הגמרא במסכת קידושין (ל:) מביאה מסקנה מדהימה שמסיק רבי יצחק מסוף הפרשה שלנו:
(בראשית ו:ה) "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם."
(קידושין ל:) אָמַר רַב יִצְחָק, יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית שם) "רַק רַע כָּל הַיּוֹם" וכו', ע"כ.
מהי אותה התעוררות יומיומית מחודשת של תאווה ודחף שמזהה רבי יצחק? כשהוא אומר שהיצר מתחדש וגדל מדי יום, האם כוונתו דווקא לדחף השלילי – יצר הרע?
אם כוונתו אך ורק לרע, מדוע נקט במונח הכללי "יִצְרוֹ" מבלי לציין במפורש "יצר הרע" לעומת "יצר הטוב"?
יתרה מזו, מדוע שתכונה זו תהיה נחלת הצד החוטא בלבד? מדוע ששני הדחפים לא יתרחבו במידה שווה?
מאידך גיסא, אם כוונתו של רבי יצחק היא שאכן שני היצרים גדלים, כיצד הוא לומד עיקרון זה מפסוקנו, המדבר במפורש על "רַק רַע כָּל הַיּוֹם"?
גמרא אחרת עשויה להעניק לנו נקודת מבט מאלפת. במסכת סנהדרין (קח.), קובע רבי יוחנן מה חולל את המבול שגזר הקב"ה בסוף הפרשה:
(סנהדרין קח.) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דּוֹר הַמַּבּוּל בְּרַבָּה קִלְקְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו:ה) "כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם", וּבְרַבָּה נִדּוֹנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז:יא) "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה", ע"כ.
מעין משוואה מוסרית נפרסת כאן על ידי רבי יוחנן: בני האדם חטאו במידת "רַבָּה", ומשום כך נידונו בחזות העצומה של מי התהום המתפרצים ועולים כלפי מעלה במידת "רַבָּה".
מהו המסר העומד מאחורי הקבלה זו, לפיה חטאים עצומים מביאים עמם מראות חורבן כבירים?
וגם אם נקבל רעיון של שיקוף פואטי של עונשים כבירים כנגד עבירות כבירות, כיצד נפרש את יישומו של עיקרון זה כאן? אנו מסוגלים לחוש את הגודל וההוד בגלי ענק ובצונאמי, אך היכן הוא ה"גודל" שבחטאי העריות והגזל, אשר גררו השמדה טוטאלית של הציוויליזציה כולה? לחלופין, אם ה"רַבָּה" שבחטאים מבטא היבט כמותי בלבד, כיצד הוא נענה ב"רַבָּה" של חורבן דינמי שהוא איכותי במהותו? בעגה שלנו, "חטאים גדולים" פירושם פשוט חטאים חמורים או מכוערים, בעוד ש"עונש גדול" טומן בחובו הדים של זעם אלוקי, תהפוכות טבע וגזירות מרעידות תודעה. כיצד אנוכיות קטנונית ועלובה זוכה למפגן פואטי, דרמטי ועוצמתי של כל-יכולתו של הבורא? או שמא איננו קוראים את הדברים נכונה?
רבי יוחנן מלמד אותנו כי יש להתבונן בחטאים שבסוף הפרשה דרך אותה עדשה דרמטית שדרכה אנו פוגשים את הבריאה. הפרשה נפתחת בכך שהקב"ה ברא גְּדוּלָּה. על האנושות להגיב בהתאם: עליהם להתנהג כמי ששוכנים בקרב הגדולה; יתרה מזו – כמי שזה עתה יושבו בתוך סביבה אדירה.
דמיינו אדם שזכה בלוטו ומעולם לא הרוויח יותר מחמישים אלף דולר בשנה. הוא פודה צ'ק על סך חמישים מיליון דולר. אנו מבקרים באחוזתו החדשה ומוצאים אותו חי עם אותם ציורים זולים על הקיר, רהיטים מרופטים, מדשאה מוזנחת וללא שער בכניסה. אדם זה אינו סתם שלומיאל מרושל. בעבר הוא היה רק מרושל, אך כעת הוא מתגלה כמי שאינו ראוי – אדם הרודף עליבות ושפלות בלב ליבו של הפאר, ונועל בגרוטסקיות נעליים של עשרה דולר לצד חליפה של אלף דולר.
חטאם של דורות טרום-המבול נעוץ בעולם החדש והמפואר שחולף ממש "מעל ראשם". כלום אינכם מבינים היכן אתם נמצאים? אינכם מסוגלים לראות מה מתרחש סביבכם?
חטאם הוא "רַבָּה" כיוון שהוא ממוסגר על רקע הגדולה המקיפה אותם. כאשר הקב"ה מעניש את אותם אנשים רדודים ומעוותים, הוא חופר עמוק לתוך תפארתו של כדור הארץ, כדי להראות אילו כוחות של אש ומים מזינים את מנועי הקדמה.
נחזור לרבי יצחק, הלומד מסיפור זה שדחפי האדם מתעצמים וגדלים מדי יום. כוונתו היא אכן לשני הכוחות: הן לדחף לעשות טוב, והן ללחץ המעוות והמתחרה הנוטה לרע.
הנקודה היא שהעולם מתחיל במשאבים אדירים ודוחף בהתמדה לעבר קדמה. עלינו להמשיך ולצמוח בכל יום ויום. גופנו סופג את התקדמותו של כל יום, מתמלא מחדש באנרגיה ודוחף אותנו קדימה.
עלינו לרתום דחף זה לצמיחה חיובית – זהו יצר הטוב. עלינו להדוף את הדחף – יצר הרע – הטוען שככל ששאיפותינו גדולות יותר, כך עלינו להשקיע אותן יותר בתאווה ובתאוותנות.
(למען האמת, מדהים לראות בדורנו כיצד הקב"ה מרחיב את משאבינו כמעט ללא גבול, בעוד אנשים דתיים מזמרים את שירו של יצר הרע: "איננו מיוחדים, אין לנו צורך להכיר תודה לה' על המנגנונים החדשים שמעצימים אותנו, אין לנו אופקים רוחניים כבירים".) הגריד"ה שליט"א
