בטבעו של האדם יש דבר הנראה סתום ומוזר מאד, ידוע שאדם צוחק כשהוא שומע בדיחה, והצחוק הוא הבעה של שמחה כפי שאנו רואים שהשחוק והשמחה הם שמות נרדפים בתורה, אמנם אם נתבונן מה הדבר המצחיק שבבדיחה נראה שהצחוק מגיע ממצב של היפוך לא צפוי, כשהדבר מתהפך פתאום מקצה אחד לקצה שני הוא מעורר צחוק. הדבר תמוה מאד בכוחות הנפש, מה מיוחד בזה, ניתן לראות שאף אדם המתפלש בצער נורא הרי שיש רמות מסוימות של בדיחות שאף אותו יצחיקו, ועל משקל הכתוב "ולשמחה מה זו עושה" נשאל אף אנו "לשחוק מה זה עושה". עוד אנו רואים, שכאשר אדם יוצא לרחוב בטעות בצורה לא נכונה הוא עצמו הופך לצחוק ואנשים רואים אותו וצוחקים, כאשר רואים מצב כזה הנושא בתוכו שני קטבים, ובדרך כלל הדבר מכובד מאד מצד אחד ומזולזל מאד מהצד שכנגד, כשרואים את שני הדברים האלה יחד אי אפשר להתאפק מלצחוק, מה מקור התכונה הזו הנמצאת בנפש האדם לשמוח בתפיסת ההיפוך הזה?
בספר יצירה כתוב שחודשי השנה מתחלקים לפי י"ב כוחות הנפש, כפי שמונה שם את כוחות הנפש כראיה שמיעה הילוך שיחה וכו', כל הכוחות שמהם מגיעים כל פעולות בני האדם, האחרון שבהם הוא הצחוק והוא המכוון כנגד חודש אדר, כך גם מכוון חודש אדר בחלוקת החודשים כנגד השבטים כנגד שבט זבולון [כך הוא בשיטת הגר"א דלא כשיטת האריז"ל שהוא כנגד שבט נפתלי] משום שכתוב "שמח זבולון בצאתך", הצחוק של חודש אדר זאת השמחה של שבט זבולון, החודש המיוחד הזה שעליו כתוב "החודש אשר נהפך" הוא חודש הצחוק, כאן שורש הצחוק והשמחה.
מה שמצחיק ומשמח, זה משום שאנחנו מחכים כולנו להיפוך הגדול, ל"אז ימלא שחוק פינו", [ואף באומות העולם וכלשון הפסוק בצפניה (ג' ט') "כי אז אֶהְפּך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'"], כאשר אנו רואים מצבים מתהפכים זה מזכיר לנו בעומק הלב רמז ל"אז ימלא שחוק פינו", כאן יש לנו משהו מאותו צחוק גדול, ומתעוררת התפיסה שבהיפוך מונח צחוק ושמחה.
כל נס הפורים היה שייך רק על ידי היפוך, שום שינוי לא היה שייך. "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב", הדבר עצמו חייב להתקיים, אבל הדבר עצמו מתהפך להיות סיבה, וכך, אותם אגרות ראשונות שהמלך שלח בעצת המן שהיה כתוב בהן להשמיד להרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, בשלשה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, זה היה דבר סופי, וזה מעולם לא השתנה, אלא זה רק התהפך, ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. והדבר קרה על ידי שניתנו אגרות שניות אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל מדינות המלך להקהל ולעמוד על נפשם, ולהיפרע מכל חיל עם ומדינה הצרים אותם ובאים להרוג אותם, אותם שבאים להרוג אותם באים ברשות, הם באים לקיים את האגרות הראשונות שלא נתבטלו. אבל המלך נתן ליהודים אשר בכל מדינות המלך אפשרות להקהל ולעמוד על נפשם, וכך, אותה סיבה שהיתה צריכה להיות הגורם להשמדה ולאיבוד של כל היהודים, הפכה להיות סיבה להיפרע מאויביהם. זה נקרא ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, מכח זה ששונאיהם באו לקיים בהם את האגרות הראשונות, מכח זה עצמו זה התהפך, והם התגברו עליהם.
אהבת הנס השייך להיפוך העתידי הביאה לקבלת התורה
כאן טמון הסוד של אהבת הנס שנעשה להם. חוץ מעצם ההצלה שבאה על ידי הנס נעשה כאן משהו של "אז ימלא שחוק פינו", בעובדה שניצלנו ממות לחיים אין את אהבת הנס אלא את אהבת התוצאה של הנס, אולם כאן אהבנו את הנס עצמו משום שהנס הזה שייך להיפוך הגדול של הבריאה המביא לצחוק, השמחה הגדולה והצחוק הגדול, שתחילתם הייתה בצחוק שהיה בעולם כשנולד יצחק אבינו [וכלשון הפסוק "כל השומע יצחק לי"] אף אז היה מצב של אברהם אינו מוליד והקב"ה הפך את הטבע והביא לעולם את יצחק נגד כל כללי המציאות. באמת משמעות עצם השם "יצחק" תמוהה אך אנו התרגלנו לכך, מה המשמעות של ההטיה בעתיד "יצחק" כאילו נאמר יצחק בעתיד, אולם זה עצם הדבר, לידתו של יצחק היתה "צחוק עשה לי אלקים" ומכוחו יהיה גם הצחוק האחרון כאשר "אז ימלא שחוק פינו", וכפי שדורשת הגמרא בפסחים (קי"ט ע"ב) "מאי דכתיב ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק" גמילות החסד תהיה בדוקא לזרעו של יצחק, ואז ימלא שחוק פינו ונראה שכל מה שראינו בעולם מתהפך, הכל הפוך ממש, אם אנחנו נעמוד בצד הנכון נהיה אלו שיצחקו וישמחו ולא חלילה להיפך אלו שמהם צוחקים.
כשרואים שהמן רצה לעקור את משה רבנו מן השורש וכביכול בורא העולם הפך את הכל על פניו, הרי שיש תענוג מיוחד בנס כזה, זה נס שבו יש חוץ מעצם ההטבה גם את הצחוק והשמחה, ביטוי ל"אז ימלא שחוק פינו", זה הגורם לאהבת הנס, ואז, אף שאת התורה ממשה רבנו היה קשה לכלל ישראל לקבל ועליה הייתה המודעה רבה, אך כאשר מהמן מתגלית אמת תורת משה רבנו, כשמהצד שכנגד מגיעים לאותו מקום זה הנמצא שבנס הזה, זה היה נס אהוב באופן מיוחד.
בפיוט "אשר הניא" אנו אומרים "כי פור המן נהפך לפורנו" הפור היה אכן פור המן, הפור שנפל בירח שמת בו משה, אבל הסוף היה שכביכול הוא הוליד משה רבנו חדש, מהמן בעצמו נולד גילוי חדש של משה רבנו וקבלנו תורה, זה הצחוק.
לשון הפסוק בתהילים "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו", כתוב כאן שיש לקב"ה גם הנהגה הנקראת צחוק, כך אנו רואים אף אצל פרעה והדבר מובא בדברי חז"ל, פרעה הפך את העולם ושפך דם כמים ואף גזר את גזרת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" והכל כדי שלא יולד מושיעם של ישראל, אולם יושב בשמים ישחק, ומכך מגיעה התוצאה שפרעה עצמו מגדל את מושיעם של ישראל בביתו.
ה' יעזרנו שנזכה להיות באמת בצד הנכון ובמהרה בימינו יתקיים בנו "אז ימלא שחוק פינו". [מו"ר הגרמ"ש זצ"ל]
