Tuesday, October 27, 2026

צחוק

"ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק" (כא, ג) מצינו שעל קריאת שמו של יצחק נצטוה אברהם מפי הדיבור בברית בין הבתרים (לעיל יז, יט): "ויאמר אלהים אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק" וגו'. ופירש"י שם: "וקראת את שמו יצחק - על שם הצחוק. ויש אומרים: על שם העשרה נסיונות, וצ' שנה של שרה, וח' ימים שנימול, וק' שנה של אברהם". ובדומה לזה איתא במדרש רבה (בראשית פרשה נג, ז): "ויקרא אברהם את שם בנו יצחק', יצא חוק לעולם ניתן דורייה לעולם. אמר רבי יצחק חפושית יו"ד עשרה כנגד עשרת הדברות, צד"י תשעים ואם שרה הבת תשעים שנה תלד, קו"ף מאה הלבן מאה שנה, חי"ת כנגד המילה שניתנה לשמונה". הרי כי האות יו"ד רומזת היא על עשרת הדברות ועל עשרת הנסיונות. ויש להתבונן בשייכות שבין אלו שני הטעמים לקריאת שמו, שמחד גיסא נקרא על שם הצחוק ומאידך על שם גיל אברהם ושרה בעת הולדתו, עשרת הנסיונות והדברות ושמונת ימי המילה. אלא שבתחילה יש להבין את ענין הצחוק שצחקו אברהם ושרה, אשר בסיבתו נקרא שמו "יצחק" שודאי מורה הוא הדבר כי ענין הצחוק הוא תכלית ענינו ועיקר מהותו.

ויעויין בזה בדברי רמב"ן שם שכתב: "וצוה אותו 'וקראת את שמו יצחק', בעבור הצחוק שעשה אברהם, וזה לאות כי היה לאמונה ולשמחה, ואחרי שקרא אותו אברהם כן כאשר צוה ה' אותו, אמרה שרה 'הכי קרא שמו יצחק' כי 'צחוק עשה לי אלהים'". שתי סיבות שונות מביאות לצחוק והנה הכתוב העיד כי גם אברהם וגם שרה צחקו לשמע בשורה זו, אולם בדברי חז"ל נתבאר כי ה"צחוק" של שניהם, למרות שמו המשותף, למעשה חלוק הוא ביסודו מעיקרו; דהנה כתב רש"י (פרק יז פסוק יז): "ויפול אברהם על פניו ויצחק - זה תרגם אונקלוס לשון שמחה.

'וחדי', ושל שרה לשון 'מחוך'. למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה, וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם". וראה עוד מה שכתב הרמב"ן (פרק יז פסוק יז) בעניין זה: "ויצחק - תרגם אונקלוס 'וחדי', וכן הדבר, כי הצחוק פעם יאמר ללעג ופעם לשמחה, כמו 'משחקת בתבל ארצו' (משלי ח לא), 'משחקים לפני ה" (ש"ב ו, ה). ולפי דעתי שהכוונה בלשון הזה, כי כל רואה ענין נפלא באדם לטוב לו - ישמח עד ימלא שחוק פיו, והוא מה שאמרה שרה (להלן כא, ו) 'צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי', כענין 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה' (תהלים קכו, ב). וכן עשה אברהם כאשר נאמר לו זה, שמח ומלא שחוק פיו, 'ויאמר בלבו' ראוי זה לשחוק כי הוא ענין נפלא מאד, 'הלבן מאה שנה יולד ואם שרה בת תשעים תלד', ולא יהיה זה לשחוק ולשמחה ויקצר הכתוב בתמיהה כי היא נקשרת במה שאמר ויצחק".


