי זה מלשון בליה. השפתיים תהיינה כל כך משומשות מלהגיד די, די, די, די. המכוון בזה, כי הנה, זה הרי ברור, לא קיימת מציאות בעולם הזה בלי די, כל מה שקיים כאן בלי די בעולם הזה, קיים רק שיש די ועוד די ועוד די ועוד די. אנחנו תמיד מעתיקים את גבולות הדי הלאה, הלאה, הלאה, הלאה, עוד ועוד ועוד ועוד. זה הפירוש. לא שזה לגמרי בלי די, שאין בכלל עניין די, בלי די בכלל זה מבול, העולם נמחק. אבל כשהדברים באים במהלך של תוספת, יותר, ועוד, ועוד, ועוד, הרי שאז הדברים הם כן במהלך של סוף, אלא שהסוף נדחה, הוא עובר הלאה. עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, כלומר, לא הספקת לומר די על הדבר הקודם ואתה כבר מקבל עוד דבר, וגם אותו אתה יכול לקלוט, ואתה שוב אומר די, ושוב הלאה ודי ושוב ודי. זה נקרא יוסף.
הנהגת המוסף מגלה את הקשר לשפע שמעבר ל'די'
תפילת מוסף שונה בעצם מכל התפילות כולן, כל התפילות כולן הן תפילות על הקבע, על מה שקבוע בבריאה, לכן התפילות כולן הן כנגד תמידין, והן נוהגות תמיד. בין בימות החול ובין בשבתות וימים טובים. זה מה שנקרא "את קרבני לחמי". "ולחם לבב אנוש יסעד", זה דבר שהוא המזון ההכרחי, אותו מזון שהוא הכרח לעצם הקיום נקרא לחם, וזה המזון הנקרא 'תמיד'. התפילות של מוסף הן תפילות אך ורק בימים שהם ימים של עילוי, ימים שהם מֵעֵבֶר לימים הרגילים. אלו ימים שבהם מתגלה ההנהגה שהיא מֵעֵבֶר לסדר ההנהגה הקבוע. סדר ההנהגה הקבוע זה סדר ההנהגה של ימות החול. סדר ההנהגה של שבתות וימים טובים זה סדר הנהגה אחר, גבוה יותר, סדר הנהגה שמגלה משהו ממה שצפון, ממה שעתיד. זה מגלה משהו יותר. זו לא ההנהגה הקבועה, זאת תמיד הנהגה שהיא מֵעֵבֶר להנהגה הקבועה, או הנהגה ניסית או הנהגה שהיא כולה נס, היינו, או נס מסוים או נס כזה שכל ההנהגה כולה מתגלה כנס, מתגלה כמונהגת על ידי הקב"ה בידיו, וכאילו שכל הבריאה כולה, גם דרך הטבע הכל הופך להיות נס. בכל אופן, הכל מתעלה מֵעֵבֶר להנהגה הקבועה והרגילה. כאן יש הנהגה יותר גבוהה, והיינו, יותר בעומק. היא מגלה את המעמקים של ההנהגה, היא מגלה לאן הסדר הקבוע והרגיל של ההנהגה קשור. זאת היא ההנהגה שמגלה משהו מה'כי כל בשמים ובארץ'. כל מה שנעשה כאן, הוא כולו קשור לשם. ולכן הוא תמיד יכול לעמוד בסוד תוספת. תמיד. בכל עניין, בכל מקרה, בכל מצב, שייך להוסיף בו עד בלי די. עוד, עוד, עוד. זה מוסף, זו היא תפילת המוספים. ודאי, תפילת מוסף היא כמובן כנגד קרבן מוסף, אבל ההתגלות של קרבן מוסף היא שזה מוסף על התמיד, יש כאן יתר, תוספת, עוד יותר. כלפי מה שקרבן התמיד הוא "קרבני לחמי", זאת ההנהגה הקבועה והמסודרת כפי שהיא בעולם, ישנה הנהגה עמוקה יותר, שהיא נקראת הנהגה של מוסף. ההנהגה של מוסף זו ההנהגה של גילוי הקשר, שמה שנמצא כאן בהנהגה, אז 'כי כל בשמים ובארץ'. "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", נפתח כאן ה'די' ומושפע רצון. זה בשבתות, בימים הטובים, וגם בראשי חודשים, שמתגלה בהם הנהגה עליונה יותר, מתגלה בהם משהו לא מהסדר הקבוע של 'די' אלא שפע יותר גבוה, יותר גדול, קשר יותר עמוק ויותר גלוי למה שלמעלה. זה קרבן מוסף וזו תפילת מוסף. בכל התפילות כולם אנחנו עומדים מולו של הקב"ה בצורה ובאופן שחסר לנו עצם הקיום, לכן התפילות הקבועות הן תפילות על עצם הקיום, על חיים, על דברים שנוגעים לעצם חיינו, וכמו שכתוב בלשון הרמב"ם שתפילת שמונה עשרה כוללת את כל צרכיו של אדם, בכל עניין, בכל פרט, [עי' רמב"ם פ"א מהל' תפילה ה"ד], אבל זה דבר ששייך להנהגה הקבועה. אכן, בקרבן מוסף אנו עומדים לפני הקב"ה, וצורת התפילה כאן לא נגמרת בזה שאנחנו מבקשים את הקבוע, את המינימום, את אותה רביעית דם שהנפש תלויה בה, אלא כאן אנחנו מבקשים תוספת, יותר, יותר, עוד ועוד ועוד. אנחנו מעמידים את עצמנו בציור שאנחנו עומדים מול הקב"ה ומצפים, מייחלים, מתפללים ל'והריקותי לכם ברכה עד בלי די', מעבר לגבולות של די.
