זה משתלב עם המהלך המוסבר בסדרת השיעורים שלנו בסוגיית כיבוד אב ואם:
הגמרא ביבמות (ה':) שואלת מדוע הוצרך הפסוק "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה'" כדי ללמד שכיבוד אב אינו דוחה איסורי שבת, והרי שבת היא לאו שיש בו כרת, ובכל התורה כולה אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.
התוספות (בד"ה טעמא) מקשים: מדוע שלא נאמר שהיינו סבורים שכיבוד אב ידחה אפילו לאו שיש בו כרת, כשם שבבבא מציעא (ל"ב.) סברה הגמרא שכיבוד אב ידחה "עשה ולא תעשה" (השבת אבידה וטומאת כהן) אף שבעלמא אין עשה דוחה עשה ולא תעשה, וזאת משום שכיבוד הורים הוקש לכבוד המקום?
על כך מתרצים התוספות, שכוחו של ההיקש לכבוד שמים מועיל לכל היותר ליצור הווא-אמינא לדחות שילוב קל של עשה ולא תעשה, אך מעולם לא עלה על הדעת שההיקש ייתן כוח לעשה לדחות לאו חמור שיש בו כרת.
אולם דברים אלו נסתרים לכאורה מדברי התוספות בהמשך הסוגיה (דף ו'. בד"ה ניגמר) דכיבו"א דהוי הכשר מצוה לא מצי גמיר מכלאים בציצית דלידחי ל"ת, ורק מחמת דהוקש כבודם ס"ד דלידחי, דהיינו שמבואר שפעולות ההכנה לכיבוד אב (כגון מחמר) מוגדרות כ"הכשר מצווה". הכלל בכל התורה הוא שהכשר מצווה אינו דוחה אפילו לאו גרידא (שכן אין למדים הכשר מצווה מציצית וכלאיים), וכל ההווא-אמינא שכיבוד אב ידחה לאו הייתה אך ורק מחמת שהוקש כבודם לכבוד המקום; ורק לאחר שלמדנו מהפסוק "אני ה'" שההיקש אינו דוחה עשה ולא תעשה, פקע כוחו של ההיקש וחזרנו לדין שהכשר מצווה אינו דוחה אפילו לאו גרידא.
מכאן מוכח מפורשות שלפי התוספות בדף ו', כוחו של ההיקש לכבוד שמים היה אמור לפעול מהפך עקרוני בדיני דחייה ולתת כוח אפילו ל"הכשר מצווה" לדחות איסור – בניגוד לכללי התורה כולה. ואם כן, שואל ה"יד המלך" (בעקבות ספר "ישרש יעקב"), מדוע בדף ה': קבעו התוספות שלהיקש אין כוח לשבור כללים הלכתיים ולדחות לאו שיש בו כרת?
התירוץ (ביאור ה"יד המלך" על פי שני הרבדים במצווה):
הסתירה מתיישבת על פי החילוק שנתבאר בין שני הרבדים הקיימים במצוות כיבוד הורים:
רובד נתינת ההנאה הגופנית (מאכילו ומשקהו): ברובד זה, עצם ההנאה והשביעה היא המצווה, ואילו כל ההתעסקות, הטרחה וההכנות שקודם לאכילה אינן אלא אמצעי טכני הנקרא "הכשר מצווה".
רובד יחס הכבוד ושמיעת הציווי (הנובע מההיקש לכבוד המקום): ברובד זה, עצם הציות וההתמסרות המיידית לפקודת האב הוא-הוא מעשה הכבוד. ממילא, כל רגע של טרחה והתעסקות בפקודת האב אינו הכנה בלבד, אלא נחשב בעצמו לגוף המצווה ממש.
לפיכך, בהווא-אמינא שלפני הלימוד מ"אני ה'", כאשר פעל רובד ההיקש לכבוד שמים, ההתעסקות להביא צורכי האב לא נחשבה כלל כ"הכשר מצווה", אלא כגוף מצוות עשה של כבוד. ממילא, מה שסברה הגמרא בדף ו' שפעולות אלו ידחו לאו – לא היה זה מפני שההיקש מעניק כוח דחייה חריג ל"הכשר מצווה", אלא מפני שמצד ההיקש ראינו במעשים אלו גוף מצוות עשה גמורה, שיש בכוחה לדחות לאו כשאר מצוות עשה.
ברם, כוח דחייה של מצוות עשה רגילה מוגבל רק לדחיית לאו גרידא (ובצירוף ההיקש – גם לעשה ולא תעשה), אך אין שום עשה בתורה שיכול לדחות לאו שיש בו כרת. לכן צדקו התוספות בדף ה': שמעולם לא עלה על הדעת שההיקש ידחה כרת, שהרי ההיקש רק הגדיר את הפעולה כגוף מצוות עשה, אך לא שינה את הכלל שאין עשה דוחה כרת.
רק לאחר שחידש הפסוק "אני ה' – כולכם חייבין בכבודי" שרובד הכבוד המופשט נסוג ואינו יכול לדחות איסורי תורה, נותרנו אך ורק עם הרובד הראשון של "נתינת ההנאה". ומנקודת מבט זו בלבד – פעולות ההכנה אינן אלא "הכשר מצווה" גרידא, וממילא שוב אין בהן כוח לדחות אפילו לאו רגיל. בכך מיושבים שני דברי התוספות בהתאמה שלמה.