כיוצא בזה כתב גם רבינו בחיי שם: "הלבן מאה שנה יולד - חס ושלום שירחיק אברהם היות הענין גדול על דרך הנס והפלא, אבל על דרך הטבע דיבר ואמר 'הלבן מאה' שלא הוליד בבחרותו מן האשה הזאת יוליד עתה, ו'אם שרה הבת תשעים תלד' אחרי שנפסק האורח ממנה, זה אי אפשר בשום פנים על דרך הטבע, אבל על דרך הנס והפלא ידע והאמין שאפשר ביכולת הבורא יתברך כמו שהעיד עליו הכתוב למעלה 'והאמין בה". ומה שיזכיר בו הכתוב 'ויצחק', אין זה צחוק ולעג חס ושלום, רק לשון שמחה, כלשון 'אז ימלא שחוק פינו' (תהלים קכו, ב), ועל כן תירגם אונקלוס תרגום ישמח שהוא 'וחדי' ולא תירגם 'וחייך'. והראיה כי לשון 'ויצחק' הוא מלשון שמחה מה שנצטוה מפי ה' יתברך לקרותו 'יצחק', שנאמר 'וקראת את שמו יצחק', ואילו לעג אברהם על הענין לא יצוהו ה' יתברך שיקרא לו שם על שם הלעג, אבל ודאי כיון שצוה עליו כן אין בכוונתו של אברהם רק טוב". העולה מכל דברים הוא כי המונח "שחוק" או "צחוק" טומן בחובו שני עניינים שונים; גם דבר הנעשה בדרך נס ופלא ומשולל יסוד בדרכי הטבע, וגם מלשון לעג וקלס. אין ספק כלל כי ישנו מכנה משותף בין שני המונחים הללו, ולא לחינם נתקבצו שניהם אל פונדק אחד. ויש להתבונן ביסוד הדבר, מהו המכנה המשותף והחילוק שישנו בין הצחוק של אברהם וצחוקה של שרה. הדבר התפרש בבירור גם בספר העקרים (מאמר ב פרק טז) שכתב: "השחוק שם משותף, יאמר על השמחה, כמו 'ויפול אברהם על פניו ויצחק' (בראשית יז) שפירושו וישמח כמו שתרגם אונקלוס 'וחדי'; ויאמר על הלעג, כמו 'שחוק לרעהו אהיה' (איוב יב). ופעמים יבא השחוק והלעג יחד על דבר אחד ויהיה ענינם ענין השמות הנרדפים, כמו 'יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו' (תהלים ב), כי השחוק ימשך לאדם על צד הלעג ממה שראוי להלעיג עליו, וזה כשאדם משער בזולתו חסרון מה במאמריו או במעשיו ויראה או ירגיש בעצמו יתרון באשר לא יכשל הוא במה שנכשל חברו במעשה או בדבור, ומתוך כך יתחדש השחוק דרך לעג כשיראה חברו שאינו עושה או אומר מה שראוי כפי החק האנושי או כפי מדרגתו. ובעבור זה ייוחס אליו יתברך השחוק והלעג באמרו 'יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו', וזה לפי שרואה אותם אומרים 'ננתקה את מוסרותימו' וגו' שהם דברים שאין מחק האדם לאמרם". ובהמשך שם הוסיף וכתב: "ומה שאמרו חכמי חקירה שאדם שוחק בסגולה, כלומר שאין סבת השחוק ידועה, הכוונה לומר שסבת התנועות שאדם עושה בעת השחוק נעלמת, למה ימשכו אל השחוק והשמחה כשאדם שוחק אותן התנועות? וכן למה ימשך השחוק אל נגיעת האצילים ומשמוש מקומות מיוחדים שבגוף? אבל סבת השחוק הבא לאדם על צד הלעג כבר תהיה ידועה על הדרך שבארנו ב'יושב בשמים ישחק'".


יצחק נולד כנגד חוקי הטבע את פתח הדבר יש להבין מדברי האברבנאל לעיל שם שכתב: "... שציווהו שיקרא את שם בנו הנולד לו יצחק מפני אותו צחוק, כי הוא מורה שתהיה תולדתו כנגד הטבע. וכמו שאמר 'כל השומע יצחק לי' (לקמן כא, ו), שידוע שלא אמר אותה שמחה שיצחק על מיעוט אמונה, כי כבר היה נולד. אלא שהיה הצחוק מורה על לידתו כנגד הטבע". ומבואר מדבריו כי הצחוק מורה הוא על שהיתה כל יצירתו כנגד הטבע, וכל קיומו בעולם הוא היפך סדר העולם הטבעי. שם זה מורה על ההשגחה הפרטית ויעויין עוד במה שכתב בזה בהעמק דבר כאן: "יצחק, ידוע שהוא על שם הצחוק ...אמנם חז"ל ברבה (נג, ז) הוסיפו ופירשו 'יצחק - יצא חוק לעולם' ...שהוא לישנא דמזוני כדאיתא ביצה פ"ב. והיינו משום דיצחק היה יסוד לפרנסה בהשגחה פרטית על ישראל ...והראה הקב"ה בלידת יצחק אופן פרנסת ישראל כאשר יבואר". והמשיך וביאר את הדבר בזה הלשון: "כך היה לידת יצחק שאברהם היה כצור חוצב דבעת הולדה היה יבש כעץ ואבן ומכל מקום הוליד, משא"כ שרה היתה כמקבת בור שהרי נעשית ילדה ואח"כ ילדה בטבע. ואמר ישעיה הנביא שיש לנו להביט ע"ז והדבר מובן כי הבטה זו באה לתועלת מוסר לנו. והיינו שמזה שרצה הקב"ה שתהיה לידת יצחק בזה האופן מובן שכמו כן עיקר פרנסת ישראל הבא ע"י השגחה פרטית כן הוא", ראה שם עוד בהמשך דבריו.

"צחוק" מורה על היציאה מסדר העולם

ומצינו כיוצא בזה שעניין הצחוק מורה הוא על היציאה מסדר העולם, דהנה לקמיה (פסוק ט) כתיב: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק", ובבראשית רבה (פרשה נג, יא) שלשה מחלוקות בדבר; דעת רבי עקיבא שדורש שהוא גילוי עריות, ורבי ישמעאל סובר שהוא עבודה זרה, ורבי אליעזר אומר שהוא שפיכות דמים. ויעויין שם בדברי מהר"ל בגור אריה שכתב עלה: "ודבר ברור הוא לפי דרכי החכמה שאין מחלוקת בזה, כי אלו שלשה דברים הם נקראים 'צחוק' לפי שהם יוצאים מהנהגת העולם, שהצחוק הוא דבר שאינו כמנהג המציאות, כי לכך נקרא 'צחוק' כלומר דבר בלתי מציאות רק צחוק, וכל אלו שלשה יוצאים מן הסדר אשר הולך עליו מציאות העולם וסדורו, אבל מכל מקום אין דבר פשוט שנקרא 'צחוק' רק גילוי עריות, וזה ידוע, דגילוי עריות הוא צחוק בעצמו. ועבודה זרה גם כן קרא 'צחוק', מפני שהוא מעשה תעתועים וצחוק. ושפיכות דמים נקרא 'צחוק' מפני שהמעשה בזה כמו הצחוק - דבר שאין בו מציאות, כך השפיכות דמים מפני שאין המעשה מעשה של מציאות - נקרא 'צחוק'. ומי שמבין ענין אלו שלשה עבירות יבין דבר זה".

"יצחק" מלשון לעג

בכדי להטעים את הדברים יותר יש להביא את דבריו הנפלאים של הרש"ר הירש (פרק יז פסוק יז) שכתב: "המפרשים נדחקו לפרש את 'ויצחק' כביטוי של שמחה; אולם, הוראת 'יצחק' בכל המקרא איננה מאפשרת פירוש זה. אפילו 'שחק' איננו בעצם ביטוי של שמחה, אלא הוא מורה על צחוק - בדרך כלל על חיוך של לעג וזלזול או על צחוק של משחק, - אך לא על שמחה. ואילו 'צחק' הוא תמיד חיוך אירוני, חיוך השולל ודן לחובה את העצם המעורר את החיוך. וכדרך שנאמר כאן באברהם, כן נאמר להלן (יח, יב) בשרה: 'ותצחק שרה'; וזה בודאי איננו מורה על שמחה; אילו היה זה ביטוי של שמחה, לא היתה שרה כופרת בו, וה' לא היה גוער בה". בכדי לבאר את הדבר שם כתב הרש"ר: 'צחק', 'שחק', 'צעק', 'זעק', 'שאג' הם שרשים קרובים; ואף על פי כן הם מורים על מושגים, הנראים מנוגדים זה לזה ...מהו מושג היסוד המשותף לתופעות אלה, השונות זו מזו? שתיהן מתעוררות על ידי ניגודים, שהזיווג ביניהם איננו עולה יפה. התגובה האובייקטיבית לכך הרי היא 'צחוק' התגובה הסובייקטיבית 'צעקה'. תחושת ניגוד זה בעצם זר, - אפילו הוא זר רק לשעה -, מעוררת אותנו לצחוק; ואם הניגוד פוגע בנו - או באדם שאנחנו מזדהים אתו מחמת השתתפות בצערו - הרי אנחנו מתעוררים לצעוק. ילד קטן חבוש פיאה נכרית, ישיש מחותל כתינוק וכדו' מביאים אותנו לידי צחוק; וכן חוסר היחס שבין צפיה, משימה או ביצוע לבין האמצעים שלרשותם, או חוסר היחס שבין מעשה לבין התוצאות המקוות. הרוצה למדוד בשעלו את הים או אדם מבוגר הנתקל ומועד מביא אותנו לידי צחוק; ואם אנחנו מזדהים אתו מתוך השתתפות בצערו או בבושתו - הרי אנחנו מתעוררים לצעוק. אפילו 'שחוק' של שמחה מתעורר רק באדם, שזכה להתגבר על התנגדות, שהצליח למעלה מן המשוער". והמשיך וכתב שם: "מכל מקום, אין אדם צוחק, אלא אם כן הוא חש בדבר מגוחך. ואכן, אין לך ניגוד גדול ומגוחך מצפיה זו שאברהם ציפה לה. אברהם היה בן מאה, ושרה הייתה בת תשעים; בשנים הרבות של נישואיהם לא נולד לו בן משרה; ועתה, כמעט קרבו ימיהם למות, ייוולד להם בן זה מזו! אכן, אין לצפות כלל שבן זה ייוולד; ואפילו ייוולד, הוא יהיה בן יחיד; והדעת נותנת, שיהיה יתום מהוריו בראשית ימי נעוריו; ועל בן הזקונים היתום הזה יושתת הסיכוי של עם גדול, העתיד לנצח עולמות! עליו תושתת תקוות האנושות כולה! אם נשים לב רק להשתלשלות הטבעית, הרי זה מגוחך בתכלית - כהררים התלויים בשערה! אכן, היה זה ניגוד גדול; וגם אברהם, - שכבר הביע את בטחונו בנפלו על פניו - בא לידי צחוק מאליו. וחשיבות יתרה נודעת לצחוק הזה; הוא נזכר ונשנה להלן אצל שרה; והוא ייזכר לדורות בשמו של הבן המובטח". "יצחק" על שם הצחוק העולה מכלל הדברים הוא כי ה"צחוק" נובע בשל ההיפוך המחשבתי בתפיסתו של האדם. בשיעור בה יחול ההיפוך בדעתו ובסברתו הראשוניים, בה במידה גם תפעל בו תנועת הצחוק. דוגמא לדבר ניתן ללמוד מכך שבספר יצירה (פרק ה) מונה כי כנגד י"ב חודשי השנה ישנם י"ב כוחות בנפש האדם, וכי חודש אדר מכוון הוא כנגד כוח השחוק. ביאורם של דברים הוא כי חודש אדר נקרא בכתוב (אסתר ט, כב) "החודש אשר נהפך", כלומר ישועת הפורים לא הייתה נס רגיל אלא שהצרה עצמה נהפכה לישועה. החודש עצמו נהפך מיגון לשמחה. אשר על כן הכוח המיוחד המכוון כנגד חודש זה הוא כוח השחוק הנובע מהתהפכות הסברא הראשונית הנראית לעין. נמצא אם כן כי זהו המכנה המשותף שבין שני המונחים הכלולים במושג "צחוק", המכנה המשותף שביניהם הוא תגובת האדם למאורע משולל יסוד לפי הנחת שכלו הבסיסית של אדם לפי כללי וגבולי הטבע. אלא שדבר זה יכול לנבוע משתי תגובות שונות בנפש; או מחמת שמחה עצומה בשל נס נשגב שאירע בדרך נס ופלא, או בשל גיחוך לשמע דברים משוללי יסוד שאינם נתפשים בשכלו של האדם. כאן טמון החילוק בין צחוקו של אברהם לצחוקה של שרה, אולם עדיין ישנו מכנה משותף רחב מאוד בין שני ה"צחוקים" הללו וכמו שנתבאר. לפי זה שוב מבואר מאוד מפני מה נקרא יצחק על שם הצחוק. הצחוק בא לבטא את היעדר ההיגיון שבמציאותו, כך שכל הווייתו ולידתו הינם משוללי יסוד לפי כל כללי הגשם והטבע. שם זה בא לבטא את הנס הנפלא שאירע לאברהם ושרה אשר נולד להם בן למעלה מדרכי הטבע, ודווקא לאחר שפסק מהם כוח ההולדה שבו לנעוריהם והולידוהו. אמנם הדבר עדיין אינו מסביר כל צרכו מדוע דווקא עניין זה נקבע בשמו של "יצחק". נס זה בוודאי שראוי הוא לציון, אולם קביעתו בשמו של "יצחק" אין ספק שמצביעה היא על מעלתו המיוחדת של יצחק ועל מהותו הפנימית ותוכנו המיוחד לו. לידת יצחק מורה על תחיית המתים על מנת לעמוד יותר על סוד הדבר יש להקדים ולהתבונן במה שמצאנו שכתב אדונינו הגר"א באדרת אליהו להלן (יח, ט-טז) כי כל סדר בשורת לידת יצחק מרמזת היא על ענין תחיית המתים, ואלו דבריו: "ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה - לעת התחיה כמו שמפרש והולך. והנה בן לשרה אשתך - זו הנשמה שחוזרת לה כמו שמפרש והולך" וכו', ראה שם.

מקור הדברים הוא במדרש הנעלם (זוהר חלק א קב ע"א), ואת ההקבלה שבין שמחת לידת יצחק לשמחה שתהא לעתיד לבוא בזמן תחיית המתים יש ללמוד גם מדברי הזוה"ק (חלק א קטו ע"א), אשר ממוצא הדברים למדים אנו כי אותו הצחוק דיצחק מכוון הוא על הצחוק שיהא לעתיד לבוא כמו שנאמר "אז ימלא שחוק פינו". וכיוצא בזה איתא גם במדרש הנעלם (זוהר חלק א קכז ע"א), ולהלן שם (קלה ע"א), ראה שם. תחיית המתים - ההיפך המוחלט מסדר העולם אין ספק כי מה שהובא בכל הכתובים הללו כי דווקא לעתיד לבא יהא עניין של "שחוק" בעולם הוא מפני כל האמור לעיל. השחוק בא לבטא את שלילת ההיגיון ואת שלילתם המוחלטת של כל מערכת הכללים המסודרת והטבועה בסדר העולם. התנועה הטבעית ביותר היא שהחיים צועדים אל עבר מותם. הכיוון ההגיוני היחידי הוא שהחיים הולכים לקראת המוות, כפי שנאמר "כי האדם הולך אל בית עולמו". לעתיד לבוא יתערער היסוד הראשוני ביותר של הטבע בכך שהמתים ינועו אל עבר החיים. דבר מת ישוב ויהא חי. אין לך סתירה מוחלטת מזו לסדר העולם הגשמי על כל כלליו ופרטיו. אין לך היפוך גדול יותר מאשר תחיית המתים, אשר לאור האמור אין לך דבר שגורם ל"שחוק" גדול יותר מאשר תחיית המתים, כאשר העולם יהפוך את כיוונו לחלוטין ובמקום שהחיים ימותו - המתים יחיו. יצחק הוא שלימות מידת הדין לעתיד לבוא וראה עוד בעיקר זה באריכות דברי השל"ה (פרשת וירא תורה אור, ה) שכתב: "מתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במידת הדין ראה כו' ...חס ושלום לא נתבטלה מחשבה הראשונה, כי לא בן אדם ויתנחם, רק נשאר לבני עליה, שלרוב מעלתם הקב"ה מדקדק עמהם במדת הדין כחוט השערה, ואז הם בני עליון ממש. רק ראיתי בני עליה והנם מעטים, ורוב המון עם שאין מעלתם גדולה כל כך, אצלם שיתף הקב"ה מדת הדין עם מדת הרחמים. ולעתיד שיחדש הקב"ה הבריאה להיות כאדם הראשון קודם שחטא, ואז כולם יהיו בני עליון, ואי אפשר לבוא לזה אלא אחר הדין המדוקדק. וזהו ענין הזדככות הגליות והצרות בכלל אומה ישראלית, ועוד ידקדק הקב"ה כחוט השערה במדת הדין המדוקדק, ואחר כך יהיה הכל קדוש וטהור ומזוכך. נמצא מדת הדין הוא בעצם רחמים גדולים. וזהו ענין יצחק בן אברהם, כי אברהם מדת החסד ויצחק מדת הדין המדוקדק, ואדרבא יפה כח הבן מכח האב, כי מדת הדין הזה גורם בעצם הרחמים, ועומד הקב"ה מכסא דין ויושב על כסא הרחמים. ואז יהיה שם 'יצחק' המורה על הדין 'קץ-חי' כמו שכתב הזוהר, ירמוז יצחק על צחוק ושמחה, וזה סוד שם 'ישחק'". שייכות יצחק לתחיית המתים וראה שם בהמשך דברי השל"ה הקדוש אשר המשיך וביאר שם את שייכותו של יצחק לתחיית המתים וזו לשונו: "להבינך דבר זה, אקדים מה שנתבאר בזוהר (ח"א ס ע"א) שכשרצה אברהם אבינו לשחוט את יצחק פרחה נשמתו, והוחזר לו אחר כך רוח הקודש ממרום. נמצא מה שחי אחר כך יצחק היה כענין חיות האדם שלא נוצר מטיפה. כך יצחק אבינו יצתה נשמתו ונתבטל החיות שהיה לו מקודם, ועתה נברא בריאה חדשה, ועשה בו הקב"ה דין מדוקדק שפרחה נשמתו, ואחר כך רוח ממרום עליו יערה ונתקדש בקדושת הגוף, כמו גופו של אדם שפרחה נשמתו, ואחר כך רוח ממרום עליו יערה ונתקדש בקדושת הגוף, כמו גופו של אדם הראשון שלא נוצר מטיפה". הרמז בשמו של יצחק למילה ולעשרת הניסיונות לאור הדברים שוב יש להבין היאך מתקשר הוא ענין הצחוק עם אותו הרמז שנרמז בשמו של יצחק שמורה הוא על שנות אברהם ושרה בעת הולדתו ועל עשרת הנסיונות והמילה, והוא בהקדם דברי האלשיך (כא, א-ח) שכתב: "נזכירה מאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה נג, יא) על פסוק זה, וז"ל: אמר רבי יצחק חפושיה, י' עשרה כנגד עשרת הדברות, צ' תשעים ואם שרה הבת תשעים שנה תלד, ח' כנגד המילה שניתנה לשמונה, ק' מאה, 'הלבן מאה שנה', ע"כ ...צריך לדעת טוב טעם, מה בצע יהיה ברמז בשמו, עשרת הדברות ומספר שנות אביו ואמו ושנימול בשמונה. ועוד למה נפרדו אברהם ושרה, כי בין שנות שניהם הפסיק ברמז שמונת ימי מילה. וגם הפריד בין ברית ותורה בצ' של מספר שנות שרה". וביאר את הדבר שם בזה הלשון: "אמנם הנה כתבנו על מאמרם ז"ל (בראשית רבה כח, ד) 'דבר צוה לאלף דור' זו תורה. כי אין ראויים לקבל תורה אם לא דור משוללי זוהמת נחש, כי על כן היא לא ניתנה לנו עד פסקה זוהמתנו ...ועל כן הוצרך עשות דרך, שמה שהיה עתיד להתיך באלף דור יותך בכ"ו דורות. על כן עשה יתברך שלא תתעבר שרה את יצחק בבחרותה, בל יתהוה מדם נדותה אשר הוא מחלאת זוהמת נחש, וגם חלב שדים כי יינק לא יהיה מתהוה מדם טומאה, רק אחרי זקנתה. כי אז גם אם פירסה נדה - למאן דאמר, אינו דם טבעי הבא מן הזוהמא רק נסיי. שעל ידי שיתהוה בלי זוהמת דם נידות, בהלו נרו יתברך עלי ראשו בבטן, אשר אז מלמדים לו כל התורה, תדבק בו איכות התורה בעצם. מה שאין כן הגדל בבטן על ידי זוהמא, שהתורה רפויה בו שעל כן תשכח ממנו בצאתו. אך ביצחק למה שהוא המעותד לקבל התורה, רצה יתברך יתהוה באופן יהיה דבק בה'". והמשיך וכתב שם: "עוד הוא מאמרם ז"ל (בבראשית רבה מו, ב) כי לא רצה הוא יתברך יצא יצחק עד יבוטל יצרו של אברהם ותתבטל תאותו ותתקשר דמו ומשנצרר בו דמו, כי אמר הקב"ה קנמון אני מעמיד בעולם כו'. כוונת מאמרם שיתהוה בלי היות כח יצר הרע באברהם, והוא שעל ידי כן יהיה עולה תמימה, שלא יהרהר בדבר רק ירצה ליעקד מאהבה כמשולל יצר הרע, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה נו, ה) על 'וילכו שניהם יחדיו', כי על כן יתכן מה שנסיון העקידה לא נתייחס ליצחק".

וסיכם בחתימת דבריו וכתב: "כלל הדברים, כי על דבר הכנתו לקבלת התורה, שהוא להתיך הזוהמא מהרה, המנגדת להשגתה, הוצרך תהיה אמו זקנה כאשר היתה בת תשעים שנה. ולהיות מוכן להיות קרבן תמים, הוצרך יהיה אברהם בן מאה שנה. וזה נרמז בשמו, כי למה שהיה עתיד מיצחק לצאת מקבלי התורה - שהוא רמז ראש שמו שהוא יו"ד שהיא כנגד עשרת הדברות - על ידי כן היתה שרה בת תשעים שנה. ועל כן נסמכה הצ' אל היו"ד. והח' שהוא שנימול לשמונה למה שהוא עתיד להיות עולה תמימה בגדלו - שעל כן בשמונה ניתן לה' ליכנס בברית מילה, כד"א בבכור שבעת ימים יהיה עם אמו וביום השמיני תתנו לי על שעתיד להיות קרבן לה' - על כן היה אביו בן מאה שנה שבוטל יצרו, ולכך נסמכה ק' על הח'". ביאור שיטות חז"ל בשם "יצחק" העולה מכלל דבריו הוא כי הקב"ה חפץ שיצחק ייווצר מתוך מעלה נשגבה זו אשר איננו שייך לכל מערכת העולם הגשמי, ולכן הולידוהו הוריו בגיל מופלג ואחר זיכוך המילה ועשרת הניסיונות. לאור הדברים יש להבין כי שני הביאורים הללו בתוכן השם "יצחק": על שם הצחוק, וכן מה שאותיות שם זה מרמזות על גילם המופלג של הוריו בעת בה הולידוהו שמונת ימי המילה ועשרת הנסיונות. לא די שאינם סותרים זה את זה, אלא אדרבא, יש בכל אחד השלמה נפלאה לזולתו; הקב"ה חפץ שיצחק יולד בהיותו קדוש מרחם ונקי מכל זוהמת החטא, אשר על ידי זה יהא משולל לחלוטין מכל מערכת הטבע על חוקיה וכלליה. בכדי שדבר זה יתרחש הולידוהו אברהם ושרה אחרי בלותם ואחר זיכו המילה והניסיונות. על ידי ארבעת התנאים הללו הגיע יצחק למעלתו זו של "קץ-חי" שמסמל את החיים המתוקנים שאחר תחיית המתים. מצב זה השולל לחלוטין את כל דרכי הטבע הוא הוא ה"צחוק" שבגינו נקרא "יצחק", אשר כפי כל מה שנתבאר ה"צחוק" בא לסמל את שלילת כללי הטבע ושידוד מערכות בראשית. מציאותו של עם ישראל מנוגדת לטבע בהקשר זה יש להוסיף פן נוסף לדבריו העולה מתוך דברי הרש"ר הירש שם (יז, יז) בהמשך דבריו, שביאר מאיזה טעם עשה הקב"ה שלידתו של יצחק תתרחש רק לאחר בלותם ומתוך נס מופלא, ואלו דבריו: "ראשית העם היהודי הרי היא מגוחכת; תולדותיו, צפיותיו, תקוותיו וחייו - הם יומרה נוראה ומגוחכת בעיני השכל, המחשב רק על פי הסיבתיות. אך יש מובן להיסטוריה היהודית, והיא זכאית לכובד ראש עילאי, - אם דנים בה על יסוד הסיבתיות העליונה של עילת העילות כולן; אם מאמינים ברצונו החפשי הכל - יכול של האל החפשי הפועל בחירות ומתערב בכח בהליכות עולמו. היה צורך, שאבותינו ידעו זאת מראש, ובניהם אחריהם יזכרו זאת לעד. משום כך המתין הקדוש ברוך הוא לגיל ה'מגוחך' של אבות האומה; משום כך הוא החל להגשים את הבטחותיו - רק משכלתה כל תקווה אנושית. שכן, הוא ביקש לברוא לו עם, שיהיה אצבע אלהים בקרב האנושות; מראשית ימיו ועד אחרית ימיו הוא יעמוד בניגוד לכל הכוחות הפועלים בהיסטוריה; ועד היום הזה הוא מגוחך לחלוטין בעיני הסכלות הכופרת באל. הצחוק המהדהד באזני היהודי בלכתו בדרכו בהיסטוריה - הוא עדות על דרכו האלהית; אין הוא פוגע בו, שכן הוא מוכן מראש לצחוק הזה".

בהתאם לדרך זו הוסיף הרש"ר וכתב עוד להלן בביאור הכתוב (פרק כא פסוק ו) "כל השומע יִצְחַק לי: "יִצְחַק נראה כמו תרכובת של בנין קל ופיעל. 'צחק' בבנין קל הוא הצחוק הטבעי העולה מאליו, שלמראה דבר מצחיק קשה להתאפק ממנו. 'צחק' בבנין פיעל הוא הצחוק העולה במכוון, הלועג לפער שבין המחשבה והמעשה, בין הרציה והביצוע וכו'. אפשר שכאן נרמז כבר הצד האירוני של הצחוק. הן ידע העולם את ה'יומרה' של אברהם ושרה, אותם שני יחידי סגולה, אשר העיזו לשחות נגד זרם הזמן. הן ידע את העזתם - תקוותם, שיעלה בידם לעצור את הזרם האדיר הזה ולהוביל אותו לתוך אפיק אחר! ועתה עוד יומרה מגוחכת זו - להרכיב את כל העזתם - תקוותם על נטע רך שניטע - באיחור זמן כזה! מהלומה אחת וכל התקוה תיקבר לעד בעודה באיבה! כלום נתמה על בני הדור, שלא יכלו להימנע מחיוך של לעג בהביטם אל עריסתו של עם ישראל? הן עד היום שמים ללעג ולקלס את היומרות החובקות - עולם של עם ישראל, עם עולם, - אלה אשר לבורא עולם אין מקום בחישוביהם לגבי מאורעות ההיסטוריה והליכות עולם! מלכתחילה העמדנו, אנו היהודים, במצב זה. בן אברהם הראשון נקרא 'יצחק', ובשם זה ייקרא עד שתימלאנה התקוות, שיסודן בהשגחת הבורא והבטחותיו. אז, רק 'אז ימלא שחוק פינו' (תהלים קכו, ב), בפינו יהיה הצחוק האחרון שהרי השם הוא 'יצחק': הוא יצחק! והצחוק הזה לא יהיה 'צחוק', אלא 'שחוק' - העולה במתינות כהבל - פה בחיוך של שמחה".

--

"ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק" (כא. ג) כבר הארכנו לעיל בביאור טעמא דקרא, מדוע נקרא יצחק על שם הצחוק, ומדוע מאורע זה שנראה שולי וזניח הוא זה שקבע את כל מהותו שעל פיה נקבע שמו. תורף הדברים נתבאר בדברינו שם בהתאם לדברי הרמב"ן (לעיל פרק יז פסוק יז) בעניין זה: "כי הצחוק פעם יאמר ללעג ופעם לשמחה, כמו 'משחקת בתבל ארצו' (משלי ח לא), 'משחקים לפני ה" (ש"ב ו, ה). ולפי דעתי שהכוונה בלשון הזה, כי כל רואה ענין נפלא באדם לטוב לו



ישמח עד ימלא שחוק פיו, והוא מה שאמרה שרה (להלן כא, ו) 'צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי', כענין 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה' (תהלים קכו, ב). וכן עשה אברהם כאשר נאמר לו זה, שמח ומלא שחוק פיו, 'ויאמר בלבו' ראוי זה לשחוק כי הוא ענין נפלא מאד, 'הלבן מאה שנה יולד ואם שרה בת תשעים תלד', ולא יהיה זה לשחוק ולשמחה ויקצר הכתוב בתמיהה כי היא נקשרת במה שאמר ויצחק". העולה מן הדברים הוא כי המונח "שחוק" או "צחוק" טומן בחובו שני עניינים שונים; גם דבר הנעשה בדרך נס ופלא ומשולל יסוד בדרכי הטבע, וגם מלשון לעג וקלס. אין ספק כלל כי ישנו מכנה משותף בין שני המונחים הללו, ולא לחינם נתקבצו שניהם אל פונדק אחד בעניינו של יצחק, וכמו שביאר האברבנאל לעיל שם שכתב: "שציווהו שיקרא את שם בנו הנולד לו יצחק מפני אותו צחוק, כי הוא מורה שתהיה תולדתו כנגד הטבע. וכמו שאמר 'כל השומע יצחק לי' (פסוק ו), שידוע שלא אמר אותה שמחה שיצחק על מיעוט אמונה, כי כבר היה נולד. אלא שהיה הצחוק מורה על לידתו כנגד הטבע". ומבואר מדבריו כי הצחוק מורה הוא על שהיתה כל יצירתו כנגד הטבע, וכל קיומו בעולם הוא היפך סדר העולם הטבעי. בכדי להטעים את הדברים יותר יש להביא את דבריו הנפלאים של הרש"ר הירש (פרק יז פסוק יז) שכתב בענין זה: "הוראת 'יצחק' בכל המקרא וכו' הוא מורה על צחוק, בדרך כלל על חיוך של לעג וזלזול או על צחוק של משחק, אך לא על שמחה. ואילו 'צחק' הוא תמיד חיוך אירוני, חיוך השולל ודן לחובה את העצם המעורר את החיוך. וכדרך שנאמר כאן באברהם, כן נאמר להלן (יח, יב) בשרה: 'ותצחק שרה'; וזה בודאי איננו מורה על שמחה; אילו היה זה ביטוי של שמחה, לא היתה שרה כופרת בו, וה' לא היה גוער בה". בכדי לבאר את הדבר שם כתב הרש"ר בהמשך דבריו: "אין אדם צוחק, אלא אם כן הוא חש בדבר מגוחך. ואכן, אין לך ניגוד גדול ומגוחך מצפיה זו שאברהם ציפה לה. אברהם היה בן מאה, ושרה הייתה בת תשעים; בשנים הרבות של נישואיהם לא נולד לו בן משרה; ועתה, כמעט קרבו ימיהם למות, ייוולד להם בן זה מזו! אכן, אין לצפות כלל שבן זה ייוולד; ואפילו ייוולד, הוא יהיה בן יחיד; והדעת נותנת, שיהיה יתום מהוריו בראשית ימי נעוריו; ועל בן הזקונים היתום הזה יושתת הסיכוי של עם גדול, העתיד לנצח עולמות! עליו תושתת תקוות האנושות כולה! אם נשים לב רק להשתלשלות הטבעית, הרי זה מגוחך בתכלית כהררים התלויים בשערה! אכן, היה זה ניגוד גדול; וגם אברהם, - שכבר הביע את בטחונו בנפלו על פניו - בא לידי צחוק מאליו. וחשיבות יתרה נודעת לצחוק הזה; הוא נזכר ונשנה להלן אצל שרה; והוא ייזכר לדורות בשמו של הבן המובטח". העולה מכלל הדברים הוא כי ה"צחוק" נובע בשל ההיפוך המחשבתי בתפיסתו של האדם. בשיעור בה יחול ההיפוך בדעתו ובסברתו הראשוניים, בה במידה גם תפעל בו תנועת הצחוק. לפי זה שוב מבואר מאוד מפני מה נקרא יצחק על שם הצחוק. הצחוק בא לבטא את היעדר ההיגיון שבמציאותו, כך שכל הווייתו ולידתו הינם משוללי יסוד לפי כל כללי הגשם והטבע. שם זה בא לבטא את הנס הנפלא שאירע לאברהם ושרה אשר נולד להם בן למעלה מדרכי הטבע, ודווקא לאחר שפסק מהם כוח ההולדה שבו לנעוריהם והולידוהו. הצחוק שעל שמו נקרא יצחק בא לבטא עד כמה עצם קיומו סותר את גבולות ומצירי הטבע ולועג להם מול פניהם. יש להוסיף על הדברים נופך נוסף, בכך שמצאנו שענין הצחוק הוא גם התכונה שאפיינה את ישמעאל אחיו של יצחק, כמו שנאמר (פסוק ט) כתיב: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק", ובבראשית רבה (פרשה נג, יא) מצינו שלש דעות בדבר; דעת רבי עקיבא שדורש שהוא גילוי עריות, ורבי ישמעאל סובר שהוא עבודה זרה, ורבי אליעזר אומר שהוא שפיכות דמים. ויעויין שם בדברי מהר"ל בגור אריה שכתב עלה: "ודבר ברור הוא לפי דרכי החכמה שאין מחלוקת בזה, כי אלו שלשה דברים הם נקראים 'צחוק' לפי שהם יוצאים מהנהגת העולם, שהצחוק הוא דבר שאינו כמנהג המציאות, כי לכך נקרא 'צחוק' כלומר דבר בלתי מציאות רק צחוק, וכל אלו שלשה יוצאים מן הסדר אשר הולך עליו מציאות העולם וסדורו", ראה שם את המשך דבריו. אמנם במדרש שם הובאה דעה נוספת, בזה הלשון: "רבי לוי אמר, אמר ליה ישמעאל ליצחק נלך ונראה חלקינו בשדה, והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו כאילו מצחק, הדא הוא דכתיב (משלי כב) 'כמתלהלה היורה זקים וגו' כן איש רמה את רעהו ואומר הלא מצחק אני'. ואומר אני בו דבר לשבח, אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה, שבשעה שנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים, אמר להם ישמעאל, שוטים אתם, אני בכור ואני נוטל פי שנים, שמתשובת אמנו שרה לאברהם 'כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני' אתה למד כי לא יירש עם בני אפילו שאינו יצחק, ועם יצחק אע"פ שאינו בני, קל וחומר 'עם בני עם יצחק'". נמצא כי כוח ההתנגדות של ישמעאל ליצחק מכונה בכתוב בתואר "מצחק". לאור דברינו האמורים נראה לפרש כי כוונת הדברים היא שיצחק הוא המסמל את בקיעת מיצרי וגבולות הטבע, אשר על שמם נקרא "יצחק" שענינו הוא הצחוק והלעג לכל סדר העולם הטבעי. אכן, ישמעאל התנגד למהותו של יצחק ולכן היה "מצחק" ביצחק, דהיינו שכפר במערכת שאינה כפופה ומשועבדת למיצרי וכלל הטבע. אשר על כן פעולת ההתנגדות ליצחק מכונה בכתוב בפועל "מצחק", קרי שהיה לועג ליצחק ולכל מה שהוא מסמל ומבטא, וניסה למנוע ממנו ללעוג לעולם הזה על כל מערכותיו וסדריו הטבעיים. נמצא כי "יצחק" ו"מצחק" את שתי תיבות בעלי משמעות הפוכה בדיוק, כמו לסקול ולסקל שמשמעו סילוק האבנים, או כמו להשריש או לשרש שמשמעו עקירה מן השורש. ואכן, מלחמה תמידית זו שבין יצחק לישמעאל נמשכת עד הלום, וכמו שציין הרמב"ם לגבי גודל הטובה ומעלה של שכר העולם הבא, וכתב (הלכות תשובה פרק ח הלכה ו): "שמא תקל בעיניך טובה זו ותדמה שאין שכר המצות והיות האדם שלם בדרכי האמת אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש ורקמה ושוכן באהלי שן ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו, כמו שמדמין אלו הערביים הטפשים האוילים השטופים בזמה, אבל החכמים ובעלי דעה ידעו שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הם, ואין בהם תועלת ואינה טובה גדולה אצלנו בעולם הזה אלא מפני שאנו בעלי גוף וגוויה, וכל הדברים האלו צרכי הגוף הם ואין הנפש מתאוה להם ומחמדתן" וכו'. הרי שזרעו של ישמעאל אינו מכיר בשום מערכת וסולם ערכים מלבד כוחות הטבע הארציים והגשמיים. לעומת זאת זרעו של יצחק מכיר בשפלותם ופחיתותם ובוקע דרך מחיצת העולם הזה את דרכו אל חיי הנצח בעולם הבא.

----

בענין שם יצחק על שם השמחה. נראה כי עיקר השמחה על ידי המילה כמ"ש שש אנכי על אמרתך וע"ז כתיב פתחת שקי ותאזרני שמחה וכן אוזר ישראל בגבורה הוא על המילה. כי קודם חטא אדה"ר לא הי' ערלה רק ע"י החטא נתערב פסולת ונגזר בעצב תלדי בנים שהיא תערובות הפסולת שמזה בא כל העצבון. וכשזכה אברהם לברית מילה פתחת שקי בא השמחה. וכ"כ לישרי לב שמחה וע"י המילה יכולין ליישר הלב דכתיב האלקים עשה האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים ואלה החשבונות רבים באים ע"י פסולת הערלה בחי' להט החרב המתהפכת כו'. וע"י המילה נעשין ישרי לב. ויצחק ראשון הנימול לשמונה והיה מלא שמחה. וכמ"ש בביהמ"ק יפה נוף משוש כל הארץ. כמו כן בנפש. המילה משוש כל הגוף. וכן שבת ויו"ט משוש כל הזמנים. כי עולם שנה נפש כולם צריכין בירור לצאת מן העצבון אל בחי' השמחה: